היום אנחנו מתחילים פה בסדרה של שיעורים
עיוניים במשהו על הסוגיות שלמדנו בימים האחרונים בדף היומי במסכת ביצה, שהיא המסכת הנלמדת כעת.
כך נראה, בעזרת השם, להמשיך בכל פעם לפי
ההתקדמות של לומדי הדף היומי.
הסוגיה שבחרנו היום ללמוד היא סוגיה בסוף פרק ראשון במסכת ביצה,
שבדף י"ד ובדף ט"ו,
והדברים שנלמדים מכאן הם באמת דברים מעניינים שקשורים לאו דווקא לעניינים של יום טוב, שזה הנושא העיקרי של נסכת ביצה,
אלא דברים שקשורים לעניין הכללי של מצוות הנחת תפילין, גם ביום טוב וגם בשבת.
הדברים מתחילים מתוך המשנה בדף י"ד עמוד ב',
המשנה אומרת משלחים כלים בין תפורים בין שאינם
תפורים ואף-על-פי שיש בהם כלאיים ואין לצורך המועד.
המשנה אומרת את הכלל הזה ששולחים מתנות,
כל אחד לחברו יכול לשלוח, זה תמיד טוב לשלוח בן-אדם לחברו מתנות,
ואז גם בדברים הראויים לשימוש ביום טוב את הדברים האלה שולחים.
אבל דברים שלא ראויים לשימוש,
אז הם בעצם נכנסים פה לעניין של דיני מוקצה, שזה מוקצה,
וכיוון שזה מוקצה אז ממילא גם ודאי שלא
לא ראוי לשלוח את זה ביום טוב וגם אסור פשוט לשלוח את הדברים שלא ראויים לשימוש ביום טוב. ולכן המשנה מסיימת:
זה הכלל, כל שניאותין בו ביום טוב משלחין אותו,
דברים שאפשר להשתמש בהם ביום טוב אז שולחים אותם, דברים שלא משתמשים בהם ביום טוב, כמו הדוגמאות שמובאות פה בהמשך הסוגיה,
דברים כמו לשלוח תבואה שהיא ראויה רק אחרי תיקון של תחינה וכל הסדר של האפייה,
שאלה יהיו דברים שכבר אפילו אסור לעשות אותם ביום טוב,
אז אותם ודאי שלא שולחים.
עד כאן זהו בעצם הדין הכללי של המשנה.
ואנחנו כאן נתרכז במה שאומרת הגמרא בסוף הפרק.
כתוב כאן בגמרא: "רב ששת שר אלו לרבונון לשדורי תפילין ביום הטבע".
רב ששת התיר לחכמים לשלוח, מה שולחים חכמים, מתנה לחבר לחברו ביום טוב?
באופן מפתיע הם שולחים דווקא זוג של תפילין.
רב ששת התיר לשלוח תפילין ביום טוב.
אז שואלת הגמרא באמת את השאלה המתבקשת:
אמר לאבייב וענן נען כל שנאותים בו ביום טוב משלחים אותו?
זאת אומרת, דווקא דבר שמשתמשים ביום טוב, ותפילין הרי, אנחנו הרי יודעים,
לא מניחים אותם לא בשבת ולא ביום טוב, אז איך זה באמת שאמרנו שהוא אומר רב ששת שמותר לשלוח אותם?
אז אומרת הגמרא:
אחיקה אמר, הוא באמת עושה לצורך העניין הזה תיקון כאילו במשנה, ובא לומר איזשהו חידוש:
כל שנותנים בו בחול, משלחים אותו ביום טוב.
כל שנותנים בו בחול. זאת אומרת, אפילו כשלא ראוי לשימוש ביום טוב, כיוון שזה ראוי לשימוש בחול,
מותר לשלוח אותו ביום טוב. וזה דבר שאומר דורשני, וצריך קצת להבין אותו,
ועל זה אני רוצה לרגע להתרכז בדברים שבהמשך.
אני יכול רק להשתמש בלשון הגמרא.
הגמרא בעצמה אומרת פה את המילה היפה הזו: "אמר אביי תפילין, אוהל ועטו לידן, נעימה באומילתא".
הגמרא אומרת שכיוון שנוגעים במילה בנושא של תפילין,
אז מן הראוי להרחיב דברים בעניין של התפילין,
וזה גם מה שאנחנו עושים כרגע.
כפי שאנחנו רואים, התחדש כאן החידוש שאפשר לשלוח תפילין ביום טוב.
כן, כנראה, למה שולחים?
רוצה חבר, אדם, או תלמידי החכמים,
רצו לשמח אחד את חברו על-ידי
משלוח של זוג תפילין חדש, אולי,
שהוא רצה לשמח אותו ביום טוב. הרעיון הוא באמת שהוא שולח את זה בשביל שמחת יום טוב,
וזה מותר, כפי שנאמר, בגלל שזה ראוי לשימוש בחול.
אז עכשיו השאלה היא באמת מהו כאן החידוש, ואיך זה באמת,
מהו החידוש מצד אחד,
ולמה אפשר היה להגיד שלא לשלוח את התפילין.
והשאלה הזו נוגעת בשאלה המרכזית של עניין של תפילין בכלל בשבת וביום טוב.
כאן, כאשר אנחנו לומדים בדברי רש"י,
למשל,
אז רש"י באמת, גם רש"י וגם תוספות אומרים פה שתפילין, אין נאותין בהם ביום טוב.
למה לא נאותין? זאת אומרת, לא לוקחים ולא מניחים תפילין ביום טוב,
כי דאמר במסכת עירובין,
גם במסכת אחרת,
גם כן נאמר: "יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם עוד".
ודאי רבים מכירים את הלימוד הזה, כי זו סוגיה שדווקא היא עיקרה במסכת מנחות.
במסכת מנחות ודף ל"ו אנחנו מוצאים את הדיון אם בכלל בשבת זה זמן שמניחים תפילין,
או שבת ויום טוב, כמובן, אם זה לא זמן תפילין.
אנחנו רגילים לומר,
לפי רוב הדעות וגם לפי המקובל בהלכה,
ששבת זה לא זמן תפילין,
ויש לזה בעצם, בגמרא במנחות, שני לימודים,
שני מקורות בפסוקים,
בדרשות של חכמים שדרשו את הכתובים.
אבל באמת רש"י פה אומר את הדרשה, הייתי אומר, המקובלת והמוכרת מאוד,
שהגמרא אומרת שם, במסכת מנחות,
הגמרא אומרת:
והיה לאות על ידך,
ולכן זה באמת עניין של תפילין שיש בהם תמיד מבחינה של אות
שיש אות של ברית, אות של קיום, של מצווה,
שיש לנו כאשר אנחנו מניחים תפילין, זה כאילו אות שקיבלנו מן המלך, מן המלך הקדוש ברוך הוא,
אות שאנחנו שייכים לו.
אבל בשבת,
היות שכתוב אותי ביני וביניכם, אותי לעולם, על השבת עצמה,
לכן בשבת זה לא זמן תפילין, מפני שכבר יש לנו את האות על ידי השבת שהיא
נמצאת עלינו ותבואה עלינו כמו אות.
השאלה, כמובן, המתבקשת: מהי המשמעות של אותה דרשה?
האם כאשר אמרו שלא מניחים תפילין בשבת וביום טוב,
אז הכוונה היא שלא צריך להניח את התפילין,
או שהכוונה היא שממילא גם אסור להניח את התפילין?
זו באמת שאלה שדנים עליה הפוסקים,
כפי שאנחנו יכולים לראות גם דברים היוצאים מן הסוגיה הזו.
כי באמת רש"י ותוספות, שניהם אומרים כאן
ומסבירים את הגמרא שתפילין אין איסור.
גם רש"י וגם תוספות אומרים שבתפילין אין איסור להניח בשבת וביום טוב. זאת אומרת שרק לא מניחים,
אבל אין איסור. אם אדם יחפוץ דווקא בצורה כזו, ירצה דווקא, הוא לא יוכל לוותר על הנחת התפילין
בשבת וביום טוב, לפי הדעה של רש"י ותוספות,
כפי שמובאת כאן,
הוא יכול להניח את התפילין,
מפני שאומנם לא צריך להניח,
אבל אין איסור להניח.
זוהי הדעה של רש"י ותוספות.
מה אנחנו לומדים מזה?
בעצם אם אנחנו נשאל את עצמנו אם כן
מותר לשלוח את התפילין ביום טוב או אסור,
למה אנחנו נגיד שבכלל אסור,
כי אם אנחנו באמת מבינים שהתפילין מותרים בהנחה גם ביום טוב,
אז זה דבר,
מה שאנחנו קוראים דבר של היתר,
או בלשון ההלכה של הלכות שבת זה נקרא כלי, ככה מגדירים את זה,
שמלאכתו להיתר,
כיוון שכלי שמלאכתו להיתר,
אז ממילא לכאורה זה פשוט שיכול לשלוח אותו ביום טוב. וכי למה לא? הרי אין בזה שום איסור, זה הרי לא צריך להיות אפילו בגדרים האסורים של מוקצה.
אנחנו יודעים שדברים שאסור להשתמש בהם בשבת או ביום טוב,
הם ממילא נהפכים ונעשים למוקצה.
אבל אם מותר להשתמש בהם,
הרי אין להם דין של מוקצה,
ולכן לכאורה זה דין פשוט שמותר. אז בעצם השאלה שצריכה להישאל לפי רש"י ותוספות כפי שלמדנו עכשיו,
אם כן, מה החידוש בכלל פה בגמרא שמותר לשלוח את התפילין?
הרי אין בהם שום איסור.
וכאן צריך להסביר,
זה דברים שקשורים להלכות שבת,
דבר שלא תמיד מודעים אליהם.
גם כלי שמלאכתו להיתר, זה באמת חידוש שלא כולם מודעים אליו,
אנחנו יודעים שדברים שמלאכתו לאיסור זה מוקצה.
נדבר עליו בהמשך, מהם הגדרים שלו.
אבל דבר שמלאכתו להיתר,
אז זה דבר שהוא מותר, מה הבעיה? מותר לטלטל.
מותר לטלטל לכל דבר, אבל מתברר שלא לגמרי,
מפני שמותר לטלטל רק כאשר זה לצורך.
לצורך, הכוונה היא איזה צורך שלא יהיה.
אבל כאשר אדם למשל מחליט מסיבה,
או בלי שום סיבה נגיד,
לטלטל דברים, למשל לטלטל אפילו כלים, או סתם לטלטל אותם ממקום למקום,
בלי שום סיבה, בלי שום צורך.
לכאורה, או ממש לפי ההלכה בשולחן ערוך, באורח חיים,
אנחנו יודעים שאסור אפילו לטלטל כלי של מלאכתו להיתר כשאין לו שום צורך בדבר.
אם כן,
החידוש לפי זה בנושא של התפילין שבסוגייתנו,
הוא מלמד אותנו שאת התפילין מותר לתת ולטלטל ולהביא אל החבר כמתנה ביום טוב,
בשום שמחת יום טוב.
החידוש הוא שזה כן נקרא דבר של צורך,
וכיוון שזה כן נקרא דבר של צורך, לכן מותר לטלטל.
זהו הפירוש של הסוגיה לפי מה שאנחנו לומדים ברש"י ובתוספות.
אבל
דעת רש"י ובתוספות כאן היא לא הדעה היחידה.
אנחנו, כשנלמד או לומדים את הדברים קצת במקורות אחרים ונוספים,
אפילו ניקח לדוגמה שולחן ערוך. מה יותר פשוט
מאשר לפתוח שולחן ערוך בהלכות תפילין,
בחלק אורח חיים,
סימן ל"א,
סעיף א',
שם אנחנו נראה שם שהמחבר בשולחן ערוך,
שזה הספר הקובע לגבינו,
אומר בפירוש שתפילין
לא מניחים בשבת ואסור להניח אותה.
הוא דווקא פוסק את ההלכה בניגוד למה שמשתמע פה מרש"י ותוספות.
הוא אומר, אפילו אסור להניח תפילין בשבת,
ומשום מה אסור להניח את התפילין בשבת.
ההסבר הוא שאם כן הלימוד של התורה היה לך לאות
יצאו בשבת,
כשכבר השבת נקראת אות,
פירושו של דבר שזה הופך להיות בגדר איסור.
באמת האיסור הזה לא כל כך מובן,
מסבירים אותו שזה על פי דברי קבלה, מדברי הזוהר, ככה מפרשים הפוסקים,
וככה יוצא מדברי המחבר בשולחן ערוך,
שאסור לטלטל, אסור להניח תפילין,
כי זה אפילו זלזול נראה כזלזול באות של השבת.
זוהי הסיבה שאסור להניח תפילין בשבת.
מכל מקום, כיוון שזוהי ההלכה כפי שנפסקה ב"שולחן ערוך",
יוצא אם כן שהתפילין הן לא דבר אל היתר גמור, כמו שאמרנו קודם,
אלא הן נחשבות לדברים של איסור,
כמו שמגדירים בהלכה "כלי שמלאכתו לאיסור".
וכיוון שזה כלי שמלאכתו לאיסור,
הכלל הוא שאסור לטלטל אותו,
אלא לצורך גופו ומקומו.
צורך גופו זה בשבילי בעצמי,
צורך מקומו כשאני צריך בשביל המקום שהוא נמצא להניח משהו אחר.
כאשר אני, אם כן, הולך לפי ההלכה הזאת,
שנפסקה ב"שולחן ערוך", על-פי דברי ראשונים אחרים,
שאין כאן המקום להאריך בהם, כי זה מוכח מדברי תוספות במסכת שבת, ודנים על זה ומאריכים בזה,
ואת זה לא באנו כרגע להאריך,
אנחנו לכאורה באים עכשיו לשאלה מן הצד השני: כיוון שתפילין היא כלי שמלאכתו לאיסור,
אם כן, מדוע באמת מותר כתוב פה לשלוח אותם ביום טוב?
הרי כלי שמלאכתו לאיסור רק לצורך גופו ומקומו מותר.
זו שאלה באמת מעניינת,
והתשובה המתבקשת היא שמתגלה לנו כאן חידוש גדול,
שאף-על-פי שזה כלי שמלאכתו לאיסור,
שאסור לטלטל אותו באופן רגיל אלא רק לצורך גופו ומקומו,
לכל מקום שמחת יום טוב נחשבת כמו צורך גופו.
עצם הדבר שהוא רוצה לשמח את החבר,
זה נחשב לצורך גופו,
ומשום כך התירו לטלטל את התפילין ולשלוח אותם גם ביום טוב.
זוהי בעצם שאני עכשיו הצגתי את שתי הדעות, שתי השיטות, בפירוש הגמרא.
הגמרא אומרת, אני מסכן,
שמותר לשלוח את התפילין גם ביום טוב, מפני שנאותים מהם, רשון הגמרא,
בחול.
אם אנחנו אומרים שמותר תמיד להניח תפילין,
אז החידוש הוא שהיה מקום להגיד שלא ישלח את התפילין ביום טוב,
מפני שגם כלי של מלאכתו להיתר, אין היתר לטלטל אותו סתם, וזה נקרא דבר כבר, בכל אופן,
ממשי.
אם אנחנו אומרים שזה מוקצה אפילו בגדר של דבר של מלאכתו לאיסור,
יש כאן חידוש אולי יותר גדול שזה נחשב לצורך גופו.
אלו דברים באמת שכדאי לדעת אותם ולתת את תשומת לבנו לזה שבתפילין בשבת יש באמת מחלוקת בין
הפוסקים בסופו של דבר אם זה נחשב לדבר של היתר או נחשב לדבר של איסור.
במקרה שצריך לטלטל אותם מסיבות כאלה או אחרות,
מן הראוי לדעת להיזהר, כי דעת הפוסקים,
שזה מלאכתו לאיסור,
היא די נראית קובעת פה בעיקר על-פי פסקי השולחן ערוך, וזה נראה לי חידוש שמתגלה לנו פה כחלק מן ההסבר לסוגיה שבה עסקנו בסוגיה הזו, במסכת ביצה.
