כתוב אמור להם, קודם הופכו בני ישראל, אמור להם.
אמר להם פרושו של דבר, לומר לכהנים,
הפשטו, לומר לכהנים לברך.
נפקמינה, אם יש
שני כהנים בבית כנסת, ולא אמרו להם בכבוד,
עלו, לא אמר החזן כהנים,
ולא עלו, לא עברו על איסור.
אבל אם יש שני כהנים בבית כנסת, והכהן אמר כהנים,
או לא הכהן, לא החזן, אחד אמר להם, בכבוד, בכבוד,
אז הם עוברים על
כמה איסורים עוברים שמהם לא עונים.
זו הכוונה אמוריהם. ועוד דבר,
כשיאמרו עבורך השם בגבריך,
תאמר להם כל מילה במילה, מה לומר את זה.
עכשיו,
אחת הסיבות הן, חוד משל אמוריהם,
ועד שהכהנים יהיו ביחד.
איך אחד אומר "אברכה", אחד אומר "השם", אחד אומר "שמריך", כל אחד אומר דבר אחר.
לכן אמרו בהתחלה "אברכה", כולם יודעים מה זה "אברכה", החלו כולם "אברכה".
אבל אם נאמר "אמור להם" צריך לומר להם את זה,
אז גם מילת "אברכה" יאמר להם,
וכדי שהם יאמרו את זה אחריו, ואז יהיו כולם ביחד.
ועוד דבר,
יש כהנים
יש כהנים שאוהבים לסלסל,
להאריך ולנצל,
זה עשו בחול המועד או ביום טוב, שאנשים אין להם,
אבל ככה לא עושים את זה. ועוד דבר,
גם כשחזן אומר להם לכהנים,
נוהגים, אנחנו בראש שנה וכיפור, אומרים את זה באריכות, במנגינה מיוחדת,
אין לעבור ממנגינה למנגינה באמצע הפסוק,
למה שלא יבלבל את הכהן בדבר הזה כולו.
אבל הכהן לא חייב לעשות את הדבר הזה.
אנחנו היינו מתפללים עם "עליו השלום חבם ויעבודי הדיה"
מתפלל בכוונות.
אז היו עולים הרבה כהנים, אבל רק כהן אחד היה שיודע לכוון.
המזכנים הכהנים היו צריכים לעמוד כמעט חצי שעה ככה
בכוונות שהיה מכוון.
נעילה היה לוקח לו כמעט שלוש שבעי שעה,
עד שפעם אחת מישהו אמר, נעשה להם סטנדרים,
נעמיד לכהנים, הם יענו ככה,
כל כך גופקו אצר, ויש לך לעשות ככה, זה קשה.
אז רק אחד היה,
היה אסור למרבי, שלום זרגר היה קוראים לו,
אחד היה שהיה עומד כל הזמן בצורה כזאת בכוונות.
והכוונות של הנעילה
זה הכוונות הכי חשובות בכוונות,
וגם כתוב, בדרך כלל,
בבין השלושות לא עולים הכוהנים.
אבל בנעילה, אלא עושים להם כולו, תעלו, אין דבר. אנחנו אצלנו, לא ככה.
אנחנו אצלנו שעות, אומרים לחזן כאן,
והם רואים שחזן מאריך או זה, אנחנו אומרים, רגע, רגע, פה תאריך שכולם יעלו.
ועוד דבר,
בדרך כלל בנעילה הארון פתוח.
אז כשעולים הטוהנים אנחנו או סוגרים את הפרוכת או סוגרים את הדלתות, בעד שלא יהיה גבם כלפי ספר התורה. מעיקר הדין,
אם זה גבוה עשרה הצבחים, לא אכפת לנו. הוכחה לכך, אדם שעולה לטבע,
גומר, יורד, נותן את הגב שלו.
יש מקפידים,
גם בתיבה וגם כאן,
בתיבה לא הופכים את הגב שלהם בצפר התורה ויורדים,
עושים חצי עושה שלום ויורדים מצד התיבה בעד שלא יהיה גבם, אבל אם זה גבוה עשרה צרכים זה כבר נקרא רשות בפני עצמו ונפחמנה בדבר הזה, ברור וחלוקה.
