כשבעמידה שאנחנו אומרים מודים,
בעיקר הדין אפשר אדם לשחוט עד שכל החולות שלא יצבחקו, כלומר יהיו בולטים.
אז אם מדובר על אדם בריא,
על אדם זקן או אדם לא מגיש טוב, לא מוכרח את כל גופו.
אבל שליח ציבור, כשהוא חוזר חייו.
אבל נפקא מיה היא כולה, כששליח הציבור חוזר,
הקהל לא חייב לשחות מודיעין כל גופו עם הראש בלבד.
יאמר אדם, מה יש? אני אשחה הכול, מה קרה?
יש הגבלות, אדם יכול לשחות מתי שהוא רוצה,
אבל בחזרה או בתפילה יש לו הגבלות, לא כל אחד ואחד.
היה בבית המקדש, הכהן הגדול היה שוחה, המלך שאומר ברוך,
היה שוחה עד סוף התפילה, או משתחווה עד סוף התפילה.
אבל אנחנו אוהדנו את הדבר הזה כולו.
עוד הרב אומר,
כשאומרים במחזית של ארצו לציון, אנשים מרוב המהירות על מהר שוחים.
תענה אמן, ואחר כך ישחה אדם.
שלא יהיה בתוך הבהירות שיפסיד את האמן.
וכל אמן שאנחנו עונים בחזרה הוא לדעתו של הארי הקדוש,
המעלה שלו יותר מעלה מכל האמינים כולם.
החזרה, לדעת הארי הקדוש,
יותר חשובה מאחר בדעת עצמה, וכך החשיבות של החזרה.
למרות שבמקור, בעיקר,
כשהתקינו את החזרה,
התקינו את זה בשביל עמי ארצות.
עמי ארצות, לא יודעים אם נתפלל, אז היו, כחזר החזן אומר בחזרה, היו עורכים אחריו.
אבל היום אין עמי ארצות, בגללם אנחנו חוזרים, אלא עובר אריה הקדוש.
המעלה של החזרה היא חשובה יותר ויותר,
מכיוון שזה ברוב העם הדרת מלך, זה כל הציבור ביחד מתחבר לזה, ברור.
אמן ואמן.
