בזמן שבית המדרש היה קיים,
חוץ מקורבנות,
קורבן הדמית שמקריבים בבוקר או בערב,
כמו סף,
היו מקריבים גם קורבן נדבה.
יש קורבן עולה, חטאת, אשם, שלמים,
יש קורבן נדבה, אדם מתנדב.
אז גם אדם היה יכול להתפלל ולהתפלל נדבה.
התפלל פעם משחרית, עמידה, עוד פעם עמידה, התפלל עוד פעם, התפלל.
זה בזמנם, שהיה, בזמן שהם נותנים את העמידה הראשונה,
היו יודעים לכוון.
היום אני מתפלל עוד פעם תנועת נדבה, גם בראשונה לא יכוון וגם בשנה לא יכוון.
אבל יש לפעמים, אדם נמצא בתפילה ומסופק.
אמרתי, לא אמרתי, כן עשיתי, לא עשיתי.
למשל, נגיד דוגמה,
אדם בבוקר, בראש חודש,
אמרתי יעלה ויבוא, לא אמרתי יעלה ויבוא.
אז יש מישהו שאומר, חודש שלם לא אמרת, ודאי שלא אמרת.
ודאי.
אחד אומר, לא, תנו בלילה, אמרתי יעלה ויבוא, אז עכשיו כן.
אז הוא אומר, במקרה הזה מותר לתפילת נדבה.
אבל לא בשבת, בשבת אין תפילת נדבה.
בשבת לתפילה, התפילה היא כרגיל.
אז נברך את החתר מר מצווה,
עכשיו הוא עושה הנחת התפילי בנדבה.
אדם לא הגיע בערי מצווה, נכון?
אבל אתה כבר מתחיל להניח תפילים, מן דבר.
יהיה רצון שיזכה להיות פאר להוריו,
ולזמר את משפחתו,
במחינת ישראל אשר בכה את פאר, הלא והטלחם. אמן. וחדה מלכה שאומר,
רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפגע חרבנים,
