כתוב בגמרא שהיה נפטר רב גדול ביום השנה שלו, יום היורצר שלו, מה שקוראים היום,
היו מתאספים התלמידים שלו,
זה אומר שמעתם ממנו ככה, זה אומר שמעתם ממנו ככה,
אומרים שמועות משמו של אותו הרב.
זה היה אחת הסיבות,
קודם כל זה לעלות נשמתו, ועוד,
תוצאותיו
דובבות בקבר.
איבד המלך עליו השלום,
אמרו לו, אמר, הודיענה אשר תצאי
ומדיעת ימיים מהי,
כדעם מחדל אני.
שאל הקדוש ברוך הוא שיגיד לו מתי ימות. אמר, לא אומר.
למה? איבדיה ודעה מתי ימות.
כלומר, אני עד ערב המיטה אעשה מה שאני רוצה.
ערב המיטה אכפת לי, אמרתי, פשחתי לחבר בתשובה.
ועוד, אם ידע מתי הם עודכו, הם יפחד, ירחד הוא יפחד,
לא יהיה לו שוב הדעת.
אמר לו, אני לא מודיע.
אמר אותו, תגידי באיזה יום? אמר לי, יום שבת.
אמר לו, בראש העולם,
שיהיה יום שישי.
אמר לו,
שלמה המלך, שיהיה מלך, חלקים אלף עולות.
אתה, השקרים שלך כשתאמר, אלף עולות.
מה העניין?
אמר כתוב יום ראשון.
אמר לו, הגיעה הזמנות של שלמה המלך למלואו, אתה לא יכול.
אז זה נפטר ביום שבועות.
אה, זה היה אחר שבועות ביום שבת.
היום,
לפי החשבון שלנו,
אף פעם לא יחול שבועות ביום שבת.
בחוץ לארץ יחול.
אם יחול גם שישי שבועות שלנו,
אז צעירים יומיים עושים,
ואז יחול להם את הדבר הזה כזה.
אז יכול להם, אבל פה בארץ לא יכול.
אז לכן הרב אומר,
מקווה שכאן, היורצייד שלו, זה תהילים.
התהילים שהוא חיבץ,
שמדבר אחריו השלום,
טוב לומר את זה ביום חג השבועות מתחילתו ועד סופו.
לא לחדד כמו שרגילים האנשים עושים חלוקה,
כל אחד חדחה, חדחה, חדחה, לא, זה את כל התהילים בהתחלה ועד סוף.
דבר שני,
יש לשם ייחוד.
יהי רצון, לשם ייחוד, שאומרים בפני התהילים.
אז הרב בן אשכרה, הרב השלום, תיקן לשם יחוד מיוחד,
שאין בו מחילה, סליחה, כפרה, אין בו לשנות של צער של יום טוב,
אלא רק על עניין השבח של נגיד המלך הרב השלום,
ועל כן טוב מאוד לנהוג בדבר הזה. כן, פה בבית כנסת,
כשכתוב, קבענו מזמן, מתי מתחילים תהילים,
נתנו שלוש שעות לתהילים
עד מנחה.
למה שיקראו את זה לאט לאט,
באבירה: "פי רצון ומדבר אל חלום ושלום וסבצו יגל עלינו", ומשך בן דוד את דוד.
