היו אנשים לורשים פס,
כמו ש... כמו אדום כזה היה לורשים.
אז לכן אמר הרב,
כשאדם עומד להתפלל, צריך ללבוש גם כן את הפס הזה.
היום בדורנו אין הפס,
אבל יש מגוועת,
אז זה תלוי באדם.
אם האדם, כשבאים לו אורחים בבית שלו,
הוא נשאר עם הכיפה,
כיפה סרוגה, כיפה שחורה, נשאר עם הכיפה.
לא לובש מעיר, לא לובש מגבעת.
אז יכול מנחה שחרית להתפלל בלי מגבעת או בלי מעיל עליון.
אבל אם אדם שבאים לו אולכים הביתה ולובש מעיר מעיר, לובש כובע,
אז גם כשעומד להתפלל, גם ככה צריך לעמוד להתפלל בצורה כזאת.
אז הרב אומר שהיו פעם,
בגמרא כתוב, רבה רמפוס, מפלחה ומפלל. היה רבי שמיעין כתור חשוב, היה זורק אותו.
הרש"י אומר, לא, זורק אותו עליו.
לא זורק אותו ממנו, זורק אותו עליו.
זאת אומרת,
לא ייקח בגד משובח וחשוב,
ולא בגד פשוט, אלא בגד שאדם רגיל ללכת בו.
אותו דבר בבריקת המזון.
בבריקת המזון זה יותר חמור, זה דאורייתא.
אז אנשים נחקלים בבריקת המזון.
יושבים ומברכים, תלוי.
אם אתה,
שבא לך אורח, אתה לובש מעיל, אתה צריך בבריקת המזון ללבוש מעיל.
אם אתה לובש מגבעת, בבריקת המזון מגבעת.
אבל אם לא, לא.
אותו דבר, למשל,
בקיבוצים.
קיבוצים, תסתכל לי להתפלל מנחה על כל חברי הקיבוצים עם הכנסיים קצרות.
אז הם, בקיבוץ שלהם, מותר להם להתפלל עם הכנסיים קצרות.
אבל כשיבוא אלי פה, נגיד לו, אתה צריך לראש כרגיל כמו כולם.
אז הכלל הוא איך שנוהגים במקום ללכת בצורה מכובדת. ברור, אדומי לעולם, מאמן ואמן.
גחא נעבל החכה. הוא אומר,
רצה, רצה, רצה, את חדרת מרוחו לזכר.
