אם אדם רוצה לעמוד ולהתפלל פה על המדרכה הזאת,
אני יודע,
אנחנו אומרים לו אסור, למה אולי ייפול, אולי יהיה לו איזה עניין,
אבל למעלה יותר אין דבר כזה.
עכשיו, אם אדם רוצה להתפלל שם בתיבה,
זה מוצא, אבל תלוי איזה תיבה.
אנחנו פה התיבה שלנו, ברוך השם, גבוהה,
עולים מדרגות ומתפללים,
אבל יש תיבות
עולים אליה המדרגות, אבל אין לה מכיסה מסביב.
אז החזן שעומד בכדי להשמיע את קולו, מותר.
אבל אם אחד רוצה לבוא ולחזור, לעמוד על ידו, להתפלל ולעמוד שם,
זה אסור.
לכן, קודם היו בבתי כנסיות מקפידים שהתיבה יהיו לה שישה מדרגות,
והמדרגה השביעית זו התיבה.
אז אם אתם תהיו בבית כנסת שמצדקה ברחוב חגי,
שם תראו בדיוק את הדבר הזה.
או בצפת,
במערי הבוהה או בכנסת הארי,
שם אתם רואים את המצורה המדויקת כמו שהיו נוהגים.
ויש שם, בכנסת הארי,
יש שם שני מקומות בכנסת הארי, יש אשכנזים ויש ספרדים ויש מתנגדים,
שום הנזק.
היה בית כנסת אחד הארי עייר בית הקברות,
שהיו פוחדים להתפלל שם.
היו אומרים, יש שם שדים, רוחות, מיני דברים.
בשנת ת"ס
ס"ח בא לכאן בבא סאלי,
פעם ראשונה בחיים שלו,
אז אמרו לו, אנחנו לא נכנסים פה, פוחדים.
אמרו, מה אתם פוחדים?
אני אכנס לראות.
אז נכנס,
אז כולם אמרו, תכף ניתו של לוויה,
נכנס בפנים, פתח, התפלל, ואז המקום הזה נפתח בהחלט.
גם בבתכנסת אליהו הנביא בעיר העתיקה,
בבתכנסת רביחם וזכאי, יש בבתכנסת אליהו הנביא.
שם בבצד יש איזו פינה כזאת, גם שם היו נזהרים לא לקרוא.
אבל היה מחשמם החרבים, כפי בעיר העתיקה.
כל הבתי כנסיות החרבו, ניסימבך, חורבת רבודה, חסיד, ישיבת פרטוסר, את הכל החרבו
אבל בית כנסת רמבן אחנם אל זכאי נשאר ובית אל נשאר
אלה שני המקומות המיוחדים שתמיד היו זעים עליהם בקדושה נשארו.
מקודם היו באים אנשים בערב כיפור, הדליק נרות שמן
היו עומדים בדלק לבית כנסת רמבן אחנם אל זכאי
השמש היה מוציא להם, והם מביאים שעימים שופכים ומדקים בטילה.
שום אישה לא נכנסה לברקנצל, לבן האחדונה וזכאי.
היום לצערנו הרב חושבים שם חתונות, נכנסים, בלי...
הייתי פעם שם בחתונה לערוך חופה,
מה אני רואה? ברבנל, ברבנל.
אמרתי לאחראי, אני לא, אני הולך.
אין דבר כזה, אמרתי, בקצת קדושה,
אני זוכר לא נכנסים פה אנשים.
ככה יכנסו,
לפחות שיפדו גברים לבד ונשים לבד,
עשו את הדבר הזה כזה.
אני בכלל, בכל החתונות, לא אכפת לנו גדולים קטנים, ואני אומר להם,
נשים לבד, גברים לבד, אני אומר, אני בעל הבית, לא החתונה.
פעם אחת הייתי בחתונה כשהנכד של השופט בת העליון, אלון,
מנחם אלון.
אז גם כן אמרתי ככה,
אמרתי לשבטות, לבקדת המדינה, אתם תעמדו פה.
אז עמדו מאוד יפה, ולא דחפו אותם, לא שיגעו אותם לבד.
אז אומרת לי דורית וניטוט היום הראש,
זאת אומרת, אתה כל כך עורך חופה, מאוד יפה.
מה אתה נכון?
מרפאה מושאלה של שבעת הברכות היפות האלה,
תמכת סבח, תמכת,
עם אהובים, משהו יפה מאוד.
יש לי חתונה בעוד שבוע,
אתה מוכן לבוא לעשות חתונה של הבן שלי?
בוודאי, למה לא?
איפה זה? אמר לי, במקום כזה.
אמרתי לה, ואת תתלבשי כמו האימא?
לא,
לא, את לא רוצה, אז אני לא בא.
את לא רוצה, לא, זה מה שאני לא רוצה.
אז כל כך היו נזהרים אנשים, בנם,
מאוד מאוד זהירים בדבר הזה כולו.
אבל על הכי אינם, במקום גבוה, או מקום,
נגיד נקבע תיבה של עץ.
והעץ מתנדנד קצת.
עומד שם אדם ומתנדד.
אז איפה העור שלו? העור שלו על התפילה או העור שלו שלא יפול?
זה הכלל. כל דבר שמטריד אותו, אסור.
יש לו תינוק קטן.
אין דבר טוב להביא ילדים קטנים בבית כנסת.
אני בעד זה שיבואו ילדים קטנים.
אבל לימד אותם לשבת ככה, בשדים, בשניקת,
לא להפריע באמצע העמידה.
אבל לפעמים האישה, בואו נגיד, הולכת ללדת. למשל, אני אומר, יש בה בית תינוק.
אבא בא לך, מסכן, אתה לוקח את התינוק בידו.
אני לא רוצה לצא החוצה.
אחת שבא להתפלב עם התינוק, אז זה אחרת.
זאת אומרת,
לפעמים צריכים להגים עין מזה.
אבל לקחת ילד,
לנשק אותו בבית כנסת, שימו לב, אסור.
מה זה? אתה מנשק אותו, אתה מנשק את זה, ואתה יודע, מה אתה מנשק ילד?
אבל אם אתה רוצה לקרב אותו, שיבוא להתפלב,
הם יבואו לקחת ומחרבב אותו, מנשק אותו,
יותר מסוכניות ולכן לקרב אותו, זה מותר.
אבל הון חיבה, חיבה לאכל, חיבה לסיבת תורה,
אין השוואה בין זה לזה.
ברוך אדוני לעולם, ראינו להבן.
