היה,
בגמרא כתוב,
שאל פעם רבי זירת רבי אכלם ובה הארך את הימים,
אמר לו שאני לא הרהרתי בדברי תורה במקומות המטונפים.
זאת אומרת, כל הזמן היה הראש שלו בתורה,
במקום מטונף לא היה מערהב בדברי תורה.
אם אדם למשל רואה אישה לובשת בגד לא תנועה,
להרהל בדברי תורה מותר,
אבל אם נמצא בנחיות או בבית-מרחץ במקום כזה, אז גם להרהל בדברי תורה,
אז זה הסטורט.
אז היה עליו השלום, חכם שלום הדיה,
אבא של הרב עובדיה הדיה.
כשנפטר בער כולנוע אדיסון,
היה מהעדה החלבית.
אז באו הבנים, כמה רבנים שדרשו עליו,
יספידו אותו.
אחד אמר: כואב לו הראש, אחד אמר: כואב לו הרגליים, אחד אמר: כל אחד אמר סיבה אחרת, לא רוצים לבוא להספיד אותו.
הלכו לעלוב של החכם של המדעייה לאבא של החכם המדעייה דעייה.
אמרו לו: כואב לך הראש? אמר: לא.
כואב לך הרגליים? לא.
כואב לך הרגליים? לא.
כואב לך הבטן? לא. בוא תספיד.
נעימה הספיד,
אז הוא בא והתחיל להגיד: רבותי, האדם הזה,
הוא לא ירחל בדברי תורה במקומות המתונבים.
אחר כך אמר: רבותי,
אתם יודעים שהוא היה עשיר גדול,
הוא היה בעל נכסים גדולים, היה לו חנות פה, חנות פה,
בנפו, רציתי לספר עליו, כל הדברים האלה כולם,
ונהיה חולה.
אז הלכו, הביאו דוקטור אחר כדורים, לא עזר, הביאו זה, זה. היה אז פרופסור סונדק,
היה הכי גדול.
הביאו פרופסור סונדק, ולא עזר, והנה, מת.
אתם רואים שהוא מת, עזרו בתשובה, אין לה.
זה בחיים הלכתי, אני אומר.
אז אמרת, הדברים האלה כולם.
זה נכון,
זה מי שרגיל אלי, אחרי דברי תורה,
אז זו בעיה בשבילו בדברים האלה.
ועל כן קודם היו אומרים לאדם שהולך למלאכיות,
אז היה עומד בדלת של מלאכיות,
והיה אומר: רבותי, מלאכים, עד שיבואו אותי, אני לא נאחים,
אני אכל למלאכיות, זה לא יפה לבוא אתי.
אז אמרו: זה בזמנם שהמלאכים ודאי היו הולכים עם אדם,
אבל היום האדם יאמר ככה: מלאכים, שהוא אדם חשוב, מלאכים הולכים בטוב.
אז לא אומרים את זה.
אבל ביום כיפור,
אחד אומר, ביום כיפור תאמר את זה.
ביום כיפור אנחנו כולנו מלאכים,
אז אנחנו כולנו לובשים דבר ושמים כל היום,
אז הולכים למלאכים, אנחנו נכון מלאכים, אבל עד כאן,
כאן אנחנו לא מלאכים,
כאן אנחנו חברי אדם, אל תיכנסו, אל תיכנסו אתנו.
ואדם צריך לדעת שיש להרהר בדברי תורה,
הרהור בדברי תורה, דבר חמור וכמות המטלפים.
למה?
דעת הרמב"ם, אם אדם למשל לקח פרי,
לא אמר: ברוך אתה השם ירוקד מלוך העולם ועורק פרי עץ.
אמר בלב שלו.
אומר הרמב"ם: ודחובה יצאת.
לא אתה יכול לאכול.
הורקים על הרמב"ם.
אבל כל כך שהחרהור, יש לזה חשיבות מיוחדת.
על זה אומר בעל אבי נשחי, אנחנו אומרים בדרך כלל,
אדם צריך לקיים את המצוות הן בדיבור, הן במעשה, הן במחשבה.
גם במחשבה זה דבר חשוב מאוד. אם הראו בדבר אסור, הוא אסור,
אז הראו בדבר מותר, גם כדי שזה חשיבות מיוחדת.
אז לכן אנחנו עושים את המצווה, גם במחשבה, גם בדיבור, גם במעשה.
ברוך ה' לעולם. אבי ואמן.
