כשאומר יוצר אור הוא בורא חושך
ויוצר אור העולם הוא בעולם הבריאה
וגם התפילין שאדם מניח אותו,
של יד, הוא גם כן בעולם הבריאה
לכן הוא ממשמש בתפילין של יד דבתו
ולא גם בתפילין של ראש, בתפילין של ראש זה המקום שלו
בקריאת שמע.
היה לראות על ידיך ובין עיניך,
אבל ביוצר זה רק צפילין של יד.
זה דבר אחד.
דבר שני,
אדם שמתפלל,
לפחות בקריאת שמע או חלק מהשפילה,
כל פעם בפעם הוא ממשמש בצפילין של יד, צפילין של ראש,
ובצפילין של יד ימשמש.
זה כמו שכתוב, וכתובתם על מזוזות ביתך ובשעריך.
אתה יוצא מהדלת, אתה רואה את המדוזה, אתה מנשק אותה.
גם תפילין של יד אותו דבר.
מעיקר הדין,
אדם שמניח תפילין, אסור לו להסיח את דעתו מהתפילין.
אז הוא לא מתפלל באמצע העמידה,
הוא או יחשוב על תפילת העמידה, או יחשוב על התפילין. זה פתור.
אבל בקריאת שמש, כשמדבר על עניין תפילין,
אז זה יימש בתפילין של יד, וגם אחר כך,
כשיהיה לאות על יד אחד, זה ילפה בעיניך, גם בתפילין של ראש.
אז אומר הרב, אם אדם יכול לשים תמיד את ידו,
כשהוא קרה אשמה על התפילין של היד,
אז זה כאילו רמז,
לא תחשוב, אז אתה עכשיו מניח תפילין ולא תצליח את דעתך מן התפילין.
והרב אומר שזה דבר טוב מאוד, למה?
כי האדם, ההרגל, נעשה טבע, ולא שם לב על הדבר הזה.
אבל כשהרגע שם את היד שלו, צריך להוציא ולנשק,
אז מעורר אותו שלא יהיה כטבע על הידה, שכרגע הוא מניח תפילין,
פאר של התפילין נקרא,
יהיה פארך חבוש עליך.
אז נברך את חתן הבל מצווה,
מיכאל קוראים לך.
מה?
רצוף פה, לא?
וישה מי, תאריך ימיך וטוב, ותכף ימי, ותגדל יום.
