אה, אה,
הספר של הרב.
מחיר מחצית השקל הוא לתת ערך של חצי שקל,
דהיינו מחיר עשרה גרם כסף ממש
עם מע"מ.
וצריך לחשוב,
לחשב כל שנה לפני פורים את ערך השקלים.
זאת אומרת, בתשס"ב,
הגבאי פה נרגע, בתשס"ב זה היה 14 שקל.
לעת עתה, לעת עתה הרב כותב מחצית השקל כיום זה שלושים שקל וביום פורים ייתכן יעלה המחיר או ירד, ירד אני לא אומר, הגבאי לא רוצה שירד כבוד הרב
ואם יש לו מטבע ממש של כסף הנה מה טוב ובדיעבד אפשר לתת מטבע שנקרא חצי כגון חצי שקל של ימינו שלא שווה הרבה אבל יש בה זכר למחצית השקל
זה אל תשמע, אגב, ביי.
וכשנוציאים את הכסף, לא אומרים "זה מחצית השקל",
אלא נגיד "זכר למחצית השקל".
גם במטבעות שעשינו, שיהיה "זכר מחצית השקל", כתבנו "זכר מחצית השקל", לא כתבנו על "זכר מחצית השקל", למה ש... אבל אם אדם טעה ואמר "מחצית השקל",
אנחנו עדים שכל כוונתו היא על זכר מחצית השקל, אה ממש על... מי חייב לתת את זה?
מי חייב לתת זכר למחצית השקל?
מהדין מבין עשרים שנה ומעלה.
מהדין. אבל נוהגים מגיל שלוש עשרה ועלה.
על אנשים יש מי שאומר לא חייב,
ויש מי שאומר כן חייב.
כתוב, כל העובר על הפקודים. אם אישה בהיריון אז מגיע לה להציע לה, אם לא, לא חי, אבל המנהל הוא כן יותר. גם אישה נוהגת לתת מחצית השקל,
אבל אמרנו, אבל היא צריכה לקבל רשות מבעלה. למה זה? 30 שקל זה חשוב היום באופן יחסי, הדבר הזה כולו. זאת אומרת, הזכרים, אפילו איך שנולד, אם הרב אומר מעובר, יש שאומרים ככה.
וכתוב, אם אבא שלו התחיל לשקול לו, מבית המקדש,
התחיל לשקול לו,
כשהקטן, חייב להמשיך הלאה גם שיגדיל, עד שיגדיל הלאה.
קודם כול נמשיך בו.
ד'
הקורא את המגילה צריך לברך הברכות מעומד ומתחילה בן בסוף,
אפילו אם קוראה יחיד בביתו,
אבל קריאתה אינה צריכה מעומד, ורק השליח ציבור קורא מעומד מפני כבוד הציבור,
וצריך להיות פושט אותה כולה, ואחר כך מברך הברכות מעומד.
מי הוא מאחר דפושט ומברך בעודו עומד, צריך שתהיה לפניו בימה או כיסא,
שתנוח עליו במגילה ולא תהיה נגררת בארץ.
אנחנו עוסקים פה בדעת הבן-איש חי,
שבין ברכה ראשונה, בין ברכה אחרונה, גם יחיד יכול לברך אותה.
איך שאמר, אגב,
ולא יאבד ליחיד ברכה יקרה וחשבה זו.
הנוהגים, כשמברכים, כולם עומדים,
אבל מקלטים מגילה, יושבים. לא רק החז"ל עומד.
כשהוא עומד החז"ל, נוהגים שעולים על ידו שניים.
כמו שמשה רבינו שלח להילחם ועמלך, היה אהרון בחור,
ספסו איתו אחד מזה, אחד מזה, אחד גם כן, עומדים אחד מפה ואחד מפה.
פעם היו נוהגים שאלה השלושה לא סתם עומדים.
מי שקורא את המגילה היה קורא קטע,
היה מתעייף, הסורכים ממשיכים קטע ולא ממשיכים קטע,
זה בסדר.
אבל נלמדיו יבוא באמצע קריאת המגילה והוא יצא לקרוא לעזור לחזן,
הוא לא יכול לעזור את הדבר הזה כולו.
היה אומרים,
היה אחד חזן בירושלים וכיפור, שמו אותו להיות חזן,
אז שמו לו שני עוזרים,
ו...
לא עזרו לו.
אז כשאמרת שליח ציבור, למה בוא יזכור לנו לראים את נוח
ואת החיה והבהמה שלטום התיבה?
עומדים, גם שעזרו לו, היה עומדים ככה.
עשה ככה חייה והלאימה של טוב הטבע.
בכלל, אנחנו נוהגים בכיפור, כל מה שלא שייך לחזרה, הסומך אומר.
מה ששייך לחזרה, החז"ל אומר.
אז הסומך יכול להגיד באמצע,
לפני הקדישה, לפני הקדושה, לפני הכתר, אז הסומך אומר, את זה אין לכם, אבל השאלה הציבור שותק.
אז בואו רק מה שאומר עצמו.
אצל החדר אשטרזים,
יש להם במוסף מכניסים,
ואחר כך לא אומרים, הוא תנא תוקף בסוף התפילה, הם אומרים, זה באמצע המוסף.
אם הייתה קטע, זה חלק מהתפילה.
אז הנה כאן, יגידו מה שיגידו, אנחנו נוהגים לומר, תנא תוקף בסוף התפילה.
ואבו.
אם השמיט הקורא מילות מקריאתו אפילו שהן תיבות,
שאין מפסידי מעניין הקריאה,
לא יצא ידי חובתו.
ומי שיש בידו מגילה שאינה כשרה, ישמע משליח ציבור וישתוק.
ריבונו על לפשוט את המגילה.
אם נמצא בתיבה, יש לו מקום לפשוט, אין מקום לפשוט.
יש מחלוקת בין הפוסקים, מה פורשה לפשוט את המגילה?
האם כשמתחילים לקרוא, פושטים את זה עד הסוף,
או פותח משאיר פתוח. פותח משאיר פתוח.
אנחנו לוקחים לחמורות משני קיבוצים. אז עומד חזר בטבע, פותח את המגילה על הסוף.
וכשקורא, לא מיילגל את אותו על העמוד, אלא מקבל את זה, נשאר גלוי, עד כדי שיצא את אליבדל כולי עלמך.
זה טוב אם אדם נמצא בטבע.
אבל אם אדם נמצא, כמו כולם פה יושבים.
אין לו מקום על הברכיים שלו,
לפתוח את הזה, אז זה עיקר את המגילה באופן רגיל.
עכשיו ככה, מהדין,
יש
חמישים ושש פעמים, חמישים ושלוש פעמים המן במגילה.
זאת אומרת, אם חשבו ומזכרו, טוב,
אם אדם לא אמר את המן, אם חז"ל לא אמר את המן,
אדם לא יצא את החובה.
כשהילדים מכים את המן,
הטוב מכי, מגיע לו, אבל אנחנו צריכים לשמוע את המן.
אז אם חזן חוזר עוד הפעם, אין להם הטוב.
אבל ילדים, הם אורבים לו,
חוזר עוד הפעם, ועוד הפעם הם מכים.
ועל כן, אם אדם רואה את המצב כזה,
הנה חייבת, הוא יאמר את המן בעל פה.
הלוא קריאת המגילה, אם אדם קרא קצת בעל פה,
יצא איזה חובה.
עדיף לקרוא בעל פה, מאשר לא לשמוע את האמן.
כלומר, אם יאמר, החדה יאמר, והוא לא שומע טוב, יאמר,
אמן.
ואחר כך ימשיך וימשיך הלאה את הדבר הזה כולו.
יש, כתוב כמה פעמים אמה, כמה פעם מרדכי, כמה פעם מבשתי,
כמה פעם זרש, הכל כתוב.
ויש במגילה כמה פסוקים שמחברים כנגד שמות קודש.
יש כנגד י"ו כ"ו כ"ו כ"ו אם למשל דוגמא יבוא המלך והמן היום ראשי תיבור י"ו כ"ו כ"ו יש הרבה רשי תיבור כאלה יש אנשים חזנים רושמים על המגילה למעלה את השיבות האלה לכוון זה לא טוב להוסיף את זה יש אנשים קונים מגילה
יקר מאוד,
עם ציורים, עם קישוטים.
נכון, זה מאוד יפה,
אבל אנחנו קוראים את המגילה, צריכים לקרוא את המגילה, לא לקרוא את הציורים, את הקישוטים.
זה לא, לא צריכים לקרוא את הדבר הזה כולו.
חטא.
צריך לומר, מתחילת 500 איש ואת פרשת דאטה וכו' עשרת בנשימה אחת.
ועריך בבב של וייזת ומנהג להכות ברגליו על הקרקע שאומרים שמות עשרי בני המן
ויש נוהגים להכות בידם על הקרקע ואין זה מנהג יפה אלא ראוי להכות בסנדלים שברגליהם.
כתוב שהמן היה לו הרבה בנים.
כשבא אז כתוב וספר המן לאשתו את עשרו ורוב בניו.
אז על אשרו מחכם בשישלו היה בשמו של בן ישחיה אומר
כשאשתו של המן אתה מבקש ממנו כסף לקלוט נעליים, הוא אומר אין לי כסף, אין לי כסף.
טוב, שותק לה, שותקת לו.
היה בא מאוחר מהבית, איזה אתה מאוחר?
אה, אני עסוק פה, עסוקה, בסדר.
כשבא המן וסיפר את עושרו,
אני שומעת, אהה, עשיר אתה,
כשאני מגיש ממך כסף, אתה אין לך כסף, אה?
טוב,
אחר כך, ורוב בניו, מאיפה יש לך כל כך הרבה בנים?
אתה בוגד.
בוגד? אני אעלה לך מה זה.
עכשיו אני אעלה לך.
אז היא אמרה לו,
מה אתה חושב, עשה עט מאוד גבוה, שממה,
קלוטו וורדכי ענם, ואתחיל לפטות אותו.
טוב, אז הוא מחפש עם אחד, איזה עץ כזה.
הוא אומר לו, יש עץ חמישים אמזים מזמן נוח,
והוא נמצא על הארמון שלך.
בוא נפרק אותו.
עד שכולם יראו אותו שיתולים את מולך עליו.
טוב, קחו.
אמרנו, תשמע, יש חוק בעולם,
להבדיל אלפי הבריאות, גם לפי דיני ישראל,
אם אחת חיו מרחות ללקוט אותו,
המורדים אותו בגדים ומרקים אותו,
אם לא היה לכם ללחוץ לכבודכם,
לכבוד הבית כנסת,
לכלך.
מהפחד לכלך, אלא,
תראה,
שולחים אותו.
בסופו של דבר, אם תולים עליו,
אם החמל נקרע,
גם כן משחררים אותו.
אז על רב שלום החמל שלום, הרב יבחיה אמר,
אמר לו איתו, אתה לקחת את העט הזה,
אולי העט הזה יהיה רקוב.
אז אם יתלו את מרדכי עליו ויישבר העץ, אז יהיה פטור.
אז אמר לב, מה עושים?
אמרו אתה תשים את הגוף שלך על העץ הזה עם החבל ותראה אם זה בסדר או לא בסדר
אמרו טוב, לבדוק בדעת אמרו בשמיים מברוק, מתאים לך
את העט אשר הכין לא לבש הכנה לא
אז זה כל המחשבות של זה
אני חוזר
הרב אומר, אומר, מה זה עשרת בני המן? לא אמרנו ברוב פניו, מה זה עשרת בני המן?
אומר ראשי, אלה עשרה רשעים היו.
הכי רשעים שהיו, שכתבו סיפה שלא יבנו את המקדש,
שלא יעלו לירושלים.
לכן לקחו רק אותם, במיוחד את הדבר הזה.
אז הרב אומר, צריך להיזהר לומר, 500 איש ועט, ועט פחידתה ועט הצפון,
ועט לפי האדם המגיע לו. פשוט דף ועט דף ועט. למה? כשקורא מהר ברשימה אחת, אז
אמר אחד דרך פירוש ועט, גמסטרייה ארור.
נכון?
אז כל אחד ואחד ארור, מיוחד בשבילו.
כמו בגד אחד מגיע לו.
לא, לא כולם ארור אחד.
כל אחד ארור, כל אחד היה רע וסוער.
אבל כתוב ב"וי זאתא" מארחים מרבב ל"וי זאתא".
היה נס גדול,
שתראו, ופשוט דל, עד אבו, עד "וי זאתא",
כולם גששו,
לא מתו.
כש"וי זאתא" נתלה, וצעק "וואי",
הם כולם מתו בבת אחת.
נשמתם הוציאו בבת אחת.
לכן קוראים את הכול בבת אחת.
זה המלך הטובה, הם נשמתם בוצעו בבת אחת. החזן אומר, אני לא מוציא את הרשימה שלי בבת אחת.
אז אם החזן לא יכול לקרוא את הכול ברשימה אחת, נקרא לו כמה רשימות. זה לא כל כך נבחמנה בדבר הזה.
זה אחד. דבר שני,
אמרו, היה לו רוב בניו.
אז למה עשרה אמרנו? איך שכתבו את ה...
אמר לאחר דרך בדיחותה,
כתוב: אדם ארוך,
גבוה, לא יקח אישה גבוהה.
למה אם יקח אישה גבוהה יוצאו לו בנים ענקים,
גבוהים.
אדם נמוך לא יקח אישה נמוכה,
למה אם יקח אישה נמוכה יוצאו לו נמוכים.
אז המן היה הגדים,
יד, ראש לו עד הגד, גדול, גדול.
איתו זרק, איתו זרק, איך?
נמוכה.
אז מה יצא?
אצל הברים היופיים בילוליים, לא ככה?
והבילוליים דילויים בעונדים עד עשרה.
לכן לקחו את עד עשרה, אבל הבילולים האלה הם עד עשרה, הכוונה עד עשרה ואיך.
לכן לקחו אותם עד עשרה.
הרב אומר, לא יקבלו,
חבל על הידיים שלו.
אני אכן בנעריים שלו, מחור, חלק, עבדנו תחת השמיים, אמרת י"א.
אסור לאכול קודם במגילה,
ואם יש לאדם מגילה כשרה שקורא בה לעצמו בבית הכנסת, בעת של שליח הציבור קורא שם בשביל הציבור,
וזה אינו רוצה לצאת בברכה של שליח הציבור,
אלא ירצה לברך לעצמו, רשאי,
אך יברך בלחש מכאשר העליתי לספרי הקדוש הרב כהלים,
סיעתא דשמיא.
השנה אמרנו בכל העולם, גם בירושלים,
קריאת המגילה תהיה בממצאי הטענית.
אז אסור לאכול קודם קריאת המגילה.
אומר החז"ל, אתה רוצה שאני אעצום,
ואתה רוצה שנקרא את המגילה. המגילה לוקחת זמן, אז איך אני אעשה?
אז אנחנו אומרים, אם אתה החז"ל, אני אעשה לך הפסקה, תלך,
תשתה משהו, קוס קפה, חלב,
לא ערק, לא קוניאק,
לא ביסקי,
איזה בולנות יש שיכור, אלא שמא שהוא בעד לשבור את הטעמית,
אבל לא לאכול יותר מכזית עוגה בשביל למה? אסור לאדם לאכול לפני שהוא מקיים את המדינה. לא רק זה, כל מצווה ומצווה שאדם חייב לעסוק,
ובעיקר מצווה עשית דאורייתא,
אסור לאכול לפני כן.
ועל כן, אנחנו עבור שבעת ילדים ביום ראש השנה,
תוקעים בשופר, מתפנלים,
קוראים בתורה, תוקעים בשופר, הוא לא מתפלל במוסר, ושמע, באתי לאכול.
אבל יש עדות,
קוראים בתורה, עושים הפסקה, הולכים לבית, דורשים למקום, אוכלים.
אתה אוכל לפני כעד שופר. איך?
אסור, את המשרד תאורטיה, איך אתה יכול לאכול?
אתם תראו לכם, עד כדי כך,
אדם שחייב לעשות ברית מילה לגנוב,
אסור לאכול עד שיעשה ברית.
מה הוא אומר? טוב, אני לא מוהל, מוהל מוהל, לא יודע, הוא יצום.
חבר'ה אומר, אני מוכן לקבל, אבל אני לא טוב בלי יצום למקומך, אתה תצום.
אני לא אביעבל שאני, זה רק,
אז הנה לכם, אבי הבן, אסור לו לאכול עד שקיים מצווה.
היום עושים את הברית מילה בערב, אחר הצהריים,
איזה אחר הצהריים.
והלכתי עם אברהם בבוקר לעשות את המצוות במוקדם.
רק אברהם אבינו כתוב, בעצם היום הזה, מה לאברהם אבינו?
אמר אברהם אבינו, אני אעשה בבוקר מוקדם ברית מילה.
אחר כך אמרנו, מה יגידו, אני פוחד, אה?
מה יגידו, מה יגיד עמר ונגיד אשכול? בעצם, היום הזה, אברהם אבינו אמר, בעצם, היום, שוב הלאה משחור. איך אני עושה את הדבר הזה כאילו?
אותו דבר כתוב על הנוח,
שבעצם היום הזה בא הנוח משלוש הבנה מלהי תיבה.
אמרו אליה בדור המבול,
נוח, מה אתה עושה? ואני עושה תיבה.
בשביל מה תיבה?
ויש להם מבול,
אין לך צריך להגיד לך בניין,
קוראים לו הילטון, מילטון, נבלי אבנים,
כמו כמה תחומות,
אבל לו, גם זה נופל.
גם זה נופל, והתיבה שאפשר מייעץ עוד תישאר.
אם אנחנו נראה, אתה נחלט והקשם בא, הבתים נהרסים,
אנחנו נשבור את התיבה וניכנס, נראה לך מה זה.
אז כתוב שבזמן שבא ואמר, כמו ככה, אתם רואים, בסדר, בעצם היום הזה בא נועם וכתוב ונכנס.
באים הרשעים וגם קלטים להיכנס.
השם סבב אותם מסביב חיות ובהמות.
אז כתוב, רק אלה שנשארו בין הבהמות, שלא השחיתו דרכם,
אז הם נכנסו.
היה הרב שלום, הרב יצחק ניסין,
היה אומר שהשקר נוטה להיכנס
לתיבה של נוח.
אמר לו, נוח, אין לך בני זוג.
טוב, הלך, הלך לחפש חנופה.
אז שקר בחנופה בא, הוא, אנחנו זוג, צריכים להיכנס.
אז נכנסו.
אז אומר הרב, אסור לך להתחגניסים.
אסור לך, לפעמים התחגנו ונכנסו.
מה יצא מהם?
פוליטיקאים.
אני רוצה לדבר על זה כולו.
עכשיו ככה.
לא נאכול לפני.
אז זה קל.
אז מתי?
קוראים את המגילה גם בירושלים מיד לאחר הצום.
ולאכול ולשתות קודם קריאת המגילה.
אמנם זקן החולה וכן
מי שחלש מאוד מחמת הצום,
או שליח ציבור, או קורא את המגילה שקשה לו לקרוא לו בתענית,
יכול לטעון מעט לפני קריאת המגילה.
ואם צריך לכך, איכול לאכול יותר.
עיין שלחן ערוך וכו' והגעה כמוהים וכו', משנה ברורה. וצריך לבקש
מחבר שיזכיר לו לשמוע מגילה.
זה דברי הרב שהוא כתב על פורים ושולש.
שאלה,
רק השאלה, גם מלאכים, עם כאן.
שאלה: מצוות עשה של זכיריית עמלק, דמין התורה אין לה זמן קבוע,
אלא שחכמינו זיכרונם לברכה קבעו בשבת שלפני הפורים לקרוא בציבור פרשת זכור.
כמו שכתב בתרומת הדשן, סימן כ"ח.
כמו שכתב במגן אברהם, סימן תרפ"ד.
ונמצא כי מן התורה מצווה זו אינה ממצוות עשה של זימן גרמה,
ורק על ידי שקברו אותה חכמינו זכרונם לברכה בשבת שלפני פורים נעשית מצוות עשה של זימן גרמה.
והסתפקנו
אם אנשים חייבים בה, תמידת המין תורה, מצוות עשה שאינה זמן גרמה עד הנשים חייבות בה.
עוד אינמה? אז אין להם בת"ר רבנן שעשו אותה מצוות עשה של זימן גרמה,
ופטורים אנשים,
יורד לו המורה לצדקיו, שכרו כפול מן השמיים. כבר השאלה אם הנשים גם הן חייבות בפרשת זכור או לא?
אז התשובה היא כו', גם אנשים חייבים לשמוע פרשת זכור,
ואף על גב דהווה מצוות עשה שהזמן גרמה.
דא קריאה תא, זה הכתוב ספר,
תורה לשמה, וזה באיזה זפר? זה תורה לשמה, וזה בידי חיים.
השאלה בתורה לשמוע ובידי חיים.
גם אנשים חייבים לשמוע פרשת זכור,
זה לא זכור.
ואף על גבדא ומצוות עששע זה מן גרמה דעה קריאתה בהדר דווקא לא נקבעה קריאתה זכור בהדר אלא מדרבנן כמו שכתבנו לעיל אבל מן התורה אין זה מן קבוע ולכן מצד חיוב תורה אין זו מצוות עששע זה מן גרמה יש בעיה אם האישה חייבת או לא חייבת אנחנו אומרים שאפשר לעשות תנאי
אתה עושה, בגיל 13 אתה מתכנסת ואומר לך, 12, אני עושה תנאי. אם אני אחייבת, אני אחייבת. אם לא אחייבת, אני לא אחייבת. אני לא מקבל עלי את החיוב הזה בנדר. אם לא כן, אם חייבת עצמה, זו בעיה.
מה הבעיה?
אז היום, לצערנו הרב, אני אומר, לצערנו הרב,
יש מקומות בארץ,
עושים בצהריים מניין,
וקוראים פרשת תחום לנשים, אין ברכה.
מי התיר לכם להוציא ספר תורה,
לקרוא לנשים שבתורה?
איך, מי מתיר לכם?
ועוד, לא מצאנו רק זכור בלי פרשת השבוע, לא מצאנו.
התחום, אם הוא קשור לבדל שבוע, אין דבר כזה.
אז לכן,
מה שנוהגים לעשות לנשים,
מוציאים ספר תורה וקוראים להן,
אנחנו, אין דעתנו בדבר הזה.
אלא מה?
אם יש לה יכולה לבוא, תגבילי לדבר, בלי נדבר.
לא יכולה לבוא, תפתח חומש,
סוף פרשת כי תצא, ותקרא.
תקרא את הפסוקים שם,
עם פירוש ראשי, עם פירוש רשב, וזה הכול, וזה תצא, זה חובה.
אבל לכתחילה, אתה עושה בלי לדבר, שתבוא.
מה הבעיה?
פעם אני אמרתי שהחיילות היום הן חייבות בפרשת דחוף.
למה? אישה לא חייבת, ואישה לא חייבת להילחם.
ללכת למלחמה, ללכת לגבש עם רגישה, אסור ללבוש בנשק, אסור ללבוש.
אבל היום חיילות שהולכות עם נשק,
אז כן, הן ככה, הן לוחמות,
אז הן חייבות להתדחם עם עמלק, הן חייבות לבוא לשמוע את הבאכה, את הקראת זכור.
ועוד אומר בן יוחאי אללה בשלום,
איך נדע מיום מי עמלק?
לא יודעים מי זה עמלק.
מה זה זכור אשר עצר לך עמלק בדלת, התחב מצווה, מה יש לנו עמלק אנחנו?
הדקשת הוא, אנחנו לא יודעים את עמלק,
אנחנו צריכים למחות את זרועו של עמלק,
את התפקיד שלנו. אנחנו אולי יכולים ואומרים את זה בקריאה.
אנחנו אומרים להקדוש ברחובות של עולם. אנחנו לא מכירים מי עמלק,
אם הפלסטינאים העמלקים, אם המחבלים העמלקים או מה אחרת העמלקים.
אתה תמחה אותם, תמחה את זכרם מתחת לשמיים.
זה פירוש אחד. פירוש שני.
כל אדם ואדם, יש לו בקרבו מעט עמלק.
יפעמי ויצערה, תפתה את האדם בכמה דברים.
על זה באה התרואה ואומרת, אתה, אתה תמחה את העמלק שבקרבך.
כשבא עמלק בא להגיד, למה לך לחצות בצפה כזו? הוא אמר לזה, כתוב על עמלק, זכור שנצא לך עבייה בדרך, זה זוכר במצרים, אשר קריכה בדרך.
הפסט קרחה מקרה, אבל רש"י אומר, קרר אותך.
לפעמים אדם רוצה לעשות מצווה,
בא יצירה ואומר לו, אה, בוקרה, בעדין, אחר כך.
זה קרחה, זה המליאק.
אתה מקרר אותך מחר, מחרתיים, ולא יהיה לך.
אדם בא לידך, אל תחמץ את זה, נעשה מהר. אני קורא את המצווה בשם שמים.
ואם אתה יודע, אם אדם בא למצווה ומקיים אותה בשמחה ומהר,
אדם לא יכול לתאר לו איזה שכר גדול הוא מקבל על זה,
שהוא מקיים את המצווה בשמחה או במהלות.
כתוב, בישראל ישמח ויענות ויסיסו בשמחה.
כשעושים את המצווה בשמחה, כמה שהשכר הוא גדול מאוד.
כן.
יש שישה דינים הנוהגים בכל פורים ובפורים.
הם במצווה
הדלים האלה, זה קולים בעצם.
יש שישה דינים הנוהגים בכל פורים, ופורים המשולש מחלקים אותם לשלושה חלקים.
ובכל יום מקיימים שניים מהם איזה סדרה.
ביום שישי י"ד באדר, קריאת מגילה בלילה ביום,
ומתנת לו אביונים ביום. למה? כשהאביונים מחקים.
מתי קוראים מגילה הם הולכים לקבל את הכסף.
לכן זה מכוון אחד מהשני. זה הזוג הראשון.
הזוג השני, ביום שבת ט"ו באדר קריאה בתורה ויבוא עמלק ועל הניסים.
הזוג השלישי, ביום ראשון ט"ז באדר סעודת פורים ומשלוח מנות.
משלוח מנות קשור עם סעודת פורים.
ג' הנוהגים יתגלח.
הנוהגים יתגלח.
הנוהגים להתגלח ולהסתפר בכל ערב שבת לכבוד שבת קודש יסתפרו ויתגלחו ביום חמישי י"ג באדר ולא ביום שישי
ואם לא יתגלח בחמישי יש להתיר בדוחק
להתגלח ביום שישי כדי שלא ייכנס מנוול ליום שבת.
שאלה
מי ששלח לחברו מעיר אחרת משלוח מנות קודם פורים כי חשב שתגיע לידו ביום פורים
וכן היה שהגיע לידו ביום פורים. אם יצא ידי חובה בסד, אז אין הבתר המקבל שקיבלה בפורים.
עוד אין מה אז אין הבתר השולח ששלחם קודם פורים ולא יצא ידי חובה. נגיד, אדם נמצא בחיפה,
אדם רוצה שיש להכוונות לחברו בחיפה.
מה עושה? הולך לדואר לפני פורים ויש להם את החמילה שישכו לו.
אמרו, נכון, מקבל את זה ביום פורים, אבל אני,
כששלחתי את זה, לא שהולכתי את זה ביום פורים,
שלחתי את זה לפני כן.
או למשל, צריך לשלוח לאמריקה, לחוץ-לארץ.
אי אפשר באותו היום, ולפני כן תנו.
תשובה?
הנה, דבר זה תלוי בפלוגתא שיש בטעם של משלוח מנות בפורים, כי שני טעמים יש בזה.
והם, האחד הטעם שכתב בתרומת הדשן ז"ל,
והוא כדי שיהיה הרווחה לבעלי שמחות.
והשני,
הטעם שכתב במנות הלוי ז"ל הוא להרבות שלום ורעות,
ההפך מן המלשינות של המן שאמר מפוזר ומפורד במחלוקת ולכן תקנו משלוח מנות.
והנה לפי טעם תרומת הדשן ז"ל נראה דיוצא ידי חובה די עיקר התקנה היתה בשביל אדם שנשלח אליו כדי שתהיה לו הרווחה בפורים וכבר הגיע לידו בפורים.
אך לפי טעם מנות הלוי ז"ל להרבות אהבה ורעות,
הנה זה נוגע למשלוח.
צריך לשלוח כדי להראות אהבה ורעות.
ולפי זה בעינן שתתראה אהבה ורעות מאת המשלח ביום הפורים עצמו.
ולמענה למה שעשה קודם פורים,
כי החיפה נראית מצידו אם בעת שיצא מידו המנות.
והנה מפסק הרמה ז"ל, שפסק בשולחן ארוך בהגהה, סימן תרצ"ס, סעיף ד',
דין של המנות לרעהו ואינו רוצה לקבלו ומוחה לו, יצא משמע דסביר עליה,
כטעם דעת הרב מנות הלוי ז"ל.
יען, ולפי טעם של הרב תרומת הדשן ז"ל,
למה יצא?
איך שיהיה, בנדון השאלה לא נפיק ז"ל ידי חובה להימבדקו לעלמא,
ולפי מנות הלוי לא יצא.
והיה זה שלום, ואל שדי צבאות יעזור לו. למשל, אדם גר בבית מסוים,
מולו גר לו חבר שלו.
באמצעים של כביש.
אומר לו, לוני, אתה בבית? אומר לו, כן.
הוא אומר, אני לוקח את הבן שלי לשליח לאחר משלוח מנות.
ירד הילד, ילד קטן,
מגיע למדריכה, רוצה לחצות כביש,
פתאום הוא יוצא לרדת, פתאום עבר רכב,
אין סכתיב את הארץ הקטן
עם המנות.
ואת זה השלכם רואה.
עכשיו, אם בשביל אהבה ואהבה שלום בן יעור, הנה, מה זה רוצה עוד?
אבל אם בשביל אהבה ואהבה שלום בן יעור, הנה, מה זה רוצה עוד? אבל אם בשביל אהבה ואהבה שלום בן יעור, אבל אם בשביל אהבה ואהבה שלום בן יעור, הנה, מה זה רוצה עוד? אבל אם בשביל אהבה ואהבה, אני עשיתי אצלי, מה אתה רוצה ממני?
אבל אם בשביל אהבה ואהבה שלום בן יעור,
אני לא רוצה לאכול.
אבל יש דין כאילו התקבלתי.
אדם המלך אומר לו, תשמע,
אני נודר שאני לא אוכל יותרך עד שתתן לי כך וכך.
טוב, אז אחר כך נתחרים.
אין מי שעשה לו יותר את ידרים.
אני אומר לך, אתה יודע מה, מה שעשית תתן לי אלף שקל?
כאילו קיבלתי אלף שקל.
בסדר.
אבל אם אמר לו,
אני לא אוכל עד שתיתן לבן שלי אלף שקל,
הוא לא יכול להגיד כדי לקיבלתי אלף שקל, הבן שלו לא קיבל, צריך לתת בפועל לדבר הזה כאילו.
אכן,
מה שאנחנו עושים בפורים,
צריך לדעת דבר אחד:
המשלוח מנות שצריך להיות,
כמו שהרב אומר, בשני כלים,
צריך מנות,
לא שוקולד,
לא סוכריות,
לא טופי.
טופי וסוכריות נשלח אחר כך.
אבל
לדבר ראשון, לקיים את המצווה, מנה ממש.
או לחם ודגים, או לחם ועוד משהו, ממש מנה, שתי מנות שאפשר לאכול את זה.
זה עיקר המצווה.
אבל היום, אם אדם יצטרך לחברו לחי ונגב ועוף, למשל,
ואיזה עוף, איזה חשב זה, רבנות, שארית, בד"ד, זה לא בכלל בחלוקות.
אז זה בעיה בדבר הזה.
אז לפחות למשפחה אחת שמכיר אותה,
נשלח להם את המנות האלה, למה זה דבר חשוב מאוד.
אחר כך, כשילח לובייה, צריך ממתקים,
שזה היה כמה דברים, לא אכפת לנו מהדבר הזה.
בדבר הכתוב שאחד שלח לחברו שק מלא פלפל, חרים.
הוא היה הרגיל לאכול פלפל חרים, אז שלח לו את הדבר הזה.
אבל יש אומרים שזה, שלח לו משלח מנות, אבל גם שלח לו את הכבוש הזה, את הפלפל הזה.
שאלה מתורה לשמה.
ראובן הלך לארץ ישראל,
תיבנה ותיכונן, להשתדח לקברות הצדיקים זיעה, ונזדמן שם בפורים,
ושלח לשמעון הראובן משלוח מנות בפורים.
ושמעון,
הוא גם כן צריך לשלוח מנה,
והיו לו פירות שביעית. אם יכול לשלוח לו מנות מפירות שביעית,
עודילמה אסור לחשיב זה כפורע חובו מדמי שביעית. מי הכנע?
כבר ראובן שלח לו, והרי שמעון הוא עתה מוכרח גם כן לשלוח לראובן,
כפי המנהג והנימוס של העולם, זה על שאנחנו מדברים.
מה שאומרים, אתם בחנרה, אתם בכלל, אולי יעבור לך כלום.
אם לפי התהלכה,
זה לא שווה כלום.
אבל הוא שואל, מה יעשה?
נו.
תשובה, היית בתוספתא שביעית פרק ז עוד ו.
אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעים מהם מלווה וחוב אין משלמים מהם ואין גומלין וכו'.
עיין שם.
וכן פסק הרמב״ם ז"ל בהלכות של מיתה ויובל,
אתה נקבע בהלכי יהודים. למי שביעית, אין פורעים מהם את החוב,
ואין עושים מהם שושבנית, ואין משלמים מהם תגמולים,
ואין פוסקים מהם צדקה לעניים בבית הכנסת,
אבל משלחים מהם דברים של גמילות חסדיים, וצריך להודיע עד כאן לשונו.
והנה,
עניין תשלום תגמולים הוא שאם ראובן גמל חסד עם שמעון, אסור לשמעון לשלם את גמול, לשלוח לו פירות שביעית,
דאבה כפורע חובו.
והנה בתוספתה נזכרת ובא גם כן בירושל מפרקים על דדמאיה הלכה א', ושמה גרסה היא,
ואין משלמים מהם תשלומים.
פירש המבאר, בעיני משה,
שזה אוכל עימו היום וזה חוזר ואוכל עימו למחר, והי נוח.
ואם כן, אשתא בנידון השאלה, ודאי אסור,
כי הדרך הוא, מי ששולח מנות לחברו, מוכרח שחברו חוזר ושולח לו גם כן.
והרי זה שמעון ששלח לרובי מנות מפירות שביעית, נמצא בזה משלם מהם תשלומים, ואסור.
ולא דווקא פירות שביעית עצמם, אלא גם בדמיהם אסור לעשות כן.
וכן הוא הדין, ואסור לשלוח מדמיהם מתנה לבית החתן והכלה בחופה לאותם שכבר הם שלחו לו מקודם בחופה שהיה אצלו,
כי הוא מוכרח לשלוח עצה להם כפי המנהג ונימוס העולם, והרי זה כפורע חובו.
והיה זה שלום, אל
ששתי צבעות.
הוא היה בחוץ לארץ, לא היה שייך פירות שבעי, ואולי שום דבר.
כבר כתב את ההלכה הזאת לנו,
צריך להיזהר שלא לשלוח את ה...
לקיים את המשפט לשלוח מנות, זאת אומרת, אפילו לא שפעם אחת עשית את זה,
אבל כאילו שהמנהג הוא, שהוא מחזיר לך,
נהגו ככה, זה כאילו עוזר משלם על זה מאחור.
כתוב,
שבגמרא כתוב שהיו מחליפי סעודתיים להדדי.
אז הפשט הוא,
למשל, אדם נמצא בישיבה,
מקבל אוכל,
מנה ראשונה, נגיד דוגמה, סלט. אני אומר למשל, מנה שהייה מקבל עוף.
ממלך חברו,
אין לך צוח מנות,
הנה יש שתי מנות.
הוא אומר לך, טוב, כמה אני אתן לך? הוא גם כן קבל מהישיבה,
וכך גם אתה משלוח בנו מחלפי סעודותיו.
רש"י אמרה,
לא פרוש על זה, נותן לו השנה ובשנה הבאה מחלפי סעודותיו.
אנחנו עושים את זה לשנה הבאה.
העניין הוא כזה,
מעיקר הדין בא אצלך אורח,
ואתה נותן לו לאכול.
למשל,
נגיד דוגמא, האישה הביאה אוכל והבעל הביתה קום את הלחץ על ידי האורח.
אומרת האישה, סליחה,
האוכל הזה בשבילך, זה לא בשבילו.
שם את זה בשבילו.
עכשיו, אם נאמר אנחנו שבעל הביתה קובע,
ברגע ששמו את היעד על ידי, אני זכיתי בזה,
אז הוא לא יכול לתת לאחר.
כתוב בגמרא, אדם היה אורח אצל מישהו,
נתן לו לאכול,
הוא ראה את הבת שלו, לקח את זה, הוא קודש איתי באוכל הזה.
אבא התרגז, אמר לו, אני נתתי לך לאכול,
לא נתתי לך שתדעי לחדש בזה את הבקנה. אני לא מסכים עם הדבר הזה.
היה אחד, רב השלום הרב,
אמר בירושלים, הרב זולקין, אבא שלו,
היה אומר, אם אדם מזמין אורח אצלו בליל פסח,
חייב לומר לו, בוא, אני מקריא לך את המצה הזאת בשבילך.
אמרתי לו,
אני לא יודע על שאלה אשכנזית, אולי, לא יודע.
הספרדים יגידו לו, אני מקנה לך, אני עניים, ואתה מתן לחם, אני לא לוקח.
הוא רוצה להקנות.
ורגע בא האורח, אתה שם על הולדות,
את המצות האלה,
תגיד לו הקלטה, לא?
ועוד אמרתי לו, מי אמר שצריך שיהיה קניין שלו בכספו?
ברגע שהגיע אליו גם הנוער שלו, גם הנוער שלו.
זה היה על ראשון חמצות כזקן,
ותגידו לי מי מסבל את זה.
היה לו מקום,
אולי חמש מטר של אדמה,
עפר.
והוא היה זורע, הכל שלו היה שם חטא,
בשביל שיהיה לו חיטה כשרה לפסח.
הוא היה טוחן, הוא היה עושה מזה עד שהוא מוטל לו שיעור בשביל פסח. היה לא סומך על אף אחד.
שנה אחת,
והיה נותן לכהן יותר מעשר, ללוי מעשר, לעני מעשר עני, היה נשאר לו 70%. שנה אחת הייתי את לו, ראיתי שיש לו מעט.
מעט.
אמרתי לך, אני תהיה חכם או עם הארץ?
חסום.
אמרתי, מה, אמנה דוד וחכם?
אמרתי לו, אני אף פעם לא קיימתי לא תרומה ולא מעשי, תקנה לי את הטבל.
לפי ההלכה, אסור לקנות טבל, עם הארץ.
תקנה לי את הטבל, שאני רוצה לקנות את כל המצוות כולן.
אמר לי, יש כאן דבנים בגול?
אמרתי לו, כן.
טוב.
אמרתי לו, אני אקנה לך. אקנה לי.
על יר עיר כהן אמרו, אצלו לקבל ממנו מעשר.
בא הלוי עם מעשר, עני עם מעשר.
באו אצלו, אמר: אני אוכל לחכם רדכי. באו אצלי, אמרו: טוב, מה רוצה אני נותן לכם?
אתם הקירי שלו, אני לא בקיר שלכם, מה הבנתי אם אני נותן לכם?
אז מה עשה אחד?
אמר: אני אלך לחכם רדכי.
אני אלך בערב פשח, כשעופים את המצות אצל החמצדקה,
שמה, אני אקח את המצות.
אז אני אמרתי לך, חמצדקה,
אני לא מקנה לך את המצות עד ליל פסח בתוך הפה שלך.
אחר כך אני מקנה לך את זה.
ובא כהן, והיא תהיי לצעוק עליי, באה להכפיד עליי,
ערובה,
מידע שהוא קורא את ה... תפיף.
אז אמרתי לו, תשמע, מתיר עיוץ,
חמטנקה זקן ואני צעד, מתיר עיוץ.
חמטנקה יחיה עוד עשר שנים או עוד עשרים שנה.
מה אתה עושה אחר כך?
תשמע בכל יום, בוא תתקחמי ממני את המצות אחרי...
אני הופך על החמטנקה, תתקחמי ממני ותעזוב את החמטנקה.
אמרו, טוב,
אז זה היה בא כל ערב פסח,
לקחת מצות.
יום אחד אני רואה שזה הגיע אחר הצלם, לא בא.
אמרתי לך.
טוב, הלכתי בלילה ערבית, חזרתי אחרי הדין וליל פסח,
אני רואה אותו יושב למטה בבית שלי עם עגלה,
מולכים אותו. איזה מצות,
איך טוב המצות.
אבל זה, אבל היה לי פעם מקרה משהו מאוד יפה.
ביום
ערב פסע בצהריים, כל בני הבית הלכו לישון.
אני השתמתי ללמוד.
היה שולחן ערוך, מסודר, הכול, מוכן.
בא אני,
דבק בדלת, עושה משהו, אמרתי, בסדר,
כל בני הבית הלכו לישון, הלכתי למטבח להוציא לו אוכל, אמר לי, לא,
מה אתה רוצה?
מצות, קח מצות.
הם מגיעים לו, המצור שהיה כשאתה יושב, כשעשיתה אחת הצהריים.
ואני חושב שזה, הוא אומר לי,
אהלך מעניאב, זה יכול לעבודתר, אבל לעבודתר, כל תכסין יתן לי איחול, זה תדן לי.
נו, מה אני אעשה לו?
מה אני אעשה לו?
טוב, אז תיקח, נתתי לו מצור, צריך להפניע יד, לאחר הצהריים, כמו שהעראקים עושים ככה,
טעים וטוב.
טוב, הלך.
הלך, זה היה מכבי תדורות,
ושעה, שעה לפני פסח,
הוא רואה בא איזה מכונית גדולה יפה שאיזה אותו, איפה יש כאן בית מלון קשה למהגרים?
אז אמונם שומע לך, הוא רוצה לקראת אותו עד לפסח.
מה, פשוט אתה רואה אצלי?
הוא רואה אותו מכבי תדורות,
מה אצלך? הוא אומר, יש לי מצה של אחמד אחד.
אז הוא אמר, זה כנראה, מי, האדם חשוב זה, במצב החמוד אחד, אז טוב,
הלך אצלו,
איזה בית רעה, בית עני.
יושבים בדל פצח, אז יש שאלה, בן שאל, כמו שמעון עצמי, יש שאלה, כולם, דברי תורה,
אחד.
טוב, בקיצור, מחר בבוקר, באים בשבת, בבוקר להגיד לנו,
אבל רע, רע, רע, אכלתי את המצב,
תחת העמצות שלי, איך הגיע לך?
סיפר לי.
אבריק טראם, אני עשיר ומלא.
כל דיל פסח בבית, קוראים את האגדה ככה, אחר כך אני אכול את האוכל של דיל פסח.
ופה איזה תענוג היה, בן הזה שאלה,
זה מעוניין שאלה, זה תשובה, איזה תענוג היה ליהנות לעושה את הדבר הזה קודם.
אז זה, אני אומר דוגמה,
האגב תלך ללמד את הבנים שלו איך לשאול שאלות בלב פסח שיש עוד שאלות. אבל עכשיו,
אם הוא מדבר על שאלות רצות שלך, ניתן להם תשובה,
לא ככה,
אבל הוא צריך להתכונן גם כן לעצמו אין לי תשובה לאנשים.
לכן, ככה אגדה של פסח של בן ישחרית,
יש שמה, יש כאן פירושים יופיים ולפניים,
עם אגדה, עם פירוש אפשר, עם זה.
אם איזושהי שאלה היא עיינים, יהיה דבר חשוב מאוד.
אז אנחנו עכשיו מדברים על חצי שקל.
אנחנו עושים זכר, אבל אנחנו רוצים לתת ממש חצי שקל לבית המקדש.
יהיה רצון שיהיה בעגלה בזמן קריב, אבל לא אמן. אמן. מוריי ורבותיי,
לעזר השם בשיעור הבא,
מורינו ורבנו יש שאלות ותשובות.
מי שרוצה בכתב, להפ...
מי שמירא חבותינו הראשונים אברהם יצחק יעפו,
יושב ארום דוד וילמהו,
הוא יבולך ולפור וליצור,
אז היזבע יקר ולניח אותו נשים ארום יציבי וביודע
שבסוף יראו בכתב אולם, כל אחד על ידים אמר חוצו ורמי הכביש,
ושנוהים,
כבוד הכנסת,
לבנות את כל התאר הגדולות שלכם,
זה אין שבניהם, זה אין כל אשר אין.
מה קרה לנו היום בין הרוחות? אמן.
מה קרה לנו בין הרוחות? אמן. מה קרה לנו בין הרוחות? אמן. כל מיני צהריים ועבדה. אמן.
ומיוחדת,
אנחנו יכולים לרמור על היחס,
שיש כבר חדשה טובה, אמן,
ומאמן, רוחות עשייתכם, אמן,
מלכתם שמים ושמים, אמן.
ולנו בשתי כערים ועם ליאור ושום השם ציור,
וכן מרצון ובכך,
אמן, אמן.
שמר הכסף ינקן אחרי מאה,
ודגל כשמאש ינקן אחרי מאה,
ומראה את כל כך זאת,
כל האנשים של זאת במקום תוספו,
ומרים את כל פתיחת וסורת הנביאותך, אמן.
אמן.
אמן.
אמן.
אמן.
אמן.
אמן.
זג ומרות.
מה תסמיר עליו?
לא לתת לבית ולכתוב רק לצדם?
