כבוד הורנו ורבנו ועטרת ראשנו, מרן מלכה ראשון לציון,
כבוד הרבנים החשובים,
רבני ערים, שכוללים תלמידי חכמים,
חכמי ישיבת הלכת יהודה,
ואותיי יש לנו גם את הנטל של הבן איש חיים,
בין אחר בין, דון חמישי,
הלומד בישיבה של מרן,
השם עליהם יחיו.
בכל שנה,
ביום הילולת גאון אוזנו ותפארתנו רבן של כל בני הגלה רבנו יוסף חיים זכר צדיק וקדוש לברכה זכותו הבאת עלינו ועליכם אמן בן אמן נאמרים דברי תורה בעימרותיו הקדושים של בעל ההילולה הפותח החכם השלם עמקום על אלקים וישאר בשרו כבוד הרב נעים אליהו שיחיה אורך ימים טובים אמן בא ליעדם הנה זבה ויקרא
נישא תפילה
ליושב ברום שישלח לו רפואה שלמה ברמה חברה, שעד חולה עמו ישראל.
אמן, תני רצון.
בן ישחי,
בפירושו על שיר השירים, על פסוק יונתי וחקבי הסלע, בסתר המדרגה,
הריני את ברעי, קשראי לי את כלי, כלי עמי וברך לבן.
קרה בגין שלושה עמודים שהם יסוד בשורש העבודה ותיקון שלמות האדם,
והן קול, צום, ממון.
קול הוא התורה, תפילה, דברי שבח לה' יתברך,
צום תענית אשר יפענה אדם על אדונתיו,
ממון, צדקה, זמילות, חסדים,
ואלו שלושה עמודים שיתמיד בהם האדם ייקרא שלם.
הירב אומר,
תרתי מידות אלה, צום וממון יכולים האומות להידמות לישראל,
אפשר שיצאו,
וגם יפזרו ממון לעניים,
כל זה לעיני הרואים, ורק בוחן ליפות ופליות הוא יודע.
אמנם יגלה כלונם וחרפתם בעמוד הכל,
כל של תפילה וכל התורה אשר אין להם תורה לעסוק בה,
ואין להם מגיעה והשגה בכל השם,
כי לא קיבלו תורה,
כי לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בא לדעו.
מה שאין כן ישראל,
כאשר יפתחו פיהם וירימו כולם לעסוק בתורה, יכולים להוציא מפיהם דברים קדושים שאפילו מלאכי השרת אין להם רשות לדבר בהם,
והם עוסקים ולומדים מתורה לנביאים ונביאים מכתובים ומכתובים למשנה וממשנה לגמרה,
מגמרה לזרור הקדוש, בסודות עליונים ובתפילותיהם.
והתפילות עולות ברומו של עולם ופוגעים קו הרקיעים וכן השירות והתשבחות.
נמצא בחלק של הקול הוא המבדיל בין קודש לחול על-ידי הקול.
וכל העם רואים את הקולות,
ספר מאמר מרדכי, י"ג לאלו,
מקולות מים רבים,
ועיניכם רואות תזונתי קול,
ואנו נשמע קולו בבואו אל הקודש.
חז"ל אומרים שפתחים בכבוד השניאה.
כבוד השניאה זה הרב הגדול מאוזן גדול,
בינם של קדושים,
ערעילים ותרשישים,
בינו של אותו צדיק וחסיד מגדולי המקובלים,
הגאון רבי סילבן מוסטפי עליו השלום, וכתובות "געני לב עליכם על כל עמו ישראל" ושיבדל לחיים טובים וירוקים, ראש הישיבה,
הרב הגדול והחשוב, הרבי יהודה מוסטפי,
בינם של קדושים,
אורך ימים ושנות חיי ורחב הרדחה בכל, מכל כל, הוא ואישו וחול יוצא חלאציו.
אני אומר, כל יוצא חלאציו, הכוונה גם לבן שעוסק בדברים האלה, גם כן. שמכין את הדברים.
זאת מעלת הרבנים היקרים,
כל אחד ואחד כבודו ומעלתו,
מנהו מלכי, מנהו אפרכי, רבני ערים, ראשי ישיבות,
חברי בתי הדין, אתם יעריכם מהם בטוב, זאתם בין הימים.
כבוד הקהל הקדוש היקר והנכבד,
אלה עדינים למעלה ודחדנים למעלה ולבטה, ברוכים העוני והיהושע גם כן, גם עוני הוא עוני, גם הם ברוכים בשם השם.
משום מה אני רשמתי להתחיל,
בהחשבה שלי הייתה לומר את זה בסוף, אבל כתבתי כאן, להתחיל בדבר הזה.
כתב זה כתבתי.
בפרשה שלנו בכתבו,
כתוב "ורקחתם
מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, אשר השם מרוקח הנותן לך.
אומר הרב השלום,
נראה לי שהתורה שמצווה אותנו בפסוק הזה,
עיקר הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
ותורה שבעל פה הן שישה סדרי משנה,
אשר ראשי תיבות שלהם זמן נקט.
לרעים, מועד,
נשים, חדשים, תהרות.
אז הראשי תיבות הזה מורים לנו שצריך לקבוע עיתים לתורה.
זמן, נקט.
תנקוט, זמן.
אבל זה הדבר, עוד יותר מעניין הלאה.
והיינו, אם אדם נקבע ללמוד תורה, לא ערב,
לא פעם שעה זו, פעם שעה שנייה,
אלא לקבוע עיתים לתורה.
שלא ייבטל הקביעות שלו, אפילו יהיה לו עזר גדול.
למה?
קול קבוע כמחצה על מחצה דמה.
נמצא שכולה שעה אחת שלומד כנגד עשרה שעות של היום.
ואם לומד עשרה שעות, אז מה?
ולכן שואלים בדין של מעלה,
קבעת עתים לתורה?
אין שואלים אותו אם עסקת בתורה.
למדת תורה, למדת תורה, אבל שואלים אותו, קבעת את עם התורה?
כלומר, שואלים אותו על קביעות
כדי שיספיק הזמן המוער במקום מרובה.
כי מי שרומד שלוש שעות ביום
ויזמן לו איזה עסק
ולא למד,
אין ללימוד לזה כחשיבות.
מה שהעסק חשוב יותר מהלימוד
אבל לא, שמבטל כל דבר שבעולם,
בעיקר שלא יבטל מזמן ללמוד תורה.
ואמר,
הבאת ראשית כל פני האדמה,
ראשית,
ראשי תיבות שלהם זה מנקת,
אשר תביא מארצך, הוא בית המדרש.
הוא מביא לימודך מן החכמים והתלמידים של לימודים תורה שבעל פה בבית המדרש.
להם האדם, היום יש קלטות של ש"ס מוקלט,
אתה יישב וללמד,
לא שתביא מהרצחה בבית המדרש,
תבוא ותישב בבית הכנסת,
תישב בישיבה, תלמד שם,
וחבותה תשב את הדבר הזה כולו.
ואז
אומר, אשר השם מרכך נותן לך,
שמאיר עמך וליבך לחדש חידושי תורה,
כי אם בתורת השם חפצו זו הקבלה והמסורת שמקבל אדם מפי החכמים בבית המדרש.
ובתורתו יגה, אלה חדשות תורה שאדם מחדש על ידי שיושב ולומד תורה.
כמה הערך והחשיבות של העניין של לימוד התורה.
אחר כך המשיך דרכו בקודש, פרדס,
המשיך וגם מרשיק פרפרי אדמה נראה לפסיעתא דשמיא,
וידוע שקליפת נוגה חציה טוב,
וזהו החצי הידוע הנקרא כף האמת.
חצייה רעה שנקרא קו השקר
וממשיך עניין הקבלה
אנחנו לא יודעים את זה אבל מזכירים לדעת שגם בדבר הזה יש המחאה הזאת.
הלאה,
אשקיפה ממעון קודשך מן השמיים וברח את עמך ישראל.
קשה,
קמא דאמר ממעון קודשך
למה הוא צריך לפרש מן השמיים?
אשקיפה ממעון קודשך, מה די?
ועוד למה נקט שתי פעמים לומר את עמך ישראל?
נראה לי כל נועם הוא בלימוד התורה ובבינת הסוד והיא נועם השם אלוקינו עלינו
כשאנחנו אומרים במוצאי שבת
שהבינה היא בבינת קודש
והכוונה היא ככה, כשאנחנו אומרים
ויהי נעם השם ירקנו עלינו ומעשה ידיו כהנה עלינו
אנחנו אפילו יחול מוצאי שבת ביום טוב,
בשבוע יום טוב, אנחנו אומרים ויהי נעם,
כי הפסוק הזה יש לזה חשיבות מיוחדת לדבר הזה.
מה הכוונה היא?
ויהי נעם השם ירקנו עלינו
ומעשה ידינו כהנה עלינו
אומר בזוהר הקדוש
אנחנו אומרים את הפסוקים, לומדים את התורה
אבל ויהי נועם השם לכל אחדינו, מעשה הדיון כוננה עלינו שהקדוש ברוך הוא ייקח את הלימוד שלנו ויכוון בו את כל הכוונות שצריכים לחברים כאילו אנחנו קיבלנו.
עכשיו ככה הדבר הזה חשוב מאוד בדבר הזה קודם.
ואחר כך נמשיך העניין של קשר של יסיר הטוב ועד סיירה וכו'.
ועוד
אמר ברוך אתה בבואיך וברוך אתה בצאתיך
אז הגמרא למדה על זה כשם שבידך לעולם בלא חטא, כך יציאתו לעולם בלא חטא.
ואומר הרשש,
בגלל הקטע הזה של הרשש,
החסידים לא לומדים ברשש.
אמר כשבידך לעולם בלא חטא,
משמע שלא בא בגלגול, אין גלגול בעולם.
אמרת פשוט,
אבל בזה כבר לא לומדים מהחסידים את הרשש.
ברוך אתה בבואך,
אז כתוב ומדרש על הפסוק הזה וזה ראשונו.
וכבר תירשתי ביד המלך עליו השלום,
השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.
כך כתוב, ברוך אתה בבואך, ברוך אתה בצאתך.
מתחיל ביאה, ואחר כך צא.
ואילו דוד המלך עליו השלום אומר, השם ישמור צאתך ובואך.
אז תסביר עניין של העולם הזה והעולם הבא.
ויש מסבירים פשט אחר.
והיה כי תבוא אל הארץ,
אומר אורחים הקדוש, אין בעיה אלא שמחה.
אין שמחה כשבאים לארץ ישראל.
קו בארץ ישראל,
אחר כך אומר, ושמחת בכל הטוב שנתן לך ה' אלוקיך.
זאת אומרת, אם אדם היה יודע השמחה שבלימוד התורה,
היה משתגע מאהבת התורה.
אמרו, בשמחה של לימוד התורה.
אז ברוך אתה בבואיך, וברוך אתה בצאתיך.
כלומר, כי אתה בא לבית המדרש ברוך,
וגם כשאתה יוצא מבית המדרש ברוך. זאת אומרת, לא תשאיר את הלימוד שלך בבית המדרש,
אלא גם בצדך,
גם כי תעשה את הדבר הזה.
דבר נוסף,
יש אנשים בבית,
הם שומרים תורה ומצוות,
חסידים וצדיקים וכו'.
ברחוב, בלי כיפה, להראות בפני האנשים.
ויש הפוך, לא ככה.
ברוך אתה בבואך, ברוך אתה בצדך. ולפעמים בבואך זה הולך להיות אותו דבר.
פעם אחת הלכנו עם הילדים הקטנים
לנתניה כרצן, עד חוף הים.
אז אנחנו לא נכנסו לים, רק ישבנו על שפת הים.
והיה שם ישב אחד עם זקה ועם ציציות,
והיו לו ילדים,
אז התחילו לאכול.
ואני הייתי גם כן עם ילדים שלי הקטנים,
והם הראו, הם לומדים,
בלי נטילה, בלי המוציא, בלי כיפה.
אני אומר לו, אדוני, אני לא אכפתי ממנו, לא אכפתי על הילדים שלי.
אדוני, כיפה, נטילה, מוציא.
אבל לא, פה שפת הים.
אמרת, מה, בשפת הים אין אלוקים?
אין.
אבל טוב, טוב, לכו תביאו מים, נעשה נטילה, רגע, רגע,
גם עוד הלכה,
להביא מים מהים ולפי ידיים זה לא מועד, למה המים מלוחים, לא רואים.
אבל מה אתה רוצה ממני?
אתה רוצה שאין לך מה?
שכניסו את הידיים של יום בתוך הים.
אמרתי לו, תראה, אם אתה ספרדי,
אתה בא לך על נטילת ידיים.
אם אתה אשכנזי, אתה בא לך על פברת ידיים.
ואם אתה חצי אשכנזי, חצי ספרדי,
יד אחד ענפה גדיים, יד אחד ענפה גדיים.
דעתנו,
גם בתפילה זה עצמה העניין של הנטילה.
אבל אדם צריך לדעת, ברוך אתה בבואך, ברוך אתה בצאתך.
זה להפוקה,
כל מה שאני מדבר, אני לא מתכוון לשום אחד בעולם,
רק אני מדבר במוסר.
להפוקה,
חלק מעם ישראל שרצו לראות חוכמה,
אמרו,
הוא יהיה יהודי בביתך, וגוי ב... אין דבר כזה, אין דבר כזה אצלנו.
אצלנו הכל מחובר, אין דבר כזה. ביתך יציע ידך, הכל זה.
ויחנו ויישעו, אנחנו על פי ה'.
כל חניה, והנסיעה, הכל על פי ה'.
זהו דרך של עם ישראל.
אמרתי משום מדחק יבדך.
מעניין.
הרמב״ם אומר, מי שרוקח את המזוזה וחושב שהיא קמיע,
הופך את התורה לקמיעות, חושב שזה קמיע,
מזלזל בה, הוא מתקיף, מתקיף, מתקיף.
ואחר כך הוא בעצמו כותב הרמב״ם,
אומר הרמב״ם בהלכות מזוזה, פרק ו',
חייב אדם להיזהר במזוזה,
מפני שהיא חובת
תמיד בכל הזמן וכל עת ועת שייכנס ויישא יזכור בייחוד שמו יתברך שמו ויתעלה ויזכור אהבתו וייעור משנתו
ויתרחק מאבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם עול מעד אלא דעת המורה יתברך שמו ויתעלה ומייד וחוזר לדעתו והולך בדרכים ישרים.
האמד שאתה נחת למזוזה תגיד השם אל השם מאוד חשוב וזה הכל מה פה עשה
את כל הייחודים האלה, זה נכון.
אתה תקבע את המזוזה לשם חודשיה ולכושית,
שה' מציבה אותי.
התוצאה היא כזאת, התוצאה היא חשובה מאוד מאוד.
ולא מחינם, חז"ל אומרים,
פעם אחת אנטונינות שלח לו דרבנו הקדוש אבן יקרה.
אבל כששלח אבן יקרה,
הוא לא שלח את זה סתם, אבן יקרה לא שולחים סתם.
צריך שומרי ראש, הם כנשק,
היום קוראים לזה אוטום משוריין, אמרת גדול,
שלח לא לרבנו הקדוש.
רבנו הקדוש רק קיבל דבר כזה, עכשיו כל רחוב יודע שהרבנו הקדוש קיבל עבל יגרה.
הלך, אמר, טוב, אני צריך להחזיר למתנה?
הלך לשוק, לחנות, אחרי סופר הקודש.
יש לך מזוזות?
רבנו הקדוש נכנס, נתן לו מזוזה הכי הכי הכי משום מחר.
הוא אמר, לא, יותר פשוט.
יותר פשוט, זה פשוט, בין פה הכי ככה, קשה, לא מהודה.
שירים לו זוז אחד.
והשומרים של האנטרנוסיה איתו, שלח את זה.
הלכו, סיפרו לו את האנטרנוס, אתה יודע, ככה.
התמלך, דרך ארץ.
אז שלח לו, מה זה? אבל אתה שלחתי דבר שאני צריך לשמור על אותו מגנבים.
כל העולם כולו יודע.
אני שלחתי לך, אתה ישן במיטה, והוא שמר עליך.
ולגוי מותר לומר את זה,
והוא שמר עליך.
אבל אנחנו עושים את זה בשם שמים.
נכון, שומר דרכות ישראל, זה נכון, אבל אנחנו...
כתוב על יעקב אבינו,
שהכינו את המנחה,
אז הוא אמר להם, תכנו את המנחה ותביאו לפני.
אז הם עמדו, כתוב, עמדו בפתח ודיברו עם יוסף.
מה זה הם עמדו בפתח?
עושים אותי מזוזה, אין מזוזה, אתה יודע, אז
איך, איך, אם זה יעזור להם, לא יעזור להם, לכן עמדו בפתח.
ואני תמיד מזכיר על עושה בצדיק.
הוא לחם עם האחים שלו, אבל הוא כל הזמן לחם, לחם.
ויקח שאלה ביהודה ויהיה: אדוני, דובר לך הדבר הזה, דובר לך, הוא דובר לתקיפות.
אומר לו, מה אתה רוצה?
גנב, מחוקר מצרים, מישהו גונב, ומיתה.
ואתה הסכמתם, אשר ימצא הגביע בידו, היא אומרת, ואני עושה לכם הנחה.
מוריד לכם, אני אקח אותו עבד עצמי.
הוא צועק אל יהודה.
אומר לו, תראה, הוא לא גנב.
אני בידו, אני גנבתי.
הוא מכחיש, אני גנבתי.
אמר לו, לא.
אמר לאדוני, כתוב בתורה,
כתוב בתורה,
מי שגנב ישב פי שניים.
אני אתן לך פי שניים.
כתוב בתורה, אם אדם מודה שהוא גנב,
חייבו שלם.
זה לא פי שניים, זה קנס.
אני מודה שגנבתי, הוא לא גנב, מה אתה רוצה עוד?
אומר לו, כתוב, הוא עושה, כתוב בחוקי מצרים,
כי מי שגנב הוא ניתן.
אומר לו יהודה, מה אכפת לי מחוקי מצרים?
יש חוקי התורה,
הם חוקים אמיתיים והיסודיים והכי המכונים.
אין חוקים נגד התורה.
מה יכול יוסף להגיד לו?
לא יכול יוסף להתאפק
חילוקות, אני יוסף עליכם.
תורה זה כבר מעל הכל,
אין בעולם דבר כזה, אין הנפקמינה בדבר הזה.
כתוב כך,
הקדוש ברוך הוא נתן למשרבן את התורה,
כל מילה ומילה שכתובה בתורה,
אנחנו לא יודעים את הרמזים הגדולים שבתורה.
אם היינו יודעים, היינו יכולים לברוא עולמות.
כתוב,
דבר אל בנסר ומתה אליהם, כי תבואו לארץ,
של אני נותן לכם,
ושבתה הארץ שבת להשם. אני חוזר עוד פעם,
אני לא מתכוון להתקיף שום חוג כשרות,
אני רק בא להסביר.
ושבתה הארץ.
לא לתת כסף לגוי,
תיקח אתה, ואנחנו רוצים גזר, רוצים עגבנייה ורוצים דיץ, תזרע אתה בשם מתה, ואנחנו נקנה ממך.
הארץ שלא שלו, הארץ שלנו, של הקדוש ברוך הוא,
הארץ צריכה לשבות
ושבתה הארץ,
הארץ צריכה לשבות ממש.
יש חיוב שביתה על האדם ויש חיוב שביתה על הארץ.
אז לומר אדם, ככה נעקור את העיסים,
שהארץ לא תעבוד.
הארץ, כשיש לה עיסים,
אז היא ממשיכה להניף אותם טיפה קצת ככה,
אבל לא כשנטועים וזורעים.
עובדה המערכה טוב,
בעורלה,
אם יש לי עש שהוא עם עפר וכמה שנים בתוך זה עצית נקוב,
אז מותר להעביר אותו למקום אחר ואין לו דמי עורלה.
כן, זה בעורלה.
אבל בשמיטה לא ככה.
אם תיקח את העפר הזה של עצית נקוב, תעקור אותו,
ותשים אותו אחר כך במקום אחר,
אתה נוטע אותו במקום אחר,
הדבר הזאת צריכה לקלוט, זה אין דין שבתה הארץ.
אין דין שבתה הארץ, וזה לא מוחלט. זה לא כמו דיני עורלם.
חג חמא, שבת להשם.
אומר אורחים הקדוש,
רש"י אמר שבת להשם
זה שם השם,
כשם שנאמר בשבת בראשית.
אדם נאמר, אני כל השבוע חייף, בשבת אני הולך לנוח.
לא.
טוב, ברור שנתן השם משבת לנוח בו.
ואומר אדם,
האדמה צריכה, פעם בשנה, ככה בשבע שנים, לנוח אדמה וחסית, תיתן פרייה אחר כך.
לא, שבת להשם.
אני לא עובד בקרקע הזאת, זה שבת להשם.
זה מפני שהשם ציווה אותי שלא לעבוד. לא מפני שאני רוצה שהאדמה הזאת תשביח לאחר זמן.
אומר הרוחים הקדוש, ואולי,
כי לצד שהזכיר מתנת הארץ
לכתיב אשר אני נותן,
דקדק לומר בהר סיני,
לומר
כי מחמת הר סיני שקיבלו את התורה היא שנגמרה המתנה על מנת
כן ניתנה תורה לעם ישראל ועל מנת כן ניתנה הארץ לעם ישראל,
שנאמר, אני מוסיף,
וייתן להם ארצות גויים,
ועמל לאומים ירשו, בעבור ישמרו חוק חי,
ותורתי ימצאו.
ארץ ישראל,
אדברו נתן את זה לנו,
אבל מה תלמדו תורה בה,
תחזיקו את התורה בה, תשמרו את התורה בה.
לא ארץ ישראל, ארץ ישראל סתם, זה לא, אין לזה שום חשיבות מייחדת.
קצוב ברמב״ם,
הגמרא מביאה את זה במסכת יומם,
כל העובר ארבע עמות בארץ ישראל,
חזים לכל עוונתם.
אין מה שחר.
אם הוא רשע מאשר סיגריה ביום שבת בארץ ישראל,
והם חלו לכל עוונתם?
בוודאי שלא.
אלא מה? חוזר בתשובה? חוזר בתשובה.
בוודאי הם חלו לעוונתם. גם באמריקה חוזר לעוונתם.
אלא אומר בעל כפות מומרים כך.
אני מסביר את זה בהרחבה.
יש ארבעה חילוקי כפרה.
אדם חושה עוון,
עשה, חזר בתשובה, חלילה, לא תעשה, עד כריתות, עד מיתות בית דין, אה, איסורים, והכול.
זה בחוץ לארץ,
זה בלי תורה.
אבל עם תורה אין איסורים, ואין מיתה, ואין כרת, אין שום דבר.
הכל, התשובה מתקבלת.
אז הולך ארבעה עמות לארץ וחוזר בתשובה,
ומקבל עליו את עור טהורה,
עד ממנו מוחלים לו כל עבודותיו.
גם מה שבדרך כלל לא מוחלים בחוץ לארץ.
ולכן כתוב, כל הולך ארבעה עמות בארץ ישראל,
מוחלים לו כברה עם זה.
ועל זה אומר,
ואני אמרתי לכם, קבלנו עליכם את עול ארץ ישראל,
שאין ביטוי למתנה הזאת לעולם.
ואני ממשיך ואומר, ארוח חיים ידוע שהוא קנאי גדול, הוא אומר,
כאשר נתן את ארץ ישראל לך ובצרעך להפוכה ישמעאל ולהפוכה עשר.
אין לישמעאל ואין לעשיו שום זכות בארץ ישראל.
ככה כותב ארוח חיים,
וידוע שארוח חיים הקדוש בספרו על פריטו אז,
הוא כתב שלא מספיק כי חלקו עליו,
אז אנחנו לא חוקקים עליו.
הוא אומר, נכון,
אין זכות לשמוע בעולם רק לעם ישראל,
שהזכות שלה בארץ ישראל.
כתוב ככה:
את ספיח כצירך לא תקצור ואת עיניוי נזירך לא תקצור,
שנת שבתו נהיה לארץ.
רש"י אומר:
את ספיח כצירך אפילו לא זרעת
והיא צמחה מן הזרע שנפר בה בעת הקציר וקראו סיפייה.
אז מה?
אפשר ככה?
אומר רש"י, לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל.
אבל מותר גם לך לקחת מהדבר הזה.
נזירך שהפרקת בן אדם מהם ולא הפקרתם. לא תפסור.
אותם אתה בוצר, אינך בוצר אלא מן המופקר ולא מן השמור.
וגם הרמב״ם כתב את זה,
שלא לוקחים מן השבור ומן העבד.
וזה אחד המקומות היחידים שהרמב״ם כותב. אני כתבתי בפירוש המשעיות,
שאם שמור או נעבד לא יהיה לתחת,
וחזרתי בי.
והרמב״ם חזר בו.
מה החזרה?
למה לא לקח מן השמור ומן העבד?
יש היום בכל הארץ,
אני לא מדבר חד וחלילה,
קטרוג.
יש לנו כמה יישובים, גדר מסביב, גדר בתחול.
אני אגיד לו,
לא מרשים אף אחד לקיים בפנים ולא מרשים לקחת שום דבר, שמור הכול.
אז מה השמור הזה, אסור לאכול אותו, אסור לשמא בו?
אלא השמור והנעבד, אין ככה.
התורה אמרה לי שמותר בלי לקחת את הפירות האלה.
אז אם הוא שומר את זה, יכול לפקיע את זה ממני?
התורה אמרה שאסור לעבוד באדמה הזאת רק לאותמי ולא לעברויה.
והוא עשה לעברויה.
אז הוא יכול להבקיע את הזכות שלי בקורות האלה?
הוא לא יכול להבקיע.
אין לו שום זכות להבקיע.
אז זה מקום יחידי שהרמב"ם מסביר את עצמו,
למה שאני נחמם, אם שמור או נאבד,
ועזק או לא עזק, מה שכתוב,
הכוונה, אסור לך לתמור,
אסור לך לאבד,
אבל אם איבדת,
זה לא נאסר עליי.
אני יכול לראות לשבש בדבר הזה.
וזה רמב״ם,
על זה אין חולף,
גם מה שידוע, בכל הלכות צמיתה.
בשלחן ערוך יש מעט, הכול ברמב״ם.
וכותב מרן בהקדמתו,
אנחנו בארץ ישראל, מקום הרמב״ם.
הוא אומר, רב, ארץ החיים שתהום.
כל מקום שלא כתוב בהלכה בשלחן ערוך,
אנחנו פוסקים כדעת הרמב״ם,
קום ארדה, אתה יודע,
אשר המקום הזה כולו.
הרב זבי סיפר פעם,
אני כתבתי את זה בקיצור, אבל אני אספר לכם את זה.
היה בחוץ לארץ
אדם שהיה לו בעיה בריאות.
אמרו לרופאים, אין שום תקווה, הוא הולך למות.
אז הוא הולך למות, קצבו לו שבוע, שמונה ימים,
הוא הולך למות.
הלך לעזרה, הוא אמר, רגע,
בשולחן ארוך יש מחלוקת בין מרן למורם בעניין הריאה
שהרמה אצל צד אחד מחמיר ומרן נחל.
תלך לארץ ישראל,
תלך על קבר מרן לבית יושב,
תאמר אתה מרן דעת רב פה,
אני באתי ואני עושה כמוך.
נכון.
אבל תתחיל לי לצחוק עליו, אמרו על הרופאים, אתה משוגע?
אתה חצי הדרך לארצי לא צריכה להגיע, תעמוד בדרך.
ואם תגיע אתה לא תגיע על צפת.
אמרו לי, אמרו לי.
הלך לשם, אמר מרן בית יוסף, אני באתי ארצחה.
עברי,
עברי.
אבל אני תמיד מגיב,
היה יהודי אחר בשם רב בצלאל לנדון.
חבר חיבור על דרום המדינה.
אז אמרתי לו, אני מבקש ממך שני דברים.
המחלוקת
של הגאון עם החסידים,
תוריד את זה.
אמר לי, זה חסי ספר.
אמר, אתה בשמיים ועשו את השלום ביניהם.
די כבר, עזוב, תצפיד עכשיו לעורר את המחלוכות האלה. די, תפסיק.
טוב, אמר, אני אפסיק.
אמרתי, אבל מדוע הגאון מווינה בא לארץ,
בצול פיה, חזר בו?
את זה תכתוב.
מה אתה רוצה שאני אכתוב?
אמרתי לו, אמרתי לו, אריה לוין, מה זה בא אצלי?
רב אריה לוין היה ידוע שכל מנהגי הגאון מווינה היה שמעו אצלו הדבר הזה.
הגאורה וגאלה המפורסם היה עושה,
גם הוא היה עושה את זה.
אני ידעתי מה שיגיד לו, אלא הכניס לו.
אמר לו,
למה הגאון לא בא? אמר, אגיד לך, יש לי הרבה סיפורים, אני אגיד לך את האמת.
הגאון סבר כמו המביט
בעניין השמיטה.
אמר, אני אבוא לארץ ואני נהג כמו המביט.
כשגר את טוקיה,
שמע שמרא נחרים מי שינהג כמו המביט, לא ינהג כמוהו.
אמר, ואני סבר כמו המביט,
ואני לא אעבור לארץ אלא נגד מראה,
לכן חבל ערבו.
זאת אומרת, את זה תכתוב.
את זה תכתוב.
זה היה מעניין לו כזה.
הגאון הביא נציבה את כל תלמידיו
שיבואו לארץ, לא יניחו צפילים בכל המועד.
וכל,
חסידי פשיטה, הזוהר נגד.
גם תלמידי הגאון כאן בארץ לא מניחים צפילים בכל המועד.
זה יום קבוע.
אז הוא סיפר, הרב זבין,
שהיה בחוץ לארץ קהילה שהיתעקשה שיבוא
או רב שהניח תפילין בחלום מועד.
אז בחרו רב, לקחו אותו, היה.
אחרי שהוא נפטר,
לקחו את התפילין שלו, פתחו,
והיו שקדים,
סיביל עם שקדים.
אבל אני נגד בחלום מועד.
אבל אתם רציתם בשביל הפרנסה,
אז אני באתי לקחת את הדבר הזה כולו.
אבל העיקר הוא כזה,
בכל עניינים יש הקדמה של הרב ארץ החיים סיטיון.
הוא כותב מה קיבלנו מר"ן, דעת מר"ן, ומה לא קיבלנו.
יש דברים שכן קיבלנו ולא קיבלנו.
עניין הטמנה,
היום כולם עושים קולות בשבת,
כל מיני קולות. מר"ן נגד, מה אתה עושה קולות?
מה אתה עושה כל מיני חוכמות?
אורחי פלטה, שמים על הפלטה את האוכל שלהם, ועושים מכסה על זה.
מר"ן נגד.
מה, מי מטיל לך לשים?
לוקחים על הגז למשל,
שהגז נוגע בשיר, ועוד זה יוצא מלמעלה. מרן נגד זה, מרן אמר, אסור, אם נוגע באש, אסור.
מה חסר בכל מיני אחוזים? אמרנו, עשינו פלטה ירושלמית,
עשינו כל מיני אופנים.
אבל אם מרן אומר לא,
אמנם,
כותב שם,
ונהגנו לשים כיסויים על החמים, נגד מרן,
אבל לא על כל הסיר, אלא על חלק מהסיר.
כל כך...
פעם שאלו את גונזון, תבטל בעלי בן איש חי.
ידוע שיש מחלוקת בין הפוסקים
אם אחרי שהורדתי את החמין מהאש,
אם מותר לי להגיס.
הרמב״ם בתשובותיו אומר,
נהגו לקחת חיטה וסולת
ובעיני קטניות ומבשלים אותם בחמין.
מורידים את החמין מהאש,
לוקחים עץ להגיס את הכל וערבב אותה ביחד.
אומר בפירוש, לקחת ערבה ביחד.
אבל מדובר כי מורדים מהאש,
לא כי זה על האש.
השאלות גורדים את בתינו בעלי בן איש חי,
בא עני,
רוצה לאכול.
אומרת לו, בעלי הלך לבית כנסת, יש שם חתונה,
מר מצווה בברית מילה.
תחכה עד שיבוא את הלכה עוד שלוש שעות.
תאימו דבריו.
הוא אומר, מותר להוציא מהאוכל, מהחמין הזה, לתת לו.
לעני הזה, חומרות עשה לבעלך, לא לעני. לעני תתני לו את מה שצריך. תני לו, אין כאן מי להגיד. אלא אם כן אוכל לא מבושל, זה כבר שנה.
היה עליו השלום, הרב שטמור זמאי אברבך.
היה אחד מגדולי הדור.
ובצעירותו הוא היה עוני.
וכשנהיה עשיר, ואין לו שיניים לאכול.
אז הוא אומר, כותב, בצעירותו כותב,
אם אדם מוציא את המכסה של הסיר וראה שהאוכל התבשל,
אסור לו לנער,
אסור לו להוציא אוכל. למה?
הוא מבשל את העצמות.
ואחר כך, בזכנותו אמר, מותר.
שאלתי אותו, מה,
בגלל הכותב, בזכנותו, אמר, לצעירותנו היה עוני,
היינו אוכלים את העצמות, מלקקים את העצמות,
אז זה, אם אתה מגעיס, אתה מבשל את העצמות,
אבל עכשיו, אוקיי, אתה עצוב, אתה מוכן לא לוקח, אז מותר להוציא אם אתה מוכן להגעיס.
זה לא שהחסרי להלכה משתנה,
אלא הפשע של האנשים זה משתנה בדבר הזה כולו.
עוד דין, כתוב, יש דיוני ביעור.
כלומר,
אם אדם עבר הזמן של השמיטה ולא אכל את הפירות האלה, דיוני ביעור.
הרמב״ם,
ביעור שרפה,
לשרוף.
הרב"ד
לא חולק עליו,
הוא אומר ככה,
חלק לשרוף, חלק לא לשרוף.
אנחנו לא עושים ככה, אנחנו מה שנקרא מפקיד.
הולך לשכן שלו, בוא שכן, בוא שכן, אני מפקיד את זה.
זה נקרא תעניין לביעור.
אומר הרב קפוטים, ערים עליו השלום,
ביעור זה מנהגנו, זה להפקיד.
הרב השלום, חופה מצוין, אבא שאול, אמר מה, מה, יחלוך על הרבב?
הרבב אמר, ביעור ביעור.
היה צריך ביעור ממש.
אמרתי לו,
כבודו חולק,
נגיד כמו הרמב״ם, ישרפו.
מי מתיר לכבודו להטיל לשרוף פירות שוויעית?
פירות שוויעית זה חשיבות, מי מתיר לזרום?
אם יש לנו כבוד דברים, הוא אומר, כך מנהג ירושלים,
כך מנהג ארץ ישראל,
אז זה נהגו, נהגו.
יש דברים שנהגו שלא כמו הרמב״ם,
אלא נהגו כמו האחרים.
אז אמר, אם ככה המצב, אני לא אמחה מי שלא לזרוף.
אבל אני, דעתי, כדעת היה בית הגיבור. מר עציון כתב על זה באלכות.
שם כותב חכם אחד יעילי.
אני השיערתי לו בדבר הזה כולו.
מה עושים?
יש הלכה.
אסור להוציא פירות שביעית לחוץ לארץ.
מה עושים כל הסוחרים של האתרוגים?
מוכרים לנו בחצי מחיר,
אבל הרווח שלהם מה?
איך את זה? מי מתיר לכם לצלוח בחוץ לארץ?
פירות שוויעית.
הרב אחד, הגמרא, מובא בתוצאה ומובא בצפות,
הלכו שניהם בדרך, נזכרו שיש להם פירות שוויעית,
אמרו בואו נחזור נוחה לזה בארץ ונמשיך הלאה.
מי מתיר לכם?
אז מצאו רבנים קולות, אמרו מקבע שזה רווח לסוחרים כדי שיפרנסו בגוחות ארץ ישראל עשו כמונה קולות והיו שולחים מגרוגים לחוץ לארץ.
טוב,
אין נחלה מישראל כמו שאמר הלל, אין נחלה, נהגו, נהגו זה נהגו בשביל הסוחרים, של איזה אבל אדם פרטי צריך לזהר מהדבר הזה כולו
אני תמיד אומר על אבו שלום בבא סאלי
היה אומר, היה לו חתנו רבי דוד יאייף
ואני הייתי לוקח את התורגימר רבי דוד יאייף
פעם אחת שלח לי בבא סאלי את רוב יפה יפה יפה יפה יפה יפה
ממרוקו ממש יפה
שאל אותי בחלום אחר: קיבלת אותו? קיבלתי
מה עשית אותו? נהנעתי
אה, נענעת, לא ברחת.
עשה לי ככה.
אמרו לי, תורגים של מרוקו, תורגים הכי מהודרים, הכי יופים.
אתה אמרתי לו, אנחנו נוהגים, לא משנה.
יום אחד אני אלמד
ערוך השולחן האשכנזי, יש לו על מסכת סוכה פירוש.
אז הוא כותב שמה, בעתר ראיתי תורגים ממרקה,
הם אלף מאוד, מהודרים, יפים.
אז אני מר עזרא בבא סעדי,
אמר לי, כולם כתב את זה,
מי כתב את זה? אמרתי לו, הרב
ארוך השולחן,
שכנזי ספרד, ודאי אשכנזי, פולני, פולני.
אה, פולני אומר מרוקו טוב, אתה אומר לא?
מרוקו טוב, אתה אומר לא?
אז אני אומר את ה...
עליו השלום היה מדקדק ככה, לקחת איך שנהגו, אבותיו. מה, אני עכשיו במרוקו לא חכמים,
לא יודעים לעשות הרכבה.
פה החכמים הם,
לא אסרתי להרח, עושים הרכבות,
עושים כל מיני עניינים בדבר הזה כולו.
הרמב״ם כותב שכל פרי ופרי וחינופי חנטה,
ואתרוג מחמירים לפי גמרי כיתה.
ועל כן, אמרנו למוחי אתורגים, אלה שאנחנו איתם,
תעשו טובה,
תנקטו את האתורגים בפני שביעית.
זה היה לפני שנת השמיטה.
בערב בשנת השמיטה, תנקוטו את האתורגים.
ממילא אין בהם פזישת שביעית, אין בהם דיני מעות דמייה שביעית, אין בהם דיני קרובות.
ועוד, אתה יכול למכור את זה.
אם תכתוב את זה אחרי השמיטה,
אתה לא יכול למכור את זה, זה הפקר.
ואתה צריך בהבלעה, וזה כל מיני בעיות.
היום עושים הבלעה,
סתם צוחקים עלינו.
אומרים, קחת את רגע זה,
לקח את הקופסה בהבלעה, משלם על הקופסה.
מי משלם על הקופסה 200 שקל, 300 שקל? מי משלם על הקופסה? לא משלמים, איזה הבלעה. הבלעה פירושו אתרות ולולב, המחיר הזה, אה, עוד אפשר לבלוע את זה, אבל לא,
או על הקופסה, או על הצמר גפן, כי אתם עודפים בו, הם כנראה שווה שום דבר. אמנם, אני אגיד לך, זה היה ככה.
הסמר גפן שבא מחוץ לארץ על האתרוגים, הוא לא צמר גפן,
הוא סמר רכילים שמעבדים אותו משהו יפה, זה באמת שווה.
זה שווה את המחיר של ה...
עוברים מצפות.
מחיר אתרוג לאוכל
שווה פרוטה.
מחיר אתרות שהוא למצווה שווה הרבה.
האם מותר לשלם מדמי שווייל של אתרות כזה,
שזה ביוקר,
ללא סחורה?
אז אם זה למצווה או לא למצווה,
דנים בזה.
אז עכשיו, לכן אני כבר קופץ,
כבר אני קופץ,
אני רואה שהזמן לא מספיק לי מה שרציתי להגיד,
ואני מגיע לשו"ת תורה נשמה.
שו"ת תורה נשמה,
שאלה
ראובן הלך לארץ ישראל
להשתטח על קברות הצדיקים
ונזמן לו שם בפורים
ושלח לשמעון אהובו ולשלוח מנות בפורים.
השמעון הוא גר בארץ
וראובן הוא גר בחוץ לארץ.
אז שלח לשבעון אהובו בשלוח מנות בפורית
ושבעון הוא גם כן צריך לשלוח מנות
והיה לו פירות שביעית, הלוא הוא ישראלי
אם יכול לשלוח לו מנות מפירות שביעית או אסור
לשלוח מנות
עד מכאן למדנו
שבשלוח מנות צריך להיות פירות חשובים
לא שוקולד, לא סוכריות, מנות
ממש לענות, הלאה.
למה?
אומר, אם ישלחנו מפורט שביעית,
הווה כפורע חובו מדמי שביעית.
למה?
וקבע שראובן שלח לו, הרי שימעון עתה מוכרח גם כן לשלוח לו כפי המנהג והנימוס של העולם.
אז המנהג והנימוס של העולם זה חובה?
זה פריעת חוב? או לא?
זה דן המחבר.
ויש למה להשתמש בדמי שביעית, לא משתמשים.
אבל אני מתגלה נימוס, בגלל זה הדרך ארץ.
אז אני, זה לא פורע חובו,
זה לא לקראת שאני עושה איסור בדבר הזה.
תשובה.
איתא בתוספתא דשביעית,
פרק ו',
אחד שביעית ואחד מעשר שני, אין פורעים בהם מלווה וחוב,
ואין משלמים מהם גומלין.
מה זה גומלין?
פסק הרמב״ם
בימי שביעית אין פונו עליהם את החוב, אין עושים בהם שושבינות
ואין משלמים בהם גומלין
ואין פוסקים מהם צדקה לעניים בבית כנסת,
אבל משלחים בהם דבר של גמילות חיסל
וצריך להודיע.
הוא אומר לעני, אני שולח לך פירות שביעית.
לא תחשוב שזה חתיכה פירות שעולה להרבה ביותר,
להודיע, שלא יהיה גרבת דעת.
והנה,
עניין פירוש תשלום תג גמולין הוא שאם ראובן גמל חסד עם שמעון,
אסור לשמעון לשלם לו גמולו ולשלוח לו פרות שבעי דאבה כפורע חובו.
דרך אגב, הרי תחשב בקושייה מאדים,
אולי מחל בצהריים עם חבר שלו, יאכלו למסעדה ואכלו.
מחר הוא אמר לו, וואלה, אכלנו ביחד שאתה שילמת עליי,
בואי אני מסעדה ובואי נאכל.
אני אשלם עליך, אסור, אולי אולי יגבו במצעדה שנייה עוד שקל יותר, אז זה ריבית,
אני משלם לך על מה שאכלתי מקודם,
אבל עושים במסעדות היו פה ואתיולוגים,
אין בזה בעיה בדבר הזה.
אז אומה מובאה בירושלמי,
שם הגרסה,
אין משלמים מהם תשלומים ופלילה שמבאר שם
זה אוכל עימו היום וזה חוזר ואוכל עימו למחר.
כלומר, יש תנאי כזה בליל.
יש תנאי כזה בליל. אתה תאכל איתי היום, מחר. מסתם, הוא אומר. אז אל תהיה עד בעל פה, אבל הוא מזמין עוד פעם. כי דרך הוא,
ככה הדרך,
אומר, נמצא
מי ששולח מנות לחברו,
מוכרח שחברו יחוזר וישלוח לו מצד הנימוס
אני לא חייב להחזיר לך, אבל אני חייב מצד הנימוס
והיו אומרים על המלבים,
היו לו הרבה שונאים,
היו לו הרבה שונאים ממש
אז יום אחד
השונאים שלו לקחו איזה ילד,
הלכו לחנות שעושה עוגות
אמר, תעשה עוגה בתמונה של חזיר.
ועשה עוגה בתמונה של חזיר, ושלחו את זה למלבים.
ככה, אינגו אבו.
מלבים אמר לו, תחכה רגע, תחכה.
ירד לחנות,
תשאל אותו, יש לך תמונה של רב רבני?
אמר לו, כן, אמר, תמכור, קנה עוגה, דמות של רב,
שלח לו בחזרה.
התחילו אלה החופש,
פופי הרפורמי, לצחוק, אנחנו צחקנו עליו.
צחקנו, אנחנו שלחנו לחזית וזה,
ומחר ראה אותם.
אז היא רואה שהם צוחקים.
אמר, אתם מקרים מודרניים?
אתם לא מודרני.
אני מודרני.
המודרניים, כל אחד שולח את התמונה שלו לחבר שלו.
אני היתם שלחתי בי את התמונה שלכם,
ואני שלחתי לכם את התמונה שלי.
אז הוא שואל עכשיו פה, איך קיבל, והוא מחזיר.
אז הוא אומר
שנמצא, אסור לו להחזיר, ושנמצא משלם
תשלומים מפירות שביעית.
למרות, כך כותב פירוש, למרות שזה רק מנהג,
לא חיוב.
ועוד הוא ממשיך, וכן אסור לשלוח בדניהם מתנה לבית החתן והכלה בחופה,
לאותם שכבר הם שערכו מקודם.
מקודם היו שושבנים,
היו יושבי בתי שלמים, בבית דין.
היום אין בית דין של תי שלמים.
למה? זה מוכרח לשלול עתה קווי המנהג בנימוס העולם,
וזה היאבק כפורע חובו.
אז זה חידוש גדול שאם אדם נוהג כמנהג בשביל כך נהגו,
זה נקרא פורע חובו.
זה אחד מהחידושים הנפלאים שהרב חדש.
הלכה למעשה.
על עצים, פירות מעצים, אין בעיה.
יש בעיה של דמי שביעית.
מי שלא יודע על דמי שביעית, בעיה.
אדם עולה לאוטובוס,
משלם כסף ומקבל עודף
דמי שביעית.
רוב הכסף הזה, ירקות, שמח נמדה.
הולך לחלוץ ירקות לקנות, הולך לחנות סופר לקנות ומקבל עודף. כסף, דמי שביעית.
איך אפשר להנצל מדבר הזה? מה, אדם יקנה כרטיסייה של אגד, מעכשיו, על שנה שלמה, מדעי כמה פעמים ייסע, כמה פעמים לא ייסע,
וצריך להשקיע על זה כסף, זה לא בעיה.
ויש לי עוד בעיה,
אם אדם קונה כרטיסייה מורידים לו מהמחיר,
אז יש בעיה של ריבית או אין בעיה של ריבית?
אבל לך אין בעיה של ריבית, למה?
אם אני קונה כרטיסייה, אני יכול היום, בסוף הבא
יש בה עשרים נשיאות ובאחד נשיאות, אני יכול היום לסועבה עשרים ואחד נשיאות, אין בזה בעיה של רבית. ועוד, הם מוזיאים לי.
במחיר הם מוזיאים לי, אם זה קבע שאני משלם להם בזומן אז זה נקרא ברקל, אם יש חנויות שמוכרים מקררים או דברים אחרים אז הם כותבים, אם אתה משלם במזומן כך וכך תשלומים כך וכך זה רבית.
הם יכתבו
המחיר בתשלומים כך וכך,
כל חודש 200 שקל,
בזמן של 12 חודש.
אבל אם תשלב במזומן אני מוריד לך את המחיר, מוכר לך את זה בעשרה ומאה, זה מותר.
זאת אומרת, הפוך זה מותר.
אני מוריד לך מהמחיר, מותר להוריד במחיר כמו שמורידים מהזמן של הגורן.
עכשיו ככה,
אנחנו ציפרנו עם מחול התורה והארץ,
שכל אחד ייתן 50 שקל על חשבון,
והם קונים בזה מצע מנותק.
קונים פלסטיק
לא פשוט דק מדקה אלא עבה מנעבה.
קשה.
והם יזרעו את הירקות
בעציץ, אמרתי, אפילו עציץ נקוב לא אכפת לי.
אפילו עציץ נקוב לא אכפת לי. למה? מי שמצא מנותק למדה, אין לי בעיה עם הדבר הזה.
ויזרעו את הירקות.
אנחנו מדברים על ירקות,
לא על פירות.
ואז אין בזה בעיה. אם אדם נותן מראש 50 שקל, אני שותף לעסק הזה,
אז אני יכול לקבל מהם אחר כך את האוויר.
אלא מה?
אמרתי, בתנאי אחד, שלא תיקנו מפירות עכו,
מפירות נוכרים.
אז הם כתבו במודעות שלהם, אם יחסר לנו,
אנחנו נשלח להם פירות נוכרים. אמרתי, אני לא מסכים.
פירות נוכרים, קודם כול,
הנוכרי הזה גזל את ארץ ישראל ממני.
זה לא שלו ולא של אבותיו, שלי זה.
של אבא שלי.
ועוד, למה אני אפרט נוכרים?
ועוד, כבר אני אמרתי ש"שבתה הארץ".
לא, אני לא מסכים לקרוא לנוכרים.
אין את הדבר הזה, אין את הדבר הזה. אתה יודע מה קרה, אז אין.
ואנחנו בגיל נאמר,
בשמיטה כתוב
"ושבתה הארץ", ו"שבתה השביתה",
וכתוב בחריש ובקצינות השבועות.
אז מחלוקת בגמרא על מה חוזר בחרישו בקציר.
אחד אמר, הולך על שבת, אחד אומר, על שביעית.
אמרתי, אני מסכים, חס וחלילה, אני לא בא להכריע,
אני מסכים עם הפירוש על שביעית.
שביעית, יש אחד מחמיא, יש אחד מכה, יש אחד באמצע.
בחרישו בקציר תשתו, תשתו, תשתו,
לא תדבר על החרם.
אתה תשתו, אתה תנהל מה שאתה רוצה,
רק לא תפגע באחרים.
תשתוק בחניש ובקה ידידו, תשתוק וישתוק.
אבל מה יעשה אחד הולך ללחמים והולך ללחמותו?
לא, הוא אמר, אני לא אוכל פרות, רק, רק, רק, רק זה, רק זה, הוא יאמר ככה,
ויהיה קצת חוטט עם חמים וחמותו כל החיים שלו.
מה, אנחנו רשעים? אנחנו, מה, חמים והוצא הכול.
ובפרט,
ובפרט,
ובפרט,
אם אדם, שמים תה, נענע,
נענע, אני אומר, בתוך התה.
נענע, אין בעיה.
נענע, אבל לא זורקים אותו כל שנה.
אין בו דין צביחין,
אין בו עוד בעיה של זמיתה,
אבל יש בו דין לשמור קדושה שביעית.
אתה לוקח את הנענע ואתה גומר. בדרך כלל, בדרך כלל,
אחרים גומרים לענע, יאללה, גמרנו.
יש גומרים לענע, אוכלים את זה.
יש לימון,
נכניסים בתוך כוסי,
מותר.
אבל אחרי שגומרים, אז לא יכולים לזרוק את הלימון,
אלימון איזה עוטחים, אפשר לאכול אותו?
לפני כמה שנים אני כתבתי שאסור לעשות מיס גזר,
זה שינוי.
מר רבן כתב, אין לנו משנים, אסור לעשות.
הוא כתב גם כן, מיס ספוחים אסור לעשות בפרוט שביעית.
כתוב בפירוש, אני כתבתי את זה.
אחר כך חזרתי ואין לי.
אמרתי, מותר לעשות מיס גזר?
מותר לעשות מיס ספוחים?
מה, אתה משנה דעתך מכאן לכאן?
בזמנו, לפני שלוש-ארבע שנים טוב,
מי היה שותה מיץ גזר?
מי היה לא מוכן שעשה מיץ גזר?
מי היה עושה מוכן שזה מיץ שותה פה עץ?
אז אף אחד לא נהג בדבר הזה.
אבל עכשיו, כשרגילים כל השנה לעשות מיץ גזר,
אז זה לא שינוי,
אז למותר לעשות את הדבר הזה.
אז אני לא שיניתי את דעתי, העולם שינה את המציאות עשה אותו בצורה כזאת.
אז בכל אופן,
בכל אופן,
כתבנו כמה פעמים,
כמו שאדם חייב ללמוד 30 יום לפני פסח, הלכות פסח,
כמו שאדם חייב ללמוד הלכות שבת,
מיום ראשון עד יום שישי, לקראת שבת ולצבא נשי,
גם אדם חייב ללמוד הלכות של מיטב פירות וירקות לפני,
כמו שאנחנו עושים עכשיו פה,
בעד שנדע מה מותר ומה אסור,
ילד לוקח את תפו העץ, אוכל. ילד לא אוכל את כל תפו העץ, אוכל עץ, לא שתרחי.
איך אמר לו יוסף, אמר, הכלכל התחיל לפי הטף.
הטף מבזרים אותו.
אז מה, אסור לתת לילד תפו העץ לאכול?
או תעמוד, תשגיח, אתה תגמור, תגמור, תגמור, תגמור, תגמור?
לא עשינו דבר כזה. אין נוהג ככה, נוהג ככה, הכל.
אלא מה?
אם אתה נוהג כל השנה לאכול את מה שהוא נשאר, תאכל.
ואם אתה לא נוהג,
אז אתה לא נהיה להם.
יום אחד,
לפני שנת שביעי, מה?
מבוגר שאוכל חצי תפוע,
צריך לשמור חדושת שביעי? לאכול את הכול, או לשמור על השער.
כל השער מה הוא עושה?
לא רק חצי, לא, אז הוא לשמור.
לפני כמה שנים
היה אחד
של שער רפואה שלמה,
קוראים לו יהודה רידר.
היה אחראי
על הזבל בירושלים.
אמרתי לו, אני רוצה לראות איפה אתם מאצים בזבל.
הוא אמר לי, גם גדול כמוך לצאת לראות מה עושים בזבל? מה אתה רוצה לראות?
רוצה לראות.
טוב, לקח אותי אל עזריה.
עזריה אז בזמנו היה מותר ללכת, היום סכנה.
אני רואה, באה מכונית מסע של זבל, פשוט נשפך,
באה מכונית אחרת עם כף של מוקחת עפר ושופכת על זה.
אמרתי, אתם קוברים,
אז אם ככה,
בשביל מיטה אפשר לשים את הטבחי עץ החצי בזבל, למה בסוף קוברים את זה, אז זה בסדר גמור, אין לי שום בעיות.
אז אני אומר לו, תראה כך וכך,
אחר כך אני רואה באה מכונית אחרת,
ואני רואה שהפועלים הערבים רצים על המכונית הזאת.
על מכונית ראשונה אף אחד לא רץ.
התעמדתי,
אמרתי, מה זה?
מלא, לא יודע, זה מרחביה.
מה קרה? בוכרי, מה בא? קריפות ובוחי זהב, קריפות ובוחי אדמה,
אבל בוכרי, קופסאות של אוכל, חצי אוכלים וחצי זורקים, זה אנחנו לוקחים,
הם כבר מבדילים בין זה לזה.
אז גם בקופסאות,
אז בוכרי, אולי מותר להם לזרוק את החצי,
אבל לא בבוכרי, הם מבוכרים, הם לא יזרקו את החצי.
אני אומר לך, יש לך דיחותא.
כלומר, מה שהרגילות לזרוף אתה לא חייב לאכול, כמו שאומר הרמב״ם,
פת של איש.
מה, הרמב״ם יגיד לנו, אם פת של איש תאכל אותה?
יעלה על הדעת?
אין לכוונה פעם שהתחיל עליו איש,
שפעם אתה אוכל, פעם אתה לא אוכל. אם אתה רעב, אין לך מה לעשות, אתה אוכל את זה.
אומר הרמב״ם, אתה יכול, לא חייב לאכול את זה.
ההרגילות של האדם, מי הקובעת בדבר הזה כולו?
רבותיי, כל זה אנחנו מדברים,
מדברים.
תהיה רצון שאת כל זה ירזין בגניזה.
אברהם משיח יגיד לנו קודם כל מי אמר לכם שנה הבאה שמיטה?
לא,
היה שם לפני שנתיים שמיטה, אז עכו עוד חמש שנים.
אבל כתוב שבא משיח קובע שמיטין ויובלין, קובע לנו.
טוב,
אחר כך אברהם אמר לו לא, שנה שמיטה.
אבל זה דאורייתא.
כל מה שלמדנו, למד דא למדנו זה, דא רבנן, דא רבנן, עושים כל מיני כולים.
יהיה דאורייתא.
אז אם ככה, אז יש לנו בעיה.
מה נעשה?
אז כתוב,
בגמרא כתוב, בסכת נדע,
היה פעם איזו שאלה,
אמרו, מה חכה שיבוע המשיח נראה? מה המשיח?
אמרו, משה ואהרון עימהם.
אנחנו מקווים שיבוע המשיח. ואין לו בעיות.
הלכות קשות יהיו,
המילים הצפות בשמיטה, הלכותיה קשות מאוד לשמור על זה.
ובא משיח, יבואו משה ואהרון.
אין שום בעיה בהלכה, נלך ממשה ואהרון.
אמרה משה,
סליחה, משה רבנו,
איך אדם, ואין להעשה ככה, זה מותר, זה אסור.
אחר כך, משה יהיה עסוק, יאהרון, אהרון, כהונה, תרומה, מה נעשה בה,
אנחנו נעשה ראשון, נעשה את כל זה.
יהיה רצון שנזכה אנחנו, רביעתו, בבניין הראל, ונזכה השנה הזאת,
שתיהפך לנו לשנת שמיתה דאורייתא.
בניית הגואט ובניית המשיח ובאמרה בימינו אמן.
אמן.
אבי חניא בן הקשייה אומר, הצד החדש ברוך הוא לזכות את ישראל,
וככה בא להם תורה מצוות שנאמר,
זרע הפסם על צדפון ותקדים תורה ואדיר.
אמן.
אמן.
אמן.
