...מתרחישים,
ראש הישיבה, אדואן הרב רבי ירדן סופי אשר מאריך המלך בקטור ונותן לך בן ימין.
אתה בינון, אתה לא יכול להגיד לא.
יש לך זכות האור.
בתורה כתוב על שבחים של ארץ ישראל.
הפסוק אומר: ארץ חיצה ושעורה גפן תאנה ורימון ארץ זית שמן מודבש.
התורה הייתה יכולה לכתוב:
ארץ חוצה ושעורה, גפן תאנה ורימון וזית ודבש.
מה זה, למה הכניסה באמצע, המילת ארץ הכניסה אותו באמצע?
אז הגמרא דנה בזה, על הדבר הזה כולו.
זה נפקא מינא היא,
שפעם אחת רב אחד היה בא לשמוע שיעור,
שמע את השאלה הקושי הזאת.
אמר לו,
והגמרא אמרה לנפקא מינר, מה יחדים יותר?
אמר, מי יתן לי
רגליים של ברזל ללכת אחריך בכל המקומות ולשמוע את החידושים האלה?
זה החידושים על הדבר הזה כולו.
זה כלל אחד.
כלל שני,
כשאנחנו אומרים,
זה קודם, זה שני, זה בהתחלה, זה אחת כך,
לא הכוונה אם יש בשוק ויש לו בבית.
ולא הכוונה, יש לו בארון, במקרר יש לו על השולחן.
אלא מדובר שזה נמצא על השולחן,
נמצא באותו מקום.
על זה בא דיני קדימה.
זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו עוד נגיע,
שכשאומרים "פרית שמשתבחה בו ארץ ישראל",
כלומר אלה שהזכרנו אותם,
יש אומרים, זה יגדל בארץ,
אבל אם באה חיטה מחוץ לארץ לא חשובה.
אם בט"ו בשבט ואם תאנים מטורקיה לא חשוב כלום.
לא, זה לא נכון.
השוואת המינים שהסבכה בהם ארץ ישראל,
אז זה משפיע גם על חוץ לארץ.
גם אם זה גדל, אבל ברור,
ברור, אם אדם יש לו תפוח עץ
גדל בארץ,
ותפוח עץ שגדל בחוץ לארץ.
אז בארץ ישראל יש עורלם,
יש שביעית,
יש תרומות, יש מחסרות.
בחוץ לארץ אין באחד התפוחים האלה שום דבר.
אז ודאי שייקח
פרי שגדל בארץ ישראל,
שהתקיימו בו מצוות עתידות בארץ,
שזה יותר חשוב מאשר פרי של חוץ לארץ.
זה רק כללים.
עכשיו, א', מטות א',
אם היו שנשתבחה בהם ארץ ישראל יש דין דימה לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל על שאר פירות האילן.
ולא עוד. אלא גם אפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל עצמה יש דימה זה על זה, כפי הסדר שסידרה מה כתוב
בפסוק "ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זל שמן ודבש".
הרי זכר כאן חמישה מיני פירות כדבר שכתוב כאן ותימרים.
וזה סדר לקדימתם זה אחר זה. הענבים,
בין לחים בין יבשים, קודמים לתאנים,
וכל שכן לרימונים, וכן תאנים קודמים מרימונים, אבל לתימרים קודמים לענבים, מפני שהתימרים נזכרו שנהיים לארץ בטרה.
והענבים שלישים לארץ קמה, והזית קודם לתימרים,
וגם קודם לענבים, מפני שהזית ראשון לארץ בטרה,
אבל אינו קודם ליין, אף על אגב שהוא ראשון לארץ בטרה,
מפני כי חשיבות היין גדולה מאוד.
וגם ברכתו מבוררת יותר די מברכים בורא פרי הגפן אלא על היין.
וכל ברכי הקיבוע על מין פרטי יש בה שבח לקדוש ברוך הוא יותר,
שנראה בזה השגחתו בפרטות".
אז ככה, יש שבעת המינים,
הן חיטה שעורה,
זית,
אני מדגיש, זית,
תמר,
ענבים,
טעימים, ריבונים, זה הסדר.
קודם כול, פה מדובר
שלא אוכל את זה באמצע הסעודה.
פה מדובר, נגיד,
זאת אומרת ככה,
המוציא זה קודם,
מזונות זה קודם,
יין קודם.
אנחנו מדברים כרגע לא מזונות, לא המוציא ולא יין,
רק פירות.
אז הסדר הוא כזה,
זית הראשון,
אחריו תמר,
אחריו ענבים או צימוקים,
אחריו תאנים, בסוף הרימונים.
למה?
ארץ חיטה ושעורה גפן.
כלומר, הענבים זה שלוש, שלישי לארץ.
ארץ זית שמן,
אז ארץ זית זה השני לארץ,
אז לכן איזה טיב הם קודמים יותר.
אז טיב ראשוני.
אחרי זה תמר,
אחרי זה ענבים,
אחרי זה תהילים, אחרי זה רימונים.
אבל האדם אומר, מה אתה מדבר?
אם אני אוכל זית חריף, מלוח,
אחר כך אני אוכל תמר, זה לא טוב,
זה לא טעים לי.
לא טעים לך? אל תאכל.
ואומרים,
היה פעם רב אחד שבא לאיזה עיר.
העיר הזאת,
היה להם,
שכל שלהם היה שהיו לבנתי בוחנים את הרב.
איך יבחנו אותו?
סמלים לו על השולחן פירות.
רואים איך, על מה הוא מברך בהתחלה.
המסכן הזה בא מהדרך עייף,
בא,
ראה,
נגיד דוגמה, תמר,
בלך עליו בורא פרי עית.
הוא לא, צריכים לברך על הזית.
הם רבנים, לא.
אבל אם אני לא אוהב בכלל זית,
אני בכלל לא אוהב זית, הוא לא ראה.
אבל האמן לא, מאותו יום עד יום פטירתו לא אכל זיתים.
למה שהוציא מהפה שלו,
אני לא אוהב זית.
אבל יכול לומר, עכשיו אני לא אוהב.
יכול להגיד לי את הדבר הזה, אבל הוא אמר את הדבר הזה.
עכשיו,
הרב אומר,
באלף,
חכה רגע,
לא, לא, התכוונתי לתת את הרמב״ם.
ב.
יש שאומרים שאם יש פרי שאינו ממין שבעה, חביב עליו יותר,
מקדימו אפילו למין שבעה.
מיהו סתם מרן ז"ל, שקיבלנו הוראתיו, אין או כן.
והמנהק פשוט אצלנו להגדיר מין שבעה על הכל, כי סתם מרן ז"ל, מכל מקום.
אין מין שבעה קודם נשאר פירות, כי אם אחר שנגמר פריו, על כן,
זיתים כבושים שהם קטנים ביותר,
ונראה לעין שלא נגמר פריו, עדיין אין קוד מין.
היש אומרים זה הרמב״ם.
הרמב״ם אמר לו, מה זה שבעת המינים? מה זה לא שבעת המים?
מה טעים לך?
מה טוב לך, על זה אתה תברך ותשבח את הקדוש ברוך הוא.
אבל מרן, אין דעתו ככה.
מרן, כמו שהזכרנו, אמר, יש
סדרים בדבר הזה,
שבעת המינים,
וגם בתוך שבעת המינים יש דרגות מסוימות.
אז הרב אומר, אנחנו קיבלנו הוראת מרן,
כלומר, לא פוסקים כדעת הרמב״ם. נפקא מינא,
אם אדם יראה איזה תימני אחד שפוסק כדעת הרמב״ם כל הזמן,
או אחד שעולה כמו הגאון מווילנה שפוסק ככהרמב״ם כל הזמן,
ויראה אותו שאוכל דבר לא בסדר כמו שאמרו להם,
אחת הרימונים בהתחלה,
למשל,
אז זה אדם כזה,
לא יגיד, אה, תחם הארץ, אתה לא בסדר?
הוא יגיד לו, מה, אני לא סובר כמו הרמב״ם, מה אתה רוצים ממני?
לא כמו שאמרו, הוא יכול לצוות כמו הרמב״ם,
מה אתה רוצה ממני?
אז לכן צריך להיזהר.
היה עליו השלום,
אחד מהנחששנו מספר,
זאת אומרת, שפעם הזמינו רב,
עוד פעם, על הבתים היו צריכים לבחון אותו.
אז הוא בא,
אומר לשמש, לתת להיכנס, למתכנסת, ובכל זאת בוחנים,
הוא אמר לחכה בחוץ
עד שיבואו.
והם כל אחד, אבו עלי, כל אחד ככה,
זה בא בהתחלה, זה יותר מאוחר, הוא נזכר ומחכה בחוץ.
אמר אותו, תביא לי איזה ספר לעין.
אמר לו, אין לי צבעי, אין לי צבעי.
בחוץ היה לוח,
לוח של השנה.
אין מה יעשה, ישוב ככה,
לקח דפדף, מתי ראש חודש שבט,
מתי ראש חודש ניסן,
ניסן,
מתי המולד של ניסן,
מתי ברכת הלבנה, מתי, תעיין, מה יחסן מסכן?
טוב,
באו בעלי בתים, נכנסו, ישבו,
תגיד לנו,
מתי יחוש פסח שנה הבאה?
אה, פסח?
יום שלישי,
והמולד של ראש חודש, ראש חודש יום שלישי, והמולד באשרה כזאת, וזה ככה.
אה, יודע מולדות, יודע השם,
טוב מתי יחול שבועות?
שבועות, אה, רגע זה יחול בזמן ש... אה, תעשו ערבי תבשלים, יכלו לקחו אותי לעשות להם, איזה חכם גדול, איזה חכם גדול, בקיא בכל אלוהא שלו,
אז אמרו, אתה הכי טוב, הכי מתאים להגיע למקום הזה כולו.
זה היה פעם, אני מספר לכם מעשה שהיה.
היה רב אחד
שהיה למד פילוסופיה בגרמניה,
בנו של גר,
מכיר אותה, אני לא זוכר את השמות,
בנו של גר.
אז היינו צריכים לבחור רב בטכניון.
טוב,
אז כל אחד הציג מועמדות, זה מעמדות, זה, כל אחד הציג מועמדות.
אז כשהוא בא,
היהודי הזה, הגר הזה,
אז היו שם פרופסורים מגרמניה שבאו לביקור בטכניון.
אז הוא בא, דיבר איתם בגרמנית, פילוסופיה, וככה הוא.
ודיבר איתם.
אז אמרו הגרמנים, הפרופסורים הגרמנים,
אמרו לביאל טכניום, זה חכם גדול, פיקח גדול,
קח אותו לרב.
זה גרמני שלנו, שלמד תורה, זה חכם גדול.
טוב,
דיברו איתו,
רוצה להיות רב, בסדר, כמה? נותן לך כמו פרופסור כסף.
בסדר.
היה רב אחר,
רב אחר
שהיה מתחרה שלו.
כתב לו מכתב,
אתה גר ואני יהודי,
וכתוב: "מקרב אחיך תשים לך מלך,
לא ממנים שום אדם אלא אם כן אבי ואמו מישראל,
ואתה אביך ואמיך לא מישראל, תתפטר".
זה,
מסכן מה יעשה?
הלך לרב צבי יהודה קוק,
הוא למד איתו בישיבה.
אז אמר לו שישלח אותי אליו.
באתי אליו, לרב צבי יהודה קוק,
אבל שמעת מהציפור? שמעתי.
מה אתה אומר? אמרתי, קודם כל אותו אדם שכתב מכתב זה חצוף.
ואחרי זה מתגרה.
ועוד,
כתוב שמחייב האבטליון
במוצאי יום הכיפורים היו הולכים, יצאו והכהן הגדול יצא.
אז כל העם ליוו את הכהן הגדול וכבוד גדול עשו לו שיצא בשלום מן הקודש.
פתאום ראו שמעיה באבטליון,
עזבו את הכהן הגדול ורצו אחרי הערך שמעיה באבטליון.
אז אמר להם הכהן הגדול,
יתור בני עממיה לשלם,
יבואו הבנים של הגויים לשלום.
איך אני ככה זלזל בהם?
אמרו לו,
יטו בני עממיאד דשנם דעבדיל עבודד אהרון,
ולא יטה,
כלומר, אמרו לו,
אנחנו עושים בדרך של אהרון הכהן, ואתה ככה מעליב אותנו.
עכשיו השאלה,
שמחייב האבטליון
הם גרים,
כתוב מקרב אחיך,
וכשכתוב בפקי אבות הזוגות, אחד אבדין
ואחד ראשי צעירים אדירים, אחד הנשיא, איך זה יכול להיות?
אומר המאירי
שלא היה כדוגמתן,
לא היה כדוגמתן, ולכן שמו אותן.
על ידי רטי לרב את יהודה הכהן,
הוא אמר לגרם, אם ככה המצב אתה יכול,
אין כדוגמתך גרמני שמדבר בגרמנית ופילוסוף, אין,
אז אין אחד כזה, אז אתה תהיה.
אז קבל את הדבר הזה כולו.
אני אומר את הדוגמה בהלכה.
אבל אגב, היה עוד דבר.
לפני מספר שנים
היה שר בממשלה ממשפחת אבוחצ'ירה.
הוא אמר, רוצה להביא את הקבר שבאכוף, שבכבור במצרים, לארץ.
הלך לבבא סאלי,
עליו השלום,
הילודה שלו עכשיו,
אמר לו, בבא סאלי, תלך לחכם מרדכי.
הוא יבוא אצלי,
בא איתי,
סיפר לי.
אמרתי לו, אתה נורמלי?
אתה, יש לך שכל? אמרתי לו.
ואם אתה שר בממשלה,
אתה יודע כמה כסף מרוויחים במצרים על הקבר של רבי יעקב אדמנור?
באים גם ממרוקו,
כל העולם כולו באים לשם, והם מרוויחים כסף.
הם יתנו לך להוציא את הקבר הזה לשם?
ועוד, אמרתי לו,
הוא נקבר שם בשביל להגן על עם ישראל, במיוחד נקבר שם.
מה אתה עושה את הדברים האלה? חכה עד שבוע המשיח.
טוב, אז הוא חזר לבבא צעירי ואמר לו, ככה אומר חכם מרדכי
הוא אומר, גם אני ככה סובר
רק אני רציתי לדעת אם הראש שלי והראש של חכם מרדכי זה אותו ראש
לדעת ככה, בוודאי אמר לו, מה אתה מדבר עם האחדשה שם עד שיבוא המשיח
אבל אנחנו תמיד מזכירים
היה על יום השלום חכם יצחק אלפי
מה שעכשיו תעניין דיבור זה היום שלו.
אז הוא, הוא שהפיץ את העניין של תעניין דיבור.
אז הוא,
בזמן מלחמת העולם השנייה,
היה מצב קשה מאוד בארץ ישראל.
הגרמנים,
היה להם שר צבא, להם רומל קוראים לו,
הגרמנים הגיעו במצרים.
עוד
עשרים וארבע שעות היו באים לירושלים.
ואני עוד זוכר שמחשימם הערבים,
על כל חנות של יהודי שמו סימן,
על כל בית של יהודי שמו סימן,
שרק יבואו הגרמנים ויזרקו את היהודים, לקחו את הבקים שלהם.
אז החליטו לעשות תפילות.
חכם ינחם אל אשה, שולחו אותו לחברון.
החכם השני היה חמי ועקני בטבריה,
מתפלל, חכם פטוסי בצפת, במירון.
חכם יצחק אלפייה, אמרו שילך מהר הזיתים להתפלל.
הוא יושן, חכם יצחק אלפייה,
ואומר לו, ואני מה?
למה לא באים אצלי?
הוא לא אתני,
אתני.
הוא אמר, אני יעקב אבוחסירא.
מי זה יעקב אבו חזירא?
אמרתי, לא יודע,
אני סידנא רבי יעקב אבו חזירא,
אני חבור במצרים.
למה אתה לבוא אצלי?
ואני אבוא.
אבוא.
טוב.
אז אחר כך יחק אלפיעי היה מקובל גדול והיה חסיד גדול
והיה ישר.
הוא בא אצל המשל הבריטי
בעניין גנרלי,
והוא רוצה להיכנס.
אומרים, למטה עומד שוטר ערבי ושוטר בריטי.
שואלים אותו, אחד באנגלית ואחד בערבית, שואלים אותו,
יש לך,
קבעת זמן להיפגש עם המושל?
הוא אומר, לא, אני צריך להיכנס.
מתחף ככה ועלה.
ובשוקית שלהם, הוא, בשוקית,
הוא פתאום רואה איזה חדר יפה, פתח אותו, רואה את המושל בפנים.
אוי, שלום למשה, אדוני, משה, משה אנגלי,
זה ידע עברית.
פתאום רואה משטרה באה.
משה אומר, מה עשיתם?
צועק על השוטרים.
נכנס השוטר היהודי,
לקח את היד שלא התחיל לנשק אותה.
הרב.
אמר לו, משה, מה זה?
אמרו לו, זה רב גדול, זה יחסי, זה קדוש.
מה הוא רוצה?
הוא רוצה ללכת למצרים להתפלל על קבר
מה המלחמה?
מה הוא מדבר?
טוב, תגיד לו שמחר בשבע יש רכבת,
הרכבת שלה יוצאת,
בשעה שבע בדיוק עם החיילים נוסעת למצרים,
שבשבע יבוא.
מה, לא בשבע?
אני מפלל לנצח חמה עם הכוונות, שבע וחצי, לא, בשבע,
רבע לשמונה.
אבל מה זה רבע? זה רכבת.
זה רכבת.
קשור לוואלה, אני ללכת רבע עד שמונה.
אמר לו, לא, אותו טוב, תביאי כרטיס, אני, תביאי.
אבל טוב, אני אתן לה הוראות.
בסדר.
אבל מחר בבוקר,
כגיל, הכל.
הוא בא ברבע עד שמונה, רואה שהרכבת מחכה.
הוא אומר, מה זה מחכה?
אומר הקטר, זה לא עובד.
אז היה הקטר עובד בפחמים.
לא עובד, לא הולך.
אומר, מי זה אחראי פה?
מי זה הנהג הזה? אמר, אחד, לוקח כולו פחם.
אמר, אתה אומר, אני אהיה קטר, אבל לא הולך.
אמר, בוא תראה לי.
הלו, אמר, תשים עוד אחד, אחד פחם.
משה, משה, רוחי, רוחי.
נותן מכות, וגם הרכבת זזה.
זה, כולם התפלאו על הדבר הזה.
כשהגיע למצרים,
אז שמה הלך להתפלל על קבר של יעקב בן דמנהור,
והתפלל והתפלל,
ואסף כמה יהודים שגרים במזרחם ללכת לשמה,
ואחר כך חזר.
בנה בנה,
רומר נסוג, הגרמנים נסוגו.
כשהוא חזר לירושלים ברכבת,
הממשל הבריטי עמד ואמר: אני עכשיו מאמין שיש אלוהים בשמיים והאלוהים של היהודים.
איך הצלחת אתה בתפילה שלך לזרוק את הצבא הגרמני?
והאמת, הצבא הגרמני היה צבא משוכלל והוא כבש רוב העולם בזמנו.
כל כך היה הצבא, אבל זה כוח של תפילה, כוח של זה אמונה.
זה דבר חשוב מאוד, הדבר הזה.
אות ג'
היזהר לברך על פרי היותר לקי ויפה משום זה אלי ואנווהו,
ויקדים
בורא פרי העץ לבורא פרי האדמה, וכן בורא פרי האדמה יקדים לברכת שהכול.
ורק אם יש לפניו מיני מתיקה של סוכר יוצא מלקנים שהם עץ,
נברך עליהם שהכול מספק ופלוגת בברכות.
ויש לפניו פרי עץ,
ודאי ובזה אקדים לברך על מתיקה דה סוכר קודם פרי העץ,
כמו שכתבנו בשבת הקודם,
אות ט"ז בשם הרב אליה רבה.
אבל סוכר נעשה מפרי האדמה שקוראים שמאן דר,
לא אקדימנו על פרי העץ,
אבל אקדימנו על פרי האדמה משום ספק ברכות הנזכר.
ואם יש לפניו מי מתיקה שקוראים מנסה משהו, מטל השמיים,
הנה זאב הלכתו שהכל מן הדין,
ולא משום ספק,
וכן כמהין וכיוצא בזה,
לברכתם שהכל מן הדין, לברך עליהם אחר עץ או אדמה.
הרב אומר, אדם כתוב זיק כלי ואין זה הוא.
אתה רוצה לברך,
תיקח פרי הכי יפה, הכי נקי,
הכי גדול ותברך.
זה בבית שלך.
אבל אם אתה אורח,
אתה ככה תבחר את פרי הכי גדול והכי יפה. מה יגיד לך בעל הבית?
אתה רעבותר אתה.
אתה,
עין שלך על התנורות שלי.
אלא,
מה שיתנו לך, ייתנו לך.
אבל בבית שלך תעשה את הדבר הזה.
זה דבר אחד.
דבר שני,
יש אנשים,
יש ברכות בבית כנסת,
יש להם אבא,
יום השנה של האבא,
אימא או אח,
מביאים ברכות לבית כנסת.
אז נגיד דוגמה, אם קונים צימוקים, אני אומר למשל,
או קונים את הפועץ.
יגידו, תביא להם.
אתה מביא,
תביא פירות הכי משובחים,
הכי טובים.
זה דבר אחד. דבר שני, תרחץ את הצימוקים,
תרחץ את תפוחי עץ ותשטוף אותם,
ותנקה אותם,
תנגב אותם ותביא לקהל.
למה?
תבוא העץ, הוא מלוכרח.
אם אחד יש שם המקום לשטוף,
אז אסור לאכול את זה, דבר שציבלו בו משקף,
רטוב.
אתה צריך לנגב את הידיים שלהם, אני אעשה דבר כזה.
אני רגיל לספר, היה עליו שלו חכם צדקה הזדקן,
ברחובה חגי.
הייתי איתו,
אמר לי, יש לי תפוח עש, תביא לי.
הבאתי לו, אמר לי, איך אתה מביא לי?
תשטוף אותו.
הלכתי, שתפתי לו,
הבאתי לו, אמר לי,
איך אתה מבין את הבוע חטר הטוב, דבר שהוא לא ממש חטא.
לך תנגב.
אני הולך, רואה מגבת בבית כנסת תלויה,
שמאה ידיים נגבו בה.
אני הולך לרגבת התבוע עכשיו, והוא היה צעק עליי, אמר לי, מאה, מאה,
על נטרית ידיים, מאה אשר יצא, אתה אומר, רוחז את זה?
טוב, מה אתה רוצה?
אמר לי, יש לי במגירה
רגבת חדשה.
הלכתי למגירה, הוצאתי מגמת,
ניגבתי לה,
אמרתי, סבון, סבון,
יש ריח של סבון.
מה אתה רוצה, אמרתי לו, אמרתי, תיקח את המגמת,
תרחץ אותה,
תשים אותה בשמש,
שתתייבש, שהריח הסבון ילך,
ילך,
בסדר, הלכתי, הרחציתי לו את כל העבודה כולה, עד שהבאתי לו, תבוא אחרי תאכול.
אז הוא היה אשטניסט.
כל דבר נקי, הוא היה גם כן.
הלבוש שלו היה נקי.
אם אחד קורא לי,
אמר לי, יש לי ברית מילה, אני רוצה שתבואו איתי.
הלכתי, לא ברית מילה, איתו.
פתח את הילד, הילד באותו הרגע, עשה כיבה.
לחלוך.
בואו, התחיל להגיד ברוך.
ממשיך את הברכה.
ועשה, ולכלוך,
כיבה,
והוא מצץ, לא כמו היום עושים בזכוכית,
הוא בפה מצץ.
אני שתקתי, שתקתי, גמרתי. אחרי שגמרנו,
כמו חכם, אמרתי לו,
תפוח עץ שלי, הרגת אותי אתה.
אמרתי, זה ככה, וזה יצא לך, וזה יצא לך, וזה יצא לי.
וכאן לכלוך, מוצץ אתה מוצץ?
אמרו לי, היי מוסווה, היי מוסווה.
בן אדם זה לא קפצור של רדיו שאתה יכול להעביר אותו מאמריקה לטרפת ככה.
או שהוא ציניש,
והוא ציניש.
אבל מצווה, מצווה.
דבר מיוחד.
יש אחד,
צמחוני.
הוא, אם נכנס לאיזה בית,
אם הוא רואה שצולים, למשל,
עוף או כבד או בשר, אי אפשר, אי אפשר להריח ערך כזה, אני לא יכול.
אמרתי לו, תשמע,
יבוא משיח,
מה תעשה בקורבן פסח?
צריך בשבילי אש.
אמר, באמת, אין לי בעיה.
אמרתי לו, אני אספר לך, חכם צדקה אומר, היי מוסווה.
אמרתי לו,
אם זה מצווה,
אז אפילו שאתה לא אוהב שלקיים את המצווה שלי איך, אתה תעשה את זה.
זה דבר אחד. דבר שני,
צריך
בפסח,
שבו המשיח קרוב,
זה לא מעין תנור חשמלי לתלות בו, זה ברזל,
לא שווה.
צריך תנור שעל גחלים,
כמו עיראקים,
של השתנות,
תראו איך יכול לך את ההתנות שלך.
וצריך עץ, לא שפוט של ברזל, אלא עץ של רימון.
מכניסים לו את העץ הרימון הזה, בית נקום אותו עד הפה,
מכניסים אותו וצולים אותו בגחלים ולא בחום של שמש, של אחר, ולא בברזל אלא בחרס שמסביב.
זה כל כך...
אז גם כן זה,
דבר אתה פעם, זה מצווה, זה דבר חשוב מאוד, הדבר הזה.
אז אלה בעלי הגמח שעושים גמח.
מעכשיו יעשו להתכונן איך עושים גמח של תנורים.
יעשו את החשבונות.
זה דבר אחד. דבר שני,
קורבן פתח נאחר רק בירושלים, בעתיקה.
הוא בין פרצייה, כשבא מאברהם אבינו עד עכשיו,
יבואו הרבה,
אין מקום בעיר העתיקה,
עתידי ירושלים יתרחב.
יבואו וירחיבו את ירושלים,
ולא יאמר האדם צר לי המקום שאלים בירושלים.
יש שגרו בן דהן, יש אחד שגר בעיר העתיקה.
אמרתי לו, תשמע, אני מעכשיו מזמין אצלך מקום בשביל החרב פסח,
אם יבוא המשיח, פתאום אני פרץ אליך, תכין לי מקום, אה? אני מעכשיו אומר לך,
אתה תכניס לנו במקום הזה.
ויש סברה, ההלכה לא ככה, יש סברה,
רק אם זה קומה ראשונה אתה יכול לאכול
קומה פסח,
קומה שנייה זה נקרא אוויר,
זה לא נקרא אוויר, זה לא נקרא ירושלים.
ההלכה לא ככה.
ההלכה התחילה, אדם יש לו עץ
עם ענפים גדולים.
רוצה לשבת על העץ ולאכול.
אמרו זה לא דרך ישיבה, זה לא דרך מגורים,
מגורים וזה, לא הדבר הזה כולו.
אז אנחנו נחזור לומר, יהי רצון שנזכה השנה,
יהיו לנו בעיות על קורבן פסח,
נדע,
השם יעזור נדע.
אמרתי פעם, כתוב,
אלה נוויות ישרתונך.
נוויות זה בסוריה.
סוריה ועירק יש הרבה כבשים.
הם אוהבים כבשים.
אז כשיבוא המשיח,
כל הסורים ירצו לראות, הם טובים איתנו,
קודם כל רק ימצאים ויביאים איתנו,
כל אחד יביא עשרים, ארבעים כבשים יקר, מתנה, מתנה,
קחו,
לכה לפתות אותנו.
אנחנו ניתן להם כסף וניקח למחון, דבר של מצווה, צריכים לשלם.
אנחנו ניקח, אבל נגיד להם אחר כך, אתם עשיתם צרות, תכברו את העונש שלכם.
זה לא קשור
לזה וזה.
זה שכתוב, אלה נוויות ישרתו נך, הם ישרתו אותנו.
הרב אומר, סוכר,
סוכר,
יש סוכר שיוצא מקנה סוכר,
ויש סוכר שיוצא מלפת, שלחם.
אומר הרמב״ם,
סוכר שיוצא מקנה סוכר,
צריכים לברך על הבורא פרי העץ.
סוכר שיוצא
מהסלר, לברך על הבורא פרי האדמה.
אחר כך אומר הרמב״ם, אבל זה משתנה הרבה,
משתנה הרבה בצורתו.
מה נהגו לברך שהכול?
אומר הרב,
אם יש לך תפוח עץ
ויש לך מלפפון,
זה ודאי עץ, זה ודאי עץ,
ויש לך סוכריה,
אומר תברך שהכול על הסוכריה בהתחלה,
למרות שאומרים מגח עץ, שהכול בסוף,
הוא אומר למה?
אם תברך בורא פרי העץ
על העץ,
ותברך בורא פרי אדמה על המלפפון.
אז הסוכר הזה בלאו הכי יצא ידי חובה עם עץ, עץ, עם אדמה, אדמה.
אבל איך תאכל אותו ספק? לכן
אני מברך עליו בצורה הפוכה.
עוד דבר.
דעת הרמב״ם,
הרמב״ם,
לקחתי תפוח אדמה,
בישלתי אותו,
וריסקתי אותו במקשר,
עד שניה בצק.
אומר הרמב״ם, תברך עליו ופראי אדמה.
עוד דבר, לדר,
חמרדין.
מישהו לא יודע מה זה לדר, אני אומר חמרדין.
לדר זה מבחינת משמש או אגסים ומרסקים אותם, עושים מזה לדר.
פעם היו עושים את זה על הגגות,
היום זה הכל חשמל,
היום זה בא כמו בד.
דעת הרמב״ם, על הילדים שברך עליו בורג פורי העץ
על החמרדין בורג פורי העץ.
אומר הרב, לא
על זה, לא רואים שזה עץ,
אנחנו מברכים עליו של הכול.
עכשיו,
איך שהשתנה המצב בזמן הבן איש חי לדורנו,
חלקום,
חלקום.
בזמנם היו עושים את החלקום מקמח סוג טוב.
והיום ברכים עליו הורים מיני מזנות.
היום כל החלקום תפוח אדמה,
קמח תפוחי אדמה.
אז לא ברכים על המזנות, הברכה שלו לא שהכל נהיה בדברו.
למה זה?
אבל אם אדם ימצא חלקום שבוודאי שזה קמח אמיתי,
אז הברכה שלו מזנות.
זה אדם, תרחד דעת קטן, אתה בתוך קופסה או בתוך שקית ניילו כזאת,
ונשארה מבושלת אבל לא התפוצצה
ואוכל אותה ככה בלי לחם, מברך על זה בורא פרי אדמה.
אבל אם החיטה התפוצצה,
מברך על זה מזונות.
אדם לוקח שרווה.
שרווה זה חיטה תפוחה.
אם אתה רואה אותה ככה, איך שהיא תפוחה,
אתה אוכל אותה אדמה.
אבל אם אתה תעשה לה ככה,
תרסק אותה,
אז הברכה שלי זה מזונות.
הכנסת את השלווה הזאת בתוך
מים,
מים חמים, תה, קפה.
זה העמיס את השלווה
ועשה מזה כאל בצק, אז זה מזונות.
עכשיו, תשמעו חידוש,
יש פה ודאי גם יהודים אשכנזים.
אשכנזים, אסור להם לאכול אורז.
למה?
למה?
יש מחלוקת מה זה אורז, רייז או רייזל?
זה אחד.
שני,
אם אתם ראיתם פעם,
העיראקים, הספרדים עושים את האורט ככה, אחד-אחד,
פלאואה, אחד-אחד.
הסגנדים עושים את זה דייסה, דייסה.
לא, לא מפרשי הם לא יודעים לבשל.
הם סוברים ככה.
אם זה אחד-אחד, הברכה שלו, אדם.
אבל אם זה דייסה, הולכים על זה מזונות.
ככה, אנחנו אומרים, מה?
אנחנו אומרים, לא,
האורז זה אחד-אחד, זה הכי טעם, הכי טוב, הכי משובח,
אז על זה הולכים על מזונות.
ואמרו, רמז, אמין,
אורז,
מזונות, נפשות.
זה ראשי תיבות, זה השאלה של האורז.
ולמה מבחינתם על המזונות? הוא מזין.
כתוב שבן-אל וחניה משאל ועדריה אמר המלך
נאוחדנצר, אחר כך הבין מרודח,
אמר לשר
ששבו את היהודים.
קחו אותם בשבי.
אמרו, אם תראה,
בחורים תיקחי, בחורים נבונים,
קח אותם, תן להם אוכל לשתות
ושיהיו
פיקדים, היהודים פיקחים.
טוב,
דניאל, חנניה, מישאל ועזריה באו,
פיקחים אותם לשבי.
מביא להם בשר חזיר.
מביא להם,
איך היה עד פעם?
אמר לי, היה באיזה מקום, הביאו לו בשר חזיר. אמרו, לא, לא, אני לא אוכל בשר חזיר.
אמרו, טוב, טוב, נביא לך בשר אחר.
אחוי, הביאו לו בשר אחר. מה זה?
אמרו, זה בשר סוס.
אתה לא אוכל חזיר, אבל זה סוס, זה לא חזיר.
אמר להם, אתה יודע, אנחנו עושים לנו הכל, הכל אסור.
בקיצור, הביאו אליהם,
אחת,
אמרו, אנחנו לא רוצים,
לא רוצים, לא יכול.
אמר להם אחרי, תראו,
מחר המלך יקרא לכם, יראה אתכם על פונים שלכם,
ככה צהובים,
לא אכלתם,
יזעק עליי.
אמרו, תשמע, אתה תיקח את הבשר ותביא לנו אורז,
אנחנו נבשל את האורי דבאת.
מה נעשה עם המלך?
המלך הזה,
הסכר שלו משונה.
אני פעם הייתי בלונדון,
עברתי ברחוב, כשהמלכה נמצאת שם,
ראיתי עומדים שני פסלים.
אני מסתכל,
חשבתי, פסלים ממש.
אחר כך אני רואה
הפסל מתנענע.
אמרתי להם, מה זה?
אמרו לא, זה עומדים ככה ישר, הם יבואו, אבל מה, כל גופם מלבוש.
כתוב שאלה, חניהם שלהם ועזריה,
אמר המלך אני רוצה שהם יעמדו לפניי ויבואו זבוב,
יעקוץ אותם במצח, הם לא יזזזו.
ככה אני רוצה.
קיבלו אותם.
מתחיל לבחון אותם, והם יודעים, יפה מאוד, יפה מאוד.
אז
צמח עליהם המלך, שינה להם את השם שלהם.
אז כתוב
בבן עזרא,
ואנחנו יודעים שאורז מצהיל פני אדם.
אורז מצהיל פני אדם, ככה הוא כותב.
אחרי זה יום אחד קילאו בו בדניאל
ואמרו לו למלך,
אתה מלך.
לא שווה כלום.
הנה דניאל מתפלל לקדוש ברוך הוא, לא נתפלל לך.
אמר, מה אכפת לכם?
אמרו, לא, לא, לא, תחיל ככה ל...
אמרו, תעשה יום אחד,
שכולם יתפללו רק לך.
טוב, עשו.
ודניאל
היה יכול ללכת לאיזה מחסן, לאיזה מקלט,
להתפלל.
הוא עמד, חלון היה לו למעלה,
חלון באמצע, חלון למטה.
כשעומד, שיראו אותו עומד להתפלל.
כשעושה ככה, יראו אותו שעומד להתפלל.
כשקורא עד הסוף, מנמטה יראו אותו שהוא מתפלל.
לא חייב.
לא חייב היה למסור עצמו.
אבל מכיוון זערקתא דמסנה,
אז מסר עצמו.
הלכו, אמרו למלך דל אחד, דניאל,
מתפלל לאלוה שלו.
הוא היה אוהב דניאל,
היועץ שלו.
אבל לא נכון. מה לא נכון? תראה.
בא ומת רעה.
אז אמרו לו השרים שלו, אדוני,
היה חוק,
מי שעובר על חוק של המלך,
זורקים אותו לגוב האריות
ותשים עליו אבן.
אמר, טוב, מה יעשה? התחיל לבכות, אפילו המלך גוי, התחיל לבכות.
אבל חוק, חוק.
אמר, דלעים, מה אני אעשה לך?
האלוה שלך יציל אותך.
טוב,
זרק אותו לגוב האריות,
בערב
אמר בבוקר המלך אני אלך ואני אקח את העצמות שלו ואני אקבור אותן
וכל הלילה המלך ואשתו לא ישנו
ברור שאהבו את דניאל שהיה אוהד שלהם
בבוקר הוא קם
אז כל השרים שונאי ישראל הלכו עם המלך
הוא מוציא את האבן
רואה שיושב דניאל ככה ואריה אחד מצד אחד ימין ואריה מצד שמאל ואחרי אריה אחד על הגב שלו
בואו משחקים איתו.
דניאל, דניאל, בואו, בואו, בואו.
טוב, עשה ככה דניאל, הוריד את ה...
ועלה למעלה.
אמרו לו השרים שלו,
כנראה שהאריות האלה סבעים, סבעים.
אז דניאל, מרוב שהתרגז עליהם,
אמר לו, אדוני המלך,
תזרוק אותם,
הם אומרים שסבעים, לא, נראה אם האריות יאכלו אותם או לא יאכלו אותם.
זרק אותם, עוד לפני שהגיעו לארץ,
הם התנפלו ואכילו אותם,
טרפו אותם.
זה היה,
דניאל, למה אתה עושה דבר כזה?
למה אתה משתחווה? למה אתה מתפלל?
תתפלל במקלט?
הוא אומר, לא,
אם אני אתפלל במקלט, גם אחרים ילמדו וככה יהיה.
אותו דבר, יען, חיינייה, מישאל ועזריה.
עשה המלך
עבודה זרה, כולם צריכים להשתחוות.
הלכו ושאלו, דניאל, אנחנו לא נשחבב, השם יעשה לנו נס?
אבל לא.
הלכו לחזקאל,
אנחנו לא נשחבב, השם יעשה לנו נס?
לא.
לא יעשה לכם נס.
לא יעשה, לא יעשה.
אז היה, היו עושים
כמו אזעקה היום, סנטרים, רעש, רעש גדול,
וכולם צריכים להשתחוות לפסל.
העניין בשביל בעזיריה הולכים ברחוב ככה, ישר.
לא מזחבים לפסל.
תפסו אותם.
תפסו אותם,
זרקו אותם לכבשן האש.
כשיצאו אותם משם ריח של אש לא היה.
ונבוכנצה רואה ארבעה.
ארבעה?
אמר אני זרקתי שלושה, איך ארבעה?
דמי זה לבר ידיים, שדמי הרביעי זה למלאך.
טוב, יצאו ולא כלום.
היו שני אנשים,
פעם אני אמרתי קונסרבטיבי ורפורמי, וצעקו עליי.
אני לא אומר,
אני אומר שני אנשים, קריאה ואחריו, כמו שבגרה כותבת.
הלכו עבור רב חדנצר,
שהם נביאים מהשמיים, קיבלו פקודה לקחת את הבת שלא להתחתן איתה.
הוא אומר, רב חדנצר, אני יודע שאלוה שלכם לא אוהב נושא את הערבית.
אמרו, לא, נעשה להם נבואה.
אמר להם, תראו, אני, איך שבודק אנשים, אם יש לי מכונה שבודקת,
אני זורק את תשעיין האש.
אם אתם תשאירו חיים, אתן לכם את הבת שלי.
אם תסרבו, תסרבו, הם גיהני גיהנא.
עכשיו הם נתפסו.
אז אמרו לו, רגע, רגע, שם היו שלושה?
שלושה.
אנחנו שניים?
אמרתי, תבחרו שלישי.
תחלו ישוע כהן גדול.
טוב,
זרקו אותם, האש שרפה אותם,
ישוע כהן גדול,
הגלימה קצת נשרפה.
אז יצא החוצה,
במקום שינשק אותו המלך, יחבק אותו, יבייך אותו.
מה?
אתה לא טוב, אתה לא בסדר.
אני, כשזרקתי חדר משאיר בחזריה,
ריח,
שריפה לא היה,
אצלך יש השרפה.
אמר לו, הם היו שלושתר צדיקים.
אני אוד, מוצל ואש, שני ראשי חיים ועני. מוכרח, מוכרח קצת.
הגמר המת, ולהי,
ולהי.
היו לו בנותיו ובניו נשואים למה שלא ראויים,
ואמר להם שיגרשו אותם, גרשו.
אז אמר לו, עשר הבגדים הרצועים מעליך, תוציא.
אז כשאני פעם סיפרתי את זה באחוז הארץ, אמרתי רפורמי וקונסרבטיבי.
אמרתי, אלה היו.
אז היו שם שני רבנים, אחד קונסרבטיבי ואחד רפורמי.
אמרו לי ככה:
אתה באת לכאן,
בליל שבת דרשת פה,
בליל שבת אחרי התפילה פה דרשת,
ביום השבת בבוקר דרשת פה, בימוסר דרשת פה, בין מנחה דבנת פה,
בערבית דיברת פה,
נהנינו.
אבל בסוף כשדיברת על השני אחאב ואף שאמרת קונסרבטיבי ורפורמי, זה לא מוצא חן בעיניינים.
אמרתי, כנראה שאתם אחד מהם.
ולכן לא מוצא חן בעינייכם.
אמרתי, דוע לכם.
אמרתי, דוע לך. אמרתי להם.
יהודי, יהודי,
או יהודי או הרמאה.
אין דבר כזה.
תכף זה לא טובה.
תגזר בדבר הזה כולו.
סעיף ה'.
אפילו אם פרי של חמשת מינים שהם ממין שבעה הוא חצי פרי ושאר הפירות העילן שלפניו הם שלמים מקדים ממין שבעה.
אבל אם שניהם מין שבעה או שניהם מן המין שבעה יקדים את השלם.
וכן אם פרי אדמה הוא פרי שלם ופרי העץ הוא חצי פרי יקדים בורא פרי העץ.
עד כאן.
אנחנו, לא אכפת לנו מה שאחרים אומרים.
אנחנו, זה מחייב אותנו.
אם יש חמשת בנים ממין שבעה שהוא חצי פרי,
תאנה חצי,
ויש פרי אחר שהוא שלם.
אם מישהו רוצה לחלוך עליו, יחלוק, אנחנו לא חלקים עליו.
אנחנו אומרים,
משה אמת, תורתו אמת,
וילוש אחי אמת, תורתו אמת.
הוא אומר כך:
תקדים שבעת הבנים.
פרי שהשתבחה בו ארץ ישראל, תקדים אותו.
אפילו שהוא חצי.
זה אחד. דבר שני,
אומר הרב
מה שהגמונה מביאה, רימון.
רימון,
יש בו גרגירים.
כתוב שאדם לא יאכל
גרגיר של רימון.
למה?
מכיוון שהוא גרגיר של רימון הוא בריאה,
אז הוא בריאה,
אז יש ספק,
אפילו שאין בו כזית, אז אסור לאכול.
אבל אם הוא אוכל שיעור, דבר אחר.
עכשיו, חומוס.
עוד פעם אני רציתי להגיד, אם אדם אוכל חומוס אחד,
גם כן אותו הדין.
חכו, לא גמרתי.
אם אדם אוכל תפוח זהב, קח פלח.
פלח זה לא כמו גלגל אמון.
אז לך הוראה, אם אדם אוכל פלח לתפוח זהב,
נכנס לבעיה.
יברך ברכה אחרונה, לא יברך ברכה אחרונה.
למה פרס זבריה זה לבדו נפרד כמו הרימון
כמו גגיף של רימון
אז לכן אדם צריך
להיות פעם ותמיד להיות בעל מעשה
מה להיות בעל מעשה?
אדם לקח בננה
אחד הביא לי בננה גדולה עד חצי, כמו חצי היד שלי
אם יש בזה שיעור, אין שיעור
אז אמרתי לו,
זה טוב שתאכל אתה ואשתך והשליש לבן שלך ותברכו הברכה האחרונה.
תלך, תשקול,
תשקול, אמרתי לו.
תדע מה זה, מה זה, מה זה כזי?
אדם שאוכל בוטנים, אוכל בוטנים, אחד אחת זה שני,
זה בריאות.
אוכל שקדים, אחד אחר השני.
מי יאכל, אין דבר.
רגע, רגע,
אתה אוכל בוטנים כזית תוך ארבע דקות
תוך כדי אכילת פרס?
אם אתה אוכל כזית תוך אכילת פרס, עליך לברך ברכה האחרונה,
נפשות.
ואם אתה אוכל את זה יותר מכדי אכילת פרס, אין ברכה האחרונה?
לשכור, תדע כמה הבוטנים שוקלים, כמה שכנים שוקלים.
היה בכנסת מוסאיוב בבוכרי,
היה עכשיו מתפללים בבוקר,
מיינים עד מניין.
היה המניין האחרון גומר ב-11.
ב-11 היה עליו השלום הרביעכובו דוויק,
היה בא נותן שיעור עד 12 עד זמן מנחה.
ממנחה,
זאת אומרת, הפעם מתחילה זה.
אז זה,
אז זה, ו...
עד הערב, ערבית, טוב המניינים.
יום אחד בא על אבא שלו, רבי חיים נאי,
אמר, אני מתכנסת ככה כל הזמן שהורים,
מי נותן שהורים בערב לפני ערבית? אמרו על אבא שלו, חכם יצחק עד היה.
טוב,
אז אמר לי, לך תשמע אותו. הוא שמע אותו, הוא מדבר ברצות יפות, הוציא את הספרים שלו.
היה שם יהודי אחד,
אני לא מזכיר את שמו,
היה קונה מאה גרם בוטנים,
ושם אותם בכיס שלו.
הרב דורש, הוא אוכל בוטן, בוטן.
הרב, נגמר לי הבוטנים,
יעני, תפסיק לדרוש,
תפסיק לדרוש, נגמר לי הבוטנים.
אז יום אחד אמרתי לו,
או שאני פעם אקח לך את הבוטנים שלך, או שאני אביא לך עוד בוטנים,
שיהיה לך.
הייתה לי נדרות, והמשיכה לדרוש.
אז סיפרתי להם על רבין איש חי.
יש לו שני...
אותו סיפור, אבל בשני צורות.
אומר הרב דורש במוצאי שבת,
עומד אחד,
פתח את הדלת, רואה, יש כוכבים, אין כוכבים.
הוא הולך לראות.
אומר, זה נקרא מלווה מכה?
זה נקרא מלווה מכה?
כאילו הוא אומר להם, הוא שומע, תלכי, תלכי מפה?
אחר כך כותב, היה הרב דורש,
היה אחד דורש סטריגי,
עכב שעור של זהב,
מוציא את זה ככה ולוחץ, נפתח לו, נסתכל ככה.
הוא אומר, וזה נקרא מלווה מלכה, נסתכל על השעון,
זה כמו אחד אורח בא לו בבית,
כל רגע מדבר עם האורח,
מסתכל על השעון, מסתכל על השעון כל הזמן.
כלומר, אלא לך, או,
ככה זה נקרא מלווה מלכה.
אתה אומר?
זה לא נקרא מלווה מלכה?
אומר אורחים הקדוש
ושמרו בני ישראל את השבת
לעשות את השבת לדורותם.
הוא אומר, אנחנו עושים את השבת?
ראש חודש הרבנים קובעים.
יום טוב, חגים, הרבנים קובעים.
הם עושים.
שבת אנחנו עושים?
אומר אורחים הקדוש
ושמרו בנס את השבת לעשות.
אם אתה מקבל שבת לפני הזמן,
ואם אתה מוציא את השבת אחרי הזמן,
זה אתה מוסיף מהחול על הקודש,
זה לעשות את השבת.
זה לעשות את השבת.
אז הזכרנו את הרב,
בראשון רמון ארנאי,
היה יהודי בבוכרים.
היה מוכר פחם.
מוכר פחמים.
בזמנו לא היה חשמל, היו עושים את החמין שלהם בפחמים.
מפחמים מדליקים.
אז יום אחד,
יום שישי,
בא רב חייב נער לקנות פחם.
רואה שהחנות סגורה.
שאל איפה הוא?
הלך למקווה.
הולך למקווה,
אבל איפה הוא? הוא איים במקווה, הלך.
הלך לבית שלו, הוא רוצה פחמים, לעשות חמין.
הולך לבית שלו.
איפה הוא? הלך לבית כנסת מוסאיוב.
הוא הולך בבית כנסת מוסאיוב,
רואה אחד דובש זבן וקורא של עשירים,
מסתכל עליו,
מסתכל עליו.
אומר לו, זה אתה מוכר פחמים? אמרו לו, כן.
אמרו לו, מה אתה חושב, אין לי שבת?
אמרתי לך, אין שבת?
אמר רבי חיים נאי, שחורה אני בנאבה,
שחורה ביום חול ולווה בערב שבת. עליך נאמר.
כשנפטר הילדי הזה,
אני הספדתי אותו. אמרתי שחורה אני ולווה.
כולם כוכו התפלאו וסיפדתי להם את מה שאמר לו עליו הרחם רבי חיים נאי עליו השלום.
אז זה נכון, שחורה אני ולווה, לכבוד שבת כל דבר,
זה הדבר חשוב מאוד.
אלף.
לימונים חמוצים
וכן המין שקוראים בערבי נרנג' אם אין חמוצים כל כך ונאכלים על ידי הדחק,
יברך שהכול.
אבל החמוצים הרבה שאין דרך לאוכלם אפילו על ידי הדחק, הם מברכים עליהם.
וכן הבוסר שקוראים בערבי חרצום.
אם אין חמוץ הרבה שנאכל על ידי הדחק, יברך שהכול מפני המחלוקת.
אבל חמוץ הרבה שלנו נאכל על ידי הדחק,
לא יברך עליו, מפני שהוא מזיק.
ואיים בספר הליקודים לרבנו ז"ל,
פרשת עקב דף ק"ז עמוד ד', עוין שם.
יש אנשים,
לוקחים לימון, אוכלים.
אני לא יכול לאכול לימון חמוץ.
אני לוקח פלח לימון, שם בכוס תה ביום חול, בשבת אסור לשים פלח לימון תוך כוס תה.
ויכול.
אני גומד את התה,
הדימון כבר חצי מבושל, אני יכול לאכול אותו.
בערך הלב אני אעץ ואוכל אותו.
אבל חמות לו,
פיפל חריף.
פיפל חריף.
יש אנשים,
ואני אספר לכם.
יום אחד הייתי אצל עליו השלום,
האדמו"ר הבבוסרי עליו השלום.
אז באתי אצלו ונתן לי כוס כזה גדול,
כוס, כוס של מים,
ערק.
אבל ערק ערק, לא ערק מזויף.
אמרתי לו, אה, תשתה.
אמרתי לו, אני אקח לשתות.
תשא, אמר לי.
טוב, אני שותה, וגם הוא שותה.
אחר כך, אני רואה אותו לוקח פיפר וברך אדמה ואוכל.
אז אני היה עראקו, ככה היה חריף,
מה טוב, מה כן, תקח, תקח, תברך.
וואי וואלה, קחתי פיפר חריף וברכתי עליו האדמה, ברכה לבטלה, ברוך דייני אמת לך לברך.
ויוכלס, אה, כל איכול סבול.
זה נכון?
זה לפי האדם.
לפי האדם.
אם האדם אסתור את זה טעם, תברך.
אשר לי לא טעם, לא טעם.
אותו דבר בלימון.
אם יש אנשים, אוהבים לאכול פלח לימון.
תעביר להם, תאכל.
אבל יש אנשים, עד שזה יתבשל קצת לתוך התה, אז אוכלים את זה.
אדם לוקח למשל
חרצנים,
ענבים כשהם קטנים, בושר.
אז הם קטנים והם קשים.
חמוץ.
אז בבגדד היו לוקחים בוסר
והיו שמים אותו, ובמקום לימון היו שמים את הדבר הזה.
או היו לוקחים דברים חמוצים מיוחדים ושמים בתוך האוכל.
אז הבוסר הזה,
תיקח אותו, לא שווה כלום, אי אפשר לאכור אותו.
אבל אם בתוך האוכל, דבר אחר.
אדם רוצה לאכור את הבוסר, אז לא אומרים לו, אדוני,
שהכל
ואם זה מזיק, אז בלי ברכה,
תוקח את הדבר הזה כולו.
שוב פעם, תלוי.
יש למשל ענבים בלי חרצן,
בלי גרעינים.
יש גם כן צימוקים בלי גרעינים.
אז הייתי בספר אחד כותב, שומח נפש,
ענבים בלי חרצנים וענבים וצימוקים בלי חרצנים,
הברכה שלהם, בורא פריה עץ
מה באמינה, חגתו אומר לחידוש.
הוא ציין, ציין על המקור.
פתחתי את המקור,
הוא אומר,
בדרך כלל הצימוקים והענבים, יש בהם חרצן,
אבל זה שאין בו חרצן, אולי זה לא סוג ענב,
אבל לא, לא, זה ענב.
כלומר, הדבר הזה כולו.
שם הוא כותב שאלה.
הוא אומר, אנחנו כל בוקר מברכים
שלא עשני עוול,
שלא עשני גוי,
שלא עשני אישה.
פעם אחת לא התפלל, גמרנו.
מה זה כל יום מברך?
אז הוא כותב,
וראיתי שכתוב בספרים של המדענים שאחד ממיליארד בני אדם,
הם נולדים, ואפשר לעשות להם ניתוח ויהיו נשים.
היה את לי הדבר הזה חידוש.
טוב,
זה כמובן.
פעם אחת אני מקבל מכתב מלוש אנדלס.
הייתה אישה שמתפללת בעזרת נשים.
הלכה לעשות ניצוח ועשו לה,
היא דאיש.
הרב שואל, איפה אני אשים אותה? בעזרת נשים הוא למטה.
אמרתי, זה מה שכתוב בספר הזה.
זה חשוב הדבר הזה.
ברוך השם, הראיתי את הספר הזה.
עכשיו אמרתי לשלוח אותו לרופא.
באמת, אם זה לא יכול לחזור, בסדר גמור.
יום אחד היה אצלנו בחיפה אחד נשוי, עשרה ילדים.
בא ואומר,
הילדים לא שלו.
מביא מכתב מרופא שהוא לא יכול להביא ילדים.
הדירה שלי, מה?
טוב, רבי בית דין כתב, לא אומר ככה,
אין ספק.
מסכנה, ישב,
תלוינה.
באה לריבית דין הגדול, אני ישבתי שם עם עוד שני רבנים.
אמרו שניים, אמרו: רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, חכו.
אמרתי לאישה: תגידי לי, מה השם הבן הגדול שלך?
אמרה: שמו, למשל, נגיד, דוגמה, אמר יצחק.
למה יצחק?
אבל אבא של בעלי קוראים לו יצחק.
והשני,
אברהם.
למה? הסבא שלו אברהם.
אמרתי, הבנים שלו.
מה? הוא מתוקן.
אם אתה אז, כי נולדו, קראת אותם
בשם ההורים שלך, משמע זה נכון.
אם זה, אתה לא יכול להביא ילדים, אז...
אבל יש לי מכתב מכמה רופאים שאני לא יכול להביא ילדים.
האישה צנועה,
והוא מכתב אישור מכמה רופאים מבית חולים שלא יכול להביא, אין מציאות שהם ילדים.
ריבונו של עולם, איך אפשר דבר כזה?
נראה שם כל כך צנועה, איך יכול להיות?
טוב, דחיתי למתן מסעדים.
אני מעיין, מעיין, מעיין.
אני מוצא ספר,
מראות הצוויות,
שמה כתוב שלפעמים האשך ימצא למעלה ולוחצים מרודים אותו למטה
וקושרים שלא יעלה בחזרה.
הרשע הזה, מה עשה?
האשך הזה ירד למטה,
הביא ילדים, כשעלה קשה שלא ירד,
אין לו אשך.
אז ראיתי את הספר הזה מאותו צביעות,
אמרתי שילך לבדיקה רופא, הרופא אמר כלום, אין אפשר.
אז כתבתי בעניין שלו.
בא פרופסור מגרמניה,
בא לארץ, אמר, אני רוצה לראות את הרב הזה שכותב פסק דין נגד המציאות עליי.
הוא בא, דיבר איתי ומתרגם.
אמרתי לו, תשמע, ככה וככה עשה האדם הזה.
אמר, זה לא יכול להיות.
אמרתי, כן יכול להיות.
אומר, אם עשה ניתוח, אני יכול לבדוק.
אמרתי לו, הוא עשה ניצוח ושם על זה חתיכת עור מהרגליים שלו, חלה על זה, שלא מרגישים.
הוא אמר, אני יכול להרגיש.
נתחיל לבדוק אותו.
הלך בדק,
אמר,
תורת אמת שלכם, היהודים.
תורה אמת,
רמאי שקרן זה, הוא עשה ניצוח ושיקר לדבר הזה.
אז אני אומר, זו דוגמה.
זה הלכות, יש הלכות,
ככה הלכות זה כבר לא שכיח הרבה.
אבל לכן, הדיין או מורה ההוראה,
כל בוקר צריך להתפלל ולומר שלא תארע את החיה הילדית, לא אמר מותר, אסור, אסור, מותר.
אם אתה מתפלל אז יש סיעתא דשמיא שבדבר הזה כולו.
עכשיו, למשל,
למשל,
היי דבשד יתמרה.
היי דבשד יתמרה מברכים עליהם אלווה שהכל נהיה בדברו, מה יתאמה?
זעה ועל מהו. עד כאן. מה זה?
סילן,
דבש ותמרים,
כן ככה מבאשים עליו.
קצוב בגמרא,
שמאיפה יש לנו, מותר לנו לשתות חלב?
עבר מנהי.
אז הגמרא המסכת בבכורות אומרת
שהתורה אומרת "ארץ זבת חלב ודבש".
מה זה ארץ זבת חלב ודבש?
שהפירות, שהבהמות, שיאכלו טוב, היה זב עם חלב.
אילו מה שחלב אסור,
אה?
אז איך אתה משתבחת בארץ טובת חלב?
אבל כן, כמה שמותר.
יש ספר שקוראים לו פירוש נפרד לרש"י.
הוא אומר למה?
כתוב, אברם אבינו,
וייקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה.
הנה הביא להם חלב לאכול
הראו"ם תרץ
שנכון שהוא לא ידע על מלאכים
אבל ראה אותם כמו פרלחים, כמו ערביים שהם סחבים לעפר רגליהם.
אמר אלה מותר לתת להם חלב.
טובה אין הוצחה מאברהם אבינו.
אבל הלכה אורה אברהם אבינו אם אצלו היה אסור היה נותן את זה לאכול.
בכל אופן הגברה למדה שזה עוד דבר
על דבש של דבורים.
הדבורה היא לא כשרה.
אז אם הדבורה לא כשרה,
אז היוצא מן הטמא טמא.
איך מותר?
אז כתוב בגמרא שהדבורה היא מוצצת את המתיקות מהפרח,
והיא באה לקחת את זה לכוורת שלה ושמה את זה.
כלומר,
היא רק לוקחת ומעבירה, זה לא מתמצית מגופה.
כך אצלו בגמרא ועל כן גבש טיבורים מותר.
יום אחד
היה בקריית מלאכי,
יש באזור בית חרושת לגלידות, גלידות.
יום אחד התקלקל להם הפריג'ידר שלהם
והיה להם הרבה גלידות, שם את זה בחוץ.
אמרו, הוא שם בחוץ? אחרי יום-יומיים נביא
טרקטור עם עפה ונכסה את הגלידות האלה.
והיה באזור, היה הרב, עליו השלום, הרב אביעז, ימין אביעז.
ביני בני הדבורים באו ולקחו מהגלידה הזאת.
במקום שניצצו מהפרח, הוא מוכן.
ויצא דבש דבורים לבן.
בא, שאל אותי, אמר לי, תראה, מה עושים?
אמרתי לו, זו בעיה בהלכה.
מכיוון שהדבורים הם לא מייצרים אלא מעבירים אז זה דבש של חלב.
ואחינו האשכנזים שמבשלים אוכל מכניסים דבש או סוכר בתוך האוכל.
אז או אם אדם לוקח את הדבש הזה ולאכול אותו אחרי בשר, זו בעיה?
אמרתי לו, אסור לכם לשווק את זה.
או תכתבו על זה, זה חלבי, דבש חלבי.
הוא אומר, מי יקנה את הדברים האלה? מי יקנה?
הוא אומר, רוצים שלא יקנו?
מה, מגשיל אותם בדבר הזה?
צריכים מאוד מאוד להיזהר בדבר הזה.
או למשל,
הרב פרי חדש
אומר על השוקולד,
הברכה שלו בורה פרי העץ.
הוא אומר, למה?
הוא אומר, הפרי הזה,
זרעו אותו בשביל השוקולד.
תראה, ברך הרב בורה פרי העץ.
או רבו של הרב
חידע עליו שלום,
בעל נכפה בכסף,
אומר, ואני אוהב לאכול מקרונס ואטעו אטריות,
ואין יאוכל.
למה?
הוא אומר, ואני אקח צלחת
ואני אוכל ואני אשבע,
אני סובר, צריך ברחם מוציא וברכת המזון.
למה? קבעת לעשות סעודה.
אבל חולקים עליי ואומרים זה לא אפוי, זה מבושל, מבושל, אין דין
ולכן אני איני אוכל
לא אוכל אוהב ולא אוכל שלא נכנס בתוך כל הספקות כולן.
נאמרתי פעם,
יש היום אשכנזים שעושים קוגל.
איך עושים קוגל?
תוקחים
מקרונים או אטריות,
משלים אותם
אחר כך שמים ביצים, וגם הסוכר, ומה שמים,
ואופים את זה.
ועושים את זה קוגל.
אז אם זה אפוי,
אז אם אדם יאכל שלוש קוגל,
אז צריך לברך המוציא וברכת המזון.
אז אני אמרתי לכאורה,
אני סובר שאסור לאכול הרבה קוגל, רק שניים יאכלו.
באו כמה אחדים, אמרו, אתה ספרדי,
מה אתה פוסק לאשכנזים?
אמרתי, היום, גם הספרדים אוכלים קוגל.
הלכו לערב מרישיב,
שבשלחו רפואה שלמה.
אמרו לו, ככה עושה הרב אליהו.
הוא אומר, מה אמר רחל?
הוא אומר, אני אכול שלוש קוגל.
אני אומר, אל תאכלו שני קוגל.
אני מחמיר יותר מהרב אליהו.
זה נכון מה שאומר לכם.
אל תאכלו.
אז זה נכון.
למה?
יש מי שאומר, קבע שהוא מקודם עם רושל ונאפה,
אז בטל דין הבישול שלו, אז הוא אפוי.
ויש מי שאומר, לא, קבע שהתבשל,
אז שאר בשל, אז ארבעה בדבר הזה כולו.
בכל אופן נחזור, אני אומר דוגמה.
אדם, כתוב, אדם, מה יעשה? ילך צ'ר חכם.
מה יעשה לו החכם?
ילך צ'ר חכם שלימד אותו על מה לברך כל דבר ודבר.
להגיד, אני אומר לך, זה שהכול, או אדמה, זה מה, הכול.
הרב אומר למשל, כימיהים.
כימיהים, הוא מרכיב עליהם שהכול.
למה? ממה נעשה כימיהים?
מברק, מרעמים.
אני שותדיאן בבאר שבע.
בבאר שבע יש הרבה כימיהים.
יש הרבה מהחול.
אז בתשכ"ד, שנה שעימי נפתרה,
אז בכל ד' בחודש היה איזה חבר'ה טוב, אחי, יש לנו שלוש הופעה של מע"ח חנאים,
היה עושה לימוד.
אז אני ראיתי מוכרים קימי בבאר שבע,
מילאתי תיק והבאתי.
הבאתי ללימוד הזה, היה עליו שלום חכם סוסון לוי.
אז לקחנו לשטוף את זה מהחול.
אמר לי, אני בזמן לא אכלתי קימי,
עכשיו אני אברך עליו שהגענו.
אמרתי לו, כתוב על עקיבא, לא מברכים שחיינו.
אמר, זה דור הקודם, אני חמש שנים לא אכלתי קיבי,
איך לא מברך שחיינו? אני שמח בזה.
אז בדקתי לו.
הבאתי מברך שחיינו ואני ענית הימים.
אמרתי לו, אם אתה כל כך שמח בזה ואתה מברך שחיינו, אתה יכול לברך שחיינו.
למה? אצלך זה שמחה.
אז אמר לי, פעם הבאה שאתה מביא, תביא גם כן.
גם כן, זה כאילו, שני כאילו.
זאת אומרת, אנחנו קוראים לזה בשר מלא עצמות.
אבל הם יודעים לבשל אותו.
הם מנקים אותו מהחול,
פרוסות עצים אותו עם שמן, הם יודעים לבשל אותו,
ממש נהפך לטעם מיוחד.
פעם אחת
היה אבא של נג'אח,
אמר לי, הבאתי לך כימי.
באתי, אמרתי, אתה לא ירקן, אבל לא הוא הבאת לך קופסה מרמלה.
אמרתי לו, זה גוי בשביל לעקום?
אני לא רוצה בשביל לעקום.
תביא לי קימי שלם, אמרתי לו, חי, לא תגידי מבושל,
זה אסור.
למה? זה עולה על שולחן מלכים, אוכלים את זה, מבטאים את זה.
יש את הפחי האדמה,
תרוסות דקה מן הדקה.
כמו צ'יפסקי דק כזה.
אז הייתי פעם בחוץ לארץ,
והביאו על שולחן, הכולם אוכלים.
אמרתי, מה זה? אמרו לי, זה תפחת אדמה, דק דק,
ותגרים אותו במעט מלח, וזה יוצא טעים, פריח.
אז אמרתי להם,
וזה, מי עושה את זה? גויים עושים את זה.
אמרתי, גויים בשביל לעכו,
אסור לאכול.
אמרו לי, אה, זה לא חשוב הרבה.
אמרתי, מה לא חשוב הרבה?
אני לא חשוב?
אני, כשבא אליכם, אתם מביאים לי דבר כזה לאכול,
אז אני חשוב.
אז אם אני חשוב,
זה עולה על שולחן מלאכים, שרים, אז זה אסור.
זה דבר כזה.
אני אומר דוגמה שגם אדם צריך להיזהר.
לפני שנכניס דבר לפה שלו, מה הברכה, מה הדין.
היום לוקחים תפוחי אדמה,
עושים קמח תפוחי אדמה, קונים מחוק לארץ ועושים איזה צ'יפס כזה.
אחרי שנהיה בצק היה, עושים את זה ודגנים ומוכרים את זה לרמות אנשים.
זו הברכה שלו שהכול.
אבל ההוא, הטבחדמה אמיתיים,
זו הברכה שלו אחרת מהדבר הזה.
אם כן, כל דבר ודבר יש לו את הדינים שלו, את ההערכה שלו.
אז לכן אדם צריך מאוד מאוד לזהר.
אז כאן, היי דבשה דתמרה.
היי דבשה דתמרה מברכים על הווה שהכול, וכן משכים. ברור,
ברור.
הלאה. וכן משכים מכל מיני פירות, דבר מתירוש ויצר ידמרנה גבי עולה. עד כמה זאת אומרת?
אם לקחת תפוחי זהב וסחטת,
לקחת גזר וסחטת,
לקחת טפוחי עץ וסחטת, עשית מיץ,
מה מברכים? זה הכול. חוץ מתירוש?
חוץ מיין ודבש.
סליחה, יין ושמן.
הלאה.
כי דברנן גבי העולה.
הלאה.
מהלכות גדולות. מהלכות גדולות שפירש דמרי שנותן לתוכה מים ושכר?
דעת המים.
ושכר דידן.
נותן לך מים, ושחד לי דם, וכל גדי שמי יש בהם כזית בכדי אכילת פרס, לא מברכים עליו בורא מיני מזונות, אלא שהכול.
מה הוא שואל?
בירה. בירה, מה אתה תעשה עם זה? בירה, ומה עשוי?
משעורים.
אז אתה מלך על זה, מזונות, אומרים בצופות.
ויש איזה כזב באכילת פרס.
הלאה. לא מברכים עליו בורא מיני מזונות, אלא שהכול.
ואפילו לרבי שמואל, נאמר לקדוש יש בו מחמש למימיני, מברכים עליו בורא מיני מזונות.
להווה בהוא ממש שעורים
ואין שכר אלא טעמה בעלמא ועוד
משום שיש בו אלווח
עלי הוא אחריני בפת ובשתייה אומר שהכול.
ארבע, חמישה תירוצים ללמד אותנו למה אנחנו מברכים אנחנו על הבירה שהכול.
אם לא היו הצוות
היינו לא שותים בירה, מה מברכים עליו?
עץ, אדמה, מזונות, מה נברך עליו?
בא הצופות,
לימד אותנו את הדבר הזה כולו.
יש עוד דבר,
רש"י, תראי מה מהו,
איפה שאני מצא,
תראי מה מהו, מה מברכים עליו, השם תרימה,
כל דבר היה קטוש קצת ואינו מרוסק.
יש לרב פעלים תשובה על משדודה?
מדגוגה, מדגוגה.
מה מברכים על זה?
זה הרש"י הזה.
הרש"י אמר,
תראי מה,
זה לוקחים תימרים,
מרסקים אותם, איך אומר רש"י?
הקטוש קצת ואינו מרוסק.
קצת ולא מרוסק.
על זה מברכים עליו בורא פרי העץ.
אבל משמע אם זה מרוסק,
שהכל. שהכל נגד הרמב״ם.
הרבה מאריה אומר על לדר שזה מרוסק מוחלט.
הרבה מאד אמרו, מרוסקים מוחלט ועושים על זה את הברכה שלו, אז רש"י חולק עליו.
אז מכם, המחלוקת בין רש"י לרמב״ם, אנחנו לא רוצים לקוטט איתם,
הם שני רבנים גדולים.
אנחנו מברכים שהכול,
על הלדר, הדבר המרוסק,
אנחנו מברכים שהכול, עושים את זה לידי חובה, למרות שזו מחלוקת בין ה...
אבל מרן פסק כדעת הרמב״ם.
פסק כדעת הרמב״ם,
והרב כף חיים, יריח, אמר,
נהגו לברך בצורה אחרת בדבר הזה.
אז אני אומר דוגמה,
אדם צריך לדעת, אם צופות כתבו את זה,
אולי מזמן שכתבו עד היום, מיליארד בני יהודים למדו את זה.
יותר ממיליארד נכון, אה?
אז הם כתבו את זה, מיליארד למדו את ההלכה הזאת,
ועל סמך ההלכה הזאת הם השתמשו בדבר הזה.
אז כמה שאדם צריך לדעת,
הם לא יודעים פרי מה הברכה,
ותגיד, אני הברכה של הכול.
לא, לא, לא, לא. לא יודע מה הברכה, תלך לחכם, תשאל.
למשל,
פפאיה.
אני יודע אם מותר לומר מה שאני אומר, אבל אני אומר,
יש מזל שחכמי אשכנז לא אוכלים פפאיה.
הם לא היו ביוקר גדול.
למה?
פפאיה מחלוקת.
אני פעם עסקתי בזה,
ואני מבעיין ספרים כזה, ככה, זה ככה, זה ככה.
יום אחד אני מעיין ברב פעלים ואני רואה שיש תשובה על זה.
אמרתי בלב שלי, כולם גנבים,
גנבו ממנו.
מה הוא אומר?
הוא אומר,
מקל, לא משנה, לא משנה.
אה, בסדר,
סגור את זה.
הוא אומר ככה,
עץ הפאפאיה כאן צומח הפרי על העץ.
אין לו ענף
שיוצא על הענף, כמו כל ה...
כאן על העץ צומח.
שנה הבאה העץ יותר גבוהה,
והפאפאיה גדלה פה שנה שאחריה,
עוד למעלה, גדלה פה.
אז הוא אומר, אין עור לה והברכה אדמה.
ככה הוא אומר.
עכבי הסנאט חולקים עליו.
אומרים לו,
זה העץ ישאר כמה שנים,
העץ ישאר כמה שנים, ועוד כן זה עור לה.
אמר להם, אבל הפרי הזה לא יוצא במקום הזה, אלא יוצא במקום אחר, יותר למעלה.
אז לכן אנחנו על הפאפאיה מברכים האדמה.
והבאתי באריכות, ואמרתי,
כולם, מכל מי שדיבר הוא עייל ברב פעלים וחבל שלא שכח לטוב ואחר כך ראיתי ברב פעלים.
כאילו, כדאי שעלו, כאילו, רוב הדין שלו.
אז זה, אני אומר, הדוגמה של פרי.
כל פרי צריך לדעת,
ככה וככה.
היה לי פעם,
יש, מביאים פטריות לבנים.
פטריות לבן.
אז הפטריות האלה, יש מבושלים ויש חיים.
אז יום אחד הביאו לנו מחוץ לארץ מבושל.
אני מרים טלפון, היה חנות אחת, קוראים לה מזרחי,
ברחוב יפו, חנות של ירקות.
אני מרים טלפון לבעל החנות,
שלום, שלום, מה רוצה?
אני אשלח לך לבד מה אתה רוצה. אמרתי לו, רגע, רגע,
אני רוצה לשאול אותך הלכה.
הוא אומר, אני, אוקיי, אתה.
אתה מוכר רק מטריות? כן מוכר. מי קונה? אמרתי לו.
הרבה בבית חולים קונים, האנשים קונים.
אמרתי לו, זה אוכלים אותו חי או מבשלים אותו?
אמרתי לו, יש מקצצים אותו חי,
שמים אותו בתוך הסלט ויש שמבשלים.
אמרתי לו, הרוב מה?
אמרתי לו, הרוב ממשלים.
מעט נתחיל בשביל הסלט.
זאת אומרת, אם הרוב מבשלים,
אז אם זה בא עם גויים,
זה בשלהי עכו, לא נאכל כמות שהוא חי.
אז אסור לקחת את ה...
אז היום, כשמביאים פטריות,
אז הם קובעים בשיעור ישראל,
על ידי זה.
אם לא כתוב, אז צריך לדעת, להיזהר, לא סתם.
נפקא מינא, אם אדם נוסע לחוץ לארץ,
בארץ יש להם פטריות מבושלות.
בחוץ לארץ זה רגע אחד, פה דבר אחר.
בעיה בדבר הזה כולו.
זה היה עד אחד. דבר שני,
יש בסרדינים.
בסרדינים,
אם זה כבוש דבר אחר, ואם זה מבושל דבר אחר.
אם זה כבוש, מותר.
אבל אם זה מבושל,
הדין שלו הוא אחרת.
ומהדין,
אם אדם יש לדבר טרף,
אסור למכור אותו.
אסור להיסחל בדבר לבירות את הטריפות.
היה פעם יהודי בג'יברלטל,
הולך לו אונייה בים,
שולה דגים.
באונייה עוצר את הקופסות הסרדינים.
באונייה.
יום אחד יצא לו דגים, דג גדול, דגים אחרים, כולם טבעים.
מה יעשה בהם?
אז שאל את הרב שלו בג'יברלטל,
אמר לו,
בעיה.
הוא לקח מטוס, היה לו הרבה מזה,
לקח מטוס,
הגיע לשדה התעופה בלוד, חנה שמה,
בא אליי.
אמר לי, כך וככה מעשי, מה אני עושה?
אמרתי לו, אתה, המסחר שלך בדבר טבעי, לא,
יצא לך,
מותר לך למכור לגוי.
אבל אם תסתחרר באיזה דבר הזה, אסור לך להסתחרר.
יצא לך, במקום שזרוקתם, מותר לך למכור לגוי.
אמרתי לו, ברוך השם,
עזר רמתו שלו וחזר לרחוק לארץ.
אז אני אומר, אשריהם ישראל,
הוא היום אוכל להפסיד חצי מיליון
של כסף שלהם בדג הזה.
ולא אכפת לו, רק לדעת את ההלכה,
מותר או אסור.
אז אני אומר, קודם כל אשריהם ישראל.
תבוא עליהם ברכת טוב.
אדם צריך לדעת,
כל מה שאתה מכניס לפה,
זה נהפך לחלק מהדם שלך.
כשכתוב
ונטמטם בהם.
אם אדם לוקח דבר טמא, נהיה מטומטם.
אדוני אומר,
גדולה מידה טובה יותר ממידה פורענות.
אם אדם אוכל דבר כשה, נהיה חכם.
אם אוכל דבר טמא, נהיה מטומטם,
אז אם אוכל דבר כשה, נהיה חכם.
חכם זה דבר חשוב מאוד, הדבר הזה כולו.
אז זה החשיבות שבדבר הזה.
כל דבר ודבר, אדם צריך לברר,
העץ איזה עץ, אדמה,
שיח, כל דבר ודבר לדעת איך לברך. למשל,
רודה,
רודה,
בבגדד לא בירכו עליה,
בירך רע.
פה יש שוברים עצה וסמים, יש שוברים עשווה וסמים.
אנחנו בירכים על זה עצה וסמים.
אני מתפלא באיזה בית כנסת,
ושם אמרו לי, לא, זה עשווה, זה עשה, עשה.
יום אחד,
אני בא להתפלל באותה רב כנסת,
בא אחד,
מביא לי חתיכת עץ כזאת,
אמרתי לי, הרב יכול לשבור אותה? אמרתי לה, אני לא אומנט,
ננסה, לא שברתי.
אמר לי, זה עץ של רודה,
זה עץ של רודה. עכשיו אתה צודק כשאתה אומר עצה וסמים,
אתה צודק, הם לא יודעים מה זה, הנה זה עץ,
אף אחד לא יכול לשבור אותו.
אז זה נכון?
בחוק הארץ היה ריח אחר, פה, אדרבה,
ויש אנשים, לוקחים את זה בשביל עין הרע, בשביל זה לא אכפת לנו.
אבל כשמארחים על זה,
אדם,
זה היה גויאבה.
גויאבה.
אז פעם אחת מישהו קנה,
אשתו קנתה גויאבה.
אז זה הולך, נהנתה עם הריח שלה, שלה.
כשבא בעלה,
אז אמרה לו, אתה תיכנס,
תברך, נותן לחטוא בפירות.
הוא אמר, בסדר.
נכנס,
אה, צריך להקים, צריך להקים.
מלקי, איזה ריח, איזה ריח?
אמרתי, זוגו יבא, דתי, דתיים זה.
ברכה אחלה שחיינו, ברכה לאופירות,
והוא מדיין האמת ברכה זה.
בריח, נכון?
כל אחד לפי הריח שלו, הברכה שלו.
אז לכן, אין בריח,
אין במאכל, לברר כל דבר ודבר.
אם אדם לא יודע,
הילך אצל החכם
ונשאל אותו.
ים אחד היה אתי יהודי בשעה 12 בלילה דופק בדלת.
אמר לי, מה אני מברך על אפרסימון?
אמרתי לו, אפרסימון?
כתוב, אבי ריחו גדל לאפרסימון.
מאיפה? אמר, יש, היום אפרסימון.
הוא אומר, יש בורח טוב? אמר לי, לא. אמרתי לו, נותן לאפרסימון.
אני אומר לו,
מה אני אביא לך?
תביא לי.
הלך, הביא לי.
אני מרחוק, נראה כמו עגבניה.
אני אומר, זה מנדורה, זה לא, זה לא.
לא, הרב, זה אפרסמון, הלוא יפתח יראה.
אני פה תראה רגע, אני אומר אותו, אני מברר.
ביררתי, העץ, אפרסמון, העץ.
אז צריך להיזהר גם בשאלה ששואלים.
אם הרב לא יודע, יגיד לא יודע.
אין בושה להגיד לא יודע.
אם לא יודע, לא יודע.
היה רב אחד
שבשבועות היה רגיל לאכול אורז עם חלב.
היה מנהג לאכול אורז
רד לחי ויהיו אוכלים.
שבועות אחד לא היה לו.
לא היה לו.
באמצע החג
בא עשיר אחד,
אמר לו, לרב יש לי שאלה.
אני עשיתי אורז בחלב, שיר גדול.
והילד לקח
קף בשרי, הכניס בפנים.
אמר לו, תביא את השיר, אני אבדוק,
נראה, נראה.
הביא את הסיר, גדלו, גדול, הביא לרב.
הרב בודק, רואה אין שישי, הוא אמר, רגע, אני אטעם, אטעם.
הם רואים, זה לא טעים, ההוא, מליך קליק, הוא יש.
הוא אומר לו, חכם, חכם, מה, היום לא אכלת מזה?
הוא אומר לו, לא, וזה טעים מאוד.
אה, עכשיו הבנתי, לא אכלת, חצי בשבילך.
החצי אני אקח בשביל הבית שלי.
זה דבר,
אני חוזר לדבר,
אדם צריך לדעת,
דבר שברור לך, ברור לך.
לא יודע, כמו שאחרים אומרים,
על הכל, תברך שהכל. זה לא ככה.
אם אדם יש לו כאב ראש יום אחד, הוא לוקח אקומול.
אם הוא כאב ראש שבוע,
הוא הולך לרופא, נותן לו אנטיביוטיקה, לא מעל אקומול.
אקומול זה חד-פעמי, זה ככה, אם אתה לא יודע אם יצא הלילה, לא יודע,
תברך שהכל.
אבל לא קבוע.
קבוע, תכוונה, כל דבר ודבר, מה הברכה שלו, איך מברכים עליו,
למה מברכים עליו?
איזה חטא.
ויש אומרים?
ויש אומרים
שבורא פרי העץ קודם, הסכימו אחרונים דנכון לנהוג כאש אומרים הזה,
אם שניהם שווים בחביבות.
אכן, אם פרי האדמה חביב עליו יותר,
מברך על החביב כנ"ל בסעיף א'.
וכן, אם פרי האדמה הוא ממין שבעה,
כגון כליות של חיטים ותפוח,
או אחד משבעת המילים,
יש לו לברך תחילה על החיטה שהוא ממין שבעה?
אפילו אדמה.
הלוא בט"ו בשבט
לוקחים את החיטה וכולאים אותה.
יש אומנים שיוכלים לקלוט שאפשר לאכול את זה.
אז החיטה הזאת, הברכה שלה היא אדמה.
אז הוא אומר, אף על פי כן, השאלה היא קודמת לדבר אחר או לא קודמת,
זה אדמה.
אבל כתוב בצופות, לא יאכל מזה הרבה.
למה?
כשנחלתי ספק על הברכה האחרונה,
אם יברך עליהם מחיה או יברך לנפשות.
צריך להיזהר מאוד מאוד בדבר הזה.
הוא עשה מזה עוגה.
עוגה בסעודה, בסוף הסעודה, הכלל. אם הוא שבע ולוקח למתיקות, מברך
אם לשם לשובע, בלי ברכה. דהיינו, אדם בא לחתונה.
אכן,
רגילים בשובע החתונה מביאים קפה ועוגה.
עדיין ברכת המזון לא ברכת.
אתה מחכה לשעה ברכות, מחכה לזימון.
על העוגה תברך מזונות או לא?
יש מחלוקת גדולה.
הכלל,
אפילו פה כלל,
אם אתה אוכל עוגה,
אה, הפה שלך מלוח,
אתה יודע, אתה דבר מתוק,
אתה לוקח את זה כמתיקה,
מברך עליו
בורים ענייני מזונות.
אבל אם אתה אכלת,
והחמצנים האלה באמצע האוכל הוציאו לך את הצלחות,
המרצרים ממהרים,
נשאלת רעב,
הביאו לך גבים בעוגה.
אז העוגה הזאת באה, אתה אוכל אותה, בשביל מה? שנשבוח.
אז זה בלי ברכה.
זאת אומרת,
אדם אחד, הוא עצמו,
אתמול היה בחתונה,
אכל בלי ברכה,
מחר בחתונה,
ויברך על זה.
הוא עצמו.
אז תלוי אם לקח את זה לצוהר או לקח את זה למתיקות.
הרב דיבר על שכר,
ערק, ערק.
עם אדם מאמצע הסעודה, שותה, לא בשבת, ביום חול,
שותה ערק.
יברך על זה שהכל נהיה בדברו או לא יברך?
אומר הכלל.
אם שותה את הערק בעת ילו תיאבון לאכול,
אז לא מברך.
זה כמו סלט.
אבל אם שותה את הערק בשביל לעכב את האוכל,
אז מברך.
זאת אומרת, גם בערק, אני רואה את הדוגמה הזאת.
היום כבר יש ויסקי, למה יש קוניאק,
אותו דין בהלכות האלה, אותם הדינים כולנו.
עוד מעט יש שמיטה.
אם המשיח יבוא,
השנה הבאה שמיטה.
אם המשיח יבוא, הוא אומר לנו, אתם טועים,
תתחיל עכשיו למנות אחד, שתיים, שלוש,
אולי,
אני אומר, אם זה יבוא,
אז באמת תהיה בעיה,
לקראת מהגויים, לפרנס את הגויים, זה לא מצווה.
אז המצווה היא שיעשו כמו שעושים בגוש קטיף, כלומר
היום יש גדולי מים.
לוקחים בריכה,
צורכים שם חיטה, צומחה חיטה וייצג חיטה.
החיטה הזאת, מה ברחים עליה?
בורי פרי אדמה או בורי פרי המים?
מה יברחו עליה?
אז ההלכה היא אמוצי, האדמה ואמוצי.
אותו דבר, אדם יש לו בבית שלו,
בחדר שלו, עציץ גדול.
נטע בו הדס,
והעציץ הזה היה לא נקום.
האם על ההדס הזה יכול לברך,
לצלם אותו עם הלולב ולברך,
או היה לו אתרוג בתוך העציץ הזה?
אז האחד אמר לי, הרב, מה אתה מחדש חדשות?
היום יש מחסנים גדולים עם חוויות, עם סברס.
סברס בתוך חוויות,
בתוך חדרים גדולים.
אז עכשיו, מה הם ברחו על זה? ככה? לא ככה?
פעם היו החיילים אומרים, הסברס זה כולו קוצים, לא ברכה,
זה עצי סרק.
מה הארי הקדוש אמר?
על עצי סרק מברכים.
עכשיו כבר הוא,
היו להם פעם אומרים לברך על ידי אדמה,
אה, עכשיו כולם רואים על זה העץ.
למה מקודם,
במקום גדר,
היו נוטעים עצי סבריס,
שלא יכולים הגנדים לקפוץ, למה אחר כך כל גופם יהיו קוצים,
ואז היו קוצים.
אז בהתחלה היו אמרו, זה נטע לגדר, אין בו עוד דין עוראה, אין בו עוד.
היום נוטעים אותו בשביל אוכל, טעים.
כל השנה יש על הסברת, הברכה שלו העץ והברכה שלו שהחיינו.
אבל אנחנו, כשהיינו ילדים קטנים,
הסברת בדרך כלל היה בא בין יוזה לתלמוד לתשעבי אב.
היו אומרים, זה כולו קוצים,
ובא לנו בתאריך שאנחנו לא יכולים לאכול אותו.
למה יוזה מתלמוד עד שבעה, לא משנה שהחיינו אנחנו.
אז בא בתקופה הזאת היה.
בכל אופן, אני מדבר על הדברים האלה כולם.
עץ סומך על מים, כי אדם עץ השדה.
עץ בלי מים, הוא לא יצמח.
הפסוק אומר בדרך תמיהה, כי אדם עץ השדה.
האדם גם כן, בלי מים,
אין מים אלא תורה, הוא לא יצמח.
הוא לא שווה שום דבר.
אין תורה, לא שווה כלום. הלאה.
הוא צריך לצמוח על מים של תורה.
אוי כל צמא, לכו למים.
הלאה.
עץ,
מחברים לו עץ גדול.
אם ישר
שניהם ישרים.
העץ הגדל עקום, גם השתיל יגדל עקום.
יש שתיל,
עץ קטן.
שמים לו עץ על ידו.
אז אם העץ ישר, מה יוצא הקטן? ישר. אם עקום,
גם יוצא עקום.
חברים טובים. חברים טובים.
עץ צומח לכיוון מעלה,
ועל כן לשאוף ליתר תורה ומצוות.
אדם, ט"ו בשבט, ט"ו בשבט, אבל יש לזה מוסר טוב.
כל עץ תמיד עולה למעלה.
גם אתה, גם כל אחד ואחד מאיתנו תמיד ישאוף עוד תורה, עוד לטוות לעלות עוד למעלה.
ויהי רצון,
אנחנו מדברים עכשיו על תרומות, מעשרות. לא רק ט"ו בשבט.
כל ט"ו בשבט,
כל ט"ו בשבט
זה עניין של מעשר, תרומה.
עד עכשיו, תרומות ומעצות דרבנן.
יבוא המשיח,
שיהיה תרומות או מעשרות דאורייתא,
יהיה רצון שיהיה בעגלת דמן קריב.
אמן. רבותיי, לא לקום מהמקומות, רגע.
