כתוב בפרשת השבוע:
"עוד כל ימי הארץ
אחרי המבול זה היה,
זרע וקציר,
וקור וחום,
וקיץ וחורף,
ויום ולילה לא ישבותו".
אז רש"י הביא איך השנה מתחלקת
לקיץ ולחורף, לימי זרע, ימי קור.
"יום ולילה לא ישבות", אומר רש"י,
"מכלל ששבתו כל ימות המבול שלא שימשו המזלות
ולא ניכר בין יום ובין לילה,
אבל חודש כן ניכר".
כתוב "חודש עשירי" ו-15 לחודש ו-7 לחודש ירדו הגשמים, הפסיקו המבול,
הגשמים התרבו,
הגבע ירדה.
חודש כן היה.
זאת אומרת, התקופה הזאת של המבול,
כל כך ההשחטה של העולם היתה גדולה,
גם השחיתה את היום ואת הלילה.
אז אנחנו נסתפק במה שכתוב לפני כן:
קיץ וחורף.
בקיץ אנחנו אומרים "מוריד הטל",
בחורף אנחנו אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם".
זה באזכרה,
בברכה שנייה,
ברכת העמידה.
בברכה תשיעית של "ברך עלינו וברכנו ותן טל ומטרה לברכה,
תן לדבר בנינדר בשבוע הבא".
היתה תקופה, או היתה נכון, בחוץ-לארץ,
אלה שנהגו כדעת רמה,
הם בקיץ לא אמרו "מוריד הטל"
כלשונו של הרמה. ואנו אומרים: רק
רב להושיע מכלכל חיים.
לא אומרים "מוריד את הלב".
זה, מנהג אחד היה בחוץ-לארץ.
מנהג שני היה בחוץ-לארץ.
אנחנו ביום שמעי העצרת, ביום שמחת תורה,
לפני מוסף, אומרים פיוטים,
"כלך יפתח אוצרות שמים".
מזכירים "משיב הרוח ומוריד את הגשם",
ובחוץ-לארץ לא היו עושים את הפיוטים האלה.
ועל כן אומר רמב"ם,
ששליח הציבור בחזרה אומר "משיב הרוח וממוריד הגשם" במוסף,
והציבור לא היה אומר במוסף "משיב הרוח וממוריד הגשם" עד מנחה של יום סביני העצרת.
היום, ברוך השם, בארץ כל העדות,
גם אלה שפוסקים כדעת רמה,
אומרים פיוטים לפני מוסף.
אז אם אומרים פיוטים לפני מוסף,
אז כל הציבור,
גם הציבור, אומר "משיב הרוח וממוריד הגשם" כבר במוסף.
ועוד דבר, ברוך השם, יש בארץ היום, בכל העדות,
גם פוסקים כדעת שולחן ערוך וגם פוסקים כדעת רמ"א,
שכאן בארץ לא אומרים: דבריו לא יושיע מכלכל חיים,
אלא אומרים: מוריד הטל.
גם אנחנו וגם אלה שפוסקים כדעת רמ"א.
אז מכיוון שכן, אז ההלכות שמוזכרות בנושא הזה בשולחן ערוך,
דעת רמ"א, היום בארץ אין הדברים האלה. מה נתקים אליהם? למשל,
אם אדם מתפלל.
היום,
הסתפקתי,
אמרתי "מקשיב אורך מרוד הגשם" או אמרתי "מרוד הטל"?
כן אמרתי, לא אמרתי, איפה אני נמצא?
אם אני נמצא לפני אתה גיבור,
לפני "ברוך אתה ה' בחיי המתים", לפני "ברוך אתה ה'
אחזור, אתה גיבור".
אמרתי "ברוך אתה ה' בחיי המתים" או אמרתי "ברוך אתה ה'",
אז אני ממשיך הלאה,
לא חוזר.
למה הזכרתי מרוד הטל?
אבל אותם שנהגו בחוץ-לארץ,
שלא אומרים "מוריד הטל",
ולא אמר "מקשיב ארוך עמוד הגשם".
האדם הזה, כשהוא מגיע ל"ברוך אתה ה' מחיי המתים",
לא אמר "מחיי המתים", רק "ברוך אתה ה'",
אז יגיד להם "מדיני חוקך".
אם נזכר ו"אתה קדוש" או "אחרי אתה קדוש",
אז חוזר לראש התפילה.
אבל כיוון שהזכרנו שכאן בארץ כולם אומרים "מוריד הטל", אז להלכה הזו אין נפקא מינה.
אבל כן נפקא מינה לנו,
שאם אדם אמר "ברוך אתה",
עוד לא אמר השם מחיי המתים,
רק ברוך אתה,
חוזר ואומר: אתה גיבור, ואומר: משיב ברוך מועיד הגשם.
ודיברנו על הלכות
של משיב ברוך מועיד הגשם, על "ותן תן ומטר וברכה", על "ברך עלינו",
ואם ברוך הוא נותן חיים, נאמר את זה בשבוע הבא.
עכשיו הוא נוגע לקיץ וחורף, ויום ולילה לא ישבוטו.
יום ולילה, חודשים,
ימים, שנים,
השמש והירח,
הם קובעים לנו את התאריכים של השנה, של החודשים,
ובלוח העברי יש
ראש חודש יום אחד ויש ראש חודש שני ימים.
השנה, כלומר השבוע,
ביום שישי וביום שבת, זה שני ימים ראש חודש,
גם יום שישי ראש חודש וגם יום שבת ראש חודש.
בתפילה בראש חודש יש
נוספים יעלה ויבוא בתפילה,
במוסף
מוסף של ראש חודש,
אנחנו כרגע לא רוצים לדבר על תפילה,
אנחנו נדבר על ברכת המזון.
מה הדין יעלה ויבוא בבריקת המזון על שבת?
מה הדין רצה בחליצינו בשבת?
מה הדין יעלה ויבוא ביום חול, ביום שישי,
ביום ראש חודש שחל ביום חול?
הגמרא אומרת במסכת ברכות:
"שתיכנו לומר
את ארצה בחליצינו בין שתי נחמות"
אנחנו עוד מדברים על
נחמת ציון,
מזכירים ב"רצה וחליצינו".
אנחנו לא יודעים מה מעלה, מה החשיבות של "רצה וחליצינו".
חז"ל כל כך מייחסים לזה חשיבות גדולה ומיוחדת.
ואומר הרב אבו ג'רם, ערב השלום,
כשאומרים "רצה וחליצינו"
עומדים את זה אנחנו.
"רצה וחליצינו"
מה פתאום של "חליצינו"?
בטור כתוב: זרזינו.
הרב אבו ג'רם, הרב השלום, אומר:
רצה וחלצנו,
פירוש הדבר מלשון כבוד,
מלשון דשננו, מלשון אצבענו.
בסדר, אז רצה וחלצנו, אצבענו, אכלצנו, זרזנו,
הטוב, הכול ויפה.
והטעם
שעל-ידי זכות השבת ישמרו ישראל כראוי יהיו נגאלים ונשמטים מן הגלות
ויעלו לארץ מזוינים ומזורזים בחילוט עצמות. זהו, רצה וחליצנו, שימו לב.
וחליצנו זה גם זליזות וגם מזוין וגם זליזות וגם משמטים מהגלות.
פעם בשבת מזכירים אחת הגלות.
בשבת לא צריכים להזכיר גלות, מזכירים גלות.
מזכירים שנצא ממנה גלות, רצה וחליצנו.
ואחר כך דיבר על ראש חודש שבת, אנחנו עוד נגיע לזה בהלכה.
וכשאנחנו אומרים אחר כך,
את יום הגדול והקדוש מלפניך,
גדול השם,
מה גדלו מעשיך השם,
שבת מעידה על הבריאה של הקדוש-ברוך-הוא,
וקדוש השם מקדש אותו,
לשבות בו,
עשה מה שנאמר שבת שבתון,
ולנוח בו,
על-שם מה שנאמר למען ינוחו,
כמצווה שנאמר, כתוב בשבת, ציווי שבת,
וכתוב: "רוצה השם את יראיו, ועל פניך כרציתם",
ואל תהיי צרה ויגון ביום מנוחתנו", אומר הרב
דרך בקשה, כלומר: ריבונו של עולם,
אחר שרצית שיהיה לנו יום מנוחה,
לא תבוא עלינו, חס וחלילה, הנחה שנחס וחלילה נחלל שבת.
נטפלים לקדוש-ברוך-הוא שיזכר אותנו שלא תהיה הנחה ביום המנוחה שלא אחת וחלילה לא נבוא להיכשל בשבת.
כך אומרים: "הראנו בנחמת ציון, כי אתה בא לנחמות,
וחוטא בבניין ירושלים כי הם שברו שבת, זה גאולה.
אז זה ארצי וחליצינו שאנחנו אומרים את זה, קוראים את זה, אנחנו לא שמים לב על זה.
איזו ברכת תפילה גדולה.
יש מחלוקת באחרונים,
מובאה בבית-ספר,
אנחנו אומרים:
זוננו או זוננו, רעינו או רוענו.
אומר בירושלמי: איך אתה מתפלל שהם יזונו אותך, יפרס אותך?
ביום שבת לא מתפללים דברים כאלה.
מה, לדבר על פרנסה?
אז הוא אומר, בירושלמי זה דרך תפילה,
זו לא דרך בקשה מיוחדת.
עכה כתב אבי ישחי, כלומר סיכם אבי ישחי, כמו שכתוב בדעת אבי יוסף,
אנחנו אומרים "זוננו ורעינו", כלומר אנחנו מבקשים מהשם שירעה אותנו ויזון אותנו.
הכול זה דרך בקשה.
אז כתוב בגמרא
ש"יטיב רבי זירה אחורי רב גידל,
ויטיב רב גידל כמדה רב הונה" רב הונה היה רב גדול,
ויושב רב גידל על יד רב הונה, ורבי זירה יושב אחוריו.
ואומר רב גידל, טעה ולא הזכיר ששבת,
אם אדם לא אמר לצבע חלצינו בשבת,
מיד נראה שפה מדובר שנזכר לפני הברכה הרביעית,
אומר מלוך מקדש השבת.
אמר לה: "מאנה מרה?"
רבונו שייט רב גדל. מי אמר את זה?
כי רבונו יודע שהרב אמר את זה רב.
אמר לו רב גדל: רב אמרה. מה אתה אומר? פשיט יש רב אמרה, לא אני אמרתי את זה.
הלאה. פעם שנייה,
ישב ואמר:
אדם נמצא בימים טובים ולא אמר יעלה ויבוא,
אז הוא אומר: ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזיכרון,
ברוך מקדש צבע זמנים.
עוד פעם אמר לו רבונו: מה נאמרה?
אמר לו, רב המרה, מה אתה שואל שאלות?
עד כאן
שאלה ותשובה.
היטיב עוד הפעם ואומר,
טעה ולא הזכיר של ראש חודש,
אומר ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון.
שימו לב, מייד עכשיו רב גידל,
לא נחקה שהרב עונה שאל אותו מי האמרה.
אמר, בלה הטענה,
אם אמר בה שמחה או לא אמר בה שמחה,
אי-חתים או לא-חתים, ידידי או דרבה.
לא יודע מי אמר את זה, רק אני תעשה את זה כולומר את זה.
אבל אנחנו כרגע לא נעמוד על הנקודה למה עשה את זה, אבל הנקודה, אי-חתים או לא-חתים.
זאת אומרת, אומר ברור, כשאומר בראש חודש,
חותם או לא חותם?
אז כתוב שרב נחמן היה פעם מברך בקצא מזון,
והיה יושב על ידו, גידל דבר מיומני, וטעה ולא אמר
את השבת,
וחזר לראש בקט המזון.
אמר לו: למה אתה חוזר לראש בקט המזון?
הרי למדנו שרב הונא אמר משם רב,
והרב גידל אמר ואמר לו: רב הונא, מי אמר ואמר, זה רב,
שלא צריכים לחזור לראש בקט המזון. די לומר: ברוך אתה ה' אלוקים בנוח העולם,
שנתן שבתות במיוחד וברוך אתה ה' מקדש השבת.
למה אתה חוזר לראש בקט המזון?
אז אמר לו:
זה מדובר שלא יתחיל ברכה רביעית,
אבל אם יתחיל ברכה רביעית,
זאת אומרת, הטוב והאמיתי, אז חוזר לראש,
לדברי הגמרא.
ובהלכה נפסקה ההלכה בשולחן ערוך.
אני מתחיל בשבת,
אחר כך אני אעבור לראש חודש,
אחר כך אני אעבור לשבת ולראש חודש.
שבת,
אם לא אמר רצה.
אם לא אמר רצה,
תלוי איפה הוא נזכר.
אם הוא נזכר
שלא אמר את זה, כשאמר "ברוך אתה"
עוד לא אמר השם בונה ירושלים, אלא אמר, או בונה ברחמה, למי שגורס,
אמר "ברוך אתה השם",
ברוך אתה אסליחה, ולא אמר השם, אז הוא חוזר ואומר את זה,
ואחר כך הוא אומר "ברוך אתה השם" בונה ירושלים.
אמר "ברוך אתה השם",
ולא אמר "בונה ירושלים".
אז יש מי שאומר: טוב, תמשיך בונה ירושלים ותגיד "ברוך נתן שבתות".
יש מי שאומר: לא, למה תמשיך?
תגיד, למדיני חוקיך.
ברוך אתה אשר למדיני חוקיך.
החידה בברכי יוסף העריך בפוסקים בדברים האלה.
אם יאמר למדיני חוקיך,
או יחזור ויאמר, או ימשיך ויאמר "בונה ירושלים" ואחר כך יאמר את הברוך שנתן שבתות.
אבל בכל זאת, הבן איש חי פסק
וחייהם פסקו, שניהם פסקו,
שאם הימא ברוך אתה השם עוד לא אמר "בונה ירושלים",
לא ימשיך,
אלא יאמר: למדיני חוקיך, ועזוב, יאמר את זה.
אמר: ברוך אתה השם בונה.
מביא בשער הסיום, מחלוקת, יגיד ירושלים או נגיד ירושלים?
אנחנו מפוסקים: תגיד ירושלים, ובסוף תמשיך את הברכה.
הוא לא יכול להגיד: ברוך אתה השם בונה למדיני חוקיך. איזה פסוק כזה?
אין פסוק כזה.
פסוק: ברוך אתה השם למדיני חוקיך, בגלל בונה יש.
אנחנו אומרים: לא, אל תגיד "למדיני חוקיך".
אז תאמר: בונה, תהיה ירושלים.
אבל תזכו להגיד את "ברוך שנתן".
כאן יש מחלוקת בין הפוסקים.
לדעת חיי אדם
או לדעת האחרונים אומרים,
אם אמר
"ברוך אתה ה' בונה ירושלים" אחר כך אמר "ברוך אתה ה' נותן נוח הולם" רוצה להגיד "האל מלכנו, אדירנו, בוראנו"
ולא אמר "אדירנו" ולא אמר האלה, אלא אמר "ברוך אתה ה'" על דעתו אמר ברכה רביעית.
אומר חיי אדם, אומר המשנה ברורה,
תמשיך.
תמשיכו, ברוך אתה השם, כן ונכון, שנטש לבצות וימים תהיו לעמו ישראל,
ברוך אתה השם, כדאי לשבת.
אבל אתה אמרת הרי, ברוך אתה השם, על דעת לומר ברכה רביעית?
לא משנה.
אומר רבי נשחי, אם נתת קיצוניות, אומר רבי נשחי, לא, אמרת ברוך?
אמרת ברוך על דעת לומר ברכה רביעית? לא אמרת ברוך אתה השם, רק ברוך.
גמרנו, חוזר לראש.
מה שאמרנו, שאתה יכול להגיד, ברוך אתה השם, על דעת שבצות במנוחה, זה אם לא אמרת ברוך.
אמרת לו ברוך אתה בונה ירושלים, אמן, מייד נזכרת.
אבל אמרת רק מלה אחת ברוך, לא מועד.
למעשה,
המשנה ברורה אחרי שהביא את ההלכה הזאת,
שכמו שאומר חיי אדם,
וברור ההלכה הוא הסתפק בדבר הזה.
אם ככה כחיי אדם, לא כחיי אדם. אבל למעשה במשנה ההוראה פוסק החיי אדם.
אמרנו שדעת הרב בעל בן אשחי, לא, אם אמר ברוך, גמרנו.
וכן דעתו של הרב בעלתניא בשלחן ערוכי בנו זלמן.
יש לכאורה הוכחה עצומה מדברי רש"י כדעת אביב נשחי וכדעת הפוסקים נגד חיי אדם.
רש"י אומר שמתי הוא חוזר לראש
לתחילת בקעת המזון?
זה כמו בתפילה.
אם הוא עקר רגליו אז הוא חוזר לראש.
אתה מודיעי כעקירת רגליים,
זה נראה כאילו גמרת את כל התפילה.
אבל לך,
אני חוזר על דברי רש"י, סיום הברכה הוא עקירת רגליים.
אומר רש"י, ברגע שסיימת את הברכה, ברוך אתה ה' בולר מקליים אמן,
זה נקרא עקירת גליים.
אלא שמרן פוסק,
כל עוד לא נדחת הברכה השנייה,
אז זה לא נקרא סיום הברכה הראשונה.
ואז אתה יכול להגיד, ברוך נתן ה'
וכו',
אבל אם נדחת ברוך, במילת ברוך,
אז זה נקרא שסיימת את הברכה האחרונה.
הסוף, אם יסיימת את הברכה, ראשי אמת נקרא עקירת רגליים.
ועל כן,
מכיוון שהמשנה ברורה מטיל ספק בדברי חיי אדם,
ומכיוון שהרבנו זלמן, לדעת
הבן אשחייב,
לקח משמע לכאורה מדברי רש"י,
על כן אם אדם אמר רק "ברוך" או "ברוך אתה" זה נקרא "עקירת רגליים", במירכאות. כלומר, התחלת את הברכה שלאחריה,
ולכאורה צריך לחזור לראש.
זה דיני שבת, ארצה ושבת.
אז קודם כול, שידע האדם מה פרושם ארצה בחליצינו, כל זה מדבר על משיח, על גאולה.
וידע לו האדם שזה דבר חשוב לומר בשתי הנחמות
בארצה, וגם ייזהר האדם שלא יטעה.
ובעיקר, ובעיקר תכנון להיזהר בסעודה שלישית.
למה?
הבדל שונה ושנייה יש הלכות מפורשות, גמרנו.
חוזר, מתי חוזר, מתי לא חוזר,
בבריכה, בשודה שלישית, יש מחלוקת
עם מדינה כמו
שודה שונה או כמו לא.
מר"ן כותב: מתחילה צריך לאכול בשודה שלישית לחם,
וממילא יצא: אם לא אמרת, תחלח לחזור.
אבל מר"ן פסק בהלכות בבקעת המזון שלא חייב לחזור, כי בראש חודש.
אבי אלישחי פסק: כן צריך לחזור.
אבי אלישחי פסוק אומר:
אם אתה רוצה יותר מדי לשחק,
עוד פעם, תפטור ידיים ותברך עוד פעם.
למה לך לקראת הספקות האלה? על כן, האדם יגיד את עצמו,
אף על פי שיודע ברכת המזון בעל פה,
כל יום אוכר שלוש פעמים לחם, שלוש פעמים ברכת המזון,
לפחות בשעודה שלישית ייקח לו סידור
מחזור או בריכון ויברך ברכת המזון מתוך סידור.
מה אני לוקח סידור?
שלא יקרה להגיד, רצה, ואני אקרא לתוך המחלוקות.
זה שבת.
עכשיו ראש חודש.
ראש חודש,
כתוב בשולחן ערוך,
שמזכירים בראש חודש יעלה ויבוא.
אם טעה
ולא הזכיר באשר ראש חודש,
בין ביום ובין בלילה,
אומר: ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון,
ואינו חותם.
והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב האמיתי,
אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב האמיתי,
אינו חוזר מפני שאינו חייב לאכול פת
כדי שיתחייב לברך בקעת המזון.
חלום העד אינו כראש חודש".
אומר רמב"ם, בצורה פשוטה. הגמרא, הרי הרגע הזכרנו אותה,
שאומר הרב גידל ולא אמר בראש חודש,
הוא אומר ברוך שנתן,
ולא ידענה חתים או לא חתים,
הרב אמר לא אמר,
לא ידענה, אומר הרמב"ם, לא ידעת ספק ברכות להקל.
אומר הריש, לא ידעת ספק ברכות להקל.
וככה משמע דברי הגמרא,
וככה פוסק על "שולחן ערוך".
אבל בירושלמי, חולק על הבדליט,
ירושלמי אומר: לא, בראש חודש תגיד.
אם אתה לא אמרת יעלה ויבוא,
אז תגיד: ברוך אתה השם,
כן למלך העולם וכו',
שנתן ראש חודש לזיכרון,
לעמוס היה לו זיכרון.
"שולחן ערוך" נפסקה עליך? לא,
אינו חותם.
הגן הברכי הסרקן מעריך מאוד בדבר הזה,
ופוסק שהוא לא חותם.
אבל
כאן כבר המצב הוא קצת אחרת. מה פה אחרת?
דעת המשנה ברורה,
דעת רבנו זלמן,
ותיכף נראה עוד מעט, אולי גם כן דעתו של מגן אברהם, אבל לכאורה לא ככה משמע.
ולדעתנו, כשהגאון לא מסכים עם הדבר הזה, מייד נגיע לדבר הזה.
אז קודם כול יש לך רוח,
נראה בן-אריוח פוסק.
אמר, אתה צריך להגיד, "עלה ויבוא".
הוא אמר, יום שישי, יום חול, יום חודש בחול.
למה תלעלה ויבוא? שוב נחזור.
אמר ברוך אתה ה' לא אמר בונה ירושלים.
אמר ה'
כאן תהיה מחלוקת עצומה
בין המשנה הברורה, אני אגדיר, המשנה הברורה והסוברים כמותו,
לבין בן איש חי ודעת
ברכי יוסף והסוברים כמותו.
לדעת בן איש חי ולסוברים כמותו, אמרת ברוך אתה ה'
אמרת ברוך אתה ה'
גמרנו תגיד
הלאה בונה ירושלים,
האם תגיד בראשון המלכות: "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזיכרון"?
זה הכול,
אם לא צריכה לברכה רביעית.
דעת המשנה ברורה, דעת החולקים אומרים: נכון שבגמרא כתוב
שמסופק בגמרא "חתים או לא חתים",
זה מדבר על חתימה,
אבל להגיד "ברוך אתה השם הנוקר בנוח העולם שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזיכרון" בלי "ברוך אתה השם האחרונה",
זה כן צריכים להגיד.
ועל זה כותב המשנה ברורה:
עיין
בביאור הלכה בשם רוב הפוסקים,
וגם אותה צריך לומר בשם המלכות, ומעריך המשנה ברורה בשם רב הפוסקים,
והוא אומר שזה צריך לומר בשם המלכות, וכן הסכים רבנו זלמן, וכן הסכים מחיי אדם.
אבל מכיוון שיש לנו ספק ברכות להקל,
מכיוון שהרבן והריב לא סוברים כך,
ומכיוון שלדעתנו דעת הגאון מבינה גם אם הוא סובר כמו הסברה הזאת,
שיש מחלוקת בין בבלי לירושלמי,
אז אנחנו פוסקים כדעת הבבלי,
ועל כן אדם לא יאמר "ברוך אתה השמן" אלא יאמר "ברוך שנתן ראשי החדשים מהמועצת ישראל לזיכרון".
כל זה, אם לא אמר,
אם נמצא ב"ברוך אתה השם" בונה ירושלים, אמן,
לא יתחיל ברכה רביעית.
אבל אם יתחיל ברכה רביעית, כבר אמרנו, אפילו "ברוך" נקרא יתחיל ברכה רביעית,
הוא כבר לא חוזר.
למה אומר מרן?
לא חייב לאכול לחם.
סליחה רגע, לא חייב לאכול פת.
הרמב״ם פוסק
שאם אדם נשבע לא לאכול ביום,
להתענות ביום ראש חודש, אז אלה דברים בטירים, חייב לאכול.
ראש חודש זה יום שמחה, חשוב.
נכון, אומרים הצפות, נכון.
אבל מי אמר שצריך לאכול לחם?
לאכול טפוחי אדמה,
לאכול ירקות. מי אמר שחייב לאכול לחם ביום ראש חודש?
לא, לא צום.
ירצה לאכול, אוכל אחר.
אומנם מצווה לחדש ולקדש את הראש חודש,
הוא כבר כתב על בן איש חי שיש נוהגים שבליר ראש חודש מדליקים נר לכבוד ראש חודש
או יש אוכלים איזה אוכל מיוחד לכבוד ראש חודש
ועופת השנה שיחול גם בשבת, שבת בראש חודש,
הכניס עוד אוכל,
עוד משקה מיוחד לכבוד ראש חודש וכדי להזכיר כמו שפעם היו עושים שעולה של ראש חודש, כמו שכתוב בירושלמי.
אבל זה לא חיוב, ואוקיי, אתה לא חייב לחזור.
אומר הבן ישראל, תגיד ברחמן, רחמן, אני חדש היום את החודש הזה, יעלה ויבוא וכו'.
מה יש ברחמה? תגיד מה שאתה רוצה.
אומר הרמא:
ואפשר שמכל מקום יש לומרו בתוך שאר הרחמה, כמו שנתבער לעניין על הנסים.
ואולי, אומר הרמא,
יש לחלק כדי "עלה ויבוא" את הזכרת שמות,
ואין לו אמרו למטליו, "כן נראה לי וכן נוהגים".
אומר הרמב"ם, לא תגיד ברחמן "יעלה ויבוא". מה אתה אומר "יעלה ויבוא"?
שואלים המפרשים, מה קרה?
מה יש? אומר מגיל אברהם, מה יש?
תגיד לי "עלה ויבוא".
מה אני אומר "ברוך אתה ה' אלקין ברכה עולה"?
יש ברכה פה?
מזכיר שם ה'.
אתה אומר, בראש ועולם, אני רוצה כך וכך, עשיתי כך וכך. אסור להגיד, לבקש מהקדוש-ברוך-הוא בקשות?
ואם זה באמצע התשילה והאמצעת ברכת המזון, נו.
כלומר יהיה ברחמן שזה גם דבר אחרי הכול.
אומר הביאור להלכה שעייר נגן אברהם שתמך על זה,
וכי אסור לומר את החנונים,
שיש להם מסגרת שמות?
ראיתי בספר בגדי יש"ע,
שמיישבו דקן גבי יעלה ויבוא,
שכוונתו בזה לצאת ידי איוב,
אז גרע,
ויש בזה חשש בריכה לבטלה.
איזה בריכה לבטלה לא אומר ברוך אתה ה'?
ועל כן פסק בן איש חי שאם אדם לא אמר יעלה ויבוא ברוך חודש או לחול המועד,
אז הוא אמר את זה ברחמן.
זאת אומרת, אם נזכר אחרי שיש נמוהם ברוך אתה של בריכה רביעית, הוא אמר ברחמן.
אבל לדעת הרמב"ם אמר שלא יגידו דבר רחמן.
אז זהו על ראש חודש רגיל.
אז סיכומו של דבר:
לדעת השולחן הערוך והפוסקים כמותו,
אם אדם
אמר "ברוך אתה ה'"
ולא אמר "בונה ירושלים" יאמר "בונה ירושלים" ויאמר "בלי שם המלכות ברוך שנתן אנשי חודשים והומוי ישראל לזיכרון".
לדעת המשנה הברורה אבל הפוסקים כמותו,
אם אדם אמר "ברוך אתה" ולא אמר "השם" ולא אמר "בונה ירושלים",
יגיד ל"בית דין יחוקיך". למה?
ושלדעתו צריך לומר "ברוך אתה השם",
ועדיף לומר ל"בית דין יחוקיך" ויאמר יעלה ויבוא.
אמר "ברוך אתה השם בונה ירושלים" אמן,
לדעת המשנה ברורה ולא פוסקים כמותו, יאמר "ברוך אתה השם אלוקים לכל העולם שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון".
לדעת הירושלמי גם חותם, פה לא חותם.
עכשיו על שבת וראש חודש.
אז קודם כול לזכור שאמרנו עד עכשיו שבשבת
אם אדם לא אמר ירצח חייב לחזור לראש בקעת המזון,
אם התחיל בבריכה רביעית,
ובראש חודש לא, ואחרי זה אדם לא חייב לאכול לחם.
יש מחלוקת
בטור בין רבי יוסף לאחיו שבעל טור רבי יחיאל.
והלחם חמודות הביא, שגם הרשב"א סובר כמותו של רבי יחיאל,
וגם עוד החברים סובלים כמו רבי יחיאל
ומקשה על בית יוסף. למה אתה פוסל את רבי יוסף?
מה המחלוקת?
יש לנו דין
ביום כיפור,
כמו השנה, שחה בשבת.
אנחנו מפעלים בבוקר שחרית, מוסר,
מנחה,
ואומרים את יום השבת ויום הכיפורים הזה,
בנעילה.
הנעילה מוצאתי אותה לכבוד מה?
לכבוד שבת לכבוד יום כיפור, קודם כיפור.
מה אני בנעילה לא אמרתי "יעלה ויבוא" ולא אמרתי "כיפור" ולא אמרתי "שבת" אני חייב לחזור.
הזכרתי כיפור ולא הזכרתי שבת.
אני חייב לחזור או לא חייב לחזור?
הגמרא אומרת, מה הבעיה?
זה כיפור, הנעלה של כיפור.
אמרת יום הכיפורים, דבר נתתי את החובה.
הגמרא אומרת: לא,
זה יום שהתחלה בו ארבע תפילות.
הנעילה, היום ברום כיפור חייב לומר נעילה.
ואם לא אמרת שבת, אתה חוזר.
אומר בי יחיאל,
אם אדם בשבת אכל בת זו,
אמר "צא וחליצינו",
לא אמר "יעלה ויבוא",
מכיוון שאתה חייב לאכול לחם בשבת,
אז היום הזה אתה חייב לאכול לחם,
אז לא אמרתי, יעלה ויבוא, חייב לחזור.
ככה מסכים אתו על רשבח.
אומר רבי יוסף, אם הוא בא ביטוי, לא,
יש שני דברים נפרדים.
שם מדברים על תפילה,
פה מדברים על בקת המזון.
בבקת המזון הם חייבים לאכול לחם ביום ראש חודש.
ועל זה, מכיוון שכן,
אז אם אדם
שכח ולא אמר,
אמר רצה ולא אמר יעלה ויבוא, לדעתי רבי יוסף, דין לא כמו דין יום חול.
אומר המרן לבית יוסף, כך פוסקים הלכה
כדעת רבי יוסף,
ולהסתובב בפריכות להקל,
ומקשים עליו רשב"א,
ועוד רוקח, ועוד אחרים פוסקים לכבוד דעתי ביחיאל, וגם אטול פוסק לדעתי ביחיאל.
וכך נראה לי, אז זה רוב נגד אחד?
הוא היה חוקר גדול. הוא הביא עוד כמה פוסקים ופוסקים כדעת רבי יוסף,
וכך פוסקים את ההלכה, ומזה כולם מודים,
והגאון מבינה חילק חילוק פשוט ויפה.
הוא אומר, שמה, אם אדם,
יש דיני חזרה בתפילה,
בעיקרון,
לא עמדת שבת, לא עמדת יעלה יבוא וחוזר,
אבל באוכל בראש חודש אין דין חזרה.
אז גם הגאון מסכים כדעת פסק של דעת הבית יוסף,
שאם הזכיר רצה ולא הזכיר יעלה ויבוא,
אז אינו חוזר,
למרות שצריכים לאכול לחם.
עכשיו אחרת.
הזכיר יעלה ויבוא, ולא הזכיר רצה.
הפוך,
אמר יעלה ויבוא ורצה, וחציין לא אמר.
אז הדין, כמו שהזכרנו עד עכשיו, כל ההלכות הזכרנו בדין רצה,
חוזר אותו דבר בדין אם אדם אמר יעלה ויבוא ולא רוצה. דהיינו,
כמו שביום חול,
אם אמר ברוך אתה ה' למדיני חוקיך,
אמר בני ירושלים, הוא נגיד ברוך הוא נותן שבתות לעמו ישראל,
ברוך אתה ה' מקדש שבת בישראל,
התחיל ברוך מברכה הרביעית, היא תחזור תחילה,
ולדעת חיי אדם תחמא ברוך אתה ה'.
אז על זה,
מה יהדים?
אדם ביום שבת
לא הזכיר לצאת
ולא הזכיר יעלה ויבוא.
שני דברים לא הזכיר.
ונזכר,
שימו לב, ונזכר כשאומר עכשיו, אומר,
ברוך אתה ה' בונה ירושלים.
אם אמר ברוך אתה השם,
אז אליבד דקול ערמו אומר למדיני חוקיך,
וחוזר לרצה ואומר יעלה ויבוא,
ואם טעה ואמר יעלה ויבוא לפני הרצה לא אכפת לנו.
אבל האדם הזה שאמר ברוך אתה השם למדיני חוקיך,
אז הוא אומר שני דברים: אמר בונה ירושלים אמן,
ואומר ברוך אתה השם שנתן שבתות,
אומר לשולחן ערוך,
יאמר "ברוך שנתן שבתות למנוחה וראשי חודשים לזיכרון".
ברוך אתה השם, נראה מה יגיד הלאה.
כלומר, הוא אומר "ברוך אתה השם אלוקי מלך העולם שנתן שבתות למנוחה וראשי חודשים לזיכרון".
האם יאמר אחר כך "ברוך אתה השם מקדש שבת וראשי חודשים",
או יאמר "ברוך אתה השם מקדש שבת"?
בזה יש שתי שיטות.
שיטה אחת אומרת
ראשי חודשים, מה פתאום
תכניסה לו? ולא חייב אדם לאכול לחם בראש חודש. די שהכנסת אותו בהתחלה.
אמרת לו: ברוך אתה ה' וראשי חודשים,
שנתן שבתות ומנוחה וראשי חודשים וזיכרון.
כלומר, ברוך אתה ה' וגדל שבת, גמרנו.
ויש מי שווה? לא.
תגיד, ברוך אתה, חסגית, ברוך אתה ה' וראשי חודשים,
שנתן שבתות וראשי חודשים,
ברוך אתה ה' וגדל שבת וראשי חודשים.
והערוך מובא עם שתי דעות.
אומר המגן אברהם, אני לא מבין למה.
מה יש?
יגיד, ברוך אתה ה' גיא שבת בראשי חדשים.
הוא לא אומר בריכה מיוחדת.
אגב, הוא מזכיר את הדבר הזה.
אגב,
הדבר הזה,
מכיוון שמרן הביא שתי דעות,
ומכיוון
שברכי יוסף, גם אחרונים,
משמע שלא נכנעים כדי בני מגן אברהם,
אז הוא אמר רק, ברוך אתה ה' גיא שבת.
שימו לב,
אדם אמר יעלה ויבוא בפריקת המזון,
ולא אמר רצה וחליצינו.
ואמר ברוך אתה השם בני ירושלים, אמן ברוך.
התחילה בברכה הרביעית.
באופן צריך לחזור להתחלה.
כשחוזר,
אומר רצה, ודאי,
אם חייב לומר יעלה ויבוא או לא חייב לומר יעלה ויבוא.
הרי אמרתי קודם, יעלה ויבוא.
אומרים הרבנים, אומר הגאון, בן אברהם, בן ישחי, כולם פוסקים ככה:
תחזור ותאמר רצה ויעלה ויבוא. למה?
כשעמדת קודם בקצה מזון ולא אמרת "רצה" ואמרת "רק יעלה ויבוא",
אז כאילו לא אמרת "רצה" בקצה מזון, לא אמרת "רצה". שימו לב,
בירכתי את כל הברכות כולן, כאילו לא בירכתי אותן.
כשאני חוזר ואומר "רצה", אני חוזר ואומר "גם יעלה ויבוא".
זה לא מה שכבר אמרתי "יעלה ויבוא".
עכשיו נשאר עוד יעלה ויבוא
בשבת הזאת.
השבת
זה א' בחודש
חשוון,
וביום ראשון זה בית-חשוון.
יום ראשון זה לא ראש חודש.
אדם אכל ביום שבת,
והמשיך בשעדה שלישית,
והמשיך לאכול עד הלילה, כמו שעושים בשעדה שלישית,
מעריכים הלאה, עד הלילה.
אז קודם כול שידעו,
הפרט והכלל.
אותם שאוכלים ברגע האחרון לפני השקיעה,
וממשיכים עד חצות לילה או אחרי חצי שעה מהלילה, לא אכפת לי,
הם לא כדין עושים.
הם לא אוכלים כדין, לא מרשים להם לאכול כדין.
מה אתה אוכל לפני חמש דקות מהשקיעה?
מה אתה אחד ברגע האחרון נזכר?
אה, אם אתה אוכל חמש דקות לפני השקיעה, תאכל חמש דקות לפני השקיעה.
אתה אוכל בן השמשות,
טוב,
אתה אוכל בן השמשות,
נציג לך.
זה הכול.
אבל אם התחילת רבע שעה לפני השקיעה,
לאכול לחם,
ואתה רוצה להמשיך עד
עמוד השחר שלנו שם בבוקר,
אתה אומר, אתה אוכל, אכפת לנו, תמשיך לאכול.
וביום שם בבוקר אנחנו עוד נניח צפילים בעמוד השחר, והוא יגיד: צבח על אצלנו.
זה המשך הכירה שלו.
אומר הרב משוענוף בנו זלמן:
זה מדובר שאכל עם השקיעה ובלילה,
אבל אם לא אכל בלילה, מה בטח להגיד?
אבל אם לא אכל, לא ימשיך לאכול בלילה,
עוד מאכל בלילה, מה פעם הם יגידו על צבח על אצלנו?
אבל נהג הוא אומר להגיד כך:
דעת קו חיים מאוד מעניינת,
הוא אומר: לא,
לא תגידו על צבח על אצלנו.
גמרנו, לילה-לילה, חול-חול, גמרנו.
אם יתפלל חרבית, ודאי שלא יגידו על צבח על אצלנו.
אם אמר ברוך המדינה בקודש לחול, ודאי שלא יגידו על צבח על אצלנו.
לא אמר.
הוא אומר להם, בשבילך לא, הוא אומר, קו חיים ספק, אל תאמר.
אבל בשוחררות נפסקה הלכה
לא כמו הראש.
הראש אומר, עכשיו מה אתה מברך עכשיו?
לפי מה שעכשיו אתה מברך, זה ככה הברכה.
אם עכשיו לילה, אז תגיד, תגיד, בלי לטבח על יצינו.
אם יום תגיד לטבח על יצינו.
ההפך,
אדם בערב שבת אכל,
נמשך עד ליל שבת,
אז יגיד "רצה" או מקבע שהתחלתי לאכול בחול אני לא אגיד "רצה".
מר"ן הביא לקמאל בשמאל רעה שתי דעות בדבר הזה.
אף פעם זה אומר על קו חיים, אל תגיד "רצה".
גמרנו.
אז לכאורה היינו אומרים ככה, פוסק:
בא בן-ישחיים ולא תגיד "רצה",
אבל בן-ישחיים נזהב לראשוןו, אמר: "והנהגנו לומר 'רצה'".
זאת אומרת,
שאם אדם אוכל בשעולה שלישית ונמשך כדין,
כלומר, רבע שעה לפני השקיעה,
ונמשך עד הלילה,
בין אכל לחם בלילה ובין לא אכל לחם בלילה,
אז אומר רצה,
לדעת רשעון ערוך, לדעת רבנו זלמן, לדעת הגאול או לדעת רבי נשחי.
אבל אומר רבי נשחי,
אם זה היה ראש חודש ביום חול,
או אם זה היה חנוכה, או אם זה היה קורין,
אם זה היה, אז זה אחרת.
אז זה כבר לא ממשיך לומר.
היה מעשה
בפני למעלה מ-30 שנה, למעלה,
או קרוב ל-30 שנה.
היה יהודי,
היה לו חנות מוכר כלים בבוכרים.
היו קוראים לו רבי, יהודי זקן,
קרוב ל-90 שנה.
אני הייתי אז באופן יחסי צעיר,
והייתי מלמד בקרסת דוידוב ממולה בחנות שלו.
הוא יגיד, זה היה בא בצמצום שאני באתי להגיד את השיעור, הוא סוגר את החנות, זה לא משנה,
ערב פסח, ערב שיעור בא,
שיעור ערבית ובא, סוגר, גומר, פותח את החנות שלו.
יום אחד אני מסביר להם, אדם בעמידה עומד,
ולא אמר יחלה ויבוא,
אם זה בלילה הוא חייב לחזור,
ביום הוא חייב לחזור,
ובלילה אני מסביר להם, תראה, יעלה ויבוא בלילה.
אומר, יא זקן הזה,
אני מזכיר את שמון פרנש, לא היו לו בנים.
אז אני אומר לו, אז הוא אומר לי, הזקן הזה,
זה כולם.
אני לא מבין, הרב, מה כבודו אומר? איך אפשר לשכוח להגיד לי "עלה ויבוא"?
מה, אין לו הערה של ראש חודש?
איך שוכח?
אמרתי לו, אין לו הערה.
אממה, לא שמע אברכי נפשי בהתחלה?
לא שמע שצועקים לי "עלה ויבוא"? איך שכח?
אני אומר לו,
שכח היה חסוק בחנות שלו,
עסוק במכולת שלו, אומר, מה,
אדם כבר התפלל,
צריך לסגור את החנות שלו ולסגור את השכל שלו,
רק להתפלל.
איך שוכח?
ואני מסביר ששוכח, אומר לי, איך שוכח?
טוב, מה אני אעשה לו? אז כן, נכבד,
אמרתי, טוב, כך כתוב, היה ככה, היה חציפי, שכח.
נגמר העניין.
הגענו באמת לראש חודש, אמרנו לברכי נשי,
גמרנו לברכי נשי, התחלנו את העמידה,
עושינו עושה שלום.
אני סתם שאלתי אותו: רבי, אמרתי הערב יבוא?
הוא אמר לי: לא.
הוא לא.
הוא מוציא לך נשבה של רש"ח אמר לי לא.
הוא לא שומע אותך ברכי נפשי? הוא אמר לי: לא.
הוא אמר לי: הנה, ואמרנו.
הוא אמר לי: תשמע, רבי,
אני בן 90 שנה.
בגיל חמש התחלתי להגיד תפילה.
85 שנה אני מעולם לא שוכחתי שיעלה ויבוא.
רק הלילה שכחתי פשוט שהתווכחתי אתך נגד ההלכה.
אמרתי לו: אם ככה, אני צריך לנשק את הפה שלך.
85 שנה יהודי מתפלל, לא יכול, איך אפשר לשקוע? יחלה ויבוא, איך אפשר לשקוע?
אחרי חודש.
אז השלב, יהיה רצון שזאת תהיה צהורה בצרור החיים.
נמשיך לעניין שלנו.
הוא כבר סיפר לי את זה הלאה.
הייתי פעם באיזו חתונה של אדמו"רים.
זה היה ביום השביעי של החתונה,
של שבעה ימי חופה.
החופה לא יכולתי לבוא, אז באתי ביום השביעי,
גדולי עולם יהיו שם,
ועל ידי שם על אבא שלום הגאון הרב רבי שלמה זמן אורבך.
אני לוחש לו לגאון,
אמרתי לו, אלה עכשיו מתחילים לאכול, התחילו לשיר, התחילו לנגן עד הלילה,
וילד שמיני כבר,
ובן אש חי וגינת ורדים,
ובחד ידע וגיד לו שפוסקים שלא יכולים להגיד שבעה ברכות.
זה לא כמו שבת,
רק שבת נמסכת,
הברכות לא נמצאים.
אני אומר לי, כן, נכון,
ואתה צודק, מדברי בינינו,
והאדמו"ר שמע.
אומר לי האדמו"ר: רגע, מה אתם מדברים? אמרתי לו: ככה וככה, אני מדבר אתו.
מייד קראת חברי הדין שלו.
אמרתי: תראו, ככה אלה שני הרבנים אומרים. מה אתם אומרים?
אומרים מחלוקת.
אני,
בחתונה של הבן היחיד שלי,
אכניס את כל הציבור למחלוקת?
תביאו בהם את המנה עכשיו. עוד עשר דקות השקיעה, תביאו להם מהר.
מסכנים כל האנשים המכובדים, אנשים מיקרים, אשורים, באו מחוץ-לארץ,
במיוחד באו: "על המצב, על הברכה שלהם יביאו להם את הלחם לאכול,
מהר מהר תאכלו, עד שנברש ועד ברכות שלא נקבל ספק".
טוב, אחרי שגמרנו את זה, אומר האדמו"ר,
הוא אומר:
"עכשיו אני שמח, שמחה גדולה שזכיתי" אומר האדמו"ר,
זכר בטוב, "שזכיתי לקיים,
שלא להכניס אנשים לספק ברכות, שידעו.
טוב, שמחה, שירקדו, עד חצותה לא ירקדו".
אנחנו כבר פיטורים מהדברים האלה.
אז אני אומר כמה שאדם צריך לדעת את ההלכה בחתון מעמיד למה שעולה. אבל אנחנו ממשיכים, לא.
ביום השביעי בערב, גמרנו,
אין, כבר לא נמשך הלאה.
ועל כן אדם משתדל,
ויש עוד הודעה שלישית, לברך את ברכת המזון מייד.
צריך להשאיר אחר כך,
למה היא כן מחלוקת בין הראש ובין אורחות חיים, מה שמובא בבית-יוסף.
כתוב בפרשה שלנו,
ותשחט הארץ בפני האלוקים,
כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ",
אומר רש"י,
"כי השחית כל בשר את דרכו",
אומר רש"י,
"אפילו בהמה חיה ועוף".
בהמה חיה ועוף.
בהמה יש לה שכל?
חיה יש לה שכל? עוף יש לו שכל?
אז בגמרא כתוב: "מקבע שאדם נענש, אדם חיה ובהמה תחנש".
אגב,
ולמה הדגים לא נענשו?
למה הדגים לא נענשו?
אז נגיד שדגים זה עולם אחר,
זה לא עולם של יבשה.
יבשה זה דבר אחר,
והמדרש מביא משה למה הדבר דומה,
למלך שהיתה לו חתונה של בנו בן יחיד ועשה לו חופה והכין סעודה.
נבנה, החופה מת.
שבר את החופה וזרק את האוכל כולו.
אמר: בשביל מה עשיתי את החופה? בשביל זה בית הבן מת בנו שלו.
מלך חופה ולא כלום.
אז לכן יש מי שאומר,
כל אנשי דור המבול היו אנשים מושחתים.
בתשחט יש אדם רשע.
יש רשע
ויש מושחת.
המושחת, איך רואים אותו?
רואים אותו מהפסוק.
הפסוק אומר ככה.
הפסוק אומר:
"ויראו בני האלוהים את בניות האדם כטובות הנה
וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו.
בא, תיקח לך בחורה, תלך להתחתן.
אומר רש"י,
מה היו עושים?
היו מחכים שתיכנס כלה לחופה,
והיו באים וחוטפים אותה.
תראו רשעות.
תיקח אותה לפני החתונה.
לא, עושים חתונה, לקחו מלון, הוציאו אותה עוד
ומכירים את הזעודה, בא לחופה, מקושטת, גונדים אותה.
שחיתות, יותר מזה.
מכל אשר בחרו, אף בחולת בעל,
אשת איש.
ולא רק זה, גם על זכר וגם על בהמה.
זה מראה שחיתות.
בא אדם רוצה למכור, כמו שמובא במדרש תורמוס,
בא לוקחים ממנו תורמוס אחד לטעום,
השני לוקח על תורמוס אחד לטעום, אחד-אחד.
אומר לו המוכר תורמוס: קח שני תורמוסים לטעום, למה אין לך תורמוס אחד?
אמר לו: לא, אני הולך לפי ההלכה, לפי הדין.
פסק הלכה אני הולך, "צדיק חסיד".
בסדר.
מסתכל בעל תורמוס, מחכים מחכירות,
עוברים איזה 200 איש, לא תמות, איש, כל אחד לוקח תורמוס,
ואז גברו לו את כל העוקר שלו, אין לו כסף,
תתחיל לצחוק.
מה אתה רוצה ממני? לקחת ממך פחות מפרוצה, פורמוס.
אם יתוקח לך שני תורמוסים,
זה שווה פרוצה, אתה יכול לצבוח אותי.
אני לפי עדיף לקחתי פחות מפחות מפרוצה.
אז באים אנשים, עושים, רואים,
יש לו 200 תורמות,
200 איש,
250 תורמות, 250 אנשים.
ככה רעים,
רשעים,
מתגוננים איך להזיק לאדם כדי שלא יאכלו לתבוע אותם לדין.
זה נקרא השחטה, מושחטים,
שחיתות.
כתוב
בראשית,
כבשם ברא את העולם,
כתוב "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים,
גרו ורבו,
מילאו את הארץ וכבשוה,
הורדו בדגת הים ובעוף השמים וכל חיה הרומסת על הארץ".
אומר הרמב"ן:
מה זה "וכבשוה"?
הורדו.
מה "וכבשוה"? מה הורדו?
"הרי האדם הראשון לא היה יכול לאכול בהמות,
רק מנוח והלאה היה מותר הבהמות".
אותו דבר מעניין.
עוד פנוח, עוד לפני מתן תורה.
לפני מתן תורה.
אומר לו השם: תיקח
מכל הבהמה שיניים-שיניים,
מהבהמה ומחיה ומעופות הדהורים, תיקח שבעה-שבעה.
למה שבעה-שבעה?
אומר השם: על להקרים קורבנות.
מקשה הכלי יקר ושמאייל וצבי ויחמור,
ואלה החיות השמוטרות באכילה או סוג עופות שמוטרות באכילה ושמקייבים קורבן,
אומר הכלי יקר, ויותר מזה
אומר הסיפורנו:
"היו נזהרים עוד מזמן נוח והלאה
לא לאכול רק מבהמות וחיות ועופות כשרים,
כדי שלא יטמעו את הנשמה שלהם, שלא יטמטמו את הנשמה שלהם, כמו שנאמר, ונטמטם בם".
הזהירות באכילה כבר היתה עוד אז,
עוד לא היה ציווי של בורא עולם.
וכישוע,
אומר הרמב"ן: אם לא היה כתוב "וכבשוה",
אז היה אסור לטרקטורים היום להרוס גבעות.
היה אסור לטרקטורים להוציא עפר מכאן ולשים עפר במקום אחר, בבקעה,
לכסות את המקום.
היה אסור לעשות שחרים על הנהרות.
השם ברא נהרות, מה אתה מייבש אותן?
השם ברא הר,
השם ברא גבעה, השם ברא חנק, מה אתה משחית מה השם ברא?
אומר הרמב"ן, בקישוהא: לא,
אני מרשה לך, כל מקום שאתה רוצה לבנות, לא להשחית.
אתה רוצה לבנות במקום הזה, וההר מפריע לך, תבנה.
אתה רוצה לבנות על הגשר, אתה רוצה להטות את הנהר, תצא.
מגדיר לך, מאשר לך את הדברים האלה כולם.
עזה וקישוהא.
מה זה, הורדו בדגיעת הים ובעוזו שמים וכל חיה הרומסת על הארץ? שוב הפעם,
מה אתה לוקח? אני אתפוס חמור אסור להגיד בבית-כנסת, לא מכובד,
אני אגיד שור.
מה אתה לוקח שור לעור שיחרוש לך?
מה פתאום?
הוא נפש חיה ואתה נפש חיה, ואתה לוקח אותו לעבוד לך?
באה התורה ואומרת: לא, אני נותנת לך את הבהמה הזאת והודו.
הודו. מאפשרים לך להשתמש בבהמה הזאת, בבהמות האלה.
בזמנך מותר לך גם לאכול מה שמותר לך לאכול.
יש אדם
שמקיים את הפסוק.
ויברך אותם אלוקים,
הורדו בדגת הים, עוף השמים, בהמה רומסת על הארץ.
ויש אדם שהבהמה רודה בו.
יש אדם שהוא שולט על בהמה,
ויש אדם שבהמה שולטת עליו.
אדם שבא לאכול בלי ברכה, בהמהמות שולטת עליו.
אדם שמתנהג כמו בהמה עובד ביום ובלילה וגם בשבתות כמו בהמה,
יום ולילה לא ישבותו, אז הוא בהמה.
אז הבהמה שלטה עליו,
הבהמות שלטה עליו.
רבי חינם חז"ל אומרים,
כשאומרים לאדם: אם אתה מתנהג יפה,
אשריך אתה נזר הבריאה.
אבל אם אתה לא מתנהג יפה, ייטוש כדמך.
היטוש יותר טוב ממך.
הבהמה יותר טוב ממך,
הבהמה עובדת, התפקיד שלה לעבוד,
ישנה, התפקיד שלה לישון,
אוכלת, התפקיד שלה לאכול.
אתה לא.
אתה, התפקיד שלך לא יכול לעשות בראשון,
התפקיד שלך לעבוד את הבורא יתברך לימו ויתעלה.
הבראשית מרא אלוקים שלך מים, זה התפקיד שלך לעשות.
אתה לא עושה את זה, האדם הזה, ההוא, גרוע מבהימה.
האדם בא ואומרים לאדם: אתה רוצה, תרדה,
תשלוט בכל העולם כולו,
גם בהרים, גם בגבעות וגם בבהמות.
אחרת,
אתה נותן לבהימה לשלוט עליך,
היא שולטת עליך,
ואתה נפח לאיש גרוע מבהמה,
גרוע מיתוש.
בדור המבול הם היו כך.
השחיתו, גרועים בבהמה היו.
איך אומר הרמב"ן נחמני דבר מאוד יפה?
הוא אומר: ותמלא הארץ חמס מפניהם.
אומר: להגיד לבהמה שהיא משחיתה חמור עם סוס, זה לא נכנס בשכל.
אריה עם חתול, לך בשכל, לא נכנס.
אבל אומר הרמב"ן נחמני:
הבהמות נהיו כל כך ארציות,
שהיו טורפות.
כבשה פעם טרפה משהו? לא.
כל כך הכניסו שחיתות של גזל,
שהעופות דרסו והבהמות טרפו.
זאת אומרת, הכניסו שחיתות גם בבהמות.
האווירה היתה מושחתת.
לא לכן כתוב בספרי המוסר,
או בגמרא כתוב: לעולם אדם ילמד בביתו,
שהכניס לבית שלו, שהקירו של הבית שלו,
שהאוויר שלו, הבית שלו,
ויהיו דברי תורה.
אדם הולך ברחוב, היום הרחוב לא עליכם.
לא עליכם.
אז אם אדם יכול ללכת ברחוב, זה הבחורת או במקום שאין אנשים, וקורא ברחוב מזבור תהילים,
את האוויר אתה מטהר,
אבל "בדור המבול כי מלאה הארץ חמס מפניהם".
אומר
כל הזויות שבותן בעל בן-אישך עם שם המדרש,
הוא אומר: מה זה "כי מלאה הארץ חמס", ובגלל ה"חמאס" כבר לא יכלו,
רש"י אומר שה"חמאס" חתם להם את הגזירה שלהם,
אז אומר הרב כך,
דניאל אמר לו לבוכדנצר,
וחטאייך בצדקה פרוק.
אם אתה עושה עוון, תצום.
לא יכול לצום, פדיון נפש.
גם כסף לצדקה.
זה כסף לצדקה אם יש לך.
אבל אם אתה גונב כסף לצדקה ונותן לעמים, איזה פדיון נפש זה.
איזה פדיון נפש.
זה לא כספיך.
טוב, הקצב הזה טוב בפדיון נפש של אותו טעם שגזלת, לא?
לכן אומר
כאילו שכל כספם היה בגזלה, הכול הלך.
אבל "ותמלא הארץ חמס מפניהם"
כתוב בתהילים,
בפרק כ"מ:
"חלצני השם מאדם רע,
מאיש חמסים תנצרני".
אם זה רמז שבנצרים יש שם איש חמסים ואיש אדם רע,
אם זה הרמז, אז זה הרמז.
אנחנו קמים בקדוש-ברוך-הוא. יש אנשים שהם אנשי "חמאס",
ויש אנשים שהם
גם כאנשי "חמאס",
אבל הם רע.
הם רע כזה, מרמים כאלה, שלא רוצים לגלות שהם אנשי "חמאס". אבל הם בדעתם, במחשבתם, כמו אותו דבר.
אשר חשבו רעות בלב כל יום
לגור במלחמות,
שרננו לשונם כמו נחש חמת עקשוב.
ככה הכול בשקרים, הכול בעורמה, הכול בזיוף מדברים.
ריבונו של עולם, איך אנחנו נדע אמת, שקם מדברים? איך אנחנו יודעים?
אמר דוד המלך: שוברני השם מידי רשע,
מי שחמסים תמצרני, אשר חשבו לבחות פעמי.
אני לא יכול לדעת מה הם עושים.
צריך ביטחון בקדוש-ברוך-הוא, אמונה בקדוש-ברוך-הוא,
שהקדוש-ברוך-הוא יציל אותנו מהאנשים האלה.
אחר כך אומר:
אם מותו עליהם גחלים ואשא פילם, איש לשון בלי קול בארץ.
"איש חמאס רע יצודנו למדחפות".
הפשט הוא שידחפו אותם ממקום אחר.
או איך נפרש שכתוב "וזכתתי מצרים במצרים".
איש חמאס רע,
איש חמאס יילחם, יצודנו למדחפות, יילחם עם האנשים הרעים האלה שהם עוזרים להם עכשיו.
ויהיה,
כמו שהם אומרים, אין ביניהם צעדן ביניהם.
ואנחנו אומרים בריבונו של עולם,
ידעתי כי יעשה השם דין עני, משפט עליונים.
אך צדיקים יודיעו לשמך, ישבו ישרים את פניך".
אנחנו שהולכים בדרך ישרה,
לא בדרך רמאות, לא בדרך עורמה,
הולכים בדרך הקדוש-ברוך-הוא, בדרך ה'
אז אנחנו מפעלים לקדוש-ברוך-הוא שה' יעזור ויציל אותנו מכל אנשי "חמאס" ומכל אנשי רב, כל מי שרוצה לבוא לעשות צרות לעם ישראל.
של של של של של
