"והיה כי קרא אליכם פרעה ואמר מה מעשיכם ואמרתם השם מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה"
זה בבן איש חי, שנה שנייה, פרשת ויגש.
גם אנחנו, גם אבותינו, נלעלים מסיעתא דשמיאד, העולם הזה דומה ליום השוק אשר אליו התעשפו המוכנים וקונים,
כמו שכתוב, "כהלת וסגרמו שוק הסוף עדים וסגרו דלתיים בשוק ואמרו חז"ל, דבר זה קרה על העולם הזה",
כמו שכתב הרב עולנות אפרים ז"ל באורך, עיין שם.
והנה נודעת האנשים הבאים לעומת לשוקה, יש באים כדי לקנות סחורה ויש באים כדי למכור דווקא.
וכן דרך בני ארדן בעולם הזה, והצדיקים והטובים באים לקנות דווקא.
וכל אדם בא לעולם הזה כדי למנות חסרונות מפססות קדושה השייכים לנפש רוח ומשמה שלו.
וזוהי הסחורה היקרה שבאה בעבורה בעולם הזה והוליך את עמו לעולם הבא.
אבל לא ימכור אפילו חלק קטן של ניצוץ קטן משלו, כי לא יהיה חטא.
מה שאין כנראה שניים בין למכור דווקא, בין עושים מצווה אחת
אשר יקנו בה איזה חלק ממחסורם, ורק עושים עבירות שעל ידם מוכרים לניסוצי הקדושה שיש להם.
וזה שאמר, ורק יקרא אליכם פרעה ואמר, מה מעשיכם ואמרתם, השם יקנה אוהו עבדיך,
מקנה לשון קניין. כלומר, אנחנו פה בעולם הזה,
אנשים הקונים ולא מוכרים.
מנעורינו ועד עתה. כך דרכנו גם אנחנו לרבות הנשים.
גם אבותינו לרבות גלגולים שקדמו.
שקדמו,
השקענו בעולם הזה כדי לקנות את פסוסי הקדושה שייכים לנו.
ולכן,
נתברך אבינו הזקן,
הקדוש ברוך הוא על ידי מלכי צדק.
אבינו הזקן הקדוש על ידי מלכי צדק, זה על אברהם. ברוך אברהם,
לעיל עליון קונה שמים וארץ.
כי אברהם אבינו עליו השלום היה קונה ולא מוכר,
הן ניצוצי הקדושה דבחינת שמים והן ניצוצי הקדושה דבחינת ארץ.
ולזה אמר אמת כנה ואל תמכור. כלומר, ניצוצי הקדושה שהם דרגת האמת
כנה דווקא ולא תמכור.
כמו שכתוב,
כנה חוכמה, כנה בינה.
הרב נביא על הפסוק שאמר להם יוסף לאחיו,
כשהזרחו לפרעה,
נשאל אתכם, מה מעשיכם?
אמרו, אנחנו רועים מקנה צאן.
ואז הוא אמר, אתם מקנה צאן, דלכו לגושן, אסור לנו. למה?
המצרים היו עובדים לצאן, זה היה אלוה שלהם.
אז אתם, מה, מוכרים אותם, קונים אוצר, שוחטים אותם, מוכרים אותם?
לכן, כשהיה משה רבנו בא לפרעה ואומר לו, שכיח את עם ישראל,
אמרו, תשחטו פה, למה ללכת?
אמר לו: איך נשחט ארצו אליהם עזרהם לעיניכם ולא יסחלונו?
איך אנחנו נשחט את האלוה שלכם?
והם,
אומות העולם, יש להם כל אחד ואחד את החסרונות שלהם.
יש פלא,
זה ניסן.
בכוכבים בשמים,
כל חודש הכוכבים משתנים.
יש כוכבים שהם בצורה כזו,
יש בצורה כזאת, כל פעם הכוכבים כל חודש משתנים בצורה אחרת.
יש בבית-אלפא מקום, קיבוץ לא דתי,
שם מצאו את מערכת הכוכבים בריצוף,
והם לקחו את הריצוף ועשו את זה בקיר,
לראות כל אחד ואחד את הצורה הזאת.
אז הם מסבירים, מלמדים, זה ככה.
אז אני באתי פעם ושאלתי,
אמרתי, אולי תסביר לי, למה תטלה בתחילת הקיץ?
אה, זה ככה.
טוב.
אני אומר לו, ולמה מאזניים בתחילת החורף? הוא אומר, אני ככה, זה ככה.
אמרתי לו, אין ככה, אין ככה.
אני נגד לך, אמרתי לו.
הטלה בתחילת הקיץ, כלומר רמז,
לקחת את הטלה ולשחוק אותו על קורבן פסח.
ובתחילת החורף המאזניים בתשרי זה שוקלים איזה עוונות של אדם.
מלמעט צרצור, מה שכוכבים מדברים על דתיים,
כתובותי הכוכבים דתיים וכוכבים.
הם מדברים, אומרים לך, בניסן, שוקלים לך את העוונות שלך, את העוונות של האדם, את המצוות של האדם.
תתכונן לדבר הזה.
אתה רואה שגם בשמים מלמדים אותנו איך להתנהג בעולם הזה.
אבל זה,
אמרתי לו, שיבוא לך כיריב, תזמין להם את זה, תגיד, דתיים אומרים ככה.
אבל תאמר,
וזה ייכנס בראש לאנשים ששוקלים את האזרה ואומר: אדם בעולם הזה צריך להיות אשר לקנות.
לקנות, להגיד: מספיק, תקנה ותקנה ותקנה ותקנה.
תמיד תקנה את הדבר הזה.
כתוב בגמרי המסכת גטין,
היה אנדריאו רשע אחד שרצח הרבה יהודים,
אז בא, שיער אותו בן אחותו,
אמר לו, תגיד לי, אני רוצה לקנות איזה שחורה, איזה שחורה אני אקנה?
אמר לו, תראה, שחורה, אחי, ככה פשוטה, בזויה, תקנה אותה.
בסדר.
הלך, מל את עצמו והתגייר,
ונהיה יהודי עם זקן, עם פרעות, עם ציציות.
בא אצלו, אמר לו, מי אתה?
אמר לו, אני בנוחתך.
מה עשית? הוא אומר, לא, אתה אמרת לי.
אני אמרתי לך להיות יהודי? אמר לו, כן.
אתה אמרתי לי, בכל מקום שתהיה שחורה בזויה,
בזול.
תקנה, היהודים בזמנו היו מזויים.
אני קניתי את הדבר הזה, והפכתי לדבר חשוב.
הכלל הוא כזה,
בטבע האדם
אוהב כסף,
לא יספק כסף. יש לו 100, רוצה 200. יש לו 200, לא רוצה 400, רוצה 800. אני רוצה יותר.
ככה במצוות, אל תעמוד.
אל תעמוד. יש לך מצווה,
אז תגיד את זה, אל תדאגי, לא, לא, תרצה, תעשה ותעשה ותעשה,
תמיד אמת כנה, תמיד לקנות ולקנות ולקנות ולקנות.
אבל לפעמים אנחנו אומרים בתפילה שהצדיקים
ועל החזידים וחלקי רעימיהם וכו',
מה הכוונה? מה זה חלקי רעימיהם? מה זה, אחר כך רעימי צדיקים? מה פתאום רעימי צדיקים?
אלא כתוב שכשהקדוש ברוך הוא אמר את זה, לתת תורה לעם ישראל, ואמרו נעשה ונשמע,
אז באו המלאכים ונתנו להם שני כתרים,
כתר כנגד נעשה וכתר כנגד נשמע.
וכשנתנו את ישראל בעגל,
באו המלאכים ולקחו את הכתרים האלה.
איפה שמו אותם? נתנו אותם למשה רבנו.
אמר משה רבנו, אני לא רוצה,
תשמע, אני מציג לכתרים שלי.
שמעתם נותנים לי כתרים של כל עם ישראל?
אמרו, תיקח.
אמרו,
טוב, אני לוקח.
אבל אני ביום שבת,
את הכתרים האלה, את הנשמות המיותרות האלה,
אחלק אותם לעם ישראל.
לכן אומרים בשבת, ישמח משה במתנת חירקו.
הוא שמח בחירקו, אמר, אני מספיק לכתרים שלי.
מה, אני מחלק את זה לכולם.
אשר לך, בזכותך יש לנו נשמה יתרה בשבת.
בזכות זה אכן אנחנו אומרים את ה"ישמח עושה במתנת חלקו".
אבל בעלמא, במצוות, אדם לא עומד.
אדם צריך לקנות ולקנות ולעשות ולעשות ולהוסיף ולהוסיף במצוות ובמעשים טובים.
אם אדם עומד אז העמידה היא לא טובה.
העלייה במצוות ובמעשים טובים זה דבר חשוב מאוד.
ועוד דבר,
אדם צריך לשלוט על הכניעה שלו.
כי מהעולם הזה אתה קונה אוטו, קונה עוד אוטו, קונה בית, קונה דירה,
קונה, קונה, קונה.
אבל זה לא העיקר, העיקר הוא לתחילות התורה ולמצוות המעשים טובים. למה?
אף אדם לא לוקח אוטו לעולם הבא.
מי לוקח אוטו לעולם הבא?
שם לא מקבלים אוטו, אין מקום, אין גראג'ים למכוניות של האנשים.
שם בא אדם עירום ועירייה, כמו שהוא נולד, ככה בא.
ואולי אם התכריכין שלו,
אם עשו לו תכריכין של פלישתן,
אז גם כן מקבלים אותו.
מה האדם, מה האדם בא לעולם האמת?
מה שכן אדם בא לעולם האמת,
מה שכן יכול להביא לעולם האמת,
והמצוות ומעשים טובים שאדם עושה בעולם הזה,
זה אדם לוקח אתו לעולם הבא.
אלא הרב אומר,
שעל המחשבה,
חלק המחשבה,
כחלק המחשבה הוא העיקר שהאדם מרוויח מצד המחשבה הטובה אלף אלפים, על הרווחה המגעת הוא מצד הדיבור והמעשה.
לאמרו רבות עוזר, מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ונמצא בשעה אחת, יכול להרוויח כמה אלפים מצוות מצד המחשבה הטובה,
מה שאין כן ודיבור ומעשה.
הנה.
מנה מלאכות שבת הבין האדם יתרו תועלת המחשבה, כמה עצום ולא ראוי.
ואנחנו רואים בהלאכות שבת יתרון גדול במחשבה,
שמועלת להוריד תורת כלים על דברים שאינם כלים, כמו אבן וכיוצא. והוא,
כי כאשר יחשוב עליהם מי בעוד יום לאיזה תשמיש,
אז במחשבה גרידה נחשבים כלים.
הוא מסתלק מהם מסור ומופצה,
ואף על פי שלא עשה בהם מעשה, וכיוצא בזה.
כתוב שמחשבה טובה,
הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.
מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מטרפה למעשה.
אבל כתוב ככה:
מחשבה רעה אין השם מטרפה למעשה אם אדם לא עשה את המעשה הרע.
אבל אם עשה את המעשה הרע,
מענישים אותו על המחשבה ועל המעשה.
אז אומר הרעב, במצוות אותו דבר.
במצוות אדם עושה מצווה.
אבל אם אדם חושב ועושה את המצווה,
אומר לי שמחוד לפני עשיית המצווה,
אז זו המחשבה שלפניכם,
אז מקבל שכר על המחשבה וגם כן על המעשה.
זה כמו שאדם,
למשל,
קצוב,
אדם בא לעולם, האמת חייב לתת דין וחשבון.
מה זה דין וחשבון?
בעולם הזה יש דין, אבל אין חשבון.
אדם, למשל, הרג איש אחד, הורגים אותו.
הרג עשרה אנשים, מה אתה עושה לו?
אתה הרג אותו עשרה פעמים? פעם, ואז אתה הורג אותו.
אבל בעולם האמת יש דין ויש חשבון.
כלומר, אם הרג אדם אחד, מאנשים אותו.
גמר את התנחון שלו על אדם אחד, מביאים לו חשבון על אדם שני, אדם שלושי, וכן על זה הדרך.
אבל יש לעומת זה עוד דבר בעולם האמת.
אדם,
למשל, אנחנו יוצאים את זה למשל בשלילה,
אדם רוצה לעשן סיגריה בשבת.
אז יש לו גפרור,
לוקח את הגפרור, מדליק אותו ומחזיק סיגריה.
עכשיו, גמרנו? רק ככה.
מחשבה שחשבת לקחת את הגפרור, מענישים אותו.
נגעת בגפרור מוקצה.
הדלקת את הגפרור, הבערת.
חיבת את הגפרור, עבדת עד איסור כיבוי.
הדלקת את הסיגריה, הבערת.
כל פעם שאתה נושם אתה שואף,
אתה מבעיל יותר מהטבק,
עוד עונש, בסוף כיבדת אותה, עוד עונש.
זה דין וחכבון.
עושים חשבון לאדם, הכול דבר ודבר.
ההפך, במצווה, גם במצווה, עושים דין וחשבון.
הוא אומר, אני הולך להתפלל, חשבון, הולך להתפלל.
בא להתפלל, נכנס בבית-כנסת, מרוויח, עושה מצווה.
ישב בבית-כנסת,
עם הארץ, לא יודע להתפלל, יושב ככה,
אשר יישובי ביתך, מקבל מצווה.
התפללת, מצווה, חזרה, מצווה, אמן, מצווה, כל דבר מצווה.
אז זהו, ארשי מקנה, אנחנו לא יודעים את מה שאנחנו יכולים להרוויח
בצעדים שאנחנו עושים.
עוד דבר ועוד דבר ועוד דבר ועוד דבר.
ומכאן רואים, הרב אומר את המחשבה.
עדיין, למשל,
יש לו דלת,
הדלת נסגרת,
אז הוא לא רוצה לשים איזה עבר אחד, לשים אותו בדלת, שלא רוצה לסגר לדלת.
האבן מוקצה.
האבן זה מוקצה.
איך אפשר?
אז אם אתה חשבת בערב שבת לקחת את האבן, לשים אותה פה,
אז יש אבן שאתה צריך לצטט אותה,
ויש אבן, לא. במחשבה חשבת לשים אותה פה, אז היא כבר נמצאת.
או למשל,
היה אחד,
היתה לו קופסת טבק,
והיה בקופסת טבק סתם חול.
לא רק הטבק של היום ככה קטנה,
שטוסה ככה גדולה.
היה שם בפנים חול.
היה הולך במתכנסת, יש להם אשכנזים,
המתכנסים שאומרים: אנחנו, הם מתפללים להב לבריק
ויורקים בבית-כנסת.
אז היה הולך ומכסה את זה בחול הזה.
אמרו: לא מוקצה, אבל לא מוקצה, אני הכנתי את זה באתמול.
זה לא מוקצה, לא מוכן מאתמול.
היה פעם איזו הפגנה של דתיים בשבת,
אז הילדים, לכל האבונים זרקו על המכוניות.
אז באו בעיצורים, כתבו: אלה יהודים, אלה דרך ארץ, הדתיים האלה לוקחים מוקצה וזה עוקב על המכוניות וזה וזה.
אז אחד בא ואמר, אני רוצה למה אתה אומר מוקצה.
הם איכלו את האבונים בערב שבת.
ידועו שאתה תיסע, איכלו את זה בערב שבת.
אז הם עוברים בסיר מוקצה,
ואתה עובר איסור של קהילה ושאר הדברים.
אבל בכל אופן,
מחשבה היא חשובה מאוד מאוד.
אדם צריך לדעת שני דברים:
מחשבה מטהרת את האדם,
ועל מחשבה בשמים לא מענישים,
אבל מסבכים את האדם.
כתוב שבית-השר בבחינם-הזכאי קרא את תלמידיו,
אמר להם: צריך לבכות, מה אתה בוכה?
עמוד ימני, פציף לחזק, אמרו לו, הלוא הוא רווחן וזכאי.
אחרי החורבן, אם לא היה, היתה התורה נשכחת.
הוא הקים את העולה של התורה, על מה אתה בוכה?
הוא אומר, אני רואה שתי דרכים לפניי,
לגיהינם ולגן-עדן,
ואני לא יודע באיזה דרך מריחים אותי. אמרו לו, מה אתה בוכה?
עשית גובה, מה אתה בוכה?
הוא אומר, אולי חשבתי איזו מחשבה לטובה,
ומעבירים אותי בדרך של הגיהינם,
ואני רואה ואני רואה שהוא במחשבה רעה.
במחשבה רעה הוא חמץ הגהינב.
אחר כך בא מנחתו, דוחף אותו ומכניס אותו לגן-עדן.
אבל במחשבה שהוא חשב, הוא מקבל את העורש שלו גם כן במחשבה.
אבל אדם ידע לו שמחשבה מוציאה לידי מעשה, לא רוצה,
שהיה בן ריש לקיש ובן רבי יוחנן,
היתה איזו מחלוקת:
מתי גמר כלי,
שמקבל טומאה.
אז דיברו על חרב.
מתי החרב נגמר הכלי שלו?
כשמבריקים אותו או כשמחדדים אותו?
אז שקיש אמר, מחדדים אותו. אמר לו רבי יוחנן: ליסים וליסאי ידיעה.
אתה מכיר במקצוע של הליסים וליסאי ידיעה.
אז כעס, היה מזה כעס גדול, וצער רבי יוחנן שאמר לו את זה.
אחר כך
נשאר בביוחנן, יש לו ילדים, אני אקח אותם ואלמד אותם ואגדל אותם ואעשה את הדבר הזה.
אז יש דברים שמחשבה של אדם יכולה לעשות פעולה, ויש לו,
פעם היו אומרים,
כתוב שבדיבור אסור, למשל, יש לו שור וחמור.
הוא אומר, הא,
עושה הא לשור ולחמור,
אז הדיבור הווה מעשה,
אז הנה הוא עכשיו עבר על איסור לא תחרוש ושור וחמור יחדיו.
אף פעם, אולי הם נכנסים ולא נדחת להם בשכל לדבר הזה.
היום העולם מתפתח ונדחת להם בשכל.
היום יש חיישן,
שמים אותו על יד הכפצור של החשמל.
אז אומרים, הוא אומר א',
על אור, נידק.
הוא אומר ח', נהיה חושך, נכבה.
הטלפון של הרב, הטלפון שבאוטו.
נו.
גם כן אומרים בית, נשקע.
כן, דמיין אחרנו עושה את זה.
בקיצור, אחרנו עושים.
אז הנה אתה רואה שבדיבור זה עושה מעשה.
הדיבור של אדם עושה מעשה.
רואים את זה בחוש הדבר הזה.
היה אומר רב אחד,
שאני למדתי כמה דברים מהעולם הזה.
למדתי במברק, אדם שילח מברקים.
אז כל מילה
עולה כסף,
כל מילה עולה כסף.
אז אני אומר, למדתי כמה שצריך לשמור,
כל מילה עולה כסף,
צריך ללמוד מוסר מהדבר הזה.
ולמדתי מהטלפון, אתה מדבר פה, שומעים אותך באמריקה,
או מהטלוויזיה,
אתה מדבר פה, מצלמים אותך, רואים אותך שם.
בכל ימים אומרים לאדם, בשמים, רואים אותך מה שאתה עושה.
אה, שמים למעלה, איך רואים, לא רואים.
אבל לא, הנה, רואים אותך, מה אתה עושה.
בשמים רואים.
אני תמיד מספר את זה, הנה פעם במטוס,
היה שם שגריר סעודיה,
ישנו עכשיו, היה לו אישה צעירה, אישה זקנה.
אנחנו נשארנו במטוס,
הביאו אלינו לשתות כוס תה, קפה וכוס.
אמרתי, לא רוצה כוס, אני רוצה כוס חד-פעמי.
לא רוצה כוס, לא יודע, כשר, לא כשר, לא רוצה.
ההוא ישב,
והביאו לו לאכול בשרת הריק, חזיר הביאו לו.
אז אמר, אמרו לו שיטת זקנה אסור לאכול חנזיר,
אסור לאכול חנזיר.
אז הצעירה אמרה לה, תאכל,
אז חילי יכול, אמרו לו, חרם.
אז הוא אומר לה בערבית, אמא בתיירה מבישוף.
הוא לא יודע איך שאני יודע ערבית, הוא לא יודע.
הוא אומר,
השם בשמים,
באווירון, השם לא רואה מה שהולך באווירון.
השם על הארץ, לא בשמים.
ואז אני שמחתי את זה, משוגע, מה יעשה לו? הפסגה, הפסגה, גמרנו.
אז ירדנו מהמטוס,
אמרו האנשים, הגידו לי שלום, שלום, קבלת פנים.
אז אני אמרתי לכל אחד: שלום.
כל מי שנשק את היד שלי,
הרמתי ידי וברכתי אותו.
ושלא נשק, עשיתי ראש שלום ביד.
מי שנשק, הבנתי שהוא מעריך רבנים, יהודי.
אז עבר שגריר מצרים ואמר לי: למה ברכת אותו,
אותי לא ברכת?
אמרתי לו: ההוא נשק את היד שלי.
אז הוא הסתובב ונכנס עוד פעם ונשק את היד, ואני ברכתי אותו.
ראה אותו שגריר סעודיה,
אמר לו: אתה עושה כבוד ליהודי,
אתה ככה? תתחיל לדבר אתו בתקיפות,
ואראה לך מה זה.
והסעודים, יש מעמד מיוחד,
מסכן על זה, שגריר מצרים,
ברח אלי ברצעים, אומר לי:
השגריר הסעודי,
התקרבתי אליו, אמרתי לו: אמא בשוף וסמים, אלא אמא בתיירה, מה בשוף?
הוא אמר לי: זכות, הוא זכות, הוא זכות.
שלא אגיד את זה, אבל זה כמה אינטרסקופטים.
גם אתה תשתוק,
אני לא יודעת איזה דברים.
מי ער בשמים ובארץ אשר יעשה כגבורתך?
אה, הקדוש ברוך הוא רואה את כל העולם כולו,
ומסתכל על כל העולם כולו,
ומראים לאדם כל מעשה בשמים.
וכשהוא רואה את זה,
המעשים שלו מוכחים אותו, אתה רואה מה עשית, אתה רואה מה עשית, מראים לו את זה.
פעם היו אומרים: אדם חותם בשמים על העוונות שלו.
עשית עבור כזה, חותם למטה.
מחר הוא יכול להגיד: חתימה,
לקחתם חתיבה אחרת והדבקתם אותו פה וצילמתם את זה ועשיתם פוטומנטד והעשיתם חתימה.
עכשיו לא צריך לחתום אבא שם, מראים לו את הווידאו,
איך שהוא, את העוונות שעשה.
נו, מה יכול להגיד?
אז אין לכם יכולת לטעון טענות,
ויביאו את האחראי על הווידאו שיעיד: אני צילמתי את הווידאו הזה, זה צילום אמיתי, צילום אותנטי, אמרו לך. אז אמרו לו: אתה רואה, אם יש עד אחר,
אז זה אמר: הוכיחך וערכה לנגדיך.
כמה אדם צריך לעשות חשבון בדבר הזה כולו.
אבן.
אבן עושה לחשב עליהם מבעוד יום,
לקצוע בהם מגוזים ושקנים בשבת.
אבל על-פי שלו יחידם לכך בפירוש אלא רק במחשבה לבד,
וגם יחידם לשבת זו בלבד, הרי זה מוצר לתנתנם לכל צדחיו.
לפי
שהאבן או הסלע דרכם בכך וראויים להתייחד לכך לעולם,
לפי כך די להם בהכנה קלה.
די לו במחשבה לשבת זו בלבד.
ואם נשתמש בה תשמיזה בעוד יום, אפילו פעם אחת בלבד,
הוא חנה לכך אף על-פי שלא חשב עליה לשבת זו,
מאחר שנשתמש ועשה מעשה.
אבל איימנו בקעת עץ שחשב עליהם מבעוד יום לכסות בהם פי החביא,
כיוון דלאו ארוחי ובאחי, אין מחשבתו מועלת כאילו,
ואפילו אם כבר נשתמש בהם תשמיץ זה פעמים רבות בחול, אפילו אחי,
כיוון דלא יחדם בפירוש לתשמיץ זה לעולם לכסות בהם פי החביא וכיוצא,
אסור לטלטלם בשבת.
אבל אם יחדם בפירוש לתשמיץ זה לעולם,
אז ירד עליהם תורת כלא,
מאחר שהם התייחדו לתשמיץ זה לעולם.
ההלכה הזאת שונה בזמן שכתב אותה בן-איש חי לתקופה שלנו.
מי היום לוקח אבן, סובר בבית שלו את האגוז?
כל אחד בביתו יש לו מפצח אגוזים.
כל אחד בביתו יש לו פטיש
שיכול לשבור בזה אגוזים.
אז לא יכול לקחת סתם אבן לשבור בזה אגוזים.
אתה לא רגיל לעשות עוד את הדבר הזה.
אבל אם אדם, אין לו פטיש
ואין לו מפצח אגוזים,
ולקח אבל, היום בדור שלנו,
קוראים לך את זה,
תתן לה מכה,
תעשה בה פעולה מיוחדת לתקן אותה,
ואז אתה יכול לשבור בה את האגוזים או לעשות את הדברים האלה כולם.
יש שאלה, אדם יש לו מפצח אגוזים,
יש לו פטיש,
אז פטיש אגוזים נמצא פה,
והפטיש נמצא פה.
האם הוא חייב לקחת את מפצח האגוזים,
לפצח את העברית,
מה פטיש פה אתה חושב? איך אני אשבור?
לא כבין המשנה ברורה לכף החיים.
את לא תיקח את הפטיש, תיקח את
הפטיש.
את לא תיקח את הפטיש,
שביום חולקני פרקח פטיש, פוצע ושובר את העברית,
ואת לא רגילה בדבר הזה, לא יכול לעשות את הדבר הזה.
היה פעם קופסה של מלפפונים.
קופסה של 1 קילו.
אז היה מפתח, מוצעים את הקופסה הזאת,
אין לו מפתח, אבל לא המפתח.
הוא רוצה לקחת סכין,
רוצה לקחת פטיש,
להרביט מכות בפטיש על הקופסה הזאת בשביל לפתוח את זה.
אז זה מוצע בזמנו.
היום בכל קופסה וקופסה או רוב הקופסאות היום יש לשון ואתה מושך את זה.
יש לשון בניכול בארץ.
מושך את זה ואתה פותח את זה.
מי היה מלקח פטיס לתוך הקופסה של סרדינים או קופסה של אפונה או של מנפפונים? אף אחד לא לוקח.
אז הפטיס הזה הוא מוכצה, אסור לך לקחת אותו בשבת.
אבל אם אתה ביום חול,
קורה מקרה,
לוקח את הפטיס ולשתמש בו,
בפטיש הזה זה לא נקרא מוקצה.
יש עוד דוגמה.
יש פטיש, קוראים לו פטיש חמש קילו, ככה הוא אמר, גדול.
איך פטיש פטיש?
הפטיש של חמש קילו, מי לוקח פטיש חמש קילו לשבור אגוז?
יתרסק לו האגוז והבפים, והבחוז יהיה לו עפר וההפך.
אז זה אדם לא יכול לקחת בשבת ואני אשבור בקלות.
זה לא מועיל לדבר הזה כולו.
אדם, למשל,
יש לו אגוז הודו,
ורוצה לאכול אותו,
אם יאכול ט"ו בשבת בשבת,
למשל, אולי כמון השנה,
אז צריך לשבור אותו מערב שבת.
אבל אם לא שבת או בערב שבת,
אז לוקח פטיש ומכה ולוקח מברג ושובר את הכריפה העבה הזאת.
לך הוראה מותר בשבת,
אבל תכין את זה בערב שבת.
זה הכי טוב להכין את הכול מערב שבת.
ועוד דבר,
באגוז הודו בפנים יש מים.
אז יש אנשים שאוהבים לשתות את המים.
אתה אומר לך מים, תברך שהכול, אין לך בעיה.
אבל אם אתה שובר את האגוז הודו,
והמים נמצאים בצד, ואתה רוצה לאכול גם את המים וגם את האגוז,
אז תברך על האגוז,
בורא פרי העץ,
ותפתור את המים האלה.
כי מים של אגוד יש בעיה מה מברכים, זה כמו למשל,
למשל אדם לוקח
חבושים ומרתיח אותם במים,
או לוקח חצילים ומרתיח במים,
המים לא כל כך משתמשים בהם,
אבל אם לוקח סלק אדום ומרתיח אותו במים,
אז המים שלו, הוא שותה את המים. הסרק האדום הזה, המים טעימים, טובים.
אז אם אדם, שימו לב,
הלכה לא ככה, אבל תסגרו שיש מישהו שאומר ככה,
אם אדם שותה את המים לבד, מברך בורא פרי אדמה,
ואם אוכל גם את הסרגם הזה, האדום הזה,
מברך עליו בורא פרי אדמה ופוטר אותו.
כל כך סרקות האלה.
או למשל, מה שידוע,
אדם אוכל ריבה,
טוטון, לדר, אוכל לדר,
קמרדין.
לדעת הרמב״ם, תברך עליו בורא פרי העץ.
אנחנו מברכים על נפשי הכול,
אבל הוא אומר, תברך עליו בורא פרי העץ.
אתה לוקח את תפוחי האדמה ומרסק אותם,
מרסק אותם ריסוק כזה שלא רואים תפוחי אדמה.
או יש היום אבקת תפוחי אדמה,
שמים על זה מים חמים,
ונהיה לך תפוחי אדמה.
אז לדעת הרמב״ם, תברך על זה בורא פרי אדמה.
אנחנו אומרים, אתה לא רואה תפוח אדמה, אתה רואה קמח כזה, ואני הפך הקמח הזה לתפוחי אדמה.
אז אנחנו אומרים,
מסתפק לברך שהכול. נפקא מינה,
אם אדם לקח את הלדר וברך עליו בורא פרי העץ,
אם אדם לקח תפוחי אדמה מרוסקים וברך על זה בורא פרי אדמה,
לא חוזר ומברך.
למה? סומך על דעת הרמב״ם שמועיל.
זה דבר אחד. דבר שני,
בשבת
מהדין, מהדין.
בשבת
אסור לך לדבר דבר, אסור לך לדבר דברי חול בשבת.
אבל לחשוב, מהדין מותר.
מה לחשוב? על העבר, לא על העתיד.
לחשוב על העבר,
קניתי נורות חשמל, לא קניתי קרקע, לעבר מותר לחשוב.
אבל לעתיד, אני אלך לקנות, אני אלך לקנות, זה לא.
גם זה, אדם צריך, נכון מדבר דבר, גם מחשבה כזאת צריכה להיזהר מהדבר הזה.
או למשל, אנחנו היינו גרים לומר,
איש ואישה הולכים ברחוב,
ורואים ווטרינה, חלון ראווה.
בחלון ראווה יש נעליים, אני אומר להם, יש נעליים,
יש בגדים,
וכתוב על זה מחירים.
עומדים.
האישה, מותר לה לעמוד ולהסתכל.
למה?
אנחנו אומרים לבתי אישה, הולכת להסתכלת כמה שווה, כמה שווה, לא רוצה לקנות, רק ככה, לדעת מה שהולך.
אבל איש, הבעלה שעומד אתה, אסור לו לעמוד ולהסתכל.
למה הוא, אה, נעלות שמה 20 שקל, 100 שקל,
אה, מקום אחר פחות, מקום יותר, הוא רוצה לקנות.
אז אישה, כוונתה רק להיות יופי,
אז מלחמד תרים לה.
אבל לבעל, למה?
כוונתו לא לקנות, אז להסתכל בשביל לקנות,
אז גם זה במחשבה שניכר העמידה שלו, זה אסור.
למשל,
אדם יש לו שדה,
ויש שם פירות,
יש לו קמה,
אז אם אדם אחר הולך בשדה לטייל או פירות, מותר לו לטייל.
אבל אם אדם הולך לשדה בשביל לשמור על הפירות שלו,
וגנבו לו את זה בשבת,
אז דבר כזה זה אסור לעשות. למה זה ניכר שאתה עושה את זה לשם זה?
היה כמה מקומות, קיבוצים דתיים,
שהיו ערבים כל יום שבת, והם גונבים להם חקלאות.
מה ש... גונבים להם.
אז מה עשיתם? אז הם לא דיברו אתי,
שאלו אותי: מותר לנו לקחת רכב, להסתובב, לשמור?
אמרתי: מותר לכם.
מותר.
למה?
גוי, אם בא לוקח,
לוקח, אם בא, תבוא, אתה תריב אתו, תכעס עליו,
ייקח אקדח ירע עליך, מה אכפת לו? ייהרוג בבן-אדם, לא אכפת לו.
אז לכן,
כדי שהגויים לא יבואו וישלטו על עם ישראל,
אז מותר בשבת לשמור שבת.
היה רב אחד, אמר: למה אוטו? ניקח סוס.
כי לרכב הסוס זה איסוס שיחתוך זמורה וייתן מכה לסוס,
יותר קיל.
אמרתי לו, הוא עם האוטו ידרוס את הסוס שלך ויגנוב לך ויברח. מה אתה עושה? אמרתי לו.
ואם תרגיל אותו לבוא לגנוב, גמרנו, כבר הכל יהיה הפחד.
אז זה דבר אחר, הדבר הזה.
אז יש בשבת,
אם אדם לא למד מסכת שבת,
לא למד ערוך הלכות שבת, לא למד
בנשחיים הלכות שבת,
אסור לו לפסוק שום הלכה בשבת.
מה כתוב בדיוק יכול לפסוק?
לדמות מיטה למיטה אתה לא יכול. למה?
הלכות שבת זה הררי ותירוי ושערה. לא כל כך קל לדמות דבר לדבר.
כמו שאני אומר דרך משל,
אדם עובד בישיבה.
ישב בישיבה 100 תלמידים,
ויש מוכרים לחם פרוס
ויש מוכרים לחם שלם.
לחם שלם עולה יותר בזול מאשר לחם פרוס.
האדם ייקח ויפרוס, יפרוס מאה כיכרות כאלה,
מאה כיכרות, יפרוס בשבת, לא עבר שום עבוד.
אחר כך אוכל, יכין אוכל.
אבל האדם יעשה עבודה קטנטנה,
יש לו צלחת עם סלט,
ייקח וסחט על זה לימון,
הוציא את הגרגיר של הלימון,
כלום,
מה עבודה עשה?
ההוא עשה שעתיים, משמר לו היד, אתה אומר מוצר.
זה, הוציא גרגיר, לימון,
או, בורר, חייב סקילה,
בגגה חייב חצה, מה קרה?
איך חשת את הדמה בריחות שבת, דבר לדבר?
אי-אפשר לדמות.
מה שכתוב, אדם עושה,
ואת כלל הוא.
אי-אפשר לאדם לשמור הלכות שבת כדין וכדת.
אין שום אפשרות.
אבל אם אדם לומד הלכות שבת,
נברא מלאך לשמור שבת,
והמלאך הזה שומר על האדם.
אז תמיד האדם צריך לדעת להשתדל וללמוד הלכות שבת.
מיודי.
שכח מערב שבת מאות על הקר או על מחסדת או על כיסא וכיוצא,
וצריך הוא לזה עקר ביום השבת, ישכב עליו, הרי זה מנער עקר והמעות נותנות שם.
אבל לא יטלטל עקר עם עמות, ונערינו במקום אחר.
ואם צריך לשבת במקום עקר, אז מותר לטלטל עקר עם עמות שעליו להניחו במקום אחר, כדי לשבת שם.
ואם אין לו צריך לא עקר ולא למקומו,
וערב חושש על עמות, שלא יגנו,
ולכן רוצה לפנותו משם, או לנערו, אסור.
באמת דברים אמורים בשוכח שלא היה בדעתו קודם שבת,
שישארו שם בשבת אבל היה בדעתו להסירה משם קודם כניסת השבת ושכח
ולא הסירה.
אבל אם ניחם שם על דעת שישארו שם גם בשבת אז נעשה הכר ההוא בסיס לדבר האסור והרי הכר עצמו מוקצה ואסור לנערו ולטלטלו
ואפילו אם עבר ונטל המעוד מעליו
אפילו אחי הכר עצמו אסור בטלטול כדין שאר מוקצה שאסור לזיזו ממקומו
לכל שעה בין השמשות בסיס לדבר האסור,
אבל פי דאחר בין השמשות תקף
נטלו המוקצה מעליו,
נאסר הקו בטלטול כל השבת כולו,
ובתוך שהוקצה בין השמשות,
הוקצה לכל השבת.
היום אדם לא שם מעוד על הקר, לא שם מעוד על המיטה,
לא נהגו דבר הזה.
אבל מה שכן נהגו,
אדם צריך להיזהר בדבר הזה, הוא כך.
אדם, יש לו ארון במטבח.
בארון הוא שם
חבילת קמע, חבילת סולת,
חבילת סוכר,
שם בארון.
או אדם, יש לו מקרר בהקפאה,
שם כל דבר שהוא צריך, הוא שם שם.
דוגמה אני אומר,
חבילת גנידה,
התקופה בניילון סגורה, שם שם,
חבילת עוגה עם גבינה, שם שם,
לוקח עוף עצוב בניילון, שם קמח.
אדם צריך לדעת
מחשבה כל כך חשובה.
דהיינו ככה,
אם אדם בארון מטבח
שם סוכר ושם קמח,
אז בטעות שם סוכר למטה וקמח למעלה.
בא ביום שבת, הוא צריך סוכר,
אז הוא יכול למשוך את הסוכר והקמח יפול, אין דבר.
אבל אדם שם בערב שבת סוכר ועליו קמח.
אמר, אני, יש לי בארון של המטבח הרבה סוכר,
אני לא צריך את זה, אני משאיר את זה.
בא בשבת, באים לאורחים, צריך הרבה סוכר,
הוא לא יכול למשוך את הסוכר וליפול הקמח הזה,
זה נהפך בסיס לדבר האיסור.
כל כך הדבר הזה חמור.
עכשיו, הדוגמה הכי חלקה והכי טובה,
יש נשים שהן לא הולכות ברחוב בלי תיק.
כאילו, זה התיק שלהן, זה שומר עליהן, אני לא יודע מה,
זה שומר מצווה עונה רע.
הולכים, מוכרחים תיק לקחת אתה.
טוב, מה אכפת לנו, תיקחו ארבעה תיקים, מה אכפת לנו?
ביום שבת, מה שמה בתיק הזה?
אז אמא שמה בה אודם וראי של אודם,
אז התיק הזה מוקצה,
אסור לך לקחת אותו.
אם סבבו סוכר, סוכריות, טופי, ביסקוויט,
אז זה בסדר, מותר לקחת אותו, אין בזה בעיה.
וכן אנחנו אומרים תמיד, למשל,
אדם, אישה צריכה ללכת ללדת,
מי יודע עת ילד, מתי ייוולד אדם? אי-אפשר לדעת.
איך אומר,
הקראים אומרים:
בחריש ובקציר תשבות,
אסור לאדם להתחתן בליל שבת ואסור לאישה להוליד בליל שבת, בחריש או בקציר תשבות.
אז אומר אבן עזר, אמר ענני, מחה שמו כענן.
אם בחריש וחירשנו בקציר, תחזרנו אומו.
מאיפה ידע מתי תלד אשתו?
מי ידע מתי תחלל אשתו? מה זה, בשבת לא תלד את זה?
איך אתה?
נחמד לך בדבר הזה.
אז אני חוזר.
הטוב לאדם או אישה לקחת כמה, איזה עשרה פתקים,
לכתוב: "שמי לאבא צרה"; "בעלי ראובן בן יעקב"; "תעודת זהות של בעלי ככה"; "שלי ככה"; "ילדתי לידה שלישית, לידה רביעית"; וכל הפרטי הפרטים תכתוב בפנים.
"ואני גרה במקום הזה"; ואת זה תשים בתוך התיק שלה
עם סוכריות ועם טופק.
ואז התיק הזה לא יהיה מוקצה, למה יש בו טופי, סוכריות ושוטו על יד?
אז כשהיא הולכת לבית-חולים ותיקח את זה,
מותר לה לקחת את הדף הזה ותמסור לאחראי שם, יומנאי.
למה? עכשיו באה ללטת, מה רוצים לרשום? מה תרשום?
אני אצל ביאק, מה שמך? מה אתה תזון? הנה, אנשים פה, מה אתה רוצה?
קח תשים את זה בתיק שלי.
הכול מוכן, הכול דרשום.
למה לך לעבור חלול שבת?
אפילו שיש שם איזה גוי שעושה את זה, לא צריכים לנצל את הגוי הזה.
אחד היה אומר: ארבע שאשתו תלמד בשבת,
ואחד אומר: ארבע שאשתו לא תלמד בשבת.
כל אחד לפי האנוחיות שלו.
וידך,
איך אמר איוב,
איוב אמר לקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם,
אולי תעית בין איוב לאויב.
איוב, א', יו', ב',
אוייב, א', ו', י', ו'.
ואין תחית, בין י' ל' ו', חלפת.
ויענהו השם בשערה השמימה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב,
בין טיפה לטיפה אני לא,
אני מבדיל בין זה, אני לא אבדיל.
הידעת עת תהיה לדת יעלה סאלה?
היעל הזה ייסע ללדת, הוא לא יכול ללדת, רחמו צר מאוד,
עד שבא נחש ונשך אותו, נרפא המקום,
ואם הנחש יבוא לפני רגע, סממות ימות.
אחר כך היא תמות.
אתה יכול לדעת את זה, לדעת את הזמן הזה.
השם מוריד גשם.
אין טיפה נוגעת בטיפה.
אתה אומר, השם טועה בין ו' ל' י', בין זה לזה, לעשות את הדבר הזה.
אבל כתוב, בן ישחי, הרב השלום,
אשתו אמרה לו,
ברך אלוקים ומות.
ברך פירושו,
חס וחלילה,
יכלל את השם.
איך אפשר, אשתו, כתוב, היתה בת דינה,
איך תגיד לו ככה,
ברך אלוקים ומות, איך תאמר ככה,
איך תגיד את הדברים האלה?
אמרתי לו, איך לא תראה?
אנשים אומרים: אתה איש תם וישר, ירא אלוהים ושר ורע,
ואתה סובל אסורים, להגדיר ולהדין.
אז אומר הרע, למשל,
היה מלך כעסן, טבעו כעסן.
אם עושים לו משהו קטן, מוות.
אם אחד מסכן לטבח, העביר לו סלחת מרק,
במרק למעלה היה קש,
אז המלך הקש התחיל להתרגז.
התחיל להתרגד ככה,
אז מרצה את הלחץ עם המרק, שורק שב"כ על המלך.
המלך צעק, אמר לו,
אמר לו משוגע,
קש ואחד אני אורג אותך, מה אתה שווה לך עלי את כל זה?
אמר לו אדוני המלך,
מה יגידו השם עליך?
אין לכם דרך ארץ, מה קרה עם מרק הקש? מה קרה?
למה אתה אורג אדם על קש?
הם בזו אותך.
אבל אם אני שפכתי עליך את כל המרק,
אז גדוהה, מגיע לו מרק, מגיע לו שבח מרק.
קבלת ערך וודי, הלכה הביתה.
אומרת לדינה לאיוב. כולם מבטיחים שאתה צדיק.
כולם אומרים, מה שעושה לא צעוד, זה בעיה חילוקית. תקלל נגדו, אה, כדאי כדאי, מגיע לך הדברים האלה. כל זה, עברה את זה,
אבל זה אדם צריך להיזהר.
זה מוסר, אבל לא לומר ללכת בדרך הזאת, לא.
זה כמו שחז"ל אומרים
שהושע אמר לו השם,
"עמך חטאו".
אמר לו, החלפין באומה אחרת.
תחליף אותה באומה אחרת.
אמר לו, השם, בסדר.
אפשר, לך תיקח את גומר ולבלתיים. אפשר פרוצה,
פרוצה שמאות אנשים באו אליה,
והיא בעיריון, תיקח אותה.
לקח אותה, ילדה ילד.
לא יודע, ילד שלו, לא שלו, זו הפרוצה.
אז הילד הזה, אם יהיה חולה, התחילו,
מי איך זה בנך?
מי אמר לך בנך?
תחליף את האישה הזאת. אמר, לא יכולה להחליף אותה, יש לי ילדים ממנה.
אמר, אני אמר לילדים שלך.
אתה אומר, אה, איך אני אחליף אותה?
אתה עושה ככה? אתה אומר ככה?
אז אמר לו, תלמד מוסר, לא תאמר החליפים באומה אחרת.
זה נכון,
הוא התכוון לומר: אין אומה אחרת טובה כמו ישראל.
תנסה, תנסה. זה לא אומרים לקדוש-ברוך-הוא,
זה אומרים למישהו אחר,
זה כמו שיאמר בן אשחי,
היה פעם אדם אחד עשיר גדול, אבל השכל שלו היה קטן.
נתן לו אישה חכמה, נבונה, פיקחית, לא היה מעריך אותה.
יום אחד היה באיזה בית קפה,
אז הוא יושב יחד, הוא יושב בקפה,
בא אחת, אמרתי שתי מעט יין, שתי מעט יין.
אמרנו, כמה אנשים יש לך? אמרנו, אישה אחת. אמרנו, מה מספיק אישה אחת?
היום מותר לקחת אשריכים, יש עוד אישה, אז קח אותה.
מי? אמרנו, זה הבת שלי.
טוב, רק ככה. אמר, הנה, הביא שני עדים, עשה על הקדושים, קדש אותה.
אמר לו, מתי תהיה החתונה?
אמר לו, נראה.
הולך הביתה,
הוא אומר לאשתו, עצוב, עצוב.
אומרת לאשתו, מה אתה עצוב?
מה יש לך?
הוא אומר, בוא נגיד לך,
אני הייתי בבית-קפה,
הייתנו לי יין שגאו אותי,
קידשתי איזה אישה.
מי?
אמרה לו פלנית.
מה אתה מצטער? מה יש?
אומר, איך אפשר צריך נישואין, איך אני אעשה?
אין לי דירה, אין לי רהיטים, אין לי בית?
אומרים, מה קרה לך, מה יש?
הנה לי דירה,
הנה לי בית.
אני עוזרת אותך ואני הולכת לאבא שלי,
אבל אל תבוא רק אחרי חודש.
טוב, בסדר.
מתפלא עליה.
אמרים, תסבירי לי, מה את עושה?
אני אגיד לך אחר כך.
טוב, הוא הולך, אומר לאשה, שנייה, והוא מסכימה.
באה עם אודם, עם פודרה ועם כל הדברים האלה, כולם.
בבוקר הוא רואה שיח' חורקה אוהב.
וואי וואי וואי.
אמר, טוב לעשות המשרתת.
אמר לה, תביא לי כוס קפה.
טוב, הלכה להביא לו כוס קפה, חצי, חצי, ככה, חצי.
טוב, אבל למה ככה? אמר לה, מספיק חצי, מה צריך הרבה?
טוב, שתה, גמר לשתות.
אמר לה, קחי את זה, חצי את זה, בשביל מה ייקח את זה לרחוד את זה,
תשאיר את זה עד הלילה?
אמרו לי, גם למשרתת לא מתאימה,
גם שחורה וגם שכל אין לה.
אמר לה, הערב מה זה?
אמר לה, הערב זה ערב, חושך.
ליל שני או ליל שלישי?
שלישי.
אמר לה, אולי ליל רביעי או חמישי?
ליל חמישי.
אמרת תמלית, אפילו לא יודעת כלום.
אז כאן,
רוצה לחזור לאשתו, אומרת אשתו, למה היא נכחה אחרי חודש?
טוב, אחרי חודש בא,
אז רוצה ללכת לאשתו, אומר לך, אני אלך לאשתי, אני אביא אותה לחדר הזה.
הלך, תפס איזה אחד מתווך, בעל לשון גדולה,
נתן לו קוביות של כסף,
הלך, פיתה את אבא שלה, שגרש אותה.
טוב, אחרי חודש באה האישה הזו, נכנסה, כיבד אותה, כבוד גדול עושה לה.
מה קרה לך? מה יש לך?
ראיתי, ראיתי, מה שהאנשים האחרות. עכשיו, מה זה?
אמרתי לך שזה הטובו לחודש.
אני מכירה את הבוחרה ההיא, שתראה ביני לבינה.
אומר לו השם להושעתה, כך הוא אומר לי,
החליפה באומה אחרת,
שהוא אומה אחרת כמו אותה בכורה,
ככה אתה אומר לי, תקבל עוי.
אתה לא, אסור לך להגיד ככה על עם ישראל.
החליפה באומה, אין, אותנו לא באומה.
אנחנו לא מחריפים את הקדוש-ברוך-הוא, והריב-ברוך-הוא לא מחריפים אותנו.
אנחנו כולנו מחברים ביחד.
הקדוש-ברוך-הוא, ורייתא, והתורה, ועם זה כולנו מחברים ביחד.
אין הדבר הזה כולו בסייפית ג'.
אם יש טבע,
חפצים של היתר וחפצים של איסור שמוקצים בשבת.
אבל פינדה, חפצים של איסור ממונחים שמה לחפצים של היתר.
לא נעשו חפצים להיתר בסיס לדבר האסור.
ואם צריך בשבת לחפשים בהיתר, הוא קרא לקח אותם לנערם בתוך הטבע מחפשי האיסור של עליהם.
יען, כי מה שמניח בתוך הטבע חפשי האיסור על חפשי ההיתר,
לא היה לו בזה צורך, אלא ככה נזדמן לו.
ואם היה מזדמן להיפך, שהוא חפשי האיסור למטה, לא אכפת לה.
ואין היתר, נעשה בסיס לדבר האסור, אלא אם כן הניחו עליו לאיזה צורך, בין לצורך האסור ולצורך ההיתר.
ויהיה לגאון רבנו זלמן סימן של עין סעיף ח' ואין שם.
בסבירי הקדוש מקבצאל כתבתי
ואם הייתה כוונתו
שהניע חפצי האיסור למעלה,
פני שהוא צריך להם תמיד,
שינוח לו להוציאם ולהכניס בנקל תקוף ומיד כל שעה שיצטרך להם,
וחפצי היתר אינו צריך להם,
וכך יניחם למטה.
הנה בזה חשיב,
יניחם בכוונה לצורך,
ואף על פי שהוא לצורך
מונחת גופו.
מנוחת גופו.
ובזה נעשו חפצי היתר בסיס לדבר אסור.
ואסור לנער חפצי היתר כדי לקחתם בשבת.
וצריך כל האדם להשגיח בדברים אלו בביתו,
כי דברים אלו מצויים הם.
הדברים המצויים הם, זה במגירה.
אם אדם יש לו בשולחן של האוכל, למשל, מגירה.
במגירה הזאת יש מזגות, כוויות, כפות,
מה שצריך לאכילה יש בדבר הזה.
או אם יש לו מגירה כזאת במטבח.
במטבח הוא מוציא את המגירה, הוא יקח כפות,
מזדקות, לוקח.
לפעמים האישה שמה דבר שהוא מוקצה,
פטיש, למשל, דוגמה,
שמה שמה,
או דבר אחר מוקצה,
יש לה איזה ארנק בערב שבת, זורקת אותו בתוך המגירה הזאת,
שמה אותו שמה.
עוד עוד דוגמה, אני זוכר אותו בינם של חדשים, ערלים ותרשים, רבי יהודה,
הוא מוהל.
אז הוא, כשהוא מל, אם הוא מל שתי בריתות ביום שבת,
אז בברית הראשונה אין לי בעיה בשבילו.
אבל ברבית השנייה יש בעיה.
למה?
הסכין של המילה הוא מל,
הסכין הזה ביוקר.
זה לא סכין מיוחד, בעל שתי פיות, זה משהו מיוחד.
אחרי שעמל האדם,
תגיד לו למוהל: אתה מסכים לקלף סכין של אחד תפוחי אדמה?
מסכים לקלף תפוחי זהב?
אין לך סכין של שחטה או של המילה, צריך להיות חלק בטוב, אני לא מסכים.
אז נמצא שזה מוקצה.
הסכין הזה מוקצה, רק כשהמוהל שם את זה על השולחן,
עכשיו הוא רוצה להוציא אותו, אז אסור לך להוציא אותו, זה מוקצה.
אז מה עושים המוהלים?
לוקחים, שמים את זה בתוך הקופסה.
מה מועיל?
הסכין, יש לזה,
שמים טופי, שמים סוכר, שמים שוקולד, לא שווה כלום.
טופי ושוקולד וסוכר, שלושה מילים ביחד,
לא שווים רבע הסכין של הברית-מילה.
מה צריך לעשות אם יש לו שעון מזהב,
או שעון,
שעון-שעון,
ישים אותו בקופסה הזאת.
גומר למול, זורק את הסכין בקופסה הזאת.
השקין של הברית-מילה שווה 200 שקל. למשל, השעון הזהב עולה עוד יותר.
אז נמצא שאני לא מבטל אותו במקום הזה, והמקום הזה נשאר במקומו,
ואחר כך הוא יכול לטלטל אותו.
אדם, לפני שהוא שם דבר מסוים בערב שבת
או ביום שבת, יחשוב על העתיד.
מה הלאה, אני אצטרך, לא אצטרך,
אני שוכח, אני מניח,
כל דבר ודבר צריך אדם
לשטוף מעשה במחשבה תחילה,
בעיקר בשבת.
כל פעולה ופעולה שאדם עושה צריך לחשוב, מותר, אסור, אסור, מותר.
ואם הוא ילמד הלכות שבת, אז המענק של שבת יישר אותו ויאמר לו את הדברים האלה.
זה כמו שאומר הרב השלום הרב חיים הקדוש.
אומר, אנחנו אומרים בליל שבת:
שלום עליכם, מלכי השלום, מלכי השרת.
אחר כך בסוף אומרים: בצאתכם לשלום.
יש עדות, לא אומרים בצאתכם לשלום.
אמר, והמלאכים, יחכו להם והם מוצאים, בין תגידו ובין לא תגידו, הם יוצאים.
אבל לא אומרים.
הם אומרים "אוהכם לשלום" וכו'.
יש מלאכים
שנמצאים עם האדם כל הזמן,
כמלאכה ויצווה לך, מלשון צוותא.
כל הזמן הולכים המלאכים אתו ביחד.
אז זה המלאכים שנבראו מהמצוות שלו.
כתוב בזוהר הקדוש:
ונחמתים על האנשים הנאמים לו ולאבליו.
מה זה לו ולאבליו?
אם הוא חי,
אם הוא חי, אין לו אבלים,
ואם הוא מת, באמת יש לו אבלים, אבל אין הוא.
מדווה שהם ניחמים לו וגם לאבליו?
אומר מוזר הקדוש,
שני מלאכים מלווים את האדם מגיל בר-מצווה והלאה.
אם הוא עושה מצוות,
אז הם עומדים ורוקדים ושמחים.
ואם הוא עושה עבירות, הם מתרחקים ממנו,
מתאבלים עליו.
אם חוזר בתשובה,
והשלים ניחמים לו וגם למלאכים שיתאבלו עליו,
גם על זה אני אחזיר לו, אני אתן ניחומים.
אדם מתאר לו,
בא לו לבית שלו, אדם, אורח חשוב ונכבד,
יגרש אותו,
לך מפה ויגיד לו,
לא יעשה את זה.
יש לך מלאכים שמנבים אותך.
המלאכים האלה, אם אדם עושה עבירה, הם בורחים ממך.
טוב לך לזרוק אותם?
לזרוק את המערכים האלה שמלווים אותך, ששומרים עליך?
זה דבר אחד.
אבל למה ככה?
"ונתתים משכני בתוכם",
אומר השייח הקדוש,
לא היה צריך לומר "ונתתים משכני בתוכו", מה זה "בתוכם"?
"בתוכם של עם ישראל".
השכינה שורה בקרבנו,
השכינה על ראשנו.
אדם עושה עוון, השכינה מסתלקת.
אדם עושה מצווה, הקדוש-ברוך-הוא שמח, חדה בלימודי דאורייתא.
אדם מסלק את השכינה,
יעשה חשבון,
אני עושה עוון, אני אסלק את השכינה?
חוץ מאשר אדם יעשה חשבון שאסור לעשות עוון ללכלוך העוון,
חוץ מזה,
גם לא יעשה את הדבר הזה כולו.
אבל מה? יש תשובה בעולם.
יש תשובה בעולם,
תלוי איזה עוון עשה,
ולפי העוון שאדם עושה הוא מביא קורבן בתשובה.
חטאת, אשמים, עולה, יש סוגי-סוגי קורבנות שאדם מביא לכפר.
יש עוון שבמים זה בסדר גמור.
למשל, אדם יש לו מנורת חשמל, בעליה אבק.
יפתח את המנורה, ינקו אותה במים, וגמרנו, תחזור בתאיר.
אבל יש לו מנורת חשמל שבא עליה נייר דבק.
הוא רוצה להוציא את נייר דבק, ושאר הדבק על זה.
אל תרצח לך מים חמים, לשפשף, לשפשף,
עד שזה הוציא את הדבק.
יש מנורת חשמל נשברה, ואני אומר, מה אתה עושה בה עכשיו?
כלום.
ככה בעוונות. יש עוונות: אתה תעביר את זה, פשעתי, גמרנו.
מחברים לה.
ובא מים מנקה.
יש עוונות: לא, עד שיעשה צחקונים, יעשה ויעשה.
יש הבנות, לא יעזוב שדבר,
עד ימותון, כמו שהיה בחילול השם. עד ימותון, כל כך חמור הדבר הזה כולו.
הפרק הגמרא אומרת
שהיה רבה ואביה.
רבה ואביה היו שניהם מבית-עלי.
בית-עלי, 25 מתים.
רבה חי 40 שנה.
אביה חי 60 שנה.
רבא חי ארבעים שנה,
היה עוסק רק בתורה.
אביה,
גם קיים בבית עלי,
חי שישים שנה,
למה שהוא עשה גם בתורה וגם בחסד,
גם בצדקה?
ואמרו דרך רמת, אביה, אלף, בית,
כפול עשרים, שישים, חי שישים שנה.
והיו אמרו על אביה היה יתום
מאבא ומאמא, וכן קראו את שמו אביה,
רשתמות אשר בך ירוחם יקום.
אז אבייב רבא בגמרא זה הוויות אבייב רבא.
כל הגמרא זה אבייב רבא, אבייב אחשי רבא ומחשי, כל הפלפולים בגמרא זה אבייב רבא.
אלה הזכות המיוחדת.
ואדם ידע לו.
כל מצווה ומצווה שאדם עושה,
אדם, אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
אתה לא יכול לדעת מה הערך ומה החשיבות של המצווה.
מה שמים יודעים.
שני אנשים באים להתפלל,
שני אנשים קמים מוקדם,
לשניהם מגיע שכר,
לאחד הרבה ולאחד מעט.
אחד כל הלילה לישן,
בבוקר בא לו עוד שינה רצה ראשון,
הוא קם, בא להתפלל,
זה דבר חשוב מאוד,
השני כל הלילה לישן, נמאס לו מהשינה,
ואין לו עם מי לדבר, צריך לקום להתפלל, לבוא לדבר, להיכנס.
שניהם באו להתפלל.
אבל מי יודע מחשבות אדם ויצרים מעללי איש?
רק יודע, הקב"ה יודע מחשבות,
יודע לזה שכר שלו,
לכל אחד ואחד את השכר שלו.
הרב אומר,
אדם צריך לדעת,
יש דברים שחשובים אצל אדם אחד ואצל השני לא חשובים.
יש דבר אחד שאצל אדם לא חשוב, והשני כן חשוב.
החשיבות של הדבר בעניין שבת זה שהאדם הזה,
אצלו מה שהוא חשוב,
ולפעמים הדבר החשוב שלו תמיד,
הפעם לא חשוב,
ולפעמים הפוך, הפעם זה חשוב,
תלוי כל דבר ודבר למה שאדם צריך. אני אומר דוגמה, למשל: הסוכר על הקמח או הקמח על הסוכר,
לפעמים האדם הזה זקוק לסוכר, ולפעמים הוא לא זקוק לסוכר.
לפעמים אדם יש לו מלח,
והמלח הוא מלח שלחני.
המלח שלחני הזה לפעמים הוא נדבק.
אז מהדין מותר לך לפורר אותו, אין בעיה.
או למשל, כל דבר שאתה רוצה לפורר אותו,
אם פעם היה טחון מותר לך לפורר אותו.
יש לך בסקיבית,
אתה לא רוצה לאכול אותו, לא יכול לאכול אותו,
התינוק לא יכול לאכול,
אתה מפורר, שם את זה במים, נותן לתינוק, מותר.
למה?
פעם זה היה קמח,
עשו מזה ביסקווית,
אז אתה מחזיר אותו למה שהיה פעם.
אבל לקחת דבר שהוא קשה ואתה בא לפורר אותו,
זה כבר אסור לך.
אז כמו שאמרנו, למשל,
דעת הרמב"ם,
אם אדם רוצה לעשות סל"ץ וחותך אותו דק-דק,
דעת הרמב״ם עוברת באיסור.
דעת החולקים על הרמב״ם,
אם זו הדרך לחתוך דק-דק,
אז זה דבר אחר.
וגם הדק-דק זה שונה בין השום לבין הבצל לבין העגבניות לבין המלפפונים.
וגם אדם עושה סלט.
אז אדם,
אסור לו לפזר על הסלט שלו מלח.
למה?
בסלט יש מלפפון,
מלפונים, איך עושים מלפון כבוש?
מפזרים על המלח, אז אסור לך לדבר בשבת.
אז עליך לשים מלח בתוך הסלט בהתחלה,
ואחר כך תחזור את העגבניות ומלפונים,
ואחר כך תערבב את זה.
ואם אחר כך יחזר לך מעט מלח, אין לך, אתה יכול להוסיף.
או למשל,
אדם יש לו כוס תה,
רוצה לשים לימון, לשחות לימון על זה,
אסור לו.
אדם יש לו מרק,
לסחוט עליו לימון, אסור לו.
אדם רוצה לימון בסלט, מה הוא עושה?
לא יכול לאכול בלי לימון.
קח אחד לחם,
שים בתוך המרק,
לחם, לחם.
תיקח לימון, תסחוט על הלחם,
רק תערבב את זה עם המרק שלך,
והנה, יהיה לך מרק עם לימון.
יש עדות, בעיקר התימנים,
במרק שלהם שמים חלבה, שמים סחוג, שמים אשלים.
אז אלף אלמדעת, אם המרק היה צולדת בו,
אסור להם לשים סחוג.
למה? הסחוג הוא חריף,
והסחוג, החומר שלו לא מבושל, נכון?
הסחוג לא מבושל.
אז אם אתה לוקח סחוג לא מבושל והוא חריף,
שם אותו בתוך מרק שהיד צולדת בו,
אז זה אסור. למה?
החום שהיד צולדת בו, אם החום שלו פלפל,
כן,
אז ממהר לבשל אותו.
אז זה אסור.
אז צריך להיזהר לנגוע בסלט, במרק,
שלא יהיה מרק צולדת בו.
ואם המרק חם והוא אין לו זמן,
תשפוך מים
לתוך הסלט.
מהם חמים, מהם קרים?
תשפוך, שיהיה פחות, שיד צולדת בו, ואז ישים את ה...
אז יש תבלינים שהם מבושלים,
ויש תבלינים שלא מבושלים.
על זה צריך אדם מאוד מאוד להיזהר.
יש, למשל,
בגמרא יש תרנגולת דרבי אבא.
מה קרה רבי אבא אוכל תרנגולת?
כמה סוגיות יש בתרנגולת דרבי אבא?
וכמה הלכות לומדים את תרנגולת של רבי אבא?
כמה וכמה דנים לומדים.
למשל,
היו רגילים, אולי גם היום רגילים,
יש עדות, לוקחים את העור של העוף,
תופרים אותו,
שמים בפנים אור, לא יודע מה שמים בפנים, ומבשקים את זה.
בערב שבת, שמים את זה.
עכשיו, אי אפשר לאכול את זה ככה עם העור,
צריכים לפתוח את העור,
לפתוח את הצפירות האלה ולאכול.
אז אם אתה יכול לאכול עם העור, אתה תאכל,
אבל אי אפשר לאכול עם העור,
אז מותר לך לפתוח את הספרים האלה למרות שקשורים שני קשרים למשל,
אז מותר לך לקחת סכין ולפתוח את זה.
למה? זה נקרא קשירת ערעי.
אותו דבר בשרוך נעליים.
אדם קשה את הנעליים שלו, קשה את זה קשר וחצי,
בתחבלבול שלו יצא לו שני קשרים.
הוא עכשיו לא יכול לחרוץ את הנעליים שלו.
יש מי שאומר, תפתח.
אם לא, שני כשלים, זה קיימה.
אז תיקח מספריים,
תיקח סכין ותחתוך את הסטרוחים האלה כדי שתוכל ללבוש את הנעליים.
לכן, אדם שקושר נותן את הנעליים שלו ייזהר,
שלא יהיו שני כשלים שלא יהיו.
או למשל, אני אומר דוגמה,
עניבה.
אני, למשל, דבש עניבה.
העניבה, אני קושר אותה פעם בחצי שנה.
למה? אני לא יודע על קשור העניבה.
עד שאני חושב, את מתאימה לי, ואני רוצה להוציא אותה,
אני מוציא בזהירות, מציאתי עם הראש, שמים את זה בצד ואחר כך משבש איזה פעם בשבת וזה אחרת.
יש אנשים שכל יום מוציאים את החניבה שלהם.
כל בוקר חושבים.
אדם הזה, ביום שבת בבוקר מותר לו לקרוא עניבה.
למה?
הקשה הזאת לא קיימת, זה בלילה, אני אוציא אותו.
אני, אז לא קר עניבה, העניבה שלי זה לחצי שנה.
אז בקשר הזה עצמו, לדוגמה אני אומר, אתה נפקמנה בין קשר לקשר,
כמה שאדם צריך להיזהר.
או למשל, עשר חורף,
לוקחים כובע
של חורף,
עם אל-חורף, ויש בו שרוך שקושרים,
זה תקשור,
תקשור אחד, תקשור שניים, וכל ה...
אחרי, אין בזה בעיה, אין בזה שום בעיה.
אבל אם אתה משכת את השרוך הזה,
יצא החוצה השרוך ואתה רוצה להחזיר אותו,
אתה לוקח סיכה סגורה ומחזיר את השרוך הזה,
אסור לשים את זה,
הדבר הזה חמור מאוד.
לקודם היו שמים חזיכות צמר גפן בתוך הכרית.
היום יש כריות שיש בהן חזיכות של לא צמר גפן אלא פלסטיק.
צפוב.
חזיכות, חזיכות.
על זה אדם צריך להיזהר, אסור לו לשים בשבת חתיכה בפנים ואסור לו להוציא חתיכה בפנים.
זה כל כך חמור מאוד, הדבר הזה.
אם אתה שם, אתה מתקן כלי, אם אתה מוציא, אתה הורס כלי. צריך מאוד מאוד להיזהר בדבר הזה.
היום אדם רוצה, למשל, רוצה להלביש את המזרון שלו או את המכסה שלו בכיסוי.
היום מכניסים את זה ויש ריט שרק, סוגרים את הריט שלה ונגדר.
הריצ'רט הזה הוא ריצ'רט שזה נפתח ונדגר.
זה לא קבע, זה נעשה לארי.
כמו למשל אדם לובש סוודר עם ריצ'רט,
או כמו זה למשל,
הריצ'רט הזה.
אני תוקע אותו למטה ואני מעלה אותו למעלה.
אז זה בשבת מותר, למה?
זה,
כל רגע אני מוציא, כל רגע,
כל שעתיים של רגעות אני מוציא במחזיר.
אין בזה שום בעיה.
או למשל, היום כשיש בד מיוחד, קוראים לזה סקוט כזה, שמים בד על בד, זה נדבק.
אם אדם רוצה חליפה או סדר או מעיל, שם את זה ככה, נדבק.
אחר כך מוציא את זה,
מושך את זה,
אז זה בסדר, מותר לו שבת.
למרות שלפעמים כשמושכים את זה חזק נתלש איזה שערה או שתי שערות, אדם לא מתקבל לכך ולא רוצה שזה יתלש.
אז זה צריך מאוד מאוד להיזהר. או למשל,
אדם שיש לו כיפה
ויש לו סיכה בכיפה,
והכיפה נתפסת בשערות עם הסיכה הזאת.
אז לפעמים אדם בא, רוצה לישון, מוציא את הכיפה,
שם אותו והולך לישון.
אבל בליל שבת תיזהר, תיזהר, אל תוציא.
אם אתה מוציא את הכיפה ככה,
אז על כפי לא מתנהל שיער.
אסור לך לעשות את זה בשבת.
אתה צריך בשבת להיזהר, לקפל, להוציא את הציקה לבד,
להוציא את הזה לבד,
שלא יהיה עניין של קלישה בשבת.
מספרים על הרב הארי הקדוש,
שפעם אחת בשבת גרדלוב הזקן עשה ככה.
אחר כך חשב, אם אני אוציא את זה,
אולי אני אגע בשתי שערות ואני אפליט ביניהן,
אוי, תלש שערה אחת,
נשאר ככה.
עד מוצאי שבת.
אז אמר לי מישהו, מה זה אהבה חידוש? אין בעיה.
אמרתי לו, נראה אותך תשאר ככה, שעה.
אחרי שעתו, רבותי, לא יכול, לא יכול.
שעה אתה לא יכול להחזיק לך.
הוא חזיק עד הלילה בחשש שמת שלישה.
אז זה צריך להיזהר. או למשל,
אני מדבר על האדמו"רים או על נשים.
אדמו"רים לובשים מעיל עם פרווה או נשים לובשות פרווה.
אם יפול על הפרווה הזאת גרעיל של עגבנייה,
לא נעים ללכת עמר כאז זה ענייה, אז מוציאים את זה.
אם מוציאים את זה, אז תולשים,
אתה תולש מדבר שעיקרו הוא תלוש בעור
או שרנמל של אשכנזים.
האמיתים, אני מדבר, הוא עור,
ועיבדו את העור, שהשערות יישארו.
אם אתה מוציא שערה אחת,
אתה מוציא דבר ממקום גידולו.
זה חמור מאוד.
אבל אם אדם קנה עור
עם שערות של הכבש
ושם אותו כמו שטיח ודורך עליו,
ככה שלא יתקרב לו הרגל, זה מותר,
אין לזה בעיה.
למה אכפת לו, השערה אחת תרד,
שהשערות ידעו, אין לך מינה.
ולא רק זה, אפילו ביום תשעה באב
או ביום כיפור, אדם ייקח
שטיח של עור ועליו יש צמר ועומד עליו. אסור בכיפור, אפשר לערבות נעליים של עור,
לעמוד עליו זה בוטר, זה לא נעל, זה כמו שטיח, אז מותר לך לעשות על זה.
דרך אגב, דעת הרמב״ם,
היום יש נעליים ספורט מגומי,
העובי שלהם 4 סנטימטר.
אדם ילך ברחוב, לא ירגיש שום דבר.
ידרוך על אבן, לא ירגישו את זה רק על אבן.
זה, אומר הרמב״ם, אסור לרבוש את זה משעוויאב ביום הכיפורים.
צריך נעליים של שעוויאב,
שאם אתה הולך במקום שיש אבן ואתה דורך,
אז תרגיש את הכאב.
אחרת, מה אתה לובש?
אומנם זה לא עור,
אבל אתה לא מרגיש את הכאב בדבר הזה.
כמה שאדם צריך להיזהר בפרטי-פרטים בכל דבר ודבר.
ועל כן,
אדם שרומד הלכות שבת, אדם שרומד בנשחי הלכות שבת,
שומרים עליו בשמיים שלא יטעה ושלא ישגה ושלא יהיה לו שום צרה ושום מצוקה בדבר הזה.
אנחנו בכל שבת ושבת קוראים פרשה חדשה,
מתקדמים ומתקיימים בפרשיות שלנו לאט לאט, עד שגומרים את כל התורה כולה.
פעם לא היו קוראים פרשה שלמה ביום שבת,
אלא בערך שליש פרשה היו קוראים,
ופעם בשלוש שנים היו עושים שמחת תורה.
אנחנו כל שנה עושים שמחת תורה.
מה אנחנו עושים בשמחת תורה?
אנחנו שמחנו שלמדנו תורה.
שמחנו שגברנו תורה.
אבל אנחנו אומרים, לא גמרנו,
אנחנו גומרים בשמחת תורה,
גומרים את הקריאה של זאת הברכה,
רק גומרים, מתחילים מייד בראשית דברי האלוקים. ובסימנה טובה הער אומר,
לא המברך אומר את זה, מחברים.
אנחנו לא מפסיקים בליבוד תורה, התורה אצלנו זה בהמשכיות,
אחת אחרי השנייה.
התורה זה חיים לאדם.
התורה מתחילה בב׳ ומסיימת בל׳, לעיני כל ישראל.
גוף האדם ישן בלילה.
אדם בלילה ישן ברגליים שלא ישנו.
העין ישנה.
אבל דבר אחד בגופו של אדם שהוא לא ישן זה הלב.
הלב פועל כל הזמן.
24 שעות פועל הלב.
אם חס וחלילה
הלב
לא יפעל דקה אחת,
בר בן נאן.
בר בן נאן.
אדם, אם לא לומד תורה רגע אחד,
לב נקור ישראל וראשית.
איך אפשר להגיד תבוא יום ולילה?
אלא אם אדם אומר, אני ישן בעד שמחר יהיה לי כוח ללמוד תורה,
אני ישן בעד שמחר יהיה לי כוח להתפלל,
אז השינה שלו זה תורה.
אדם הולך לעבודה.
אני עובד בעד שיהיה לי כסף בעד שאני אוכל לפרנס את הבנים שלי,
לתת צדקה לעניים, לתת צדקה לישיבה.
אז אני עושה את זה לשם שמים?
אז יש לו לקבל שכר על הדבר הזה. זה דבר חשוב מאוד.
ועל כן, כל מעשיך יזו לשם שמים,
כל מה שאדם עושה יגיד לי שם יחוז קוצה ולכו משכנתה.
וזה דבר חשוב. ברוך ה' לעולם. אמן ואמן.
אמן ואמן. ואחר כך, אדוני היושב-ראש,
יצאו ברכות.
גם בלכת במזרות שנאמר,
אללה חפש הבא סיפור ילדים תורה ועדין.
