טוב, אז שלום, ואנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו, ואנחנו נמצאים,
כידוע, בבבא בתרא,
בלימוד הדף היומי, שנמצא עכשיו בעיצומו של פרק "מי שמת", פרק תשיעי,
ואני בחרתי לדבר היום על איזו סוגיה אחת מהפרק הזה,
בדף קמ"ט,
כאשר הנושא, אפשר לתת לו כמה שמות,
אבל הנושא שבכל אופן אולי הוא כולל ומקיף את הכול,
זה המעשה באיסור גיורא.
מעשה באיסור גיורא. מה כוונתי?
בעצם הנושא הזה מובא בגמרא בדף קמ"ט, המעשה הזה.
בתוך המעשה הזה יש, אפשר לומר,
שכמה הלכות אפשר ללמוד ממנו.
הלכות וגם עקרונות ויסודות שקשורים לעניינים הנדונים בפרק הזה, בפרקים האלה, בעניינים של צוואה וירושה ודברים מהסוג הזה שמעסיקים בסופו של דבר, גם זה חלק מהחיים.
אז על כך יש לנו פה דיבור. אז הגמרא מדבר, מספרת לנו על איסור גיורא,
היה גר, אומרת הגמרא,
שבעצם היה לו בן שהורתו שלו בקדושה ולידתו בקדושה. זאת אומרת, רב מרי בר רחל, כפי שהגמרא מספרת פה,
היה הבן שלו, אבל כשהוא,
הורתו, זאת אומרת, כשהוא היה איסור גיורא בהתחלה, הוא היה עוד גוי כשהוא בא עם האמא שלו, שהיא היתה בת של שמואל, שהיא היתה שבויה,
וזה הדברים שכבר מופיעים כאן ולא באנו על זה לדבר. אבל העובדה היא שרב מרי, ברחל נקרא,
הוא היה מבחינה פיזית בן של איסור גיורא, ואיסור גיורא, כשהוא מת, כידוע, כשהוא עמד למות,
אז אנחנו יודעים הרי שאדם
שהוא גר,
אז אנחנו אומרים על זה שאין לו יורשים,
ולכן ממילא איסור גיורא אבל רצה שהנכסים שלו
בכל אופן יעברו לבנו הזה, שהוא רב מרי,
אף על פי שהוא לא בנו על פי ההלכה.
ואז מספרים פה שלאיסור גיורא היה לו חוב או כסף או זכויות של כסף אצל רבא דווקא,
ואז הוא רצה את הכסף הזה שהיה אצל רבא,
שלאחר מותו רבא יעביר את הכסף הזה לרב מרי.
ואז נשאלת השאלה, כאילו, איך הוא יעביר את הכסף? זה הדיון בעצם בגמרא.
אז אנחנו על זה, הם באים פה מכמה היבטים,
ואפשר אולי נמנה את כמה ההיבטים שלהם ונראה מה יש כאן.
כי לכאורה הדבר הפשוט ביותר,
היות שהוא היה חולה,
אז הוא יכול לקיים את הדברים בתור שכיבמרא, אנחנו יודעים שיש דברי שכיבמרא ככתובים וכמסורים דמי,
ואז ממילא אם הוא אמר שהוא רוצה לתת את הנכסים האלה לבן הזה, רב מרי,
אז לכאורה זה כבר צריך להיות דבר פשוט.
על זה אומרת הגמרא שהכלל הזה של דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין לא נאמרו לגבי גר, או כמו שהגמרא אומרת,
רק אצל מי שיש דין ירושה אצלו יש גם דין שכיב מרע.
אבל אצל מי שאין ירושה אין דין של שכיב מרע, וגם על זה יש קצת מחלוקות האם הכלל הזה הוא כלל רחב מאוד או כלל מצמצם מאוד,
שצריך לראות באמת בדברי הפוסקים המביאים פה את העניין,
לראות מהם הגבולות של העניין הזה,
כי יכול להיות שזה מצומצם אולי רק למקרה הזה,
כי צריך להבין,
אם אנחנו נגיד שיהיו דברי שחיבמרא, יחולו על המקרה של איסור גיורא לגבי הרב מרי הזה,
אז יכולים לבוא ולטעות שרב מרי נחשב לבן שלו. יבינו שזה כאילו מגיע בתור ירושה,
ואז באמת יכולה לצאת מזה תקלה, אם יחשבו שהוא בן שלו לצורך כל מיני הלכות, זו כבר בעיה יותר משמעותית.
זאת אומרת, יכולה להיות פה גם תקלה שממנה צריך להיזהר, אבל יכול להיות שבכלל כל התקנה של דברי שכיבמרה
נתקנה רק למי ששייך בירושה. אז זו הנקודה הראשונה.
הנקודה השנייה שצריך לשאול, גם תוספות שואלים פה במקום,
הם שואלים: מילא דברי שחיבמרא לא חלים פה בתור קניין,
אבל שיחול פה הכלל של מצווה לקיים את דברי המת?
זו באמת שאלה מאוד מעניינת מבחינה אחרת,
כי יש לנו איזה מקובלנו שמצווה לקיים את דברי המת. אז לכאורה, אולי גם כאן מן הראוי לקיים את דבריו.
אז זו שוב שאלה, האם באמת מצווה לקיים את דברי המת?
ובוודאי שצריך לדעת האם כופים לקיים את דברי המת. וכאן אנחנו גם מוצאים שיש כאן גדרים שאומרים שכאן לא צריך לקיים.
אולי בין הסברות המופיעות פה בתוספות על הדף יש סברה מעניינת כזו,
שהיא הנותנת: מצווה לקיים דברי המת זו שאלה אולי מוסרית פשוטה,
אבל אין לה הגדרה הלכתית מחייבת דווקא, שוב, אצל גר. כי הרי הגר, כשהוא מת,
אז הנכסים שלו הם מבחינת הפקר. אז אם הנכסים שלו הפקר, אז זה בעצם כבר לא שייך לו. אין לו כבר יותר שום שייכות אל הנכסים האלה.
אז ממילא כבר גם יצפה לקיים דברי האמת, זה גם כן לא יהיה שייך במקרה הזה בתור דבר של כפייה.
אז זה כאילו סיבה שנייה. מכוח זה הגמרא מגיעה אל הכיוון האחר, שהוא הכיוון המעניין, שכולם יודעים, כשמספרים את המעשה באיסור גיורא,
אז מתכוונים בסופו של דבר לנקודה השלישית הזו.
הנקודה השלישית כאן באיסור גיורא היא שיש מושג כזה "אודיתא".
הגמרא אומרת כאן, הוא ראה שאין לו דרך להעביר וכאילו הוא מנוע מלהעביר לבן שלו את הרכוש הזה,
אז הגמרא אומרת "נפיק אודיתא מבי איסור".
זאת אומרת, באמת הוא כאילו מצא את הפתרון. מה זה אודיתא?
אודיתא זה מין המצאה חדשה,
שאדם יכול לבוא ולהגיד על נכס מסוים שלו,
או שזה של חברו או שזה של בנו או של כל מי שהוא רוצה לתת לו.
זאת אומרת, הופך להיות כאן המושג,
אנחנו הרי יודעים שיש מושג כללי שכולם מכירים אותו, הודעת בעל דין.
הודעת בעל דין זה דבר שמקובל ודבר שמחייב הרבה.
אז הודעת בעל דין כמאה עדים דמי,
אז אם אדם מודה שהוא חייב,
אז אנחנו אומרים שהוא חייב על סמך הודעתו.
זה דבר ברור ונכון.
פה אנחנו מדברים על כך שהוא יכול לקחת נכס ולהגיד עליו: אני מודה שהנכס הזה לא שלי אלא של פלוני.
זאת אומרת, אם הוא אומר: אני מודה על הנכס הזה שהוא לא שלי אלא של פלוני,
אז זה כאילו מחייב אותו וזה הופך להיות דבר שמועיל,
שהנכס הזה נהפך באמת להיות דבר שהוא שלו.
וזה מה שנקרא קניין אודיתא.
על הקניין הזה של אודיתא דנים פה הרבה, ודנים בזה הרבה בדברי המפרשים הראשונים.
וכאן אני רוצה באמת, כי הרי באמת השאלה בגמרא הייתה מלכתחילה.
הגמרא שאלה איבייל הוא,
שכיב מרע שהודה מהו, כאילו זו הייתה הכותרת.
האם כשהוא מודה האם ההודעה מועילה או מחייבת או לא מחייבת?
האם ההודעה הזו מחייבת?
ותמיד צריך להבין את זה, מה השאלה?
כי אולי כשהגמרא שאלה שכיב מרע אם הוא מודה, אם זה מועיל או לא,
הדבר הקל ביותר היה להסביר שזה יועיל מדין דברי שכיבמרא, כמו שאמרנו בתחילת דברינו.
אבל הרי אמרנו שאצל גר אין עניין של דברי שכיבמרא,
אז ההוכחה מאיסור גיורא,
שזה לא בא מתור דברי שכיבמרא, אלא שיש לזה כוח עצמי,
לגדר הזה של קניין אודיתא,
שהוא מועיל אצל שכיבמרא, כמו שהוא מועיל אולי אצל כל אחד.
וכאן, כשמעיינים בדברי המפרשים, שדנו בזה די הרבה, אני מוכרח לומר,
הראשונים וגם האחרונים דנים בזה הרבה, מה זה הגדר הזה של קניין הודיתא?
אפשר להבין שזו נאמנות.
אם הוא אומר שזה שלו,
אז כמו שהודעת בלדין כי מהעדים דמי שהוא חייב,
ככה גם יש הודעת בלדין שזה אומר שזה שלו,
על רכוש אחר.
אפשר לומר שזה משהו של קניין, השאלה אם זה קניין, איך זה מועיל בתור קניין?
זו השאלה, הרי לא היה פה שום קניין.
אם לא היה שום קניין, אז איך זה מועיל?
ולכאורה צריך למשוך את זה לכיוון של קניין, אני אסביר.
כי אם נסתפק רק
בהסבר של נאמנות בתור הודאה,
כשאנחנו יודעים שהמקור של העניין
הוא הודאת בעל דין כמאה עדים דעמי,
הודאת בעל דין כמאה עדים דעמי זה דבר שמחייב רק כזה שמודה.
אם אדם אומר, אני חייב מנה,
אז אם הוא חייב מנה, אז זה מחייב את עצמו.
הוא לא יכול לחייב על ידי ההודאה מישהו אחר.
למשל, ניתן דוגמה: אדם, למשל, אומר: אני חייב לראובן כסף.
אז יבוא הבעלי חובות של המודה הזה ויבואו אליו לתבוע, זה בסדר,
אבל למשל יש גם גבייה לפעמים מלקוחות.
יבואו לגבות מלקוחות שקנו ממנו קרקע ויבואו לגבות מהם את החוב
במקרה שיש לו נכסים משועבדים.
על זה ברור, יבואו הלקוחות ויגידו: אתם אומרים שאנחנו צריכים לתת לכם? מה פתאום? הוא הודה, אז הוא מחייב רק את עצמו,
הוא לא יכול לחייב אותנו. לגבי כל מה שהיה מקודם,
הוא מחייב את עצמו, הוא לא יכול לחייב אחרים גם כן.
לכאורה,
השאלה הזו נשאלת פה גם בסוגיה.
הרי מה היה פה בדוגמה? הדוגמה היא איסור גיורא,
הוא ראה שאין לו דרך אחרת מאשר להעביר את הרכוש שנמצא אצל רבא לידי הבן הזה, רב מרי,
אז הוא אומר, אני מודה שזה של רב מרי.
אז רבא, לכאורה, זה אמור היה לחייב את רבא,
כי רבא מחזיק את הנכס הזה, הוא מחזיק את הכסף הזה.
אז אם הוא מחזיק את הכסף, יבוא רבא ויאמר,
הוא אומר, אז זו בעיה שלו.
למה זו צריכה להיות בעיה שלי?
אני לא חייב לתת, לקיים את מה שהוא אומר, הרי אמרנו, אין לו סיבה שהוא חייב.
אלא מה, בגלל שהוא אמר, אז הוא מחייב את עצמו. דעת בלדין היא בדרך כלל נוגעת רק לעצמו.
זו באמת שאלה גדולה, איך מועיל קניין הודיתא. אבל כורחנו,
אנחנו צריכים לומר שקניין הודיתא מועיל גם בתור קניין שמחייב את האחרים. אז מה שאני חושב שצריך להסביר, ועמלו על זה הרבה,
ממש כל גדולי עולם עמלו על הדבר הזה,
צריך להסביר שההודעה מלכתחילה לגבי מה שנוגע למה שהיה,
אז זה באמת מחייב רק אותו ולא יכול לחייב אחרים.
אבל כשזה אמור להיות לגבי מה שיהיה,
אז זה מחייב גם את האחר. אחרי שאני כבר נאמן על מה שהיה,
זה כאילו הופך את הדבר גם שהוא יהיה ומחייב גם את השני.
גם רבא, למשל, רבא לא טוען שזה של עצמו, של רבא,
אלא אומר: אני לא רוצה לתת.
אז אם הוא אומר שהוא לא רוצה לתת,
אבל הוא יודע שזה של איסור גיורא, והיות שאיסור גיורא מבחינתו הודה שזה של הרב מרי,
אז אפילו אם אנחנו אומרים תמיד על הודעת בלדין, על מה שהיה,
שזה מחייב רק
את עצמו,
אבל אחרי שהוא אמר את זה מכאן ואילך, זה מחייב גם את האחרים. מה פירוש מחייב?
זה הופך את זה לדבר כל כך ברור, שזה נהפך להיות לקניין. וזה החידוש שמתחדש פה, שזה קניין הודית.
על ידי ההודעה הזו זה באמת נהפך, הנכס שעליו היה מדובר הופך להיות לנכס ששייך לרב מרי.
זה חידוש גדול מאוד,
שהוא מועיל בתור קניין, ועל זה מדברים,
כפי שאמרתי, ואני חושב שפחות או יותר זה מוסבר,
כמו שאמרתי. אולי אני על זה אוסיף דברים.
אוסיף דברים משני כיוונים, דברים מעניינים כשלעצמם.
כי יש לדון, וזה באמת דנים המפרשים, כי בגמרא פה מדובר על איסור גיורא שהיה שכיב מרע.
וגם ברמב"ם, מי שיעיין בדף המקורות יראה בדברי הרמב"ם שהוא מביא את ההלכה הזו,
הוא מדבר על שכיב מרע.
נשאלת השאלה האם זה דין של שכיב מרע דווקא או שזה דין של כל אדם שיכול לעשות קניין הודיתא.
לכאורה בזה הסתפקו הגדולים.
וברמב"ם אנחנו רואים שהוא מדבר רק על שכיב מרע.
מה היתרון של שכיב מרע?
שכיב מרע, אמרנו שלגבי הגר זה לא שווה, כי דברי שכיב מרע,
אין דין של דברי שכיב מרע לגבי גר.
אז למה בכל זאת רמב"ם מדבר פה על שכיב מרע?
זו שאלה באמת מאוד חשובה.
אני חושב שהסיבה היא, כי אנחנו רואים שהודית את זה בסופו של דבר קניין.
מהו הגורם לקניין על ידי האמירה הזו?
זה רק אמירה,
אין מעשה, בדרך כלל צריך מעשה קניין.
אבל כאן האמירה היא כל כך חזקה וכל כך מחייבת,
שממילא היא הופכת להיות גם לקניין. זאת אומרת, פעמים שאתה יכול לעשות קניין אפילו בלי מעשה קניין, על ידי הדיבור.
ואולי זה הרעיון של שכיב מרע,
כי ההנחה היא בשכיב מרע שהדיבור שלו הוא דיבור יותר מחייב ומוחלט.
אז זה לא מדין דברי שכיב מרע, מה שאנחנו יודעים,
אלא זה מצד כוח הנאמנות של שכיב מרע,
כוח הנאמנות של כוח זה שהוא בוודאי אומר דברים בצורה מוחלטת,
וכיוון שהוא אומר את הדברים בצורה מוחלטת וגמורה,
אז הוא יכול להקנות אפילו בלי מעשה קניין, וזה מה שיועיל על ידי קניין הודית.
כי למעשה, יש כאן שאלה אחרת.
למשל, יש ששואלים,
וזו שאלה שנדונת בקצות החושן,
היא גם נדונת עוד קודם על ידי הט"ז בכל מיני דרגות.
למשל, אם באמת קניין הודית המועיל,
אז הנה יש לנו הרבה פטנטים, הרבה דברים שאפשר לעשות.
למשל, אדם, יש לו חמץ בבית,
אז הולך למכור חמץ, שומע הוא צריך למכור חמץ, יגיד: אני מודה שהחמץ הזה שייך לגוי.
ודי, ואז הוא באמת לא יעבור בבל יראה איזה. הקצות מדבר על השאלה הזאת.
זו המצאה נפלאה, אדם בקלות יכול להעביר את החמץ לגוי בלי שום פעולות אחרות, אולי מסובכות או לא מסובכות.
האם זה באמת אפשרי?
האם זה באמת אפשרי שיהיה דבר כזה?
הקצות מדבר על כך, והוא מביא תז שמדבר על דברים דומים אחרים שאני לא אאריך בהם כעת,
אבל הנקודה שאני חושב,
שזו הנקודה,
בחמץ דבר כזה בוודאי לא יועיל, קניין נודיתא.
למה?
כי בחמץ הרי הוא לא באמת רוצה לתת את החמץ לגוי,
הוא לא באמת מקנה את החמץ לגוי,
אלא מה? הוא רוצה להערים על הדין. ההלכה אומרת שבעל ירעיו בא להימצא בחמץ,
אז הוא רוצה להערים ולתת את זה לגוי, לפחות כאילו באופן פורמלי.
ההרמה אין בה גמירות דעת,
זה לא מספיק גמירות דעת. אז כאן להגיד "אודיתא" על ידי דבר של ההרמה נראה לי פשוט שלא יועיל,
וכאן מעשה קניין מועיל גם בהרמה,
אבל על ידי הדיבור, ההודאה בלבד, זה לא יועיל.
זה מקצה אחד. הקצה השני זה שכיבמרה,
שאצלו האמירה היא הרבה יותר ברורה. באמצע יש מציאות של אודיתא, בריא.
אדם שהוא בריא, ולא בתור הרמה, אלא בתור דבר שהוא רוצה כאילו להודות, הוא רוצה להעביר דבר בדרך של אודיתא,
האם זה מועיל או לא? כאן אנחנו רואים הסתפקות בדברי המפרשים הראשונים והאחרונים,
האם באמת זה מועיל גם באדם בריא או רק באדם שכיבמרה, כפי שנאמר בגמרא.
אז זה בעצם הסיפור של איסור גיורא. הסיפור של איסור גיורא, שהוא סיפור,
הוא בעצם בסיס להרבה הלכות שעסקו בהן, הרבה,
וניסינו קצת להעביר אותן, דברי שכיב מרע בכלל, דברי שכיב מרע בגר,
מצווה לקיים דברי המת,
והדבר העיקרי זה באמת אותו קניין, הודית,
שהוא באמת טעון הסבר וליבון ועיון גדול, שכבר עיינו בו, וגם אנחנו אולי עשינו משהו,
וכל מי שירצה ללמוד יותר,
הרי תמיד כדאי לו להמשיך ולעשות את זה.
אני אשאר בזה בינתיים.
אני אשאר בזה בינתיים.
אני אשאר בזה בינתיים.
