אנחנו בסוגיות שלנו,
מהסוגיות הנלמדות בדף היומי, אנחנו לפי הסדר ממשיכים בפרק החשוב הזה של "יש נוחלים",
שעוסק כבר, כפי שאמרנו בשיעורים הקודמים, בסוגיות קשות ומסובכות.
וגם היום אני מוכרח לומר שאני רוצה להיכנס פה על כצה המזלג אמנם, אבל לסוגיה אחת שהיא קשה,
מסובכת,
אבל אנחנו בלימוד צריכים לדעת שגם את הדברים הקשים צריכים ללמוד,
לא רק את הדברים הקלים.
וכאן ביש נוכלים זה עניין של ירושה.
בעניין הזה של ירושה,
אנחנו יודעים שאחד מהכללים המיוחדים בירושה,
על פי דין תורה,
זה שהבכור נוטל פי שניים.
אבל על הגדר הזה של הבכור שנוטל פי שניים,
יש כמה כללים.
אחד הכללים הברורים והידועים,
שאין הבכור נוטל פי שניים בראוי כבמוחזק.
זאת אומרת, מה שהוא נוטל פי שניים ביחס לאחים, זאת אומרת, חלק אחד כפול ממה שכל אחד מהאחים נוטל,
זה רק, אנחנו אומרים, ממה שהיה תחת ידי האבא, המוריש תחת ידו בפועל ממש.
אבל רכוש שלא היה תחת ידי האבא,
לא, זה לא היה אצלו,
זה רק היה ראוי לבוא אליו.
אז הדוגמה הרגילה המקובלת לדוגמה הזו של ראוי זו דוגמה של ירושה, שהאבא בעצמו אמור היה, או אמור לרשת,
דרך מישהו שמוריש לו,
אבא שלו, אח שלו, לא חשוב, יכול להיות, כל מיני צורות,
הוא אמור לקבל ירושה,
אבל הוא לא קיבל בחיים,
אלא זה הגיע רק לאחר מותו.
לאחר מותו, כיוון שכך,
ועכשיו היורשים של האבא הם מתחלקים במה שהאבא היה צריך לקבל,
כאן אנחנו אומרים שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
אז זה דין ראוי קלאסי,
ירושה שלא מומשה בחיים של האבא שעליו אנחנו מדברים פה.
הדיון שאנחנו דנים כאן בגמרא, וזה נושא יותר מסובך,
זה דוגמה של רכוש שאמור לבוא לאבא לא בצורה של ירושה,
אלא בצורה של חוב.
האבא, היה מגיע לו כסף מכל מיני לווים שהוא העלבה להם.
מגיע להם כסף,
הם לא הספיקו להחזיר לו את החוב
כשהוא היה בחיים,
ויוצא שהיורשים, דהיינו כל האחים עכשיו נגיד,
הצליחו בכל אופן לממש עכשיו את פירעון החוב לאחר מותו,
אז עכשיו אמורים לחלק את הכסף הזה שפרעו בחוב בין האחים היורשים.
זה לכאורה פשוט.
כאן יש לנו שאלה לגבי הבכור.
האם הבכור נוטל פי שניים בכסף כזה שאמור להגיע בדרך של פירעון חוב?
האם זה כמו ירושה או בשונה ממנה?
למה זה יכול להיות שונה ממנה? צריך להסביר.
כי בעוד שבירושה, כל זמן שאדם לא יורש,
אז אין כלום.
זה רק יודעים, כל אחד יודע שיש לו אבא או יש לו מישהו שהוא קרוב, שיש לו רכוש גדול, שהוא אפילו תמיד חושב על זה.
אם הוא ימות אני אתעשר מהירושה.
אבל זה לא נקרא שיש לו משהו.
הירושה לא נחשבת לשום דבר ביד, אין לך שום דבר ביד כאשר מישהו יורש,
לפני שהוא יורש, לפני שהמוריש מת.
אבל בחוב זה לא ככה.
כשאדם מקבל חובות,
אז החובות, הוא בעצם יודע עוד קודם שמגיע לו כסף,
ובאמת מגיע לו, מגיע לו גם בחיים. זאת אומרת, זה לא דבר שהוא מחוק ממנו בזמן שהוא חי,
או בזמן שעדיין לא שילמו, זה מגיע לו כסף.
כל אחד יודע, מגיע לי, פלורי חייב לי כסף.
יש לו נכסים שהוא צריך לשלם לי, הוא לא משלם אולי,
לפעמים הוא מתמהמה מן התשלום.
אבל אני יודע וכולם יודעים שיש לי אצלו חוב שמגיע לי.
ולכן זה יותר טוב מירושה,
מבחינת ההחזקה וההגדרה,
כל זמן שבאמת אפילו לא פרו. ולכן אנחנו מוצאים פה מחלוקת בגמרא,
בדף קכ"ד עמוד ב',
אנחנו מוצאים פה בגמרא, עומר רבא,
גבו קרקע יש לו, גבו מעות אין לו,
ורב נחמן אמר, גבו מעות יש לו, גבו קרקע אין לו. זאת אומרת, מחלוקת הפוכה כזו בין רבא לרב נחמן, כאשר מדובר על גביית חוב שהיורשים גבו,
אז יכול להיות, צורת הגבייה והפירעון יכולה להיות בשתי צורות.
יכול להיות שבאמת הלווה אסף כסף והביא כסף ממש מעות.
אז זו אפשרות אחת, אולי האפשרות הכי פשוטה בעולם.
אפשרות שנייה, כמובן, שאין לו הומאות,
אבל יש לו קרקע,
אז אפשר לממש את החוב,
את פירעון החוב, על ידי לקיחה של קרקע.
זו דוגמה של קרקע.
אז יש פעמים שגובים את החוב על ידי לקיחת קרקע,
יש פעמים אחרות שלוקחים את החוב על ידי זה שמקבלים כסף פשוט.
אז הנה רבא ורב נחמן חולקים פה מקצה לקצה.
רבא אומר שאם גבור קרקע יש לו, מה פירוש יש לו?
אז לבכור יש את הזכות לקבל פי שניים,
ודווקא במעות אין לו,
ואילו רב נחמן אומר,
הפוך,
לגבור מעות יש לו, גבור קרקע אין לו. וכאן צריך להסביר מה זה המחלוקת הזו מקצה לקצה, על מה המחלוקת הזו מבוססת.
אז מסבירים ככה,
שכאשר מדובר על קרקע, דווקא הסברה של רבא יותר מובנת.
מלכתחילה.
מפני שאנחנו יודעים שיש מושג שזה של שעבוד קרקעות,
שכשאדם חייב כסף
אז הקרקעות שלו משתעבדים לטובת המלווה,
זה נקרא שעבוד נכסים.
לכן אפשר בהחלט לומר שאף על פי שהאבא בחיים לא קיבל את הקרקע,
אבל היה לו כבר זכות קניינית בקרקע עוד לפני שהוא קיבל.
זאת אומרת, אפשר להגיד שהקרקע הייתה במידה מסוימת תחת ידו
או הייתה בבעלותו באיזו מידה, במידה של שיעבוד.
ככל שנגדיר את השיעבוד כזכות,
אותה זכות כבר הייתה בידו של האבא בחיים.
ולכן קרקע זה עניין של שיעבוד,
ברור יותר שזה כבר היה בידו.
זו סברתו של רבא.
רבא באמת אומר שגבור קרקע יש לו, גבור מעות אין לו.
וזה דברים שאנחנו יכולים לראות את זה דווקא בדף האחרון של מסכת בבא בתרא,
כפי שציינתי בדף המקורות,
בדף ק"א, הנה עמוד ב',
שם הגמרא אומרת שהרבה בסברה הזו שלו הולך לפי השיטה של שעבודה דורייתא,
ששעבוד הוא באמת מושג של התורה,
שיש דבר כזה, כמו שאמרנו, זה ממש זכות ממשית שישנה בקרקע לטובת המלווה,
כאשר חייבים לו כסף, מי שחייב לו כסף.
וזה דין של שעבודה דורייתא, זאת אומרת, זה מבטא בצורה עוד יותר משמעותית
את הגדר הזה שיש לו זכויות ממוניות בקרקע הזו.
זה מה שהגמרא אומרת בתקופה אינה, כי הגמרא בעצמה שואלת שם על רבא,
כי רבא בעצמו סובר ששיבוד עליו דאורייתא,
וזה קצת קשה איך הוא פה אומר דבר כזה,
אבל הגמרא אומרת, רבא באמת אומר את זה לפי השיטה של שיבוד על דאורייתא,
אף על פי שהוא בעצמו לא סובר ככה.
תהיינו שם ותראו שככה הוא אומר.
זה באשר לדברי רבא.
רב נחמן אומר הפוך,
ודברי רב נחמן באמת צריכים בירור מכיוון הפוך,
כי הוא דווקא אומר שבקרקע אין לו,
דווקא במאות יש לו. אז מסבירים פה המפרשים מסביב שדווקא במאות יש לו. למה מאות? יש לזה דבר מעניין, איזו הגדרה מעניינת יש פה.
כי אפשר כאילו להגיד באופן תיאורטי,
כשמדובר על הלוואה, אז אני הלוויתי, המלווה הלווה כסף.
הוא מלווה כסף.
אז דווקא כשהוא מקבל כסף,
ומסתכלים על זה כאילו הוא קיבל את אותו כסף בחזרה.
זה הפירוש. כסף זה לא משנה אם אתה מחזיק את המטבעות האלה או המטבעות האלה, כל אחד באמת,
העיקר שיהיה כסף.
אז ממילא כשהוא מלווה כסף ומקבל כסף,
זה נקרא שהכסף הזה כאילו אותו כסף הוא זה שיש לו בחזרה. זאת אומרת, זה באמת גדר אחר לגבי, לא גדר של שעבוד,
אלא מין הסתכלות כזו, כאילו מה שנתתי כך קיבלתי.
אבל דווקא בקרקע אני לא אומר את זה, כי אני לוויתי כסף, לא קרקע.
אז אם אני מקבל קרקע, זה לא מה שנתתי.
זה יוצא שזוהי הגדרה מאוד מעניינת של מושג של ראוי.
ראוי זה אומר שקרקע זה ראוי לפי זה,
גם קרקע משעובדת, ככה יוצא פה,
שגם קרקע משעובדת,
אנחנו אומרים שזה ראוי, כיוון שזה לא היה תחת ידו ממש.
גם הכסף לא היה, אבל הכסף, אף על פי שלא היה, אני מסתכל כאילו כן היה.
זה בעצם מה שיוצא כאן.
זה דומה קצת למושג שאנחנו מכירים אותו מגמרא בפסחים,
יש שם דיון, ציינתי אותו בדף המקורות, יש שם מושג לגבי בעל חוב, למפרע הוא גובה או מכאן או לאבא הוא גובה.
יש מושג כזה שנקרא,
אפשרות לומר למפרע הוא גובה.
זאת אומרת, מה פירוש למפרע הוא גובה?
זאת אומרת שאם אתה מקבל כסף או משהו,
אני מסתכל כאילו זה היה שלך מקודם, מההתחלה.
זה נקרא למפרע הוא גובה, זאת אומרת זה מימוש של מה שהיה לי על ידי מה שאני לוקח עכשיו.
עכשיו הגמרא בעצמה שואלת על רב נחמן וכאן אני רוצה רק להתייחס לזה כי זה באמת,
זה בעצם המחלוקת בין רב על רב נחמן.
הגמרא מיד במשא ומתן שלה,
יש שאלות על רבה, יש שאלות על רב נחמן.
בתוך הדברים יש כאן שאלה אחת מעניינת על רב נחמן. רב נחמן בעצמו הגמרא אומרת,
עד שאתה אומר שבגבור קרקע זה נקרא ראוי ובגבור מאוד זה לא נקרא ראוי,
זאת אומרת אבל עיקר הנקודה שבקרקע זה כן נקרא
ראוי זאת אומרת שהבכור לא נוטל פי שניים במה שגבו קרקע שואלת הגמרא
שואלת הגמרא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם
שואלת הגמרא
שואלת רב נחמן בעצמו אמר
אם יתומים יורשים
שגבו קרקע בחובת אביהם זאת אומרת שקיבלו קרקע עבור החוב שהיה מגיע לאבא שלהם
אז
בעל חוב של האבא זאת אומרת המלווה של האבא
הם קיבלו את הקרקע ממה שהאבא הלווה.
אבל עכשיו מגיע מי שהלווה לאבא והוא אומר: יש לכם קרקע שגביתם עבור החוב?
תנו לי אותו, כי מגיע לי כסף מאבא שלכם.
אז עכשיו השאלה היא אם הם יכולים לגבות את הכסף הזה, את הקרקע הזה או לא. אומרת הגמרא שכן.
רב נחמן אמר שכן.
רב נחמן אומר שבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם,
את הקרקע הזו.
מה הרבותא בזה?
כי הכלל הוא שיתומים חייבים לשלם מן הקרקעות המשורבדים
לטובת
מלווה שבא לטבוע חובות רק ממה שהם קיבלו בירושה.
אבל אם למשל יתומים יקנו קרקע שלהם חדשה,
אז הם לא צריכים לשלם מהקרקע הזו למי שהאבא חייב כסף, כי זו קרקע שלהם, הם לא לוו,
הם לא לוו,
הם צריכים לשלם רק ממה שיש להם מהאבא.
אז מה שהם קיבלו מירושה, יתומים צריכים לשלם לבעלי חובות, זה ברור.
אבל פה מדובר לא שמה שהם קיבלו בירושה,
אלא מה שהם גבו בחוב.
הם גבו קרקע בחובת אביהם.
וכיוון שהם גבו קרקע בחובת אביהם,
אז עכשיו מה אנחנו אומרים פה שגבו קרקע בחובת אביהם?
שבעל חוב יכול להגיד, זאת אומרת כאילו קיבלתם בירושה את הקרקע מאבא,
מגיעה לי את הירושה הזו.
זה מה שהגמרא שואלת על רב נחמן בעצמו.
אתה, רב נחמן, אומר שכשגבור קרקע אין לו, זאת אומרת שמה שקרקע זה נקרא ראוי ולכן הבכור לא נוטל פי שניים הנה כאן הדוגמה הזו מולמדת שבקרקע אתה כן גובה, בלחוב גובה.
שמים לב, הרי פה רב נחמן מדבר על בלחוב מקודם דיברנו על בכור אז מה זה אומר?
זה אומר שהגמרא פה תופסת
הגמרא פה תופסת שבכור ובעל חוב זה אותו דין.
זאת אומרת, אם אתה, רב נחמן, אומר שבכור לא נוטל פי שניים ממה שגבו קרקע,
אז איך בעל חוב כן גובה?
איך הוא אמר קשר? זה בכור וזה בעל חוב.
אז אנחנו רואים שהגמרא בעצמה סוברת שבכור ובעל חוב זה אותו דין.
מה זאת אומרת בכור ובעל חוב? כמו שבכור לא נוטל בראוי,
גם בעל חוב לא נוטל בראוי. זה בעצם כאילו יוצא מכאן שבעל חוב לא נוטל בראוי.
והגמרא שואלת, אם הוא כן נוטל,
סימן שזה לא ראוי כי הגמרא הרי אמרה הרב נחמן אמר שקרקע זה נקרא ראוי אז איך בעל חוב נותן? זאת אומרת שהגמרא סוברת שבעל חוב גם כן שבא לדרוש חוב שמגיע לו מהאבא
הוא יכול לקחת מהיורשים רק מה שהיה תחת האבא במוחזק אבל לא בראוי ככה לכאורה יוצא וזו באמת שיטה שנזכרת בשולחן ערוך
על ידי ערימה בסימן שציינתי פה בסימן קכד דוחו של משפט זה לכאורה פשט הגמרא
אבל אנחנו הרי יודעים שמי שיעיין יראה שיש על זה דיון מאוד רציני בין הפוסקים, האם באמת זה נכון שבעל חוב לא גובה בראוי?
האם זה נכון לומר שבעל חוב לא גובה בראוי?
האם בעל חוב הוא כמו בכור?
זאת אומרת, האם בבעל חוב יש הגבלה שהוא לא יוכל לגבות מן היורשים את מה שהיה רק ראוי לבוא לאבא שלהם?
זו באמת שאלה מאוד חשובה,
כאשר מצד אחד יש שאומרים שבאמת הוא לא גובה בראוי והדין שלו הוא כמו בכור,
לעומת זאת, יש שם באותו סימן, מי שיעיין יראה את השח הארוך שהשח מאריך בתוקף רב להוכיח ולהגיד שבעל חוב כן גובה בראוי ושזה לא נכון שבעל חוב הוא כמו בכור.
אז זאת אומרת שהוא סובר שבעל חוב גובה בראוי. מה הוא יעשה פה עם הגמרא?
אני נוטה להסביר שזה גוף המחלוקת פה. הרי בני מערבה,
הגמרא אומרת פה שמקודם רב נחמן אמר: גבור מעות יש לו, גבור קרקע אין לו.
רב נחמן בעצמו אמר את זה. כשרב נחמן אמר "גבור קרקע אין לו",
האם זה בהכרח מתנגש עם מה,
האם זה בהכרח מתנגש עם מה שרב נחמן פה אומר, שיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם, שמלחוב לא חוזר וגובה מהם, שמלחוב, סליחה,
חוזר וגובה מהם,
ייתכן מאוד שזה לא מתנגש.
כי יכול להיות שמי שאמר את השיטה האחרת,
הוא סבר שמלחוב כן גובה מרואים.
מה שהוא אומר שגבו קרקע אין לו, זה רק לגבי בכור,
אבל לבעל חוב הוא כן גובה מראוי, ככה הרי אומר השח, וזה בעצם מה שיוצא.
את זה אפשר גם למי שילמד טוב את הגמרא בפסחים,
בדף ל"א,
יראה שהדין הזה של יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם,
שבעל חוב חוזר וגובה אותם, הגמרא מסבירה את זה מצד עניינים של שיבוט עד רבי נתן, אני אומר את זה על קצה המזלג ממש,
אבל יש שם מישהו שלא סובר את זה,
ולפי ההבנה שלי, מי שלא סובר את זה,
הוא כנראה סובר שבעל חוב גובה מראוי.
זאת אומרת, בהחלט יש לנו כאן איזושהי השלכה מאוד משמעותית לגבי דיון של בעל חוב, ויש על זה דיון מואץ רציני בדברי הפוסקים,
כאשר בחור אנחנו אומרים שהוא לא נוטל בראוי, וזה ברור,
ויש כאן דיון עד כמה חוב נחשב לראוי,
כאשר סוף הסוגיה, דרך אגב,
ודף קכ"ה עמוד ב"י הלכתה, אומרת הגמרא,
בין קרקע בין מעות, אין לו, זאת אומרת שזה נקרא ראוי,
אבל זה לא אומר שאותו דין יהיה לגבי בעל חוב,
כי לגבי בעל חוב בהחלט יכול להיות שהוא כן יגבה מדברים כאלה שהגיעו על ידי פירעון חוב,
מפני שאצל בעל חוב העניין של ראוי הוא לא מהווה בעיה כמו שהוא מהווה בחוב. אז זה באמת מחלוקת בין הפוסקים,
ואת הנקודה הזו רציתי קצת להאיר ולהסב תשומת לב,
מי שיעיין בשח ובשמא ובקצות בסימן הזה ק"ד ילמד ויחכים, ועוד יש תמיד עוד מה להוסיף ולהסביר,
ואין כאן המקום להאריך בכל זה. אז בינתיים נישאר בזה,
ושלום שלום.
שלום שלום.
:::::
:::::::::::
