שלום, אנחנו פה בשיעור שלנו על אחת הסוגיות, מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי, על-פי הלכה ברורה.
ועכשיו נמצאים,
אפשר להגיד, בפרק, בעיצומו של הפרק השמיני במסכת בבא בתרא,
זה פרק "יש נוחלים", פרק ארוך גם,
גדול וחשוב, וגם אנחנו כבר
רוצים עוד להוסיף שיעור עליו גם היום,
כמו בפעם שעברה.
הנושא שעליו אני רוצה לדבר היום
אני קראתי לו: "דין יקיר
ונאמנות האב כלפי בניו".
זה בעצם הנושא.
זה נושא מאוד חשוב ומעניין, גם הלכתי, מאוד חשוב מבחינה הלכתית,
מהרבה בחינות.
זאת אומרת, העניין מתחיל מהעניין הזה של הבכורה,
העניין של הבכורה, שבכור נוטל פי שניים,
ועל זה נאמר בתורה, בפרשת כי תצא,
את בן השנואה יקיר לתת לו. זאת אומרת, יש שם את העניין הזה של
יכיר שהאבא כאילו ייתן פי שניים לבן הבכור,
כאילו יכול להיות שהיא דווקא תהיה בן השנואה, ואלה דברים ידועים מבחינת הדרשות,
אבל אנחנו כעת עוסקים בהלכות.
הפסוק הזה מדבר על זה שהאבא כאילו יאמר מיהו הבכור,
ולפי זה ידעו גם למי לתת אחר כך את החלק המיוחד של הבכורה.
אבל כפי שאמרתי,
הנושא הזה מתחיל בדין של הבכורה,
בעניין הזה של הירושה, אבל הוא עובר הרבה מעבר לזה.
או באמת, זה תלוי במחלוקת התנאים,
כפי שהגמרא פה בדף קכ"ז, עמוד ב',
כפי שאנחנו בדף היומי פחות או יותר,
הגמרא אומרת, הביאה כאן את המחלוקת של רבי יהודה וחכמים.
יש מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים לגבי עד כמה האבא נאמן לגבי העניין הזה. כי אם האבא נאמן, להגיד שהוא בכור,
עד היכן הדברים מגיעים שהאבא נאמן באמת להגיד על הבן שהוא בכור.
ועל זה אמר רבי יהודה, "מכאן יכיר יכירנו לאחרים" כתוב, אומרת הגמרא,
"מכאן אמר רבי יהודה,
נאמן אדם לומר זה בני בכור".
אבל הוא ממשיך,
כשם שנאמן לומר זה בני בכור,
כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה.
וחכמים אומרים אינו נאמן, זאת אומרת, פתאום רבי יהודה קופץ מעניין לעניין והוא עבר לנושא אחר לגמרי,
וזה דנים הראשונים. אז קודם כול, באמת ההלכה, דווקא, אני מוכרח לציין,
היא דווקא כרבי יהודה,
ולא כדעת חכמים.
ככה נפסק בדרך כלל בפוסקים,
כפי שאנחנו, מקובל עלינו הרמב״ם והשולחן ערוך, פוסקים כדעת רבי יהודה.
אז מה רבי יהודה בעצם אמר פה?
שכמו שאדם יכול לומר על הבן שהוא בכור,
כך הוא יכול לומר על הבן שאם הוא כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה,
ועל ידי זה הוא פוסל את הבן לכהונה. זאת אומרת, לא מדברים פה כבר רק
על עניין של ירושה,
אלא מדובר פה גם על העניין של פסילה אישית,
וזה מה שלפי זה יוצא, שרבי יהודה סובר שהפסוק יקיר נותן איזשהו מעמד מיוחד לאבא לומר דברים מאוד משמעותיים על הבנים. אז הנה הוא פוסל אותה בתור בן גרושה ובן חלוצה. לכאורה, איך זה כתוב בתורה?
איפה זה, מאיפה זה בא?
אז התוספות שואלים את השאלה הזו ומסבירים.
ויש לבסיס שני הסברים לעניין,
ושני ההסברים הם חשובים.
הסבר אחד, התוספות אומרים, כי אם האבא מוסמך להגיד
שהבן הוא בכור,
אז בעצם אם יש לו, נאמר, כמה בנים,
והוא אומר על אחד מהם שהוא בכור, אז אם הוא אומר על הגדול שהוא בכור,
אז מצוין.
אבל אם יוצא שהוא אומר על מישהו שהוא קטן שהוא בכור,
אז הוא גורם לצורה, בעקיפין, או כמעט ישירות,
שאלה שיותר גדולים מאותו אחד שהוא אמר עליו שהוא בכור, הם לא הילדים שלו.
זאת אומרת, הוא אומר שהם ממזרים,
שהם כאילו נולדו מאשתו,
אבל לא ממנו.
וזה משמעותי ביותר. פתאום אנחנו רואים שהאבא אומר על הבנים שנחשבים לבנים שלו,
שהם לא בנים שלו,
שהם ממזרים.
ואז, אם זה באמת ככה,
ברגע שהוא אומר על הבן הקטן שהוא הבכור,
ממילא הגדולים הם מעינוניים ממזרים, זאת אומרת שיש לאבא סמכות
לומר דברים חשובים ביותר הנוגעים למעמד האישי של הבנים,
אז ממילא אומרות התוספות, כל שכן
שהוא יכול לומר שבן גרושה או בן חלוצה זה כבר משהו הרבה פחות משמעותי.
כשאתה אומר על בן שהוא ממזר,
אתה פוסל אותו לקהל,
כשאתה אומר עליו שהוא בן גרושה או בן חלוצה,
אז אתה רק באופן יחסי לא פוגע בו כל כך, אתה רק אומר שהוא פסול לכהונה,
וזה דבר הרבה פחות חמור.
אז הנה, לכן התוספות ככה מסבירים. יש עוד הסבר של רבנו אליהו,
כפי שכתוב פה,
הוא דווקא מסביר שזה נדרש יותר מהמילים, בן השנואה, זאת אומרת מי שהיא שנואה אצלו,
דהיינו שאישה,
הוא יכול לומר על הבן שהוא בן של אישה שנואה במובן של האיסור, שהיא שנואה במובן הזה שהיא לא ראויה להיות אשתו,
ולכן הבן יוצא שהוא פסול. גם זו דרך להבנה.
אבל מה שיוצא מכאן,
הראשונים מדברים עד היכן הדברים מגיעים,
אבל באמת נראה שההסכמה של הפוסקים היא כפי שיוצא כאן,
שהאבא יכול להגיד על הבנים שהם ממזירים,
הוא בוודאי שיכול לומר עליהם שהם בני גרושה או בני חלוצה,
וזה בעצם נותן מעמד מיוחד לאבא.
חכמים, לעומת זאת, הגמרא אומרת,
חכמים אומרים שהוא אינו נאמן.
אז הגמרא בעצמה שואלת, לפי חכמים,
מה העניין, לפי חכמים הפסוק יכיר יכירנו? זאת אומרת, מה הם דורשים את הפסוק,
מהו החידוש אצלהם? אז הגמרא אומרת שלפי חכמים הפסוק נותן רק גדר הרבה פחות חזק לעניין הזה של הנאמנות, ומצטמצם רק לעניין הירושה.
רק לעניין הירושה. והגמרא אומרת, הכוונה בצריך הכרע.
בצריך הכרע זאת אומרת, להבדיל מדעת רבי יהודה,
שסובר שגם אם הבנים ידועים כבנים שלו,
בכל זאת הוא יכול לפסול אותם. זאת אומרת, הנאמנות של האבא, לפי רבי יהודה, היא גם כנגד הידיעה מקודם שהם הבנים, הוא כאילו אומר שהם לא הבנים שלו.
לפי חכמים אין דבר כזה,
אין נאמנות כזו,
וכל הנאמנות שישנה של האבא,
כאשר לא ידוע,
הוא בא מחוץ לארץ, מאיזשהו מקום, עם קבוצת ילדים, אתה לא יודע,
אז כאן האבא יגיד, זה בכור,
זה לא בכור,
אז זה לא במובן הזה שכשיודעים שזה הבן שלו והוא יכול לעשות אותו פתאום לממזר.
לפי חכמים אין דבר כזה,
אלא רק בצריך הכרה בשביל לברר איך לחלק את הירושה,
וזה הגמרא מסבירה פה,
וזה מוסבר בעוד מקומות גם במסכת קידושין.
אבל כפי שאנחנו באמת יכולים ללמוד כאן, ההלכה היא דווקא לא כחכמים,
אלא דווקא כרבי יהודה.
והדבר הזה, הזכות הזו של היקיר,
לפי המשך הגמרא, יש כאן בהמשך הגמרא, הגמרא מביאה פה בהמשך היו,
יש כאן בגמרא בהמשך בדף קכ"ז: "עומר רבי יוחנן אומר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא, אינו נאמן".
כאן אנחנו רואים שהרשב"א מפרש פה שהאומר בני הוא נאמן, זאת אומרת שזה דבר מעניין.
כמו שהוא יכול להגיד על מי שנחשב לבן
שהוא לא בן,
ואמרנו שעל פי זה הוא אפילו הופך אותו לממזר,
הרי מאידר גיסא הוא יכול אפילו לומר על מישהו שהוא לא בן, להגיד עליו שהוא כן בן.
זה באמת דברים מאוד מחודשים שיוצא לפי רבי יהודה בהיקף הדין שלו של עד כמה האדם נאמן לגבי בניו.
יש כאן נקודה מעניינת שאני חושב שצריך פה להסביר מה זה גדר הנאמנות הזו,
מפני שהרשב"ם פה בהמשך בדברים של רבי יוחנן שאמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן הרשב"ם מחדש חידוש מאוד גדול
כשהוא אומר על אחד שהוא בן ואחר כך אומר שהוא בעצם עבד שלו ולא בן אז הוא לא נאמן
הוא לא נאמן אבל ברגע שהוא אומר שהוא עבד הוא עכשיו חוזר בו
אז הוא לא יכול כבר לחזור בו בסדר נגיד שזה מובן אבל הרשב"ם אומר שהוא לא יכול לחזור בו אפילו בתוך כדי דיבור
אפילו בתוך כדי דיבור הוא לא יכול לחזור,
וזה דבר שלכאורה לא שמענו כדבר הזה.
יש כמה דברים בודדים שאנחנו אומרים שאדם כבר לא יכול לחזור בתוך כדי דיבור,
אבל גם כאן, הנה מין דוגמה שהרשב"א מחדש שאדם לא יכול לחזור בו בתוך כדי דיבור.
והאמת היא שצריך בירור גדול למה זה באמת שאדם נאמן,
הוא לא יכול לחזור בו אפילו בתוך כדי דיבור. ואני כשלעצמי נוטה להסביר
שכל הגדר הזה של יקיר,
שהוא מחודש מאוד,
שלפי רבי יהודה, שהלכה כמותו, כמו שאמרנו,
זה לא נאמנות.
זה באמת, זה לא גדר נאמנות. כי אם זה היה גדר נאמנות, היינו צריכים לבחון את האמירה הזו כמו שבוחנים כל אמירה מבחינת הנאמנות שלה,
מבחינת עד כמה שהיא מקובלת,
מבחינת האמינות לאור הנתונים המוכרים לנו.
פה אנחנו רואים שיש פה איזה מין קביעה חד-משמעית מיוחדת שהיא הדבר שקובע.
זאת אומרת, אם האבא אומר על ילדים שהם בנים או שהם לא בנים,
הוא לא יכול לחזור בו כבר.
האי החזרה היא כאילו הוא אמר דבר שאי אפשר לחזור ממנו.
ולכן כאן אפילו בתוך כדי דיבור, כי אם זה היה גדר של נאמנות רגילה,
אין ספק,
או לא היה אפשר לומר שהוא לא יכול לחזור בתוך כדי דיבור.
ולכן אנחנו צריכים להבין שזה דין מיוחד. דין יקיר הוא גדר מיוחד.
אנחנו יכולים לראות את זה, אני ציינתי פה בדף המקורות את דברי הרמב״ם, למשל.
ובאמת זה דבר מעניין.
הרמב״ם, כפי שאמרתי, פוסק את ההלכה כרבי יהודה.
וזה שם יבוא לידי ביטוי, הוא אומר,
שאם הוא אומר, למשל,
על הבן
שהוא לא בנו,
אז הוא נאמן,
אבל אם הוא אומר על האח שהוא איננו אח,
הוא לא נאמן.
זאת אומרת, אם אנחנו מדברים פה רק בגדרי ירושה רגילים,
בדרך כלל לגבי ירושה,
אז אנחנו יכולים להגיד שאדם יש לו נאמנות.
אדם יש לו נאמנות
לומר על הירושה דברים,
מפני שהוא בלאו הכי יכול,
אם הוא רוצה עוד בחיים,
לסדר את כל הרכוש שלו ולתת למישהו מעוניין ולמישהו לא מעוניין לא לתת.
אז אנחנו אומרים תמיד שלאדם יש מיגו לגבי ירושה,
שירושה זה דבר שלאדם יש מיגו עליו, וזה גם חכמים מסכימים,
כפי שאנחנו רואים פה מהסוגיה,
אבל חכמים,
כבר אמרנו מקודם,
הם לא נותנים לו אימון להגיד במקום שידוע משהו, להגיד כנגד זה.
רבי יהודה אומר שהוא כן נאמן גם כנגד חזקה,
אבל מתי אנחנו אומרים שהוא נאמן כנגד חזקה?
רק על הבן להגיד שהוא לא בן,
אבל להגיד על האח שהוא לא אח,
לכאורה מה ההבדל?
אם יש לו אחים שהם יורשים והוא אומר על האח שהוא לא אח,
אז בעצם למה הוא לא יהיה נאמן להגיד על האח שהוא לא אח כדרך שהוא נאמן
להגיד על הבן שהוא לא בן?
אבל הנה אנחנו רואים שזה ההסבר,
זה ההסבר בדבר,
מפני שלגבי האח אין את הנאמנות המיוחדת של יקיר,
ולכן כשלומדים את הרמב״ם בהלכה ורואים את ההבחנה היפה הזו שלגבי
אח אנחנו אומרים שאם הוא מוחזק בתור אח הוא לא יכול לבטל
את המעמד שלו וכאילו לשלול לו את הירושה על ידי האמירה הזו,
כי זה שיש לו מיגו זה לא שווה,
כי זה מיגו נגד חזקה,
בידוע שהוא כן אח,
אז הוא לא נאמן,
אבל כשהוא אומר את זה על הבן הוא כן נאמן להגיד שהוא לא בן.
זאת אומרת שעל הבן יש לו נאמנות, זה דין יקיר. זה לא נאמנות,
זה דין יקיר,
כפי שאמרנו,
ולכן באמת זה נפקא מינה לא רק לירושה,
אלא נפקה מינה גם לייחוס, לייחוס, זאת אומרת, למעמד האישי, להגיד שהוא יהיה פסול.
נקודה נוספת שאנחנו רואים בזה, וזה דבר מאוד מעניין,
זה למשל,
האם האבא יכול להגיד, ציינתי את הרמב"ם בהלכות ייסורי ביאה,
יש רמב"ם בהלכות נחלות ויש רמב"ם בהלכות ייסורי ביאה.
יש כאן דבר מאוד מעניין.
הנאמנות של האבא זה על הבן, ומה עם הנכד?
לכאורה, מה עם הנכד?
הנכד, אם הבן
הוא במעמד מסוים, אז הבן שלו לכאורה מקבל את זה גם כן. בא הרמב״ם ואומר לנו בהלכות קדושה, וזו הגמרא, גם כן דברים מפורשים,
שהוא נאמן על הבן להגיד שהוא ממזר,
אבל הוא לא נאמן להגיד על הנכד. ולכן כשיש נכד,
אז הוא לא נאמן גם על הבן.
זאת אומרת, אין פה בחינה של נאמנות,
אלא דין אמירה שמוגבל מצד דין התורה על הבן.
ולכן ברגע שזה כבר משפיע על הנכד,
אז הוא כבר לא נאמן גם על הבן.
וזה דין מאוד מעניין, כפי שאמרנו.
זאת אומרת, שוב, זה דין שיש בן ועדיין אין לו בן אחר,
הוא נאמן לדבר על הבן.
זו לא נאמנות, אלא הלכה מיוחדת של יקיר.
מאידך גיסא,
הרמב"ם בהלכות נחלות אומר, ויראה לי, כשהרמב"ם אומר ויראה לי,
זאת אומרת, הוא רואה פה איזה עניין של חידוש.
כשאבא אומר על הבן שהוא לא יורש,
שם הוא משפיע גם על הנחם.
זאת אומרת, בעוד שבדין של ייחוס של המעמד האישי,
הרמב"ם מדגיש שאם יש נכד אז הוא לא נאמן גם על הבן.
לגבי ירושה, אם הוא אומר על הבן שהוא לא בן אז הוא גם משפיע על הנכד.
זה חידוש, שאלה רמב"ם, כי לכאורה אם למדנו לגבי ייחוס שלא נאמן על הנכד,
למה לגבי ירושה אנחנו אומרים שהוא כן נאמן על הנכד?
אבל זה כי אפשר לומר שזה תמיד בסופו של דבר הבן, הנכד, כשהוא יורש,
אז הוא יורש כאילו דרך הבן, כבר דיברנו על זה בשיעור הקודם.
ולכן לגבי זה הנאמנות שלו היא יותר גדולה
להגיד שהוא בכל זאת לא יורש, גם הנכד לא יורש, וזה חידוש, הרמב״ם אומר את זה בלשון ויראה לי,
כי באמת לכאורה אפשר היה לומר שאם הוא לא נאמן רק על הבן ולא על הנכד, אז גם לגבי ירושה.
אבל כאן הרמב״ם באיזשהו מקום מחדש את זה ומבדיל. סוף דבר,
יש פה גדר מיוחד של נאמנות על הבן, ועוד יש,
זאת אומרת, להגיד
על מי שהוא בן שהוא לא בן,
ולהגיד מי דרגיסא על מי שהוא לא ידוע כבן שהוא כן בן.
זה בעצם דברים מאוד מחודשים שאנחנו לומדים דרך המושג הזה של יקיר יקירנו,
כפי שלמדנו מכאן, ואידך זיל גמור.
שלום שלום.
