זה שלום. היום אנחנו לומדים קצת בסדר שונה,
שתמיד אנחנו מנסים ללמוד איזו סוגיה שקשורה לדף היומי,
אבל היום אנחנו כבר הנהגנו גם מזה שבימים שנמצאים לפני ימים ומועדים מיוחדים,
אז אנחנו משתדלים ללמוד משהו שקשור לעניין הדיומא.
וממילא גם חשבתי שזה יהיה דבר נכון ודבר בעיתו מה טוב ללמוד על מצוות נר חנוכה,
דברים שקשורים לעניין של נר חנוכה, שזו המצווה שאנחנו עכשיו מתקרבים לקיומה בימי החנוכה ממשמשים ובאים.
ועל זה אני רוצה ללמוד,
על פי כמובן הגמרא,
במסכת שבת, ששם נמצאות הסוגיות שקשורות לחנוכה.
יש הרבה סוגיות והרבה עניינים, אבל אולי אני אגע בנושא שהוא די מרכזי ומשמעותי מבחינת המצווה הזו. הגמרא אומרת, בדף כ"א עמוד ב' במסכת שבה,
והקוראון כמובן נמצא בדף המקורות, שבו אפשר יהיה לראות וללמוד,
מי שירצה עוד להרחיב ולהוסיף,
הגמרא אומרת: תענו רבנן מצוות חנוכה נר אישו ביתו,
והמהדרין נר לכל אחד ואחד.
במהדרין, מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך.
ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך.
זו הברייתא, אפשר לומר, היסודית, המרכזית, שקשורה למצוות נר חנוכה.
ויש לנו פה ללמוד ולהבין מה נאמר כאן.
נאמר כאן, קודם כול, שמצוות נר חנוכה,
כמו שכתוב פה, נר איש וביתו.
השאלה, מה פירושו של עבר נר אישו ביתו, ומה עניינם של המהדרין שאמרו עליהם שידליקו לכל אחד ואחד? ואני אסביר את השאלה.
כי באמת, כשלומדים על עניין ומעיינים במצווה המיוחדת הזו של הדלקת הנר,
שזו מצווה כמובן חביבה, שכולם אוהבים לקיים אותה,
ברוך השם,
אבל צריך להבין בעצם מה בעיקרה של המצווה.
ויש הרבה שמבינים שהמצווה היא מצווה של הבית.
זאת אומרת, יש מצווה להדליק נר חנוכה, שיהיה לבית נר חנוכה, ואפילו מדמים את זה,
תכף אנחנו נראה שהדבר הזה נזכר גם בדברי ראשונים,
דומה ממש למזוזה.
יש מצוות של הבית, למשל מזוזה.
מזוזה זה מצווה של הבית, זה לא מצווה של הבן-אדם.
יש מצווה לבית, שיהיה לבית, לפתח הבית, מזוזה.
ממילא יש רבים, אני אומר, שמבינים שמצוות נר חנוכה זה מין סוג של מזוזה לבית בימי החנוכה.
יש מזוזה ויש בחנוכה, יש גם נר שנמצא על הפתח כמו מזוזה.
זו הבנה אחת של המצווה.
ההבנה השנייה של המצווה היא שזו בכל זאת מצווה אישית,
מצווה שיש לכל אחד מצווה להדליק נר חנוכה,
כמו מצווה שיש לכל אחד ליטול לולב,
כמו שיש לכל אחד מצווה לאכול מצה.
אז זו לא מצווה של הבית שיהיה לולב, זו מצווה של האדם.
ואז כשאנחנו מאיינים בדבר זה לא מזוזה.
באמת זו שאלה מאוד מעניינת, כי מי שסובר למשל שהמצווה הזו היא מצווה שקשורה לבית,
אז ממילא יוצא שאם אדם אין לו בית, לדוגמה, או שהוא מטייל למשל מחוץ לבית ונמצא בשטח, בשדה,
נוסע אפילו עם המכונית שלו, מטייל,
אז נגיד עליו שהוא פטור מן המצווה,
מפני שאין לו בית עכשיו, עכשיו אין לו בית, הוא מחוץ לבית,
או שבכלל אין לו בית או שאין לו עכשיו בית,
אבל אם אנחנו רואים שזו מצווה אישית,
אז זו מצווה שיש לקיים אותה גם בלי בית,
זה לא תלוי בבית.
ועל זה,
אם אנחנו מבינים את שני הצדדים האלה אז אנחנו באמת יכולים ללמוד שוב את הגמרא שקראנו אותה.
ואז אנחנו באמת יכולים ללמוד את זה כך או כך.
מצוות חנוכה, נר אישו ביתו, לכאורה מכאן משמע נר אישו ביתו, משמע כאילו שזו מצווה של הבית.
זו הגישה שסוברת שזו באמת מצווה של הבית.
אז מה זה המהדרין?
המהדרין הוא נר לכל אחד ואחד.
מה הפירוש? יש כאן שני שלבים בהידור, אבל אני מדבר כרגע על השלב הראשון.
השלב הראשון של המהדרין זה נר לכל אחד ואחד. מה זה נר לכל אחד ואחד?
אז זאת אומרת, ובאמת אפשר היה להבין, וזו בעצם ההבנה השנייה: אם נר אישו ביתו משתמע כרעיון שזה של הבית,
כשמדובר במהדרין שמדליקים נר לכל אחד ואחד,
אז דווקא משמע שזה מצווה אישית.
ואז אני לא אגיד שמדליקים לכל אחד ואחד,
אלא הכוונה היא שהמהדרין, נר לכל אחד ואחד, פרושו של דבר שכל אחד ידליק נרות.
אז זה באמת הצד השני.
הצד השני הוא שבאמת יש מצווה אישית להדליק נרות.
אז איך יסביר אותו מפרש את מה שכתוב במשפט הראשון, "נר איש וביתו"?
הוא יפרש שאין כוונה שזו מצווה של הבית,
אלא הברייתא באה לחדש לנו, התנאה של הברייתא באה לחדש לנו בהתחלה,
כאילו משהו במגמה חסכונית,
שאומנם יש מצווה לכל אחד ואחד להדליק נרות, אבל אפשר לצאת ידי חובה כשאחד מדליק לכולם. זה חידוש.
ככה אפשר להבין ברש"י.
רש"י ככה אומר, כשרש"י לומד את העניין הזה, אומר רש"י: נר אחד בכל לילה, ואיש וכל בני ביתו, סגיל הוא בנר אחד.
סגיל הוא, פירושו של דבר, די להם, מספיק להם. זאת אומרת, ההוראה של הברייתא היא שאין צורך שכל אחד ידליק, אולי זה גם בעיה, יש שמן, לא תמיד השמן הוא מצוי,
אז אם אין הרבה שמן, אז ידליק רק אחד את הנרות. רק אם הוא מעדר והוא רוצה לקיים מצווה בהידור, אז כל אחד ואחד ידליק את הנרות.
לעומת זאת, לפי הדעה הראשונה שהזכרנו, שבאמת הפירוש של המשפט הראשון אומר שזה נר אישו ביתו, שזו מצווה של הבית,
אז מהדרין לכל אחד ואחד זה אפילו חידוש,
שהוא אפילו לא כל כך מובן מה זה מהדרין לכל אחד ואחד, אם זה מצווה על הבית, מה, יש מצווה במזוזה גם כן, שיש מזוזה שלכל אחד ואחד בבית יהיה לו, לא שמענו על זה ששמים מזוזות כמספר בני הבית.
אז בכל אופן,
איזה מין הידור מאוד מיוחד שהוא לא דומה למזוזה, ובכל זאת הוא נזכר כאן בתור הידור.
אז רואים שיש פה משהו כמין, אפשר להגיד ששתי השיטות אולי מתקרבות זו לזו.
כשאנחנו מעיינים בדבר עוד, בדברי הפוסקים,
אנחנו רואים באמת את דעתו של הרמב"ם.
דעתו של הרמב"ם היא שכשאמרו המהדרין שמדליקין לכל אחד ואחד,
אז הוא מסביר שאחד מדליק,
אלא מדליק נרות הרבה כמספר בני הבית.
זה מה שהרמב"ם מסביר.
זאת אומרת שזה לא משנה את העיקרון שהמצווה היא מצווה של הבית,
או שבעל הבית לבדו מדליק, אלא זה לא משנה את העיקרון הזה, זה לא קובע כלל חדש,
אלא על-פי אותו עיקרון הוא רק אומר כמה נרות להדליק כמספר בני הבית.
עכשיו, כיוון שאותה שיטה סוברת כך,
ממילא כשמדובר אחר כך על המהדריני מן המהדרין,
שמדליקים נרות לפי מספר הימים,
אז הרמב"ם בעצמו מתלבט ואומר את הדברים.
כי לכאורה אם ככה, אז צריך לומר, אם יש לאדם חמישה בני בית, יושבים חמישה בני המשפחה, אז ביום הראשון ידליקו חמש נרות, ביום השני ידליקו עשר נרות, ביום השלישי חמש עשרה וכן הלאה.
והרמב"ם אומר אולי שזה כך צריך להיות.
אבל הרמב"ם בסוף אומר שהמנהג זה לא ככה.
המנהג, שרק אחד מדליק אבל רק לפי מספר הימים. זאת אומרת,
שכאילו המהדרין מן המהדרין שאמרו להדליק את הנרות לפי מספר הימים ויתרו או אומרים שזה עדיף שלא לקיים את המנהג של השלב הראשון של כל אחד ואחד.
זאת אומרת שזה לא יהיה,
כי אם אנחנו ננסה לשלב את שני ההידורים אז יצא מצב שיהיו המון נרות וכבר לא ידעו מה זה הסיבה לריבוי הנרות, בגלל מספר בני הבית שהם מרובים או לפי מספר הימים או לפי שניהם, אין שום היכר,
לא יוכלו לדעת, אי-אפשר יהיה לראות כלום.
ולכן המנהג שהתפתח לפי השיטה הזו, שמדליקים רק חנוכיה אחת לפי מספר הימים. זוהי באמת דעתו של הרמב"ם, וגם התוספות כאן במקום עומדות, גם התוספות עומדות על זה.
לעומת זאת, אם אני אומר שכשאנחנו מדברים על המהדרין לכל אחד ואחד, פירושו של דבר שכל אחד מדליק,
שזה הפירוש של לא לחסוך בשמן,
אלא עיקר העניין היה שבעצם זה מצווה אישית.
של כל אחד ואחד, אז כל אחד מדליק נרות בפני עצמו. אם כל אחד מדליק נרות בפני עצמו, אני יכול לקיים גם את זה שכל אחד מדליק וגם שכל אחד מדליק לפי מספר הימים.
אם אנחנו נתבונן בסופו של דבר, זאת אומרת שהמהדרין מן המהדרין שוב אינם סותרים את המנהג הראשון, בגלל שכל אחד מדליק בנפרד. זה לא שאחד מדליק חנוכיה אחת גדולה כזו,
אלא כולם מדליקים, כל אחד מדליק חנוכיה בפני עצמו.
אם נתבונן בדבר זה בעצם לכאורה המחלוקת
הזו מפורשת בין המחבר בשולחן ערוך, נאמר, לבין הרמ"א, כי המחבר בשולחן ערוך תופס כשיטת הרמב"ם שמדליק רק בעל-הבית, לפי מספר הימים, ורק חנוכיה אחת, וזו החנוכיה, וזו בעצם השיטה שסוברת, שהחנוכיה היא מצווה של הבית, ואם זו מצווה של הבית אז אין עניין ששניים ידליקו, כמו שאין עניין שכל אחד ישים מזוזה.
זה נכון.
לעומת זאת, השיטה האחרת, לפי הרמ"א, שאומרת שהמנהג שאנחנו מכירים,
שכל אחד מדליק חנוכיה בפני עצמו,
זה נשאר כהלכה שקיימת גם לפי המהדרין מן המהדרין, ובאמת, לפי ערימה (שולחן ערוך) אנחנו אומרים שכל אחד מדליק בפני עצמו, או יכול להדליק, זאת אומרת, ככל שכל אחד יוכל להדליק בפני עצמו זה הידור יותר גדול, שידליקו הרבה את הנרות. זאת אומרת שבהחלט אפשר להבין שלפי ערימה, אני חושב שאפשר בהחלט להבין,
שלפי ערימה זה מצווה אישית,
כמו לולב, לולב, כל אחד נותן לולב, אז ככה גם בחנוכה, כל אחד מדליק קנה חנוכה אם אפשר. אם אי אפשר, אז יהיה רק אחד והוא יוצא בו ידי חובה.
אבל מלכתחילה זו מצווה אישית ולא מצווה של הבית.
לעומת זאת, לפי המחבר,
אנחנו רואים שזו מצווה של הבית ורק אחד מדליק, מפני שזה באמת דומה למזוזה.
למשל, יכול להיות נפקא מינה, כפי שאמרנו בתחילת דברינו, אדם שאין לו בית או לא נמצא עכשיו בבית היום או בימי החנוכה,
אפילו נמצא בשדה או בדרכים,
נוסע עם המכונית.
אם אני אומר שזו מצווה של הבית, כמו מזוזה,
אז כמו שכשאדם נמצא בדרך הוא פטור ממזוזה, ככה הוא גם יהיה פטור מנר חנוכה.
אבל אם אני אומר שזו מצווה אישית,
אז יכול להיות שיש לו בעיה טכנית שהוא לא יכול להדליק בחוץ,
כיוון שאם הוא ידליק בחוץ הנר לא יתפוס, אז זה לא שווה.
אבל אי-אפשר להגיד שהוא פטור, אז לכאורה בעצם יהיה ראוי שאדם שנמצא בשטח, בדרך,
יסתדר על עצמו איזה אקוואריום כזה וידליק בדרך, כי לפי ערימה נראה לי שזו מצווה אישית, שבאמת מן הראוי לקיים אותה, בין אם אתה בבית בין אם אתה בדרך.
את היסוד הזה אנחנו בעצם רואים מכמה מקומות ובכמה סוגיות שאינני יודע עד כמה אפשר להאריך בהן, אבל ניתן דוגמה אחת, הדוגמה של אכסנאי. הגמרא לא מדברת
על מישהו שנמצא בדרכים בכלל, זה הגמרא לא מדברת עליו. כנראה שעליו
לא הייתה שאלה מפני שמא איך הוא יכול להדליק ולאו הכי לא יכול.
אבל הגמרא מדברת על אכסנאי, והגמרא בדף כ"ג אומרת שאכסנאי חייב בנר חנוכה והוא משתתף בפרוטה עם הבעל הבית. מה זה אכסנאי? אכסנאי זה אורח שמזדמן למקום.
אז עכשיו יש כאן חידוש בגמרא שאכסנאי חייב. השאלה, איך מסתכלים על החיוב של האכסנאי?
וכאן אנחנו רואים באמת הבדלים בגישות שקשורים, שהגישות האלה תלויות בשאלה העקרונית
שהעמדנו בתחילת דברים, מקודם, ואני אסביר.
ער"ן באמת כאן, אצלו הדברים מאוד ברורים.
ער"ן, כשהוא לומד את הסוגיה של אכסנאי,
אז הוא מפרט לנו שהחידוש של אכסנאי חייב בנר חנוכה, מה החידוש בזה?
החידוש בזה שאכסנאי,
יכולתי לחשוב שאכסנאי פטור מנר חנוכה,
ולמה הייתי יכול לחשוב שזה כמו מזוזה, שהיות שהוא לא בבית, אז זה לא מזוזה,
אז הוא לא חייב בנר חנוכה?
אז החידוש הוא שהוא כן חייב.
זאת אומרת, החידוש באכסנאי שחייב זה בעצם הלימוד של מה שאנחנו אומרים,
שזה לא חיוב של בית אלא חיוב אישי,
מכיוון שזה חיוב אישי גם כשאין לך בית, כשאתה לא בבית אתה גם כן חייב בהדלקת נר חנוכה, ולכן נותנים לו עצה שהוא ישתתף, נותנים לו דרך להקל על עצמו שהוא לא צריך להדליק ממש נרות אלא יכול להשתתף על ידי פרוטה.
זו השיטה של הר"ן, כפי שהוא מסביר לנו את החידוש של אכסנאי.
כלומר, זאת, כשלומדים את הראש, רואים שהכיוון הוא הפוך.
אכסנאי חייב בנר חנוכה,
החידוש הוא שהוא באמת חייב. זאת אומרת שהוא באמת חייב, זאת אומרת ש... כי באמת, כיוון שהחיוב הוא על הבית,
אז ממילא החידוש הוא שאכסנאי, גם אצלו זה נקרא בית.
אלא שגם אצלו זה נקרא בית, וממילא, לכן הוא חייב בהדלקת נר חנוכה גם כן,
בגלל שהבית נקרא גם על שמו אף על פי שהוא רק אכסנאי.
לעומת כל בני הבית שיוצאים מידי חובה בנר הזה של הבית,
שבעל הבית מדליק עבורם, היות שהוא רק אכסנאי,
אז הוא צריך להשתתף בפרוטה. זאת אומרת, השאלה מאיזה כיוון אתה בא, אתה בא מהכיוון שהחידוש הוא שבאמת הוא חייב אף על פי שאין לו בית,
או שהחידוש הוא מהצד השני,
שזה נקרא בית שזה מספיק חזק.
הבית של אח סיני, גם הוא נקרא בית לצורך זה שחייב בני חנוכה.
הן אלו מכאן ואלו מכאן מגיעים לגבי אח סיני, לגבי אותה מסקנה.
אבל הדיון הזה הוא דיון שיש לו עוד הרבה היבטים ונפקא מינות,
ואין כאן המקום, כפי שאני אומר תמיד,
ההרחבה תמיד יכולה להיות, ולפי דף המקורות אפילו, מי שיעיין קצת במקורות האלה שנזכרים כאן,
יוכל לעיין וללמוד ולהבין יותר גם בנושא של,
יש כאן נושא יפה לגבי הרועה,
אם הרועה חייב להדליק, הרועה הרי לא יכול, זה באמת מדובר בגמרא על הרועה שהוא נמצא בחוץ,
הוא לא מדליק,
אז מה נאמר על הרועה?
אדם בשדה באמת, בחוץ,
שהוא לא מדליק, דווקא נאמר עליו, אז מה כתוב? שהוא יברך על הראייה,
יברך על הראייה, כשהוא רואה את הנרות של אחרים,
יברך שעשה ניסים לאבותינו.
וכאן אנחנו באמת צריכים להבין מה זה העניין הזה,
תוספות במסכת סוכה מסבירים
שלמה מברכים על ראייה?
פרסום הנס, יש בזה עניין.
יפה.
באים ראשונים אחרים ואומרים, וגם נאמר ככה בשולחן ערוך,
שאם בן אדם הדליקו עליו בבית, בכל זאת,
הוא גר במקום שגר ואשתו מדליקה עליו, כפי שהדין באמת אומר ומחייב,
אז כיוון שאשתו מדליקה עליו, אז הוא יוצא ידי חובה.
אז אם הוא יוצא ידי חובה,
אז עכשיו, כשהוא נמצא במקום שהוא נמצא מחוץ לבית ורואה נרות, האם הוא יברך או לא יברך? אומרים הראשונים: הוא לא יברך.
למה לא יברך? הרי פרסום הנס, מבחינתו,
מה שאשתו הדליקה, הרי הוא לא רואה.
הוא לא רואה את מה שאשתו הדליקה, הוא רואה רק עכשיו את הנרות.
בכל זאת, הם מבינים מה אנחנו לומדים מדבריהם,
שבאמת הבינו שגם מי שנמצא מחוץ לבית חייב במצווה.
זאת אומרת, החיוב של המצווה, גם כשהוא נמצא מחוץ לבית.
אלא כשאשתו מדליקה עליו, אז הוא יוצא ידי חובה. כשאשתו לא מדליקה עליו,
הוא נמצא מחוץ לבית והוא לא יכול להדליק.
אמרו, לפחות תברך שעשה ניסים. זאת אומרת, שעשה ניסים זה חלק מקיום המצווה שהוא מחויב בה.
הנה אנחנו רואים, כי אם היינו סוברים שכשהוא לא בבית הוא פטור מן המצווה, זה לא משנה בלבכי אם אשתו מדליקה או לא מדליקה.
ואז היינו אומרים שהוא היה צריך להדליק על הראייה,
בכל אופן,
בלי קשר לזה מצעד הסברה של פרסום הנס.
כך אומרים התוספות במסכת סוכר,
גם זה בדף המקורות.
אז הנה, ככן, הדברים האלה יפים ומעניינים וחשובים, וזמנם באמת נכון ללמוד פה על המצווה הזו. זו מצווה של הבית או מצווה של הבן אדם,
ויש לזה עוד עומק ודברים נוספים לומר,
אבל אין כאן מקומם במסגרת שלנו, ובינתיים נישאר בזה, בעזרת השם.
אז כל טוב ושלום שלום.
