שלום לכולם.
אנחנו ממשיכים, כפי שאני אומר תמיד,
את השיעור שלנו על אחת הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
על פי הלכה ברורה, והיום באופן מיוחד אני מדגיש את זה,
כיוון שבאמת השיעור,
יש לו משהו מן השיטה של הלכה ברורה, וכפי שנראה,
יבוא לידי ביטוי העניין הזה.
והשיעור עצמו על הנושא הוא מיצר שהחזיקו בו רבים,
מושג שאפשר להגיד שמוכר לנו מכמה מקומות בגמרא בכמה סוגיות.
יש מושג שנקרא מצר, שהחזיקו בו רבים, אסור לכלקלו.
ועל העניין הזה אני רוצה היום לדבר באופן לימודי,
לפי המתבקש מן הלימוד בגמרא, שאנחנו נמצאים בו פחות או יותר בדף היומי,
שזה במסכת בבא בתרא,
בפרק שישי,
בדף, הסוגיה שאני מדבר עליה כרגע היא בדף צ"ט ובדף ק'.
יש לנו שם משנה.
המשנה אומרת,
מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדה. הוא היה מישהו שיש לו שדה, אבל באמצע השדה, או באיזשהו מקום בשדה, יש דרך של הרבים.
הרבים הולכים שם, רגילים ללכת, וזה כבר, כמו שאומרים, מקובל, דבר שאנחנו
אפילו לפעמים די מכירים אותו במציאות שלנו, לאו דווקא בשדה,
יש לפעמים בבתים שבילים כאלה,
זה באמת נושא הלכתי חשוב,
שכשיש דבר כזה,
אז לפעמים זה שהוא בא לשדה, זה מפריע לו אולי.
באמת לא ברור, כשמדובר על דרך הרבים הזו,
מה היה, איך זה התחיל. כי זה באמת כאן, לפי המשנה, לכאורה לא כתוב. המציאות היא שהרבים הלכו, אי-אפשר לדעת מה זה היה.
יכול להיות שזה היה מלכתחילה רשות הרבים,
יכול להיות שזה רק הוא הלך ובעל השדה שתק והסכים במשך שנים,
אבל אולי על זה לא מדובר.
מדובר על כך שכשהיה לו דרך הרבים בשדה,
אז לפעמים הוא מחליט: בסדר, מילא, הרבים עוד הולכים בשדה שלי,
אבל היה נוח לי יותר שזה יהיה במקום אחר בשדה, יש לו חישובים משלו,
שהוא כבר לא רוצה לבטל את הדרך לגמרי,
אבל הוא אומר אולי להזיז אותה ממקום אחד למקום שני, ועל זה נאמר במשנה:
נטלה ונתן להם מן הצד. זאת אומרת, הוא כאילו משנה,
הוא ניסה באופן חד-צדדי, נקרא לזה אפילו,
לשנות.
אז מה הוא עשה? הוא לא מנע לגמרי את הדרך, הוא לא מנע אותם לגמרי לעבור, אלא נתן להם מן הצד,
ונתן להם מן הצד, כאילו במקום.
אז מה נאמר עליו במשנה?
מה שנתן, נתן, ושלו, לא הגיעו.
זו באמת הלכה, אפשר להגיד, קשה, מבחינת הבעל השדה. יש כאן הלכה קשה.
ההלכה הזו אומרת
שנתת דרך, נתת,
אבל מבחינה זו אתה לא יכול לסגור את הדרך הראשונה,
בעוד שהוא מפסיד,
לא רק שלא הצליח, אלא אפילו הוא יוצא שכעת הפסיד עוד שטח נוסף
בתוך השדה, והוא צריך לאפשר שם לרבים ללכת גם פה וגם שם.
ועל זה בעצם הגמרא מדברת.
הגמרא מדברת על כך, "המה היא שלו לא הגיוס?" זאת אומרת,
למה באמת הוא לא יכול בסופו של דבר להעביר את הדרך ממקום למקום?
וכאן באמת צריך להבין
שזו שאלה שהגמרא כאילו שואלת למה הוא לא יכול. עכשיו השאלה היא
למה הגמרא שואלת שאלה כזו?
אולי באמת הוא לא יכול? מי אמר שהוא יכול להחליף?
הרי הרבים כבר הולכים, יש להם אולי חזקה כבר של הרבה זמן,
שהם הולכים במקום אחד.
הרשב"ם אומר,
פירוש הרשב"ם אומר,
שהרבים,
שהדרך שהוא לא יכול,
שלכאורה הגמרא חשבה, נגיד בצורה ברורה יותר,
הגמרא חשבה שזה פשוט שהוא יכול להחליף את הדרך,
כי על כגון זה נאמר, שכופאים על מידת סדום.
זאת אומרת, בעצם מה אכפת כאילו לרבים אם הולכים מכאן או מכאן?
בסופו של דבר יש להם דרך,
והוא מצידו זה השדה שלו, ואם זה חשוב לו, כנראה משהו בשימושים שלו בשדה,
אז תן לו את זה.
אז הגמרא בעצם אומרת
שזה אולי פשוט שהוא יכול להחליף בגלל שכופאים על מידת סדום.
על הנקודה הזו יש בראשונים אחרים מחלוקת.
הראשונים אחרים חולקים, הם סוברים,
הם סוברים ש...
שזה לא נאמר קופין על מידת סדום,
כאשר מדובר להחליף שדה בשדה.
זאת אומרת, אם באמת הדרך שהם הולכים שייכת לרבים,
אז על זה לא נאמר קופין על מידת סדום, זה שלהם. קופין על מידת סדום זה על דברים שלא קשורים לבעלות ממשית של מישהו. אתה לא יכול להוציא ממישהו משהו בבעלותו מצד הסברה של קופין על מידת סדום, וזו סוגיה בפני עצמה,
שגם נמצאת בבבא בתרא, אבל בפרק ראשון בדף י"ד,
ב' עד כמה הגבולות של קופין על מידת סדום,
זו סברה שאפשר על ידה כאילו לחולל דינים או לחולל דברים מכוח הסברה הזו. הרשב"ם חשב שזו סברה מספיקה גם לכאן,
אבל האחרים חשבו שלא,
ולכן אם הם חשבו שלא, אז לכאורה בסופו של דבר,
לכאורה, אז מה הייתה השאלה של הגמרא? למה הגמרא חשבה שזה פשוט שהוא יכול להחליף?
אז רבנו יונה מסביר שהגמרא חשבה כך לא בגלל שכופאים על מידת סדום,
אלא בגלל שגם בדרך השנייה יש אנשים אחרים שהם רוצים ממנה.
זאת אומרת, עד שאתה בא ואומר, אי אפשר, זה כשאי אפשר לגמרי,
אבל כשיש אחרים שרוצים, הרי יכול להיות שהדרך היא טובה לאחד
ולא טובה לשני.
אז יכול להיות שכיוון שהיו כמה שהתרצו
ללכת בדרך השנייה,
אז תן להם את האפשרות הזו,
ואז ממילא יש לו את הגיבוי מצד אלה שמעוניינים.
אני אומר את כל זה בגלל שכאן
מתברר שיש פה בגמרא שתי שיטות.
לפי שיטה אחת,
מדובר פה,
כשהרבים כאילו בכלל לא מעוניינים בשינוי,
וזה רק מצד קופין על מידת סדום אולי.
לפי שיטה אחרת,
ברבים עצמם יש אולי גישות שונות, יש אנשים שרגילים ללכת ואומרים: מה יהיה, זה בסדר, אולי אפילו יותר טוב.
הגמרא בעצמה אומרת שבסופו של דבר הוא לא יכול, בין כך ובין כך,
לעשות את השינוי.
הגמרא אומרת,
בגלל שבסופו של דבר יש כאלה שאולי זה טוב להם כפי שאמרנו ולאחרים זה לא טוב, אז הוא לא יכול.
אז המסקנה היא באמת שהוא לא יכול. ואז שואלת הגמרא בהמשך,
אז טוב, אז למה מה שנתן נתן, אז לפחות שלא יצטרך להפסיד עכשיו את הדרך הזו. אם הוא לא יכול לסגור את הדרך הראשונה,
למה הוא צריך להשאיר את הדרך השנייה שהוא הסכים לפתוח לטובת הרבים?
אז זו אומרת הגמרא בהתחלה שזה הולך לפי רבי אליעזר,
כי לפי רבי אליעזר כאילו הם לא יכולים כבר למחוק את זה, ואז השאלה היא איך זה מסתדר עם רבי אליעזר.
והגמרא בסופו של דבר אומרת כאן שהסברה היא בגלל מצער שהחזיקו בו רבים,
שאסור לקלקלו. זאת אומרת, אם אמרנו שזה הנושא של השיעור,
אז כאן זה מופיע.
זאת אומרת, הגמרא שואלת, אז למה מה שנתן נתן?
למה באמת בסופו של דבר הוא צריך לתת, והוא לא יכול להגיד: אם לא נותנים לי לבטל את הדרך הראשונה,
למה אני חייב לתת את הדרך השנייה?
בהתחלה אומרת הגמרא שזה הולך לפי רבי אליעזר,
אחר כך אומרת הגמרא,
בסופו של דבר, תוך כדי משא ומתן קצר בגמרא פה בסוגיה,
הגמרא אומרת שמצער שהחזיקו בו רבים,
אסור לכלכלו.
זאת אומרת, היות שזה כבר היה באיזשהו שלב מייד דרך של הרבים,
אז הוא לא יכול לכלכל אותו ולסגור אותו. זאת אומרת,
הוא הפסיד בעצם הדבר שהוא נתן.
כאן
אני רוצה באמת, זה באמת לימוד קצת עיוני בסוגיה שאין דרכי כאן קצת בשיעור הזה, אבל אני אשתדל בכל אופן לעשות את זה,
כי זה כאן מתבקש.
אני אמרתי בתחילת דבריי שזה שיעור שיש לו קשר לנושא של הלכה ברורה.
כוונתי לכך שכשלומדים סוגיה ולומדים אחר כך את ההלכה,
זה מעניין לראות איך ההלכה משתקפת מתוך הגמרא.
וכאן בסימן שע"ז, כפי שמצוין בדף המקורות,
בשולחן ארור, בחושן משפט,
מובאת ההלכה של המשנה, צריך לדעת, מובאת ההלכה של המשנה,
שמי שהייתה לו דרך ורוצה לשנות נתן דרך אחרת,
מה שנתן, נתן, ושלא לא הגיעו, ממש כלשון המשנה.
לא נזכר שם העניין של מצער שהחזיקו בו רבים.
לא נזכר העניין של מצער שהחזיקו בו רבים. לעומת זאת, הרי מה כן אומר?
הרי מה אומר,
משום מה, בהלכה הזו מוסיף,
מצער שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו, כאילו זה קשור.
אם לומדים את זה בעיון, אז לכאורה משמע שהרמב״ם,
שהמחבר בשולחן ערוך, שהוא כותב כמו הרמב״ם
את ההלכה, בלי להזכיר את העניין של מצער שהחזיקו בו רבים, כאילו סובר שזה לא תלוי במצער שהחזיקו בו רבים.
אז אולי יכולתי לחשוב, זהו, אז במה זה תלוי? אז מה ההסבר?
אז צריך אולי להגיד שזה ההסבר קשור למה שנאמר פה בגמרא,
אליבא דרבי אליעזר.
ואת זה צריך להסביר היטב,
מפני שאפשר באמת להבין שלפי רבי אליעזר,
אז לא היה צריך פה להסברה של מצער שהחזיקו בו רבים.
אם אני יכול להסביר את המשנה בצורה טובה, אליבא דרבי אליעזר, אז אני לא זקוק להגיד כאן את הסברה של מצער שהחזיקו בו רבים.
אם אני לא הולך לפי רבי אליעזר,
אז אין לי ברירה אלא להסביר את המשנה על פי העניין של מצער שהחזיקו בו רבים.
התוספות בדיבור המתחיל כגון,
מעלה פה את שתי האפשרויות האלה.
האם בסופו של דבר יש לי הסבר למשנה בלי העניין של מצער שהחזיקו בו רבים?
דהיינו, אני בן רבי אליעזר, ואני רק רומז מה הדרך.
הדרך היא בגלל שכמו שאמרנו מקודם, היות שחלק מהאנשים הרי כן רצו את הדרך השנייה,
אז ממילא הדרך השנייה כבר הופכת להיות לדרך שלפי רבי אליעזר הוא לא יכול לבטל אותה.
כי רבים שבררו את הדרך אתה לא יכול לקלקל,
כך אומר רבי אליעזר.
מה שביררו, ביררו.
זאת אומרת,
הרי הוא נתן דרך שנייה, והיו אחרים שקפצו על המציאה.
אז אם היו אחרים שקפצו על המציאה, אז ממילא טוב להם.
אז עכשיו זה כבר נכנס למסלול של שיטת רב אליעזר בסוגיה.
אם אני לומד שאף אחד לא יתלהב, כמו שמשמע ברשב"ם,
שכל הסיבה שאולי הוא היה יכול לשנות זה בגלל שקופאים על מידת סדום, אז האחרים בכלל, אף אחד לא רצה, כולם העדיפו את הדרך הראשונה, שהיא אולי יותר מרכזית ולא צדדית.
אז אין לי אפשרות להסביר את העניין לפי רבי אליעזר, כי הגמרא אומרת שרבי אליעזר אומר רק במקרה שיש בסיס לבירור הדרך של הרבים, כגון שאבדה להם הדרך מי שילמד את זה בעיון, ואז אין לי ברירה אלא להסביר את הדין לפי מצער שהחזיקו בו רבים.
ואז ממילא אני רוצה לומר שבאמת לפי הרמב״ם והשולחן ערוך הם כנראה סוברים שההסבר במשנה הוא לא תלוי בעניין של מצער שהחזיקו בו רבים,
אלא משתלב על בסיס דבריו של רבי אליעזר,
שדבריו יכולים להיות בסיס וטעם למשנה,
כפי שהגמרא באמת רצתה לומר, וכפי שמובא בתוספות כשתי שיטות אפשריות בסוגיה.
עכשיו, כל זה כאילו פשט הגמרא.
יבוא השואל וישאל אותי, רגע, מה אני רוצה לומר בדברים האלה?
אני אסביר.
יש, לעומת זאת, סוגיה אחרת.
סוגיה אחרת. גם בבבא בתרא, בדף ס',
בדף ס' בבבא בתרא, יש סוגיה אחרת.
הסוגיה האחרת עוסקת, כתוב שם שאסור לאדם להוציא זיזין וגזוסתרעות מן הבית שלו לרשות הרבים, כי הוא מפריע לרשות הרבים.
אז מה כן הוא יכול לעשות, אומרת הגמרא?
הוא יכול לכנוס לתוך שלו,
דהיינו כאילו לצמצם את השטח שלו ולהרחיב את השטח של רשות הרבים בסופו של דבר,
מצטמצם לטובת רשות הרבים. הוא רוצה גזוסתרעות,
אז איפה הוא יעשה את הגזוסתרעות?
הוא יתכנס לתוך שלו,
ואז הוא יכול להוציא זיזים וגזוז תרעות.
בגמרא, בדף ס' עמוד ב' בגמרא מתבאר,
לכאורה הוא כנס בתוך שלו,
אז אם הוא כנס בתוך שלו אז עכשיו הכל מותר לו,
בכל זאת אומרים שלא. מה אומרים שלא?
אומרים, הוא יכול עכשיו להוציא זיזים וגזוז תרעות אבל הוא לא יכול להחזיר בחזרה. הוא אומר, למה לא יכול לחזור בחזרה? הרי זה שלא.
אומרת הגמרא, מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.
יוצאת פה שוב דוגמה,
סוגיה נוספת שמדברת על מצר שהחזיקו בו רבים
שאסור לקלקלו, אבל
צריך לשים לב,
זה לא אותו דבר מהסוגיה הזו שלמדנו עכשיו.
כאן מדובר על זה שמצד אחד אומרים שהוא יכול לעשות זיזין וגזוז תרעות.
זאת אומרת,
לרשות הרבים הוא לא יכול להוציא זיזין וגזוז תרעות, מי שיעיין בדף סעמוד ב',
אבל לאותו מקום שהוא כנס לתוך שלו,
שבעצם הוא הצטמצם ממש בשטח שלו, מותר לו להוציא זיזין וגזוז תרעות.
אז יכולנו לחשוב, מה זאת אומרת מותר לו? כי זה שלו, הכול שלו. לא.
אם הוא רוצה להחזיר את הכותל כבר, הוא לא יכול.
זאת אומרת, על זה נאמר מצער שהחזיקו בו רבים שאסור לכלכלו.
מה אני רוצה לומר
וצריך לומר,
שקודם כל הרמב״ם בשולחן ערוך בסימן תי"ז בשולחן ערוך,
בשולחן ערוך והרמב״ם במקומו לפי המצוין בין משפט,
הם פוסקים את ההלכה היוצאת מהסוגיה בדף ס'
ואומרים את הנימוק שמצער שהחזיקו בו רבים אסור לכלכלו. זאת אומרת,
המושג הזה של נצח שהחזיקו בו רבים, שאסור לקלקלו, נזכר בפוסקים, ברמב"ם ובשולחן ערוך,
בקשר לסוגיה בדף ס',
אבל לא נזכר בסוגיה בקשר לסוגיה בדף ק'.
זה דבר שאומר דורשני.
זאת אומרת, לכאורה מה היה אכפת להם להגיד גם את זה בדף ק'? אז אמרנו, הם לא זקוקים לזה, אבל מה היה אכפת להם להגיד?
אם הם סוברים,
אז לכאורה באותה מידה היו יכולים להגיד. ורק הרי מה אומר?
כאילו, הרי מה מוסיף שם
לגבי הסוגיה בדף ק', בסימן שע"ז,
הרי מה מזכיר את העניין של מצער שהחזיקו בו רבים? אבל הרמב״ם המחבר בשולחן ערוך דווקא לא מזכירים. אז מה באמת ההסבר של הדבר? לפי דעתי מה שעומד כאן לדיון,
שזה באמת מונח פה בתוך הדברים,
עד כמה, מה זה מצער שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו?
האם מצער שהחזיקו בו רבים זה מושג של קניין?
קניין?
האם זה מושג של קניין? זאת אומרת, כיוון שהחזיקו בו רבים זה שלהם ולא של הבעל בית, בעל השדה?
וזה הפירוש מצער שהחזיקו בו רבים.
או שמצער שהחזיקו בו רבים, אם הם הולכים אז אתה לא יכול למנוע מהם ללכת.
זה לא אומר שזה שלהם.
וזה לפי דעתי זה שתי דרגות שונות.
כי אם אתה אומר שזה שלהם,
אז זה שלהם, זה כבר לא שלך.
נאמר, לדוגמה,
אם יגדל שם משהו איזה גידולים באותו מצער שהחזיקו בו רבים,
של מי זה?
אם זה של הרבים ולא של בעל השדה,
אז הפקר.
אבל אם זה של בעל השדה, זה עדיין שלו. מותר להם ללכת, אבל זה לא אומר שזה שלהם.
אז מה שאני רוצה לומר, שהגמרא בדף ק',
בסוגיה שהתחלנו בה,
היא לכאורה משתמשת בסברה של ניצר שהחזיקו בו רבים במובן הרחב של המילה. דהיינו גם ברמה של קניין, וזה מה שנאמר, מה שנתן נתן.
ואת זה הגמרא באמת מתלבטת,
האם באמת אפשר להסביר את זה דרך המושג הזה של מצער שהחזיקו בו רבים?
והרמב״ם בשולחן ערוך, כפי הנראה,
היות שיש דרך אחרת גם להסביר את הגמרא,
דרך רבי אליעזר, כמו שאמרנו מקודם, הם העדיפו את הפירוש על עיבת רבי אליעזר ולא הזכירו כאן את העניין של מצער שהחזיקו בו רבים,
בגלל שהם סברו שמצער שהחזיקו בו רבים לא מועיל בשביל קניין ממש,
אלא מועיל רק בשביל לתת ללכת ולא למנוע ללכת, זה דרך כלל דרך השלילה שאסור לכלכלו,
אבל זה לא הפירוט שזה הפך להיות שטח של הרבים.
לכן, לגבי הסוגיה בדף ס',
אז זה באמת המושג שבצדך שהחזיקו בו רבים נזכר באמת לגבי עניין רק של אסור לכלכלו, במובן הפשוט של המלה. אתה לא יכול למנוע אותה מללכת.
אני יכול להוציא זיזית וגזוז רעות, אבל אני לא יכול למנוע אותה מללכת.
אז שם הם הזכירו את המושג הזה, כי הוא מושג הלכתי שקיים.
אבל לעומת זאת, בסוגיה של דף ק',
אם אני אומר מצער שהחזיקו בו רבים, אני אומר את זה בצורה יותר רחבה.
כאן הם העדיפו לא לפסוק את זה, כי זה באמת חידוש עוד יותר גדול להגיד שזה אפילו,
אפילו שנהיה בבעלות, משתנה הבעלות ממש, כי זה באמת חידוש גדול. מי אמר שיש דבר כזה?
הגמרא אמנם מציעה את זה.
השאלה היא אם ההצעה הזו היא הצעה הכרחית ואין לי דרך אחרת.
אם יש לי דרך אחרת,
אז כאילו אני תופס את העניין הזה בצורה מצומצמת ולא בצורה הרחבה.
לכן הם הביאו את זה לגבי הסוגיה של דף ס"ף ולא הביאו את זה לסוגיה של דף קו"ף. רק ערימה.
ערימה,
כפי שאמרנו, יש בראשונים בפשט הגמרא בדף קו"ף
דעה שאי-אפשר להסביר את המשנה רק על ידי העניין של מצער שהחזיקו בו רבים.
לכן ערימה מביא בהקשר לסוגיה הזו את העניין של מצער שהחזיקו בו רבים, ומוסיף שם גם שזה בתנאי שזה יהיה ברשות.
זה מנקודה נוספת וחשובה שאני לא אאריך בה עכשיו.
המעיין יעיין בביאור הגר"ל על שולחן ערוך פה ויראה שהוא שם דגש על העניין של הרשות. ואני אומר שכיוון שמדובר על קניין, אז זה מובן עוד יותר למה הערימה באמת הצריך פה שזה יהיה ברשות.
בכלל להסתמך על הכלל הזה,
אבל להדגיש שזה חייב להיות ברשות. וכאן יש עוד ללמוד,
אנחנו כדרכנו נעצור כאן,
ואני מקווה, בעזרת השם, שהחילוק הזה, ודרך הבנת ההלכות
בסוגיה זו לעומת סוגיה זו,
אפשר באמת לראות איך שבאמת
המושג הזה ניתן להבנה בשתי דרגות,
והשאלה היא באמת אם פוסקים את זה ברמה הגבוהה או ברמה היותר מצומצמת.
הכלל הוא, כמו שאמרנו,
מצר שהחזיקו בו רבים, אסור לקלקלו.
מה המובן של זה בסופו של דבר
מבחינה קניינית?
אז נשאר בזה בינתיים, וכל טוב.
