כבר תמיד
שיעורים שלנו על סוגיה אחת מן הסוגיות הנעודדות בדף היומי,
והדף היומי, כידוע, הגיע כבר לפרק שישי במסכת בבא בתרא, זה פרק המוכר את הפירות,
ואני רוצה היום בשיעור לדבר, אפשר לומר, על הסוגיה הראשונה
של הפרק,
שהיא סוגיה שתופסת פה מקום, דהיינו כמעט
שלושה עמודים ויותר,
שני דפים.
עניינה של הסוגיה הזו זה נושא כללי,
שמופיע גם בסוגיות אחרות, ואנחנו ננסה ללמוד,
פחות או יותר, מה למדנו כאן ומה אנחנו לומדים על העניין הזה דרך הסוגיות האחרות המקבילות.
כוונתי לנושא שנדון כאן, לגבי השאלה אם הולכים בממון אחר הרוב או לא הולכים בממון אחר הרוב.
אם מקובלנו,
זו מחלוקת בין רב לשמואל פה בסוגיה.
דווקא פה הסוגיה היא,
אפשר לומר, בנושאים האלה, הכי רחבה.
זה כאן מחלוקת בין רב לשמואל, שרב אומר שהולכים אחר הרוב גם בממון,
אבל שמואל אומר שאין הולכים בממון אחר הרוב, וזוהי ההלכה.
וזה חידוש, כמובן,
מפני שלכאורה רוב זה דבר חשוב מאוד.
אנחנו יודעים שבכל דבר, והרבה פעמים
או תמיד הולכים אחר הרוב, התורה אומרת: אחרי רבים לעטות.
זאת אומרת שיש לנו חיוב ודין מן התורה,
ללכת אחר הרוב.
סומכים עליו.
יש בזה גם דין תורה, כפי שאנחנו יכולים להבין את זה,
וזה ככה כתוב בתורה,
אבל לא רק בתור דין, זה אולי אפילו גם סברה.
יש סברה שמבררת
שאם יש רוב, אז הולכים על פי הרוב בדברים הרבה.
הרבה דברים אנחנו מחליטים לעשות על פי הרוב.
אז עכשיו, בכל אופן, מתחדש לנו פה,
לפחות בדברי שמואל, כי רב אומנם סובר גם כאן,
הולכים אחר הרוב בממונות.
אבל שמואל אומר שאין הולכים בממון אחר הרוב.
הדיון של דברי שמואל בא לידי ביטוי כאן וגם בסוגיות אחרות, כפי שאמרתי כאן, למשל, לגבי מה שהגמרא אומרת,
כשיש דיון לגבי מכירה של פירות וזרעים, כמו שהגמרא אומרת פה:
המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו,
ואפילו זרע פשתן, אינו חייב באחריותן.
אנחנו אומרים, הכוונה היא,
הגמרא שואלת: מה אפילו? לאו אפילו זרע פשטן דרובה לזריעה זבני, ואפילו אחרי לא הזין לבטר רובה. יש ויכוח בין הקונה למוכר. המוכר אומר לו: אני קניתי את הזרעים לזריעה,
ורוב האנשים אולי קונים לזריעה, ואתה מכרת לי זרעים שאינם ראויים לכך,
ואז יש כאן ויכוח ממוני ביניהם,
ואז השאלה היא שאין הולכים בממון אחר הרוב,
כי הקונה אולי היה רוצה לבקש את הכסף בחזרה,
אבל הוא לא יכול לקבל מהמוכר, כי הוא אומר לו: יש אנשים שלא קונים לזריעה, ומבחינתם זכור היה דבר מספיק, הזרעים שמכרתי, הם היו טובים,
וממילא הוא לא יכול, הקונה, לחזור בו מן המקח בדרישה או בתביעה הזו,
כאשר הסיבה היא באמת שאין הולכים בממון אחרו. וכך הגמרא מדברת על זה שיש דיונים אחרים גם,
כשאדם מוכר שור, כשנמצא נקחן,
האם הוא קנה אותו לשחיטה או קנה אותו לחרישה?
אז שוב, רוב האנשים קונים לחרישה,
אבל יש אנשים שקונים לשחיטה, ואז אם השור הוא נגחן,
הוא שור שכמו שהוא מתפרע כזה,
אז אם אתה קונה לשחיטה, מה זה משנה? אבל אם אתה קונה אותו לעבודה,
אז כמובן שזה משנה. שוב,
יש כאן ויכוח בין קונה למוכר,
ואנחנו אומרים, גם בזה כמו בזה,
שאין הולכים בממון
אחר הרוב.
דהיינו שהקונה לא יכול לחזור בו, כיוון, צריך לציין,
הם לא דיברו בפירוש. אילו היה אומר בפירוש שהוא קונה לחרישה והתברר שזה שור שאינו ראוי לחרישה,
אז כמובן זה מיקח טעות.
העניין הוא שלא דיברו בפירוש.
כיוון שלא דיברו בפירוש, אז כאילו השאלה אם לסמוך על הרוב או לא לסמוך על הרוב,
אומר שמואל: אין הולכים בממון אחר הרוב.
אז זה בעצם הכלל של דברי שמואל.
כשאנחנו
לומדים את העניין הזה, יש לנו,
כאילו צורך להבין אם זה באמת דין כללי
שמופיע תמיד או שיש בזה הסתייגויות מסוימות. אז אולי לצורך השיעור שלנו היום נציין באמת,
יש פה דברים,
אפשר לומר, דברים הרבה, ודנים על זה הרבה גדולי,
דווקא הלומדים והלמדנים, כי זה נושא מאוד מעניין וחשוב,
איזה רוב, חילוקים בין רוב, מתי כן ומתי לא.
ננסה כאן אנחנו בקיצור גם כן להראות שני תוספותים בשתי סוגיות נפרדות,
ואנחנו רואים מדבריהם הבדלים, ואני אציין את העניין.
תוספות אחת
זה תוספות במסכת סנהדרין.
תוספות במסכת סנהדרין בדף ג' עמוד ב',
שם יש בגמרא גם כן דיון אם הולכים אחר הרוב,
ואז שם מדברים בדרך כלל על עניין של דיינים.
דיינים בבית-דין,
הרי בוודאי שבית-דין עובד רק בצורה כזו שאפשר לסמוך על הרוב.
יש שלושה דיינים, למשל, בבית-דין של דיני ממונות,
אז שניים אומרים "חייב",
אחד אומר "פטור",
ולכן להפך,
הולכים אחר הרוב. ואז הגמרא מסבירה שם,
שם בגמרא אנחנו מוצאים סגנון של דיבור,
שהגמרא אומרת: אם בדיני נפשות הולכים אחר הרוב,
בדיני ממונות לא כל שכן.
ככה יש שם הביטוי כזה. זאת אומרת שאם בדיני נפשות אנחנו הולכים אחר הרוב,
אז בדיני ממונות לא כל שכן. זאת אומרת, ובדיני נפשות אנחנו הרי יודעים שהולכים אחר הרוב תמיד.
אז אם הולכים אחר הרוב תמיד, למה בדיני ממונות
כאילו יוצא,
לפי ההבנה שם של הגמרא, שהולכים גם בדיני ממונות?
ואז
התוספות באמת שואלים.
אז איך זה באמת ששמואל אומר,
כפי שאנחנו מוצאים פה ובעוד סוגיות,
את דברי שמואל שאומר שאין הולכים בממון אחר הרוב.
על זה התוספות מתרצים
שבסופו של דבר,
לא כל הרובים,
כפי שאפשר להגיד,
כל סוגי הרוב,
נתבטא אולי כך,
לא כל הסוגים של רוב הם זהים.
והדוגמאות שבהן הגמרא אומרת,
לפי שמואל,
שאין הולכים בממון אחר הרוב,
אלה דוגמאות של רוב גרוע, כך התוספות אומרים.
זה רוב גרוע. מה זה הדוגמאות שציינו? למשל,
הרוב שאמרנו, רוב האנשים קונים שור לחרישה,
רוב האנשים קונים זרעים לזריעה.
אז אומרות התוספות על כך שזה נקרא רוב גרוע.
מסבירים את זה שזה לא רוב מוחלט, זה רוב,
אפשר להגיד,
סטטיסטי,
כפי שאנחנו מתבטאים היום.
אולי גם זה רוב שהולך לפי המנהג.
אין שום סיבה אמיתית שאדם יקנה שור לחרישה או שהוא יקנה יותר מאשר שור לשחיטה,
אלא
זה המנהג ככה, שרוב האנשים שקונים שברים הם קונים ככה. זה לא איזה דבר שיש לו, איזו סיבה חיצונית שמביא את האנשים לקנות ככה.
אין שום סיבה כזו.
ולכן אומרים התוספות: זה רוב גרוע. מה אנחנו לומדים מזה?
מה שאנחנו יכולים ללמוד מזה,
שכאשר הרוב הוא לא גרוע,
אז כן הולכים אחר הרוב.
למשל, איזה רוב יהיה רוב שהוא לא גרוע?
רוב שהוא לא תלוי במנהג של האנשים,
אלא כפי שיוצא שם מהתוספות במסכת סנהדרין,
רוב שאפשר לומר שיש בו סיבה טבעית.
הדוגמאות לכך, כמו שמדובר שם,
הגמרא מביאה למשל דוגמאות של שאלה לגבי ילד שנולד, ספק בן שבע,
ספק נולד לפי שבעה חודשים או לפי תשעה חודשים,
אז רוב נשים לתשע יולדות.
זו דוגמה שמובאת שם בתוספות.
זו דוגמה שכשאשה יולדת לאחר תשעה חודשים,
יש סיבה לכך שהיא יולדת לאחר תשעה חודשים.
אפשר להגיד שתכונת הטבע היא זו שגורמת לכך שהיא יולדת לאחר תשעה חודשים. זאת אומרת, הרוב הזה הוא לא רוב
מבחינת המנהג,
שככה האדם החליט שהוא רוצה,
אלא בדרך כלל
הסיבה המניעה את זה היא סיבה טבעית.
אז ברוב דלטה, רוב כזה שהוא רוב טבעי,
אך כאן יוצא לפי התוספות שהולכים אחר הרוב. זאת אומרת, זה כבר לא יהיה נכון לומר שכל רוב, לא הולכים אחר הרוב בדיני ועמונות, אלא רק רוב גרוע.
זו דוגמה אחת. אבל יש לנו עוד סוג של רוב.
יש רוב, מה שנקרא רובא דאיתא קמאן.
זו שאלה מעניינת.
לפי התוספות האלה שאנחנו לומדים בפסיכת סנהדרין,
אז הוא אומר: רוב גרוע זה בדרך כלל רוב שתלוי במנהג.
רוב שהולך לפי תכונה טבעית,
אז אנחנו אומרים שהולכים אחר הרוב. זה נכון.
אבל יש רוב פשוט מציאותי.
הדוגמה המפורסמת היא, למשל, תשע חנויות,
אנחנו אומרים, עשר חנויות שמוכרים בשר,
שם זו לא שאלה של ממונות,
אבל יכולות להיות דוגמאות דומות בשאלות ממוניות.
רוב החנויות מוכרות בשר כשר,
חנות אחת מוכרת בשר טרף,
שם זה לא אותו סוג של רוב. זה מה שנקרא רובה.
יש כאן חילוק בין רובה דה-לתא קמאן לרובה דה-איתא קמאן.
רובא דעיתא קמאן, התוספות שם לא מתייחסים לזה.
ובעצם,
לפי ההבנה הנכונה בתוספות שם יוצא,
שברובא דעיתא קמאן באמת אומרים שהולכים אחר הרוב גם בממונות.
זאת אומרת, אם יהיה רוב מוחשי, ממשי, לנגד עינינו.
יש שם שאלה שציינתי אותה בדף המקורות, שאלה שמובאת בגיליון הש"ס,
פה בדף צ"ג, עמוד א', המעיין נמצא בגיליון הש"ס של רבי קיבי איגר,
הוא מביא את הדיון הזה לפי תשובה של תרומת הדשא.
כאשר מדובר על רוב שהוא רוב ממשי,
אז יכול להיות שכאן
יחזור הדין שהולכים אחר רוב גם בדיני ממונות.
זאת אומרת, רק רוב גרוע שהוא לא רוב ממשי,
אבל רוב שהוא ממשי,
יכול להיות שהולכים אחר הרוב. עכשיו, הדוגמה לדבר היא בעצם הרוב של דיינים.
דיינים, כשדנים בדין,
אז למה אנחנו הולכים אחר הרוב? כי שניים אומרים ככה ואחד אומר ככה.
זאת אומרת שיש לנו רוב ממשי. זה לא איזה רוב מופשט תיאורטי כמו בדוגמאות הקודמות שדיברנו,
אלא זה רוב ממשי. אז כמו שבדיינים אומרים שהולכים אחר הרוב, וזה בעצם הגמרא שם בסנהדרין,
הגמרא בסנהדרין מדברת על רוב של דיינים,
ועל זה אומרת הגמרא: האם בדיני נפשות הולכים אחר הרוב?
כל שכן שהולכים בדיני ממונות. אז ממילא אנחנו יכולים לעשות סדר לעצמנו ככה.
כאשר מדובר ברוב דעיתא קמאן,
שהוא רוב שנמצא לנגד עינינו,
כמו באמת ברוב של הדיינים,
אז ממילא, כיוון שבנפשות הולכים מאחר הרוב,
כל שכן שהולכים בדיני ממונות, אז אם כן, אוכל לומר שבכל סוגים של רוב, שתהיה שאלה ממשית של רוב שנמצא לנגד עינינו,
אז הולכים מאחר הרוב גם בדיני ממונות, גם לפי שמואל.
ומה ששמואל אמר, שלא הולכים מאחר הרוב, יוצא לפי זה.
זה מאוד מוגבל רק לרוב דליטה קמאן, רוב שהוא לא נמצא בפועל, וגם, כמו שציינתי,
בתנאי שזה רוב גרוע כזה שהולכים אתו רק מחמת המנהג,
ולא מחמת תכונה טבעית, שזו כבר סברה יותר חזקה,
שאפשר להגיד שזה כבר לא שייך אפילו לרוב,
אלא הרבה יותר מזה.
כאן אפשר למצוא את השיטה הזו בדברי הרשב"א, בדף צ"ג לעמוד א',
ציינתי את זה בדף המקורות,
כי נראה מתוך דבריו שהוא באמת מצמצם ביותר את דברי שמואל, שהם הולכים בממון אחר הרוב,
רק באמת לרוב הדליתא כמן,
וממילא נגיד שזה יהיה רוב של מנהג,
כפי שאמרנו.
זו שיטה אחת.
השיטה שכנגדה היא שיטה שאנחנו יכולים למצוא אותה במסכת סנהדרין,
סליחה, במסכת בבא קמא.
במסכת בבא קמא, בתחילת פרק המניח,
שם התוספות מדברים בסגנון אחר.
שם התוספות, כשהן מדברים על העניין הזה של שמואל,
שהן הולכים בממון אחר הרוב,
אז התוספות
מתרצים בתירוץ אחר.
התוספות גם כן דנים על השאלה שם במסכת בבא קמא,
אם אנחנו רואים שהם הולכים מממון אחר הרוב, אבל איחור,
הרי כשיש דיינים ושניים אומרים חייב ואחד אומר פטור, אז אתה כן הולך אחר הרוב.
שם אנחנו רואים את הדבר הזה. שם התוספות בתרסים אחרת,
פחות או יותר על אותה שאלה.
תוספות שם סוברים, מתרסים לנו,
שהדין הזה שהולכים אחר הרוב, כפי שמצאנו במסכת סנהדרין,
להפך, אומרים אפילו שאם מדיני נפשות הולכים אחר הרוב, אז כל שכן שולחים מדיני ממונות,
זה מדבר רק על דיינים,
כי בדיינים יש סברה אחרת,
כך התוספות אומרים, בדיינים, כאשר יש רוב דיינים,
בבית דין אנחנו אומרים מיעוט דיינים כמי שאינו.
יש כאן איזה מין סברה כזו,
שהיא מיוחדת לבית דין.
בבית דין, כשיש דיינים ששניים אומרים חייב ואחד אומר פטור,
אז יש סברה להגיד שמיעוט דיינים כמי שאינו.
זאת אומרת, המיעוט כאילו מסתלק,
הוא כאילו לא נמצא לנגד עינינו, הוא איננו, הוא חייב להתעלם.
יש כאלה שמפרשים שם,
לא רק שהוא חייב כאילו להיעלם,
אלא הוא חייב אפילו כאילו לקבל את הדין של מה שאומרים הרוב. אז בכלל זה יהפוך להיות כבר לא דין של רוב,
אלא דין של כולם.
אבל אפילו אם נניח שזה לא נקרא שהם צריכים לשנות את דעתם,
אבל די לנו בזה שנאמר שהם כאילו חייבים כאילו להתעלם,
להתחבא, להסתתר,
כאילו להימחק במובן מסוים.
זה נקרא מיעוט דיינים כמי שאינו. זאת אומרת שברוב דיינים יש סברה מיוחדת.
זאת אומרת, אם לומדים את התוספות הזאת, אז מבינים מהתוספות שבתוספות צוברים שזה דין מיוחד בדיינים בלבד.
ואז יוצא שכאשר מדובר על רוב אפילו מוחשי, ממשי,
שהוא לא של דיינים,
אז המיעוט נשאר מיעוט,
ואז כיוון שהמיעוט נשאר מיעוט, אז שוב חוזר הדין שהם הולכים בממון אחרון.
זאת אומרת שיש לפנינו מחלוקת בין שיטות של התוספות לגבי העניין של אין הולכים בממון אחר הרוב.
שמואל שאומר שאין הולכים בממון אחר הרוב,
ואנחנו אומרים שההלכה כמותו,
האם זה דין מוגבל
רק לרוב גרוע, כמו שתוספות אומרים, וזה רובא דליתא קמאן,
או שזה שייך בכל סוגי הרוב,
גם ברוב דאיתא קמאן, דהיינו רוב מוחשי לנגד עינינו,
כמו בדוגמה שמובאת בתרומת הדשן,
שציינתי מקודם, שמובא על ידי גיליון הש"ס בדף צ"ג,
שאנחנו נגיד שלא הולכים אחר הרוב, גם ברוב מוחשי כזה.
ואז השואל ישאל,
זאת אומרת שאם אנחנו אומרים שלא הולכים, אז למה בדיינים הולכים?
אז הסיבה היא שבדיינים יש את הסברה של מיהו דיינים כמי שאינו.
וזה בעצם גם
מתאים לדברי שמואל.
שמואל עצמו אומר: "סמוך מיעוטה לחזקה".
זאת אומרת,
אנחנו אומרים: למה הם הולכים בממון אחר הרוב?
בגלל שיש המוציא מחבורה עליו הראייה,
ולרוב אין כוח
להוציא ממון. זאת אומרת, אנחנו אומרים שרוב זה לא כוח מספיק חזק להוציא ממון.
והדגש הוא על העניין להוציא ממון.
להוציא ממון פירושו של דבר שלא ללכת אחר הרוב בשעה שמדובר על הוצאה ממונית, כי יש חזקה.
החזקה זה,
העניין הוא שהוא מוחזק על הממון,
ואנחנו יודעים שלהוציא ממון,
המוציאים מחבורה עליו הראייה, ואין כוח ברוב להוציא ממון. ורק, כפי שאמרנו, בדיינים, לפי השיטה הזאת זה דין מיוחד, כי המיעוט איננו.
זאת אומרת, מי שמגבה את החזקה כנגד הרוב זה המיעוט. יש מיעוט שבכל זאת אומרים: לא כמו הרוב.
אז אם יש מיעוט שאומרים: בכל זאת לא כמו הרוב,
אז החזקה מקבלת גיבוי,
ועל-ידי זה באמת לא מוציאים.
אבל אם המיעוט כאילו נעלם כמו בדיינים,
אז אין כוח לחזקה ואז מוציאים ממון. אז זה יוצא שיש כאן מחלוקת ממש עקרונית וחשובה לגבי הכללים של אין הולכים בממון אחר הרוב,
האם זה שייך ברוב מוחשי,
רוב ממשי, אבל לא רוב של דיינים,
האם הולכים בממון אחר הרוב או לא.
וזה באמת, כפי שאמרתי,
על קצה המזלג בעניין הזה, ותמיד יש ללמוד, וכאן יש הרבה ללמוד.
והלומד יוסיף ויחקרין, בעזרת השם.
נישאר בזה בינתיים.
שלום שלום.
