שלום לכולם.
אנחנו ממשיכים עם השיעורים שלנו על
אחת הסוגיות, מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
על-פי ההלכה הברורה.
אנחנו היום רוצים לפתוח בשיעור אחד ראשון על נסכת בבא בתרא,
שעכשיו כבר נמצאים, התחילו כבר ללמוד אותה לפני כבר כמה ימים.
וזהו הנושא שבחרתי לדבר עליו היום, זה הנושא של היזק ראייה.
כאן דבר שכדאי להדגיש, וזו אולי גם הנקודה לדיון.
אנחנו, כמו שהדגשנו, לומדים במסכת בבא בתרא.
לא מזמן למדנו מסכת בבא קמא.
מסכת בבא קמא עוסקת בנזיקין.
ארבע אבות נזיקין וכל העניין של נזיקין, מתי חייבים,
מתי לא חייבים, משלמים, לא משלמים,
זה נושא של בבא קמא.
כאן אנחנו לחורה מתחילים בבבא בתרא, והנושא הראשון שאנחנו פוגשים בסוגיה זה נושא
שנקרא איזה קריאה, לחורה יש כאן מקום לשאלה למה זה לא היה צריך להיות בעצם סוגיה במסכת בבא קמא.
ואולי זה עצמו, מכאן נלמד
שזה לא בדיוק שייך לנזיקין,
וזה בעצם הנושא הראשון שצריך לדון עליו.
אני אסביר.
הרי על מה מדובר פה?
מדובר פה בסוגיה הראשונה במשנה על השותפים שרצו לעשות מחיצה, אני קורא מן המשנה:
"בונן את הכותל".
ויש על זה בגמרא, מי שמכיר ויודע,
שתי שיטות בהסברת המשנה.
נתייחס כרגע לשיטה שסוברת
שהיזק ראייה שמי היזק, וזו השיטה השנייה בגמרא,
שגם נראה שנפסקה להלכה.
משמעות השיטה הזו היא ששותפים שהיו שותפים בחצר, זה מה שמדובר כאן,
והחליטו לעשות פעם חלוקה, דהיינו חצי שלי וחצי שלך, בלי להמשיך את השותפות.
אז מכאן ואילך, אם כל אחד
עובר להיות חלק מן החצר, במחצית החצר,
בצורה פרטית לבד.
אז על זה נאמר שכיוון שהם בצורה כזו חדשה עכשיו
מתחילים את סדר החיים שלהם,
אז כשיבנו את הכותל הם יכולים דהיינו להכריח
אחד את השני, אולי זוהי השאלה בסוגיה, הם יכולים להכריח אחד את השני לבנות את הכותל, ולמה יכולים להכריח?
אחד יכול לבוא ולומר: אני לא רוצה כותל.
בשבילי ברור,
גם אם נעשה רק סימן עד איפה החלק שלי ואיפה החלק שלך יש פה, אחר כך בסוגיות דברים כאלה,
גדר של עשרה טפחים אולי רק בשביל סימון הגבול בינינו,
זה מספיק לי. והשני אומר: לא, אני דורש כותל בין ארבע אמועות, כדי שבאמת לא נוכל להסתכל אחד על השני, מה שהוא עושה בתוך ביתו, בתוך חצרו.
אז ההלכה היא שזה שרוצה כותל שלם, מלא, גדול, גבוה,
הוא זה שכופה את השני לקבל עליו את זה, וזה כופה עליו דירושו של דבר שהוא יכול אפילו לבנות, ולדרוש ממנו אחר כך את הוצאות התשלום על ההוצאות של בניין הכותל.
הרי זה בעצם מה שנאמר פה, והגמרא מסבירה: למה הוא יכול לכפות לפי מי שסובר כך?
בגלל שהיזק ראייה, שמי היזק.
אז אני עכשיו חוזר ושואל את השאלה שהתחלתי בה: האם הכוונה היא אותו היזק שאנחנו מכירים ממשיכת בבא קמא?
אבל באמת נראה שלא, ואני אסביר. הנה,
יש כאן בעצם הבדלים גדולים.
הבדל אחד,
הנזיקין של בבא קמא, לא שמענו שהאדם כופה אחד את השני לעשות משהו למנוע את ההיזק.
אנחנו אומרים שאם אתה מזיק, אז אתה חייב לשלם.
אם השור שלך הולך,
במקום שהולך ומזיק את הרכוש של השני,
אז אתה משלם,
אבל אין לך להימנע מללכת עם השור ברשות הרבים. מותר לי ללכת ברשות הרבים.
לכן,
אם באמת הלכתי ובסופו של דבר השור שלי הזיק בנזק שחייבים עליו ברשות הרבים, אז אני חייב.
אבל לא מנעו ממני ללכת ברשות הרבים. כאן אומרים:
כיוון שאם אתה לא יהיה כותל אתה תוכל להסתכל או להציץ למה שנעשה אצלי בחצרי הפרטית שלי,
אז אני כופה עליך לבנות כותל. זאת אומרת, אני מדבר פה על משהו שהוא אמצעי מניעה לפני הנזק ולא פתרון לנזק בעצמו. זה דבר ראשון.
דבר שני,
מדברים פה על נזק שהוא לא ממש נזק,
צריך לדעת את זה. נזק, באופן רגיל, מה זה נזק רגיל?
כשאני מזיק, או הממון שלי, השור שלי מזיק, דהיינו, גורם לך נזק, הפסד. לוקח, מקלקל לך איזה דבר, פוגע באדם עצמו,
פוגע ברכושו, אז יש ממש הפסד.
זה נקרא נזק במושגים של מסכת בבא קמא.
פה אנחנו לא מדברים על זה, פה אנחנו מדברים על כך, מה זה ההיזק ריאש מהזק?
כי אם אתה מסתכל או יכול להסתכל מהחלק שלך על החצר שלי, אז אני אימנע מלעשות תשמישים מסויגים בחצר, מה שנקרא, דברים שבצביעות, או בכלל דברים שאני לא רוצה שאתה תראה אותי,
אז אתה, לא שאתה מזיק לי במשהו. אתה לא מזיק.
אתה רק גורם לכך שאני נמנע מלעשות תשמישים מסוימים בחלק של חצרי.
אז זה בעצם מראה שיש פה משהו אחר,
שהוא לא בגדר נזק במושגים הרגילים של נזיקין,
אלא, אז עכשיו אנחנו צריכים להבין, אז מה זה בכל זאת?
אז זה בעצם רגילים לומר,
רגילים לומר שזה יותר עניין של תקנות של שכנים יותר מאשר דיני נזיקין.
זאת אומרת, היות שאני מגדיר ואומר שזה קריאה של נזק, זה מצדיק
חיוב וכפייה של אחד על השני לבנות. זאת אומרת, מדברים פה על דיני שכנים ולא מדברים על דיני נזיקין.
זו תקנה שנתקנה לשכנים כדי שהשכינות תהיה בצורה טובה ובלתי פוגעת בין אחד לשני.
הראיה היפה ביותר להגדרה הזו היא באמת,
הרבה פעמים אנחנו לומדים דברים כאלה מן הרמב"ם,
שהרמב"ם, כשהוא מביא את ההלכות האלה, איפה הוא כותב אותן? אצל הרמב"ם הסדר של ההלכות וקביעת כל ההלכות לפי הסדר המיוחד של הרמב"ם זה עצמו לימוד.
ויש הלכות של הרמב"ם שעוסקות בנזקי ממון, בנזיקין.
כאן, לעומת זאת, העניין הזה לא נזכר בנזיקין,
זה נזכר בהלכות שכנים.
הלכות שכנים זה בחלק של קניין ברמב"ם,
בכלל במשהו אחר. זאת אומרת, מדובר פה על תקנה של שכנים.
לכן זו נקודת המוצא להגדרה של איזה קריאה שזה נקרא שמי היזק, וזה חשוב לדעת.
עם זאת,
מצאנו פה מחלוקות
בדברי הראשונים,
למשל על כמה דברים שצריך לתת עליהם את הדעת. אני אתן דוגמה.
קודם כול, במשנה עצמה נאמר שאם הם רוצים לבנות את הכותל עכשיו,
יכולים להכריח אחד את השני, אמרנו,
לבנות את הכותל,
אז כתוב: במקום שינהגו לבנות גביל, גביל, גזית, גזית, כפיסין, כפיסין. זאת אומרת,
לפי מנהג המדינה, יש בכל מקום מנהג, איך בונים כותל?
מה הוא יכול לכפות עליו? הוא יכול להגיד לו: אני רוצה כותל דק, הוא אומר לו: אני רוצה כותל עבה.
אז בסופו של דבר מדובר פה על הוצאה כספית.
אז לפי מה אנחנו קובעים,
מי יהיה צודק ומי
תגבר ידו בהחלטה באיזה סוג של כותל בונים, אז אומרת הגמרא: הכול כמנהג המדינה.
הכול כמנהג המדינה, דהיינו לפי המנהג של המדינה. זה בעצם מה שכתוב במשנה.
והגמרא בעצמה מסבירה בהמשך,
מה מסבירה בהמשך? כשכתוב: הכול כמנהג המדינה, זאת אומרת, אפילו גביל זה אבנים גדולות, גזית פחות וכן הלאה, כל מה שרשום במשנה,
אבל יש, אומרת הגמרא: אפילו עוצה ודפנה.
עוצה ודפנה פרושו של דבר כותל שהוא רק מענפים,
מקנים,
קנים כאלה,
שגם זה יכול להיות כותל.
אז עוצה ודפנה, יכולתי אולי לחשוב שעוצה ודפנה זה כבר לא מקובל ככותל ששומר מפני איזה קריאה ברמה מספקת. לכאורה אולי, למה? נסביר עוד מעט.
אומרת הגמרא, הכול כמנהג המדינה, לרבות עוצה ודפנה.
באים התוספות ואומרים כאן, בדיבור המנחיל בגביל,
באים התוספות ואומרים: עוצה ודפנה, נכון,
אבל מה יהיה פחות מעוצה מדפנה? זה כבר לא. וכאן אומר רבנו תם, איזו אמירה מאוד יפה וחשובה,
שאפילו שאומרים, ובהלכות האלה הרבה פעמים אומרים,
שהכול כמנהג המדינה, וזה דבר שהוא שייך מאוד מאוד לדינים ולסוגיות שאנחנו לומדים פה בבבא בתרא,
אומר רבנו תם: אבל אם יהיה מנהג המדינה פחות מעוצה מדפנה, אני יודע, למשל, יגידו לנו שהמנהג במקום הזה, לעשות כותל מחיצה מנייר,
או מחיצה מבד, שזה באיזשהו מקום,
כשזה ישנו,
אז לא רואים.
הבעיה היא שזה יכול בקלות, כמו ששמים, יכול גם להיעלם.
אז השאלה אם יש גם אפשרות להגיד, מנהג המדינה, לשים בד או מחיצה כמו מנייר אפילו?
אומר רבנותם: זה כבר לא.
זה כבר לא.
למה לא, אומר רבנותם?
כיוון שאפילו כשאומרים: מנהג המדינה, יש מנהגים שהם מנהגי שטות, זה נקרא,
או מנהגים גרועים.
גם כשאנחנו נותנים קרדיט למנהג המדינה ומסתמכים עליו,
בכל זאת, בתנאי שזה עומד במבחן של סבירות, ככה זה יוצא.
אבל יש פעמים שמנהג המדינה הוא לא ראוי,
אז זה בכלל, האמת, דברי רבנו תם אלה הם יסוד גדול, לא רק לסוגיות בבבא בתרא, בכלל,
יש הרבה דברים שלפעמים,
אפילו במנהגי קהילות ובתי-כנסת,
שהרבה פעמים אומרים: זה המנהג, זה המנהג. לא כל דבר שהוא מנהג, הוא מתקבל כמנהג לגיטימי, וזה בעצם מה שרבנו תם אומר.
יש מנהגים שאפילו אם אומרים שזה המנהג, אז אדרבה, צריך לעקור את המנהג הזה, כי זה מנהג שטות.
אבל אם יש מנהגים שמקובלים,
זה מנהגים שאפשר תמיד להגיד שהם סבירים,
או יסודם בהלכות או בשיטות הלכתיות,
זה אני אומר לאו דווקא בקשר לכאן. אבל זה מה שאומר רבנו תם.
זאת אומרת, רבנו תם אומר לנו פה שמנהג המדינה לגבי כתלים,
אומנם אפילו עוצה ודפנה, אבל לא פחות מזה.
הנושא הזה מעניין,
אני מזכיר אותו קודם כול,
מפני שיש ראשונים שחולקים על זה.
יש ראשונים שחולקים על זה,
זה מובא פה בהרגעת השרי בדברי הראש, כפי שמצוין בדף המקורות,
שהם אומרים: לא, אם מנהג המדינה לעשות אפילו פחות מעוזה ודפנה, זה יהיה דורון מעוזה ודפנה, יהיה גם זה, מה יש?
וכאן, כשמנסים להבין את השיטה הזו, מה השיטה הזו סוברת?
השיטה הזו סוברת,
וזה אולי קצת מחזיר אותנו אל תחילת דברינו,
השיטה הזו סוברת שמה אנחנו מדברים פה? שלא יזיק.
הרי מדברים פה בסופו של דבר כן על נזיקין. אנחנו אמרנו שזה לא נזיקין,
אבל בסופו של דבר הנושא הוא כן נזיקין.
אז אם העניין הוא שלא יזיק, אז למה ישים? הוא שם מחיצה מבעד,
אז עובדה היא שהוא כרגע לא יכול לראות. אם המחיצה תיפול, נדבר אז,
אבל בזמן שישנה מה אתה רוצה, יש לך איזה בעיה?
אין לך שום בעיה, יש מחיצה, אני לא יכול לראות מה אתה רוצה.
אני לא רוצה לעשות מחיצה יותר עבה, לא מוכן להוציא על זה שום דבר,
שום כסף,
בתוספת למה שמנהג המדינה אומר, דהיינו אפילו מחיצה מנייר.
זאת אומרת, אותה שיטה שם הדגש כאן שבכל זאת מדובר פה על משהו שעניינו נזק.
אבל השיטה של רבנו תם סוברת, כך אני חושב שצריך להסביר,
שהמילה נזק היא בכלל לא המילה, אלא הלכות שכנים.
זאת אומרת, העיקר הוא בתקנה שתיקנו.
לכן התקנה שתיקנו, שאפשר לחייב את האחד לעשות כותל,
היא כמובן מושפעת ממנהג המדינה, אבל העיקר הוא בתקנה לעשות כותל.
לא בתקנה למנוע את הנזק, זאת אומרת, לעשות כותל כדי למנוע מן הנזק.
אבל בסופו של דבר אנחנו מדברים על התקנה לעשות כותל.
וכיוון שכך, אז לעשות כותל,
כי מנהג המדינה זה בסדר, אבל בתנאי שמנהג המדינה הוא נותן לכותל הזה משהו שאפשר להגיד שזה כותל.
אבל אם אתה תשים נייר עובד, אז זה לא כלום.
אז החידוש הוא שהוא צבוצה ודפנה זה בכל זאת כן,
אבל פחות מוצה ודפנה, לא, זה מה שאומר רבנו.
אז זו דוגמה אחת.
עכשיו יש דוגמה נוספת, מעניינת מאוד גם כן,
במחלוקת הראשונים לגבי הנושא הזה. למשל, מה יהיה במקום,
כל מה שאנחנו אומרים זה שלחורה זו התקנה.
עכשיו ישנה שאלה נוספת: מקום שנהגו שלא לגדור בכלל.
זו באמת שאלה יפה ומעניינת.
יש מקום שנהגו שלא לגדור.
אתה אומר שהכול כמנהג המדינה,
אז מה יהיה שנהגו שלא לגדור? אנחנו במקום הזה,
זה מקום שאפשר להשתמש,
העניין של צניעות לא מעניין, זה לא נושא,
זה לא מעניין, לא, לא אכפת לנו.
זה מקום כזה,
אולי יכול להיות, מקום שנהגו שלא לגדור. זו שאלה מעניינת.
מה אנחנו אומרים על מקום שנהגו שלא לגדור? מתברר שיש כאן מחלוקת בראשונים.
מחלוקת בראשונים, האם אנחנו יכולים לחייב לבנות כותל גם כשנהגו שלא לגדור בכלל?
זאת אומרת, אף-על-פי שמצד אחד היזק ריש מהיזק, אבל בתנאי שנהגו. אם לא נהגו, אז כלום.
זה באמת דבר שמופיע פה, בדברי הראש,
מופיע כמחלוקת בתוך "שולחן ערוך",
וכאן אנחנו צריכים להבין שהמקור לדבר הזה,
יש לזה סימוכים בגמרא, כי הגמרא בעצמה משווה,
יש כאן דיון במקביל לחלוקה הזו בחצר,
יש דבר דומה בגינה.
גינה זה לא חצר של הבית,
אלא מקום שגינת הירק, שיש שם גידולים, מגדלים, ירקות, פירות, דברים כאלה. זה מה שנקרא גינה.
בגמרא יש דיון על ההשוואה בין גינה לחצר,
כי בגינה גם נאמר לעשות לחורה גדר.
אם נאמר לעשות גדר, בגמרא אפילו יש דעה שאומרת שבגינה הנזק הוא עוד אפילו יותר חמור מחצר. למה?
לחורה מה יש בגינה?
הגמרא אומרת שבגינה יש אפשרות להזיק על ידי עין הרע.
עין הרע זאת אומרת שאם מישהו מסתכל לך על הפירות שלך, על הירק שלך, זה כנזק של עין הרע, כמו שלשון הגמרא,
זה כתוב אחר כך בגמרא, אסור לאדם
לעמוד
איך כתוב, הוא אומר, אסור לאדם לעמוד בשדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה.
זאת אומרת, זה עניין של עין הרע.
אז זה נזק, בעצם זה נזק יותר אקטיבי.
עין הרע היא כאילו נזק יותר אקטיבי.
ועל הגינה הגמרא אומרת שזה אולי נזק אפילו יותר חמור מאשר הנזק של חצר.
ודווקא על גינה אנחנו לומדים בפירוש במשנה ובכל הדיוקים של הגמרא,
שאם נהגו שלא לגדור,
אז הוא לא יכול לחייב אחד את השני לבנות כותל.
אז זכרו, הסברה הפשוטה אומרת שאם בגינה שהגמרא אומרת שהנזק שלה יותר חמור מאשר הנזק בחצר,
אנחנו אומרים שבמקום שנגעו שלא לגדור הוא לא מחייב.
אז בחצר שנחשבת לנזק פחות חמור,
הסברתי גם למה זה יותר וזה פחות, כיוון שבגינה זה נזק אקטיבי,
בעוד שבחצר זה נזק פסיבי,
בגינה הנזק הוא מזיק לך בעין הרע,
בעוד שבחצר הוא לא מזיק בעין הרע, אלא הוא מונע ממך להשתמש בתשמישים צנועים,
אז זה נזק פסיבי, אפשר לקרוא לזה.
אז הגמרא אומרת שהנזק של חצר אולי פחות חמור מהנזק של גינה.
אז שוב, אם בנזק של גינה אנחנו אומרים שבמקום שנגעו שלא לגדור,
לא יכול לחייב אותו, הדחור קל וחומר גם על חצר.
שגם בחצר, אם נהגו שלא לגדור, אז לא.
כאן אנחנו מגלים שאף על פי שהגמרא אומרת שבגינה זה יותר חמור,
בכל זאת בחצר הנטייה היא לומר שבמקום שנגעו שלא לגדור,
זה לא מועיל, אלא ממשיכים בכל זאת לחייב אחד את השני.
לכאורה צריך להסביר את זה. יש כאן שאלה מעניינת:
אם בגינה אמרו שבמקום שנגעו שלא לגדור הוא לא מחייב, אז למה בחצר אמרו,
או נוטים לומר בהלכה,
שגם במקום שנגעו שלא לגדור, הוא כן מחייב? זו באמת שאלה טובה.
על כך יש לנו תשובה שצריך להסביר אותה,
ואני חושב שהיא די מובנת.
זה נכון שמצד אחד הנזק של הגינה הוא יותר חמור באותו נזק אקטיבי,
שהוא כאילו עין הרע,
אבל זה עין הרע. עין הרע, לא כל אחד שם לזה לב.
זאת אומרת, ועין הרע זה נזק שפוחדים ממנו יש עין הרע, כשלא פוחדים ממנו אין עין הרע.
לכן אם נהגו שלא לגדור,
אז במקום הזה אמרו, עין הרע זה לא העסק שלנו,
ממילא גם אנחנו לא מתערבים.
הציבור במקום הזה החליט שעין הרע זה לא נושא.
אז אם זה לא נושא, אז ממילא גם לא מחייבים. אם זה נושא, אז גם מחייבים, אולי אפילו יותר.
אבל אם זה לא נושא,
אנחנו לא נגיד להם,
אתם צריכים לחשוש מעין הרע, לא נגיד איזה דבר כזה.
אבל בחצר, אם אומרים איזה קריאה שמי היזק,
אז הפירושו של דבר שיש כאן עניין של צניעות מצד האמת באופן חיובי.
אז אנחנו מעוניינים באופן אובייקטיבי שתהיה גדר כדי שבאמת לא תהיה פגיעה בצניעות בין אחד לשני.
לכן, אם גם נהגו שלא לגדור, לא מתחשבים בזה. זה מה שיוצא בדבר המעניין.
אם נהגו שלא לגדור בחצר,
זו לא סיבה. זאת אומרת, אם נגיד במושגים שלנו,
אם נגיד על מקום שנוהגים בו, אני אשתמש בזה למרות שזה לא דומה לגמרי,
מקום שנוהגים בו לנהוג בפריצות,
אז זה לא יכול להיות,
זה לא נהפך להיות מנהג.
אי-אפשר לקבל את זה כמנהג.
זה לא ממש אותו דבר, אבל הרעיון של הגדר בחצר, משום איזה קריאה, זה רעיון של צניעות.
רעיון שבסופו של דבר אדם עושה תשמישים צנועים ולא צריך אחד לירות לתוך השני.
אז זה העניין של הגדר בחצר.
לכן אף-על-פי שנהגו שלא לגדור, זה לא מנהג.
כאן כולם יגידו שהמנהג הזה לא מתחשבים בו,
כי אין עניין להתחשב בו. לכן יוצא שהנטייה בחצר,
שגם כשנהגו שלא לגדור,
כן מחייבים לבנות,
אף-על-פי שבגינה אמרו שאם נהגו שלא לגדור אז אנחנו לא מחייבים.
יש כאן עוד דבר מעניין בדברי הרמב"ם, שאצל הרמב"ם הוא סובר בסופו של דבר שבגינה בכלל אין נזק.
הוא כאילו לא חושש בכלל מאיזו קריאה בגינה,
ולכן הוא אומר שבגינה כל מה שאמרו זה רק לבנות גדר של עשרה טפחים,
אבל על הרמב״ם הזה כבר צריכים ללמוד הרבה איך נסתדר עם סוגיית הגמרא,
ואין כאן המקום כדרכנו,
אנחנו אומרים את הדברים כפי שהם כרגע,
קצת בקיצור, והלומד ימשיך ללמוד ולעיין, בעזרת השם.
כתוב ושלום, שלום.
טוב ושלום.
