בפי הלכה ברורה, ואנחנו נמצאים בעיצומה של מסכת בבא מצייה.
מסכת בבא מצייה היא עניינים שעוסקים בעניינים המונות
בין אדם לחברו, בעניינים של מקח וממכר,
ויש לנו הרבה דברים על כך לאורך המסכת.
גם אנחנו פה, בשיעור היום,
בחרתי לדבר על נושא שבאופן כללי זה נקרא ביטול מקח.
קצת דיברנו על זה כבר באחד השיעורים הקודמים, אבל כאן נתמקד בעניין הזה של ביטול מקח
כאשר מדובר על כל מיני מצבים שאפשר לבטל את המקח.
אולי הסוגיה שממנה אני יוצא כרגע, לפי הדפים של הדף היומי,
זה בדף פ' עמוד א', שם אנחנו מוצאים בגמרא
האמירה של רבי יוחנן,
שאומר: המוכר פרא לחברו, ואומר לו: פרה זו נקחנית, נשכנית,
בעתנית,
רבצניתי, והיה במום אחד וכנפו בין עם ומין, הרי זה מקח טעות.
יש שם איזה דיון על מצב של מקח טעות, כאשר אדם, אבל זה לא מצב לכאורה רגיל.
זאת אומרת, זה מצב של איזה מין מקח טעות,
אבל עם איזה מין סיפור מיוחד.
הסיפור המיוחד שעליו מדובר פה בדף פ', בפרק הסוחרת האומנין,
מדברים על כך שהוא אומר: המוכר פרה לחברו,
והוא אומר לו בהתחלה שלפרה הזו יש את המום הזה ואת המום הזה ואת המום הזה,
ובסופו של דבר,
כפי שרש"י מפרש את הסוגיה,
הוא באמת רואה שהמומים שהוא אמר לא היו.
אז הוא כאילו חשב ששום דבר לא היה מהמומים האלה שהוא מזכיר. בסופו של דבר הוא מוצא שיש מום אחד שכן נזכר, וזה החידוש פה, שזה נקרא "מקח טעות".
אבל לכאורה, כשאנחנו מדברים על "מקח טעות" באופן רגיל,
אנחנו לא היינו מדברים דווקא על צורה כזו. זו צורה מיוחדת,
שצריך להבין מה המיוחד שבה ולמה היא מובאת לכאן,
האם יש בה דין רגיל של מקחתאות
או אולי זה דין רגיל של מקחתאות,
או אולי זה משהו מיוחד שיש כאן,
איזה מין גדר מיוחד, אולי הלכה מיוחדת.
אז כדאי באמת, כשלומדים דבר כזה,
לנסות לראות את הדין הכי פשוט של מקחתאות,
ומבחינתנו נזכר כאן, אפשר לראות אותו אצל הרמב"ם, בהלכות הרמב"ם,
יש כאן בדף המקורות כמה הלכות של רמב״ם שנזכרות בהקשר הזה.
ההלכה שהיא הכי פשוטה והכי ברורה בהלכות האלה זו ההלכה של הרמב״ם בהלכות מכירה,
בפרק ט"ו הלכה ג'.
שם מדובר על דבר שאדם מוכר מקח רגיל,
יכול להיות קרקע,
יכול להיות חפץ,
יכול להיות איזו בהמה או משהו כזה,
בסופו של דבר בא הקונה ומגלה שיש לבהמה או לקרקע, לכל דבר יש בו מום,
פשוט דברים פשוטים, הוא לא ידע על זה מקודם ועכשיו מתברר שיש על זה דבר שהוא לא ידע,
אז על זה נקרא מקח טעות רגיל.
מקח טעות רגיל, ולא הדוגמה שדווקא נזכרת פה בדף פ',
שכמו שאמרנו היא אפילו קצת מסובכת וצריך לראות מה המיוחד שבה.
אבל בהלכה רגילה של מקח טעות אנחנו גם כן רואים שיש אי אלו שאלות לדיון.
הרמב״ם בעצמו, בהלכה הזו של פרק ט"ו, הלכה ג',
כדאי לכל אחד שיעיין ברמב״ם הזה לפי דף המקורות,
הוא אומר לנו,
הרמב״ם אומר לנו הרמב״ם בפרק, בעניין הזה,
שהמקח בטל, הוא יכול לחזור בו,
ורק אם הוא אפילו אחרי הרבה זמן, ככה לשון הרמב״ם,
ורק כאשר הוא אולי משתמש בחפץ, אף על פי שהוא מצא בו את המום,
אז הוא כבר לא יכול יותר לחזור.
כאן זה בעצם אומר דורשני.
מה בעצם הפירוש של הרמב"ם כאשר הוא אומר שאם הוא משתמש בחפץ,
אז על-ידי זה הוא מאבד את הזכות לחזור בו מן המקח.
ולכאורה יכולנו לומר שזה כאילו הוא מחל, הוא מחל על הזכות של המכירה.
יכול להיות שזו הכוונה,
שהוא מחל על הזכות של המכירה.
אבל באמת צריך להבין למה הרמב״ם אומר את זה דווקא לגבי זה שהוא משתמש.
יכול להיות שסתם הוא ראה את העמום,
והעמום כאילו לא הגיב,
אז אולי נגיד על כגון זה שהוא כבר איבד את הזכות לחזור בו.
באמת אנחנו מציינים פה את דברי הריף,
הריף באחד המקומות פה, במסכת הזו,
אומר לנו שבעניין מקח טעות,
אם אדם בסופו של דבר גילה או מצא את המום
והוא לא הגיב ואחר כך הוא רוצה לחזור בו, הוא יכול להמשיך לחזור בו,
מפני שאין אפשרות למחול.
צריך להסביר. אומר הרי"ף
שזה לא דומה לביטול מקח על ידי הונאה, וזה מביא אותנו פה לידי השוואה של ביטולי מקח,
כפי שאמרנו.
יש ביטול מקח שזה בגלל שהתברר שהיה פה מום.
זו הדוגמה הפשוטה.
יש ביטול מקח, שאומרים, כשיש הונאה,
כי בהונאה, כידוע, מי שלמד את המסכת יודע ולומד,
יודע שעד שטות, דהיינו הונאה בשווי של שישית מהמחיר הנכון,
זה מחזירים את ההונאה, אבל יותר משטות, יותר משישית,
זה אפילו ביטול מקח.
יש כאן גם כן דין של ביטול מקח. אומר הריף,
ביטול המקח שנאמר אצל הונאה זה לא אותו ביטול מקח
שנאמר במקום שנמצא מום.
וכאן, מה ההבדל? ההבדל הוא, אם כן, כשאנחנו צריכים לנתח את מה שעריף אומר,
אז אנחנו צריכים להבין שהכוונה היא כזו:
בביטול מקח שבא מחמת הונאה,
אז אנחנו אומרים שהמקח בעצם קיים.
היה מכירה,
והיה רצון לקנות,
והקניין היה קניין גמור,
הוא קיבל את מה שהוא רצה, אז המקח באמת היה קיים.
רק מה הוא טוען?
אתה רימית אותי, הקונה טוען למוכר, אתה רימית אותי, למשל,
ונתת לי מחיר מופקע,
שכתוצאה ממנו זה נראה לי יקר מדי,
אז יש לו זכות של ביטול מקח.
אומר הריף, זה מה שיוצא פה,
במקרה הזה המקח לא בטל, זה מה שכאן יוצא, המקח נשאר,
אלא יש לו זכות לחזור.
אז אם הוא מוותר על הזכות,
אז המחילה הזו מועילה והמקח נשאר. זה מה שבדין הונאה.
לעומת זאת,
כשיש מום שמתגלה שהיה מום,
הריף אומר: זה לא אותו דבר.
אם היה מום, אז זה כאילו: זה לא מה שרציתי לקנות, זה משהו אחר.
וכיוון שזה לא מה שרציתי לקנות וזה משהו אחר,
אז המקח לא היה בכלל.
אז ממילא אני יכול לחזור בי בכל מקרה.
גם אם אני מפעם ראיתי כבר את המום ולא הגבתי,
זה לא יכול לגרום לכך שהמקח יהיה.
למה? כי לא היה קניין.
אז אם לא היה קניין, אז ממילא המקח בטל לגמרי.
זה בעצם ההבדל שכשהמקח בטל לגמרי הוא לא יכול למחול, כי מחילה זה חסר משמעות כשאין קניין,
הקניין לא תפס,
זה מה שיוצא פה על פי הבנת הריף.
ומכאן, כאשר אני רוצה ללכת לדון בדברי הרמב״ם שהזכרנו אותו מקודם,
בדברי הרמב״ם שהזכרנו מקודם,
כאן אנחנו יכולים באמת לראות דבר מעניין.
הרמב״ם, איך הרמב״ם אומר?
שאם הוא אחר כך משתמש בחפץ,
אז כאילו הוא מחזיר בחזרה את הקניין והמקח כן חל, ככה יוצא מהרמב"ם.
זה הביא כאלה, היו כאלה שחשבו,
וזה אפשר לראות בדברי המנגיד-משנה על המקום,
ואפשר לראות את זה בדברי המשנה למלך,
ואפשר לראות את זה בדברי אסמא,
שכולם מצוינים פה בדף המקורות,
היו כאלה שהבינו שהרמב"ם חולק על הריף.
זאת אומרת שהוא סובר שגם כאשר יש מום שמתגלה שהיה מום,
אם כך הקניין נשאר קניין, רק נשאר זכות חזרה.
אבל אומר המגדל משנה, וגם המשנה למלך, שזה לא נכון.
הרמב״ם רק אומר את זה, רק כשהוא השתמש.
זאת אומרת, יש הבדל אם הוא כאילו שתק,
שהשאלה היא האם זה נקרא מחילה או לא נקראת מחילה,
לעומת המצב כשהוא משתמש.
שאלה שואל:
מה זה משנה אם הוא משתמש?
למה אם הוא משתמש זה נותן, כן, את ה...
מחזיר כאילו את הקניין?
נראה לי, וזה מה שמסביר המגיד מישני,
כאשר הוא משתמש, זה כאילו קניין חדש. כשאדם משתמש בחפץ,
זה למדנו בכמה מקומות,
אז זה כאילו עכשיו הוא עושה קניין. השימוש בחפץ יכול להיות כמו חלופה של הקניין בעצמו.
אז זו לא מחילה שמחזירה את הקניין הקודם למקומו,
כי הקניין הקודם הוא באמת בטל במקרה של מום,
אלא הוא יכול לחזור בו על-ידי זה שהוא משתמש, כי אם הוא משתמש אז זה כאילו עכשיו הפך להיות קניין מחודש,
שהקניין הזה תופס ומחשיב את זה כאילו עכשיו הוא קנה.
זה כן מדויק בדברי הרמב"ם שהוא מדבר דווקא על מי שמשתמש ולא על מי שהוא מחל.
לפי זה הרמב"ם איננו חולק על הריף,
אלא סובר כמו הריף,
שכשנמצא מום אז המקח בטל לגמרי,
ומחילה לא תואיל להחזיר את הקניין,
רק שימוש זה הדבר המיוחד.
כשתמצא לומר,
אנחנו באמת מוצאים את העניין הזה גם בהשוואה בדין עצמו.
כי צריך לדעת,
דווקא בדין של הונאה,
שאנחנו אומרים שלמעלה משטות,
למעלה משישית,
המקח בטל,
שם אנחנו רואים שזה לא מקח בטל לגמרי,
אלא כמו שאמרנו, זה רק זכות חזרה.
וזה מתפרש היטב לפי מה שאנחנו לומדים לפי ההלכה שמצוינת ברמב"ם בהלכות הונאה, בהלכה הזו הנוגעת להונאה בפרק י"ב,
הלכה ד' גם כן בהלכות מכירה,
הוא שם אומר לנו שזכות החזרה היא רק לזה שרימו אותו ולא לזה שרימה.
אז מה פירושו של דבר?
אם אנחנו סוברים שהמקח בטל לגמרי,
אז אין מקח.
אז אם אין מקח, אז נכון שזה שרימה הוא לא בסדר,
אבל הוא גם יכול להגיד: אז אין מקח, אז אין מקח, גמרנו.
אז אם אין מקח, אני מבטל את המקח, כי פורמלית לא היה מקח.
אם אתה אומר שרק זה שרימו אותו יכול לחזור,
זה אומר שהמקח הוא כן קיים,
ולכן זה שרימה לא יכול לבטל,
כיוון שהמקח מבחינתו קיים,
אלא זה שרימו אותו נתנו לו זכות של ביטול אם הוא רוצה.
זאת אומרת, זו זכות ביטול שעליה אפשר גם שתועיל מחילה, כמו שאמרנו.
לעומת זאת, כאשר אנחנו מדברים על מקח שנמצא בו מום,
שזה מקח טעות,
שזה המקח בטל לגמרי,
כאן אנחנו נגיד, אם המקח בטל לגמרי, אז בעצם שניהם יכולים לחזור.
לא משנה אם יש אחד אולי פחות הגון, אחד יותר הגון.
המקח בטל לגמרי, אז שניהם יכולים לחזור.
זה במקח טעות במובן הרגיל של המלה.
לעומת זאת,
בסוגיה שממנה כאילו יצאנו בדף פ',
זה באמת לא לגמרי מקח טעות רגיל. זה הדבר המעניין. העובדה היא שפה הגמרא מביאה איזו דוגמה אחרת.
הגמרא אומרת שמישהו שמחריך, רבי יוחנן אמר,
פרה לחברו ואמר לו, פרה זו נקחנית,
נשכנית,
בעטנית,
רבצנית, כל מיני מומים,
והוא רואה, אומר לו: טוב, אז תן לי.
למה הוא אומר: תן לי? כיוון שהוא רואה שהוא רק אומר לו ככה שיש מומים.
באמת אין. אחר כך הוא מגלה שמום אחד יש.
אז כשהוא יבוא ויגיד: מקח טעות,
יש מקח טעות,
יגידו: אני אמרתי לך שהמום הזה נמצא.
אז בעצם זו לא דוגמה קלאסית של מקח טעות בגלל מום.
למה? כי הוא יגיד לו: אני הרי אמרתי לך שהמום הזה ישנו.
אז מה הטענה של הקונה?
הטענה של הקונה: אבל אתה רמאי.
למה אתה רמאי? כי אתה אמרת לי על חמישה או שישה מומים,
והתברר שכולם אינם, רק אחד ישנו,
אז אתה הטעית אותי.
בעצם הסוגיה פה היא סוגיה של הונאה, זה מה שאני רוצה לומר.
הסוגיה פה היא יותר קרובה לדין הונאה מאשר לדין מקח טעות,
של מקח שנמצא בו מום סתם,
כמו שאמרנו בתחילה.
כאן זה באמת תלוי כבר באדם אם הוא יכול לחזור או לא יכול לחזור, אנחנו עושים אומדן דעת,
האם הוא באמת היה מסכים או לא היה מסכים,
ולכן זה משתנה פה לפי הפרטים כפי שזה כתוב בגמרא.
וזה לא דומה לגמרי למקח טעות רגיל. מקח טעות רגיל, כיוון שהיה מדובר על דבר בלי מום והתברר שהיה,
אז זה בטל לגמרי.
כאן מדובר שזה לא שלא היה, כי להפך, הוא אמר לו שהכול היה.
אז ממילא אם עכשיו הוא טוען שהוא רימה אותו,
זה כמו עניין של הונאה.
זאת אומרת שהמקח פה יש בו איזה גדר שונה מאשר ביטול מקח אחר,
ועל זה אולי עוד אפשר להוסיף ולדבר,
אבל אנחנו כדרכנו נסתפק בזה, ומי שרוצה יעיין היטב בדף המקורות או בכל המקורות של כל הסוגיה ויראה את ההבדלים בביטול מקח, מתי זה מקח שהוא בטל לגמרי,
מתי אנחנו אומרים שהוא בכל זאת לא בטל אלא יש זכות חזרה, וזה באמת לא לגמרי אותו דבר,
ויש דוגמאות כאלה ויש דוגמאות כאלה, וזה בעצם נושאים שחוזרים ומופיעים במסכת בבא מציע, שעניינה בענייני דיני ממונות כאלה בין אדם לחברו.
אז נישאר בזה בינתיים, ושלום.
שלום.
:::::::
:::::::::::::::
של של של של של של
::::::::::
