שלום, ואנחנו בשיעור שלנו על הסוגיה,
אחת הסוגיות, אני קורא לזה, מן הנלמדות בדף היומי,
על פי הלכה ברורה.
הסוגיה הזו של היום,
כבר אנחנו עוברים אל פרק שישי במסכת בבא מציעה.
הפרק הוא הסוחרת האומנים.
הסוחרת האומנים עוסק ביחסי עובד מעביד,
ובאמת בעניין הזה זו גם הכותרת
שאני נותן לשיעור היום, יחסי עובד-מעביד.
ולפי הדברים שנלמד בעזרת השם עכשיו,
נראה מה יש לנו לומר בקטע הזה.
ונתחיל אולי מתוך הדברים עצמם שכתובים במשנה.
המשנה נאמר בתחילת הפרק:
"הסוחר את האומנים ויטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת".
כך כתוב במשנה: "ויטעו זה את זה" מה הסוחר את האומנים, זאת אומרת,
הסוחר או בעל הבית, והאומנים הם כאילו הפועלים,
אז אם הם הטעו זה את זה, אין להם אלא תערומת.
על זה הגמרא מדברת, על מה מדובר במשנה.
בהתחלה, כפי שמי שלומד זוכר,
ניסתה הגמרא לפרש את זה, ומפרשת את זה לגבי הטיה בחשבון של השכר,
שהוא אמר יותר והתכוון באמת לפחות או דברים כאלה.
אבל לא זו הנקודה המרכזית שעליה אני רוצה להתעכב, אלא לפי מה שהגמרא בדף ה"ו עמוד ב'
מפרשת איבא יתאימה,
הגמרא אומרת שם, "הי תנא חזרו נמי עטעו קרליה".
זאת אומרת, הגמרא מפרשת בפירוש השני שלה למשנה,
שהעניין של המשנה לא עוסק בהטיה כפשוטה, כפי שחשבו בתחילה,
אלא עטעו מלשון חזרה דווקא. זאת אומרת, יש כאן דיון על חזרה. זאת אומרת, מה הדין אדם שסוחר פועלים,
והוא אחר כך עוזר בהם? הם פועלים באים לעבודה,
והם חושבים שיהיה להם עבודה וממילא גם הכנסה,
פרנסה, שכר עבודה,
ובסופו של דבר הוא חוזר בו ואומר: לא, אין לי עבודה.
וזה יכול להיות הדדי, דהיינו שהמעביד בבית חוזר בו,
יכול להיות באותה מידה שאלה,
כאשר הפועלים חוזרים בהם, הוא לוקח פועלים לעבודה, ועד שהוא מנסה לארגן אותם לעבודה, הם חוזרים בהם.
אז על זה הגמרא אומרת שזה יהיה הפירוש המוצע למשנה.
ואז יוצא לפי זה,
שמה שכתוב שאין להם זה על זה, אלא תרעומת.
או אם היא כאן, המשנה אומרת, זה אומנם לא יפה מה שאתה עושה כשאתה לוקח בן אדם לעבודה ואתה חוזר בך, אז זה באמת לא בסדר.
אבל זה לא מגיע לדרישת תשלום,
אלא רק מגיע לרמה של תרעומת. זה מה שכתוב במשנה.
ככה יוצא שכתוב במשנה. ואז הגמרא ממשיכה ומביאה ברייתא,
ואומרת, בברייתא כתוב בצורה כבר לא פחות חד משמעית.
כתוב הסוכר את האומנים והטעו את הבעל בית, או בעל בית הטעה אותם,
אין להם על זה אלא תרעומת.
ואז ממשיכה הברייתא ואומרת, במה דברים אמורים שלא הלכו?
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלים,
מצאו שדה כשהיא הלכה,
נותן להם שכרו מושלם.
זאת אומרת, כאן פתאום הברייתא כבר אומרת, זה לא מובן מאליו שתמיד הדין הוא שאין להם אלא תרעומת,
אלא זה תלוי.
אומנם מלכתחילה כך הדין,
אבל במה דברים אמורים, כשלא הלכו.
אבל הלכו, הלכו, אפשר להבין. מה זה הלכו?
הם הלכו כבר,
הם הולכים.
זאת אומרת, הם יצאו לעבודה, הגיעו,
והאביב אומר להם: רבותיי הפועלים,
יש לכם היום עבודה, לעשות עבודה בשדה זו וזו, במקום זה וזה,
לכו לשם ותתחילו לעשות.
עד שהם מגיעים הם רואים שאין עבודה או שהוא חוזר בהם. זאת אומרת,
כשהם הלכו,
אומרת הברייתא,
זה כבר לא מובן מאליו, זה כבר לא אומרים תרעומת בלבד,
אלא זה הופך להיות כבר לדרישה לתשלום,
אף על-פי שבסופו של דבר לא הייתה עבודה והוא חזר בו ולא נתן להם את העבודה, אבל ההליכה עושה משהו.
כאן אנחנו צריכים להבין מה ההליכה עושה.
מה זה משנה אם הלכו או לא הלכו,
ואם לא הלכו אין להם אלא תרעומת,
וכשהלכו אז בכל זאת יש כבר תביעה ממונית כנגד מי שחוזר ולא עומד בהבטחה שלו לתת את העבודה.
ככה יוצא מן הסוגיה פה. וכאן, כשאנחנו לומדים בעיון אפילו פשוט פה על הדף,
אנחנו מוצאים את רש"י ותוספות שנראים כחלוקים זה על זה.
והמחלוקת הזו מבטאת שתי גישות מאוד עקרוניות לגבי יחסי עובד ומעביד.
כי תוספות, דווקא הדברים יותר מפורטים בתוספות, תוספות כאילו שואלים או מדברים מה בעצם העניין כשמעביד חוזר בו.
ובעצם השאלה היא כאילו מההתחלה: למה אם לא הלכו, אין להם אל התרעומת?
הרי הוא אומר: יש דינא דה גרמי.
דינא דה גרמי, פירושו של דבר, זה דין נזיקין.
אני לוקח בן אדם ומבטיח לו עבודה והוא חושב שהוא ירוויח כסף היום,
ובסופו של דבר אני חוזר בי ולא נותן. אז למה זה תרעומת?
הרי גרמתי לו נזק. איזה נזק גרמתי לו?
שהוא לא מרוויח.
אומרים התוספות: זה שהוא לא מרוויח זה בעצם כמו נזק,
ונזק כזה אמור להיות דבר שחייבים עליו, כי הוא קורא לזה סוג של גרמי. גרמי, כידוע, זה סוג של נזק שבגרמא בנזיקין אנחנו באופן פשוט אומרים שיש גרמא בנזיקין שפטור ויש גרמא שהוא יותר חזק ואז חייבים.
ויש, זאת אומרת, מציאות של גרמא שהוא נקרא גרמי שעליו חייבים לשלם. אז התוספות הבינו שהדוגמה הזו של חזרה
מהעבודה כשהוא חוזר מהבטחת עבודה זה נקרא גרמי שיהיה חייב לשלם. אז התוספות שואלים: למה הוא לא חייב מדין גרמי?
הוא צריך לשלם אפילו כשלא הלכו.
התוספות מתרצים שמן הסתם,
בעצם מה שעושה מהתוספות ככה,
שבאמת החיוב הוא מדינה דה גרמי,
ומהסיבה הזאת הוא צריך לשלם כאשר הם כן הלכו.
אז למה כשלא הלכו עדיין אין להם אלא תרעומת?
מסבירים התוספות.
כי בדרך כלל אם לא הלכו עדיין,
אז הם עדיין לא התאמצו יותר מדי,
אז הם נמצאים אולי, זה איזה מקום שבו כל המעבידים נמצאים ומחפשים פועלים,
אז יכול להיות שהוא חזר בו עכשיו,
אז הם יכולים למצוא מישהו אחר שייתן להם עבודה.
זאת אומרת, במילים אחרות, אין נזק אמיתי.
היות שאין נזק, לכן הוא לא חייב לשלם. זאת אומרת שלפי התוספות, מה שלמדנו מהתוספות,
למדנו מהתוספות
שהחיוב של בעל הבית לשלם לפועלים,
אם הוא חוזר בו, הוא מדינה דה גרמי, זה דין נזיקין.
כזה דין נזיקין מסוג גרמי שחייבים עליו לשלם ולכן חייב לשלם בזמן שאפשר לדבר על נזק מוכח.
דהיינו כשהם הלכו אבל כשהם לא הלכו אין נזק מוכח כיוון שזה לא מוכח שזה כבר נקרא נזק לכן אין לו עליו אלא תרעומת. מה למדנו מהתוספות שאם למשל הם אפילו לא הלכו אבל יש נזק מוכח זאת אומרת ההליכה וההליכה הופכת להיות פה למשהו שהוא לא מעיקר הדבר אלא רק דוגמה לדבר שאם הולכים מן הסתם יש נזק
כשלא הלכו אין נזק, זוהי ההבנה מעניינת של התוספות.
אני מגיע עכשיו דווקא אחרי התוספות לרש"י.
רש"י, כשהוא מסביר לנו את העניין הזה שאין להם זה על זה אל התרעומת,
אומר רש"י,
למה אין להם אלא זה על זה תרעומת?
אומר רש"י, תביעת ממון לקה,
דה הדברים בעלמא נינו.
רש"י מסביר אחרת,
הרי רש"י אומר לנו,
למה אין להם תביעת ממון כשהם לא הלכו?
כי זה דברים בעלמא.
מה זאת אומרת דברים בעלמא?
זאת אומרת, אז אמרתי שאני אתן לך עבודה, אז לא נתתי לך עבודה,
אז אתה בעצם מרוגז,
אז יש לך זכות להיות בתרעומת עליי, זה מה שיוצא לפי רש"י.
וכשכן הלכו, אז מה?
אז זה לא דברים,
אז כאילו יותר מזה.
זאת אומרת, אנחנו רואים שמרש"י הוא לא לומד לפי תוספות, זה לא המבחן.
המבחן, אם הזקתי אותך באמת שאני אומר שאין לי עבודה אחרת או לא.
לפי רש"י זה לא הכיוון.
אם הם לא הלכו,
אז פירושו של דבר שזה רק דברים בעלמא,
לכן הוא חייב לשלם. אבל יוצא מכאן שאם הלכו,
אז יש תביעת ממון. זאת אומרת שזה כבר לא נקרא דברים בעלמא, אז מה זה?
זאת אומרת, יש פה גדרים אחרים לגמרי.
אם אנחנו מאיינים בדבר ומנסים להבין מה רש"י אומר לנו,
רש"י אומר לנו שאם הלכו, אז התביעה הממונית מקבלת משמעות מעשית.
יש פה כבר תביעה ממונית.
וכשאנחנו רוצים ללמוד ולהסביר את זה,
אנחנו נראה לי שצריכים להסביר שיש כאן הבנה של רש"י שבעל בית, כשלוקח פועלים,
באותה שעה שהוא מחליט את ההחלטה שהוא פועל שלי ואני לוקח אותו לעבודה,
אז במידה מסוימת הוא הופך להיות כאילו קניתי אותו לעבודה.
זאת אומרת, יש כאן איזה מושג חדש,
שמה שהפועל הופך להיות קנוי לעבודה, כאילו קניתי אותך.
אם קניתי אותך, אני חייב לשלם לך.
זה כמו ממש דין של עבדים.
יש, כידוע, עבד כנעני,
יש עבד עברי.
עבד עברי, מה זה עבד עברי?
קניתי עבד עברי לעבודה,
אני צריך לשלם לו את הכסף עבור הקניין.
זאת אומרת, אני חייב לו כסף עבור זה שקניתי אותו.
ממילא יש להסביר שפועל גם כן אותו דבר.
פועל, כשאני לוקח אותו והוא כבר נכנס לעבודה,
אז באותו רגע הוא גם נקרא עבד שלי לצורך העבודה הזו, כמו עבד לצורך העבודה הזו.
ממילא כיוון שקניתי אותו,
אז אני חייב לשלם לו.
זאת אומרת, לפי רש"י אפשר להבין וצריך להבין שההתחייבות של המעביד לעובד זה לא בגלל שהזקתי אותך אני חייב לשלם,
אלא בגלל שקניתי אותך, ואז אפשר להבין.
כל זמן שהוא לא הלך זה דברים בעלמא, כמו שרש"י אומר,
אבל כשהוא הלך זה כבר, העבודה נכנסה לשלב מעשי.
כיוון שנכנסה העבודה לשלב מעשי,
אז ממילא אני חייב לשלם לו לעובד עבור הקניין שקניתי אותו.
קניתי אותך לעבודה ולא שילמתי, אז אני חייב לשלם.
יוצא שהתשלום הוא עבור הקניין שקניתי אותך,
שזה הפירוש. עכשיו,
זה לכאורה חידוש,
אבל כשאנחנו מעיינים קצת בסוגיה ככה במלוא רוחבה,
דהיינו בכל הסוגיות האחרות שמדברות, גם בסוגיה הזו וגם בסוגיות אחרות של יחסי עובד מעביד,
אנחנו מגלים שבאמת יש שתי גישות לדבר הזה,
איך מתייחסים אל הפועל בשעה שהוא עובד, מה זה פועל כשעובד,
האם יש איזה קשר
קנייני בין המעביד לעובד,
או שזה באמת רק דיבורים בעלמא, אם אני עובד אתה חייב לשלם לי,
ואם אתה מבטל את העבודה, מקסימום שישלם לי מדין מזיק,
אבל אני לא שייך לך בשום דבר, אין פה שום יצירת קניין.
ניתן את הדוגמה, איפה זה בא לידי ביטוי בהלכה ידועה,
שהיא מובאת פה כמובן בדף המקורות, נזכרת פה בפרק הזה גם בהמשך.
אנחנו יודעים למשל,
מכירים את האימרה הזו שאומרת שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום.
זו פריבילגיה של פועל.
פועל מצד האמת, לפי הדין, יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. הגמרא אומרת את זה גם בדף י' עמוד א'
וגם אחר כך פה בדף ע"ח, זה נזכר גם פה בסוגיות האלה בהמשך.
הגמרא אומרת שדף ע"ז,
עדיין, לא בדף ע"ח.
הגמרא אומרת
שמנין שפועל, זו פריבילגיה, אתה פועל שלי ופתאום אתה יכול לחזור בי.
אז אתה יכול לחזור בך, איך אתה יכול לחזור בך?
כי פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום שנאמר,
כי לי בני ישראל עבדים,
לא עבדים לעבדים.
זאת אומרת, יש כאילו במידה מסוימת פריבילגיה כזו
מיוחדת לפועל שהוא יכול לחזור בו.
אז התוספות בדף י' עמוד א',
כאילו לוקחים את הגמרא הזו בדף י' עמוד א' בתוספות בסוגיה בפרק ראשון כבר,
ואז התוספות אומרים,
התוספות אומרים,
מכל מקום מותר לאדם להזכיר עצמו לדווקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו,
אלא בשטר עובר משום עבדי אם.
זאת אומרת,
תוספות אומרים,
אם הגמרא אומרת שהוא יכול לחזור בו כי עבדי ולא עבדים לעבדים, אז אולי בכלל אסור להיות פועל,
כי מי שעושה את עצמו לפועל הוא כאילו עושה את עצמו לעבד ואסור להיות עבד מלכתחילה. גם עבד עברי זה לא איזה דבר כל כך משובח שאדם בוכר את עצמו לעבד עברי, שזו סוגיה שלמה,
אנחנו יודעים, אבל בכל אופן זה לא דבר כל כך מעולה.
אז התוספות אומרים שזה מותר, מפני שבכל זאת הוא פועל והוא לא עבד.
לעומת זאת צריך לדעת שבשולחן ערוך מובא ברמה שאסור לאדם להשכיר את עצמו לפועל.
לא לגמרי,
אבל למשל, בר-אימה אומר, וזה מובא בשם מרדכי,
שמה?
שאדם אזכיר להשכיר את עצמו לפועל יותר משלוש שנים.
זאת אומרת, אתה לוקח עבודה,
הסכם עבודה ליותר משלוש שנים, זה כבר דבר פסול.
למה? כי פועל, כדי שהוא יהיה מותר,
הם אומרים שלוש שנים זה גג.
אתה לוקח ליותר, אתה הופך את עצמך כבר כמו לעבד.
זאת אומרת, הם למדו שפועל הוא במידה מסוימת כמו עבד,
והוא עובד בשביל אדם אחר.
זה באמת דבר שאנחנו לא כל כך תמיד מבינים, אבל פה בתפיסה, יש איזו תפיסה שאדם
שעובד למישהו אחר הוא בעצם כמו אבל.
ואז ממילא הם אומרים שאסור לאדם להשכיר את עצמו ליותר משלוש שנים. למה יותר משלוש שנים?
כי עבד עובד שש שנים וכתוב עליו כי משנה שכר שכיר,
אז מכאן מבינים ששכר שכיר זה שלוש שנים, זאת אומרת, משנה שכר שכיר זה כפול,
ואז יוצא ששכר שכיר,
העבודה של פועל שהיא כאילו לגיטימית זה שלוש שנים. מה אנחנו רואים מפה?
אנחנו רואים מפה את המחלוקת שדיברנו עליה.
לפי תוספות אין שום הגבלה.
תוספות לא מבינים או לא סוברים שלפועל יש יחסים של קניין כאילו כמו עבד.
לכן גם בסוגיה שלנו שהתחלנו בה,
תוספות מפרשים שהחיוב של המעביץ כלפי העובד הוא רק
על התשלום על העבודה מצד אחד,
ואם הוא חוזר בו, לשלם מדין מזיק.
אבל אנחנו אמרנו שיש שמסבירים אחרת,
שמסבירים את העניין שהוא בעצם
יש לו כאילו קניין בו, ולכן הוא חייב לשלם לו.
זאת אומרת, מי שתופס שבפועל יש איזה מרכיב מסוים של כאילו עבד,
אז בכלל תפיסה אחרת,
ואנחנו רואים שהתפיסה הזו מופיעה. והעניין הזה מופיע בכמה צורות אחרות ונוספות,
שאני לא יודע אם כאן אנחנו יכולים להוסיף בהן. למשל, פה בדף המקורות הוספנו את הדיון שישנו בדברי הפוסקים,
למשל, למה שאמרנו, שפועל חוזר בו אפילו בחצי היום.
יש דיון, פועל חוזר בו בחצי היום?
יפה, כי נאמר, כי לבני ישראל עבדיים ולא עבדיים לעבדים. יפה.
אבל בכל זאת,
האם הפועל יכול לחזור בו גם כשהוא קיבל כבר את השכר, למשל?
יש כאלה שאומרים שאם הוא קיבל כבר את השכר, הוא לא יכול לחזור בו,
כי אז הוא באמת כבר נקנע כעבד והוא לא יכול לחזור בו.
יש כאן איזה, הוא נקנע כעבד על הכול,
ואז הוא באמת אולי לא יכול לחזור בו, ואז דווקא כשהוא לא קיבל את השכר הוא יכול לחזור בו. אחרים אומרים אחרת,
והדברים נמצאים בדיון בין הפוסקים, כפי שמצוין בדף המקורות.
זאת אומרת,
יש כאן איזשהו דיון מאוד מעניין ועקרוני לגבי ההגדרה של פועל ביחס למעביד.
האם יש פה דיבורים על איזשהו קניין מחייב כקניין,
או שזה רק עניין של אמירה: אני לוקח אותך בתור פועל, אבל אין כאן איזשהו גדר מסוים של קניין והדברים ארוכים ומופיעים פה בכל מיני וריאציות, כמו שאפשר לראות בסוגיות גם לפי דף המקורות.
ותמיד אנחנו אומרים שיש לו תמיד מה ללמוד,
ואידך זיל גמור.
שלום וכל טוב.
של של של של
