שלום, ואנחנו ממשיכים בשיעור שלנו על אחת הסוגיות הנלמדות בדף היומי בעיון, על פי הלכה ברורה באמת,
ואנחנו נמצאים בעיצומו של פרק חמישי, שהוא כפי שכבר אמרנו בשבוע שעבר,
פעם שעברה, שזה פרק קשה, כל אחד שלומד, רואה,
נתקל בקושי, ואנחנו גם רוצים להיכנס פה למשהו שנדון לאחת הסוגיות שנדונות כאן
בפרק הזה.
הכותרת שנתתי לשיעור
זה עניין של מחילה בטעות,
אבל זה לא רק עניין של מחילה בטעות, אלא זה באמת נושא שגובל וקשור לענייני ריבית, שזה בעצם הנושא המרכזי של הפרק.
כשהעניין מתחיל בדף ס"ו, עוד קודם בס"ה במשנה,
המשנה כתוב שם, בדף ס"ה עמוד ב',
כתוב "והלווהו על שדהו ואמר לו,
אם מי אתה נותן לי מכאן ועד שלוש שנים, הרי שלא, הרי שלא".
ראי שלא, וכך היה ביתוף בנזוני, נושא על פי חכמים.
זאת אומרת,
הדיון מתחיל במקרה כזה שאדם מלווה כסף, הוא רוצה להיות בטוח, אז הוא אומר לו,
אני מלווה לך כסף, אבל אתה תיתן לי את השדה שלך. זה נושאים שחוזרים על עצמם פה הרבה בפרקים.
הנושא של משכנתה,
שדה שלוקחים בתור משכנתה להלוואה בכל מיני צורות, יש כל מיני צורות של משכנתאות כאלה,
אבל פה מדובר שאומר לו, אני לוקח, אם אתה לא תחזיר לי
אחרי שלוש שנים את ההלוואה,
אז השדה תהיה שלי.
עכשיו השאלה, האם באמת השדה נהיה שלו או לא. כאן לחורא במשנה נאמר שכן, אבל הגמרא בסופו של דבר אומרת שזה נקרא קניין של אסמכתא שלא מועיל. כך הגמרא אומרת פה בסופו של דבר,
שהקניין לא מועיל כיוון שזה אסמכתא. מה פירוש אסמכתא?
כי אנחנו מניחים
שהוא לא יתכונן באמת להסכים שהקרקע תהיה
של המלווה, כי תמיד כשאדם לובה כסף,
אז הוא מצידו בטוח,
הוא מקווה שהוא יצליח תמיד להחזיר את ההלוואה, תמיד זה נראה לו דבר שהוא הדבר הריאלי יותר.
ולכן אין לו הסכמה אמיתית להקנות את השדה, וזה מה שנקרא אחת הדוגמאות של אסמכתא. עכשיו, כיוון שזה אסמכתא,
אז ממילא השדה לא קנויה, ואז אומרת הגמרא פה,
בדף ס"ו עמוד ב', אומרת הגמרא, עומר,
עומר רב נחמן, אשתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא, אדרא ארא ואדרא פרא.
זאת אומרת, אם אתה אומר שבאמת את הקרקע הוא לא קונה,
כיוון שזה קניין של אסמכתא, המלווה לא יכול להגיד שהוא זכה בשדה,
אז הוא מחזיר את הקרקע,
אבל לא רק מחזיר את הקרקע, אלא מחזיר גם את הפירות שהוא אכל במשך כל התקופה, גם במשך הזמן של שלוש שנים, טוב, זה עניין בפני עצמו,
וגם את הפירות שהוא אכל אחר כך.
ואז אומרת הגברה, אם אתה אומר שהוא מחזיר,
להחזיר את הפירות,
אז לממרא, ככה ממשיכה הגמרא ואומרת,
לממרא דקסבה רב נחמן, מחילה בטעות לא אוהבי מחילה. וזה כאילו הנושא שהגמרא מעלה פה לדיון.
זאת אומרת,
בעצם הרי הוא אכל פירות, הוא אוכל פירות.
והלובש הוא כאילו המוכר,
שתק כשהוא אכל את הפירות.
בכל זאת אתה אומר שהוא צריך להחזיר את הפירות גם כן. אז מה אתה לומד מזה, אומרת הגמרא,
שמחילה בטעות,
מחילה בטעות לא אוהבים מחילה.
זאת אומרת, למה היא לא לקראת מחילה? כי הוא טעה. זאת אומרת, הוא חשב שהוא צריך למחול. אולי הוא חשב שהמחירה כן תהיה בתוקף,
ולכן הוא שתק
כשהוא ראה את המלווה הזה, אוכל את הפירות.
אבל כשמתברר לו שהמחירה לא בתוקף,
אז הוא אומר: תחזיר את הפירות.
אז אנחנו אומרים באמת שהוא מחזיר את הפירות, כי מחילה, בטעות, ככה יוצא פה בגמרא,
לא אוהבים מחילה. על זה שואלת הגמרא פה בהמשך: "מצאנו במקום אחר, בעניין אחר של
המוכר פירות דקל לחברו,
שם אנחנו אומרים שהמכירה לא מועילה גם כן, בגלל שזה דבר שלא בא לעולם.
ושם נאמר שאם הוא מחזיר את המכירה,
אז הוא לא יכול לקבל ממנו את הפירות בחזרה שהוא אכל,
הקונה.
וזה כאילו יוצא מכאן שזה דבר דומה שאפשר לקרוא עליו מחילה בטעות.
ואומרת הגמרא, הנה אתה רואה שהוא סובר שמחילה בטעות כן נקראת כאילו מחילה?
זו שאלת הגמרא, והגמרא עונה, אין להשוות בין הדברים.
אתה מחירה,
וכאן אתה הלוואה, זאת אומרת, הסוגיה שלנו היא הלוואה,
בסוגיה של מוכר פירות דקל
זו מכירה.
ויש הבדל, כאן המחילה כאילו מועילה, כאן המחילה לא מועילה, ומכאן זוהי בעצם הגמרא.
קראנו ודיברנו על כמה שורות בגמרא,
שיש על זה מחלוקות גדולות בין המפרשים הראשונים.
ואני רוצה להסביר, כשצריך להסביר את המחלוקות, צריך כאילו להתחיל פה מההתחלה.
אנחנו רואים שהנושא הוא כאן שאלה של מחילה בטעות.
מחילה בטעות, כאילו אנחנו אומרים: הוא שתק, אמנם כשהוא ראה שהוא אוכל את הפירות,
אבל הוא היה, אבל השאלה היא אם זה נקרא באמת מחילה,
כי הוא לא ידע שהמחירה לא תתפוס.
לכן השתיקה שלו, שהיא בעצם כאילו המחילה,
נתפסת כמחילה בטעות.
אז עכשיו השאלה: מחילה בטעות,
המושג של טעות זה מושג שאנחנו מכירים לאו דווקא במחילה.
יש קניין בטעות,
יש קידושין בטעות, כל מיני מצבים של עשיית דבר בטעות.
ואז לכאורה היינו יכולים לומר שיש מכנה משותף בין כולם,
שכל דבר שאתה יכול להגיד שהוא היה בטעות,
אז אתה מבטל אותו, כי אתה אומר, כיוון שהייתה טעות,
זה לא חל.
ככה לכאורה אפשר להגיד.
ואז כשהגמרה מדברת פה על מחילה,
היא בעצם מדברת גם על קניין,
היא מדברת גם על קידושין בטעות, כאילו מדברים פה על כל הדברים כולם,
כאשר מה הדין כשהיה דבר בטעות.
לכאורה כך יוצא מהתוספות.
התוספות לא רואות הבדל בין מחילה בטעות לבין קניין בטעות.
הם אומרים שאם אומרים פה שמחילה בטעות,
כאילו יוצא מכאן,
אם דנים על מחילה בטעות, זה דיון שמקרין
ומשפיע על כל הדברים האחרים שיש בהם טעות.
ומשום כך, נטיית התוספות,
בדיבור המתחיל אטם, זה הדבר החשוב פה,
התוספות נוטות לומר
שבוודאי מחילה בטעות לא אוהבת מחילה,
מחילה בטעות לא אביא מחילה, כמו שקניין בטעות לא אביא מחילה, והם מביאים כל מיני ראיות מדוגמאות אחרות,
שבהן אנחנו רואים שכל דבר שבטעות הוא מתבטל.
אז אומרים התוספות,
מוכרחים להגיד שזו מסקנת הסוגיה פה גם כן,
שמחילה בטעות היא לא נקראת מחילה,
ומשום כך אנחנו אומרים פה על המקרה של המלווה על השדה שהוא צריך להחזיר את הפירות,
ואז כשאנחנו שואלים למה במוכר פירות דקל לחברו,
בכל זאת אנחנו אומרים שהוא לא צריך להחזיר את הפירות,
אומרים התוספות, יש סברה מיוחדת שם, זה מה שהגמרא אומרת.
התם זוויני, זאת אומרת, ניחא ליה דליקו באמנותי, מי שאיים בתוספות יראה, ניחא ליה דליקו באמנותי, זאת אומרת, הוא מעוניין שהוא יישאר אמין בעיני הקונה,
שהוא בכל זאת עשה איתו עסקה שהוא לא מבטל אותה לגמרי,
והוא בעצם כאילו מסכים שמשהו אכל את הפירות,
שיאכל ולא יצטרך להחזיר.
זו שיטת התוספות.
אבל כשאנחנו לומדים פה את שיטת רש"י,
אנחנו מגלים שרש"י לומד אחרת.
לפי רש"י יוצא מכאן, וזה התוספות מעירים עליו כמובן,
יוצא מכאן שבעצם מחילה בטעות היא כן נקראת מחילה.
וכשאתה שואל למה המחילה בטעות היא נקראת מחילה,
וזוהי הסיבה במוכר פירות דקל לחברו,
מדוע הוא לא צריך להחזיר את הפירות.
וכשאתה שואל אז למה בדוגמה של משנתנו, של סוגייתנו,
שמלווה על השדה,
שמלווהו על השדה,
אתה אומר שכן מחזיר את הפירות?
הגמרא אומרת, אתה אח ההלוואה,
מסביר רש"י, ממילא זה ריבית. הנה, הגענו אל הריבית של הפרק הזה. היות שזה היה בצורת הלוואה,
והוא בינתיים קיבל את השדה בתור משכנתה,
ואם הוא אוכל את הפירות,
הרי זה בעצם ריבית.
אז אם זה ריבית, לכן הוא מחזיר את הפירות.
לא בגלל שמחילה בטעות היא לא מחילה, מחילה בטעות היא כן מחילה.
אז לא בגלל החיסרון במחילה,
אלא בגלל שבסופו של דבר זה יוצא כמו ריבית.
וריבית מחזירים,
ודיברנו בשיעור הקודם שריבית קצוצה יוצאה בדיינים. זאת אומרת, שמחזירים את הריבית.
וזה הפירוש לפי רש"י, לפי רש"י יוצא מכאן,
שאמרו פה בסוגיה על המלווה על השדה,
שהוא מחזיר את הפירות,
זה לא בגלל שהמחילה לא היתה טובה,
אלא בגלל שזה יוצא, שזה קיבל את הפירות בתור ריבית,
ולכן הוא צריך להחזיר.
זוהי שיטת רש"י,
ותוספות
מקשים עליו,
אבל כשאנחנו מתבוננים בשיטת רש"י עצמה, אנחנו לומדים מכאן שרש"י סובר שהמחילה בטעות מצד עצמה היא דווקא כן מכילה.
ואז
מסתבר שצריך להסביר ככה,
שאף על פי שקניין בטעות הוא לא קניין,
וקידושי טעות הם לא קידושים,
אבל מכילה בטעות היא כן נקראת מכילה.
אז שאלה שואל, מה ההבדל?
אז בזה דנים כבר המפרשים הראשונים,
אפשר לראות את זה בהגעת השירי בדף המקורי, זה מצוייג.
הוא מסביר את זה, כי בעצם תמיד על טעות יש ויכוח,
האם באמת זה נכון שאם הייתי יודע לא הייתי מוכל, האם באמת אם הייתי יודע לא הייתי מסכים.
זה מין ויכוח שקיים כשצץ העניין של טעות,
תמיד יכול להתנהל ויכוח כזה.
אומר בהגעת השרי, זה על הראש, בהגעה על הראש,
הוא מסביר ואומר את השיטה הזו,
שכשמדובר על מכילה, הרי אנחנו מדברים על דבר שכבר איננו. אז תמיד אנחנו יודעים,
דבר שכבר איננו,
וההוא כבר אכל,
אז זה כאילו הוא מוחזק ולכן ידו על העליונה.
זאת אומרת,
כל פעם בטעות הוא רוצה להגיד, יש כמין ספק.
האם באמת
אפשר להגיד בוודאות כל כך שהטעות,
שאלמלא ידע שזה אחרת הוא לא היה מוחל,
הוא לא היה מקנה,
הוא לא היה מקדש? זה לא תמיד, תמיד אפשר להציג את זה כוויכוח.
אז כשמדובר על קניין ועל קידושין,
אנחנו אומרים באמת שהקידושין בטלים והמקח בטל.
אבל כשמדובר על מחילה,
מחילה שזה על דבר שכבר איננו, זאת אומרת דברה שכבר הוא לא, כבר אין ויכוח כעת על הדבר עצמו כי הוא כבר אכל.
השאלה אם הוא צריך לשלם בחזרה עבור הפירות שהוא אכל,
כאן יש את הנטייה,
כיוון שזה בכל זאת לא דבר בטוח,
לתת עדיפות לזה שמחזיק, דהיינו זה שכבר אכל.
אז יוצא מכאן שכיוון שהוא אכל, אז אי אפשר לחייב אותו מדין מחילה.
אי אפשר לחייב אותו מדין מחילה בטעות.
זה מה שסובר רש"י, שמחילה בטעות,
כנראה זה לא כמו קניין בטעות.
ובכל זאת, למה בכל זאת הוא צריך להחזיר?
ואשר אומר רש"י, הוא מחזיר בגלל שזה ריבית,
ומריבית צריך להחזיר.
בגלל שזה יוצר ריבית,
הוא קיבל פירות, אכל פירות על סמך זה שהוא היה המלווה,
ואז הוא הרוויח עכשיו את הפירות שאכל בינתיים,
הוא אכל בכל אופן במשך הזמן,
ואז הוא עושה שזה ריבית שלכן הוא צריך להחזיר.
זה הבדל בין רש"י ותוספות.
תוספות אומרים שמחילה בטעות היא לא אוהבים מחילה,
רש"י אומר שמחילה בטעות היא כן מחילה, ומה שכתוב פה שמחזירים זה מדין ריבית.
כאן, כשאנחנו לומדים את הסוגיה הזו,
אנחנו באמת מגיעים אל הרמב"ם.
אצל הרמב"ם אנחנו רואים
גם בדף המקורות זה מצוין פה, בפרק ו' הלכה ד' בהלכות מלווה ולווה,
הוא מביא את הסוגיה שלנו והוא מסביר לנו גם כן למה
הוא צריך להחזיר את הפירות. מי שהלווה את השדה,
מלווה מעות על השדה, דהיינו שאם אחרי שלוש שנים הוא לא ישלם לו את החוב,
אז השדה תהיה שלו,
אז בסופו של דבר והוא אכל פירות,
בסופו של דבר הוא מחזיר את הפירות. אומר הרמב״ם את הנימוק. למה? בגלל שזה ריבי.
שיטה של מי?
שיטת רש"י.
ככה יוצא מכאן. זו שיטת רש"י.
בעצם הרמב״ם סובר כמו רש"י שהוא מחזיר את הפירות לא בגלל החיסרון במחילה,
אלא בגלל שהוא צריך לשלם את הריבית.
וכאן אנחנו באמת צריכים לרגע להבין את זה.
כי באמת,
לכאורה, לפי מה שדיברנו בשיעור הקודם,
ולפי מה שמתבאר לנו ברמב״ם בהלכה אחרת, בהלכה ז', כפי שמצוין בדף המקורות,
לכאורה הדוגמה הזו של אדם שמלווה
על שדה ואוכל פירות,
זה לא נקרא בהגדרה לפי הרמב״ם ריבית קצוצה.
הרמב״ם בעצמו קורא לזה אבק ריבית.
הסברנו את זה בשבוע שעבר.
זאת אומרת שזה לא נקרא ריבית קצוצה.
אם זה לא נקרא ריבית קצוצה,
למה זה לא נקרא ריבית קצוצה? כי א', הם לא החליטו מראש שזה יהיה ריבית.
דבר שני, אף פעם כשאדם לוקח שדה, אומר הרמב״ם,
זה לא בטוח שהוא תמיד ירוויח, כי לפעמים בסופו של דבר בחקלאות יש גם הפסדים.
אז ממילא זה לא נקרא שהוא מרוויח בוודאות,
וממילא זה לא ריבית קצוצה,
זה אבק ריבית.
למה היא נפקא מין? האם אנחנו אומרים שזה לא ריבית קצוצה?
אז לכאורה מצד דיני ריבית הוא לא צריך להחזיר את הפירות.
אז לכאורה קשה על הרמב״ם, הנה הוא בי.
מצד אחד הרמב״ם לומד את הגמרא כמו רש"י ומסביר לנו שהוא מחזיר את הפירות מדין ריבית.
אבל מצד שני אנחנו רואים
ויודעים שלפי הרמב״ם זה לא נקרא ריבית קצוצה.
ואם זה לא ריבית קצוצה אלא רק אבק ריבית,
אז זה לא יוצא בדיינים. אז למה כתוב פה שהוא מחזיר את הפירות?
זה דבר שלכאורה טעון הסבר.
וההסבר שצריך להגיד פה, גם זה מופיע קצת בגת השירי שם.
זאת אומרת, כאן אנחנו כאילו משלבים את הדברים.
ואז אפשר לומר ככה: בעצם מחילה בטעות יכולה להיות מחילה.
אבל דווקא בגלל שזה אסור, בגלל ריבית,
אז אמרו כבר על המחילה בטעות שלא תהיה מחילה. זאת אומרת, יש כאן איזה שילוב. הסברה של הריבית מופיעה פה לא כסברה בלעדית שבגללה הוא מחזיר את הפירות, כי מצד זה לבד הוא לא היה צריך להחזיר.
כי זה לא נקרא ריבית קצוצה,
אבל העובדה שזה נקרא ריבית זה נקרא איסור,
אז ממילא כשאני בוחן עכשיו אם המכילה הייתה מכילה או לא,
כאן יש לה נטייה הפוכה לחזור ולומר שהמכילה לא הייתה מכילה.
למה לא? כיוון שאם היא תהיה מכילה זה נקרא שהוא מקבל ריבית,
ואנחנו לא רוצים להגיע לאיסור,
וגם האדם עצמו לא רוצה להגיע לאיסור,
אז כאילו אנחנו אומרים הוא באמת לא מוחל,
בגלל שהוא לא רוצה להיות מעורב בדבר של איסור,
וכיוון שהוא לא רוצה להיות מעורב בדבר של איסור, אז ממילא כאן, דווקא בגלל שיש זיקה לאיסור,
אז המחילה לא מועילה,
וכיוון שהמחילה לא מועילה, היא חזרה להיות כמו קניין בטעות,
שהמחילה באמת לא מועילה,
שהיא לא נחשבת דווקא בגלל השילוב הזה עם הריבית,
אז ממילא מובן, למה מחזיר את הפירות?
את זה אני סימנתי פה בדף המקורות הלכה נוספת בהלכות מכירה.
יש הלכה ברמב"ם, הלכה פשוטה.
אדם קנה קרקע,
אדם קנה קרקע ובסוף התברר שהיה בקרקע מום, סתם קניין בטעות.
אז כתוב שם בהלכה ברמב״ם, זה בפרק ט״ז הלכה ח׳, שמה כתוב שכשהוא קנה את הקרקע ונמצא במום, אז הוא מחזיר, הוא אומר אני לא רוצה קרקע כזאת, זה קניין בטעות.
אומר הרמב״ם הוא גם צריך להחזיר את הפירות שהוא אוכל בינתיים.
אומר המלכד מישנה שם בצד,
למה הוא מחזיר גם את הפירות?
כמו שלמדנו בפרק ה' זו נשך.
דהיינו בסוגיה שלנו. מה למדנו בסוגיה שלנו?
שמחזירים.
במקרה של אלווה על שדהו.
ומה הסברנו לפי הרמב״ם? למה הוא מחזיר?
בגלל שיש פה שילוב של ריבית.
לכאורה, הלומד הפשוט, והרבה מפרשים עמדו על המשנה הזה ואומרים: מה פתאום? מה זה שאלה בגלל ריבית? פה זה סתם קניין בטעות.
הכל היה פה טעות גמורה.
למה הוא צריך לקשר את זה ולחבר את זה עם מה שלמדנו בסוגיה שלנו,
שזה קשור לריבית?
אבל לפי מה שהסברנו, זה מובן, אפשר לומר.
כי הרמב״ם לפי זה סובר כמו רש"י שמכילה בטעות בעצמה, אולי כן יכולה להיות מכילה.
מתי היא לא מכילה?
רק כאשר זה הופך להיות שאלה של ריבית.
וגם כאן, כשהמכירה מתבטלת לגמרי,
אז בעצם הוא עושה שהכסף היה בינתיים כמו הלוואה,
אז ממילא יוצא שמשהו אכל פירות בינתיים, זה הופך להיות ריבית.
אז בגלל הנימוק הזה של הריבית,
כאן אנחנו אומרים שהמחילה היא לא מחילה.
זה דבר נפלא מאוד, שבזה אנחנו מסבירים את המגיד מישנה,
שמסביר לנו את ההלכה ההיא ברמב"ם בהלכות מכירה,
בכלל לא בהלכות הלוואה,
שהיא מבוססת ומחוברת אל הדיון שאנחנו דנים בסוגייתנו ומחברים את השאלה של מחילה בטעות עם גדרי ריבית, שזה משפיע על המחילה שהיא לא תהיה מחילה.
באמת זה דבר מאוד מעניין.
ועוד יש מה לדבר על זה,
כי על פי זה צריך להבין את הסוגיה של המוכר פירות דקל לחברו בדבר שלא בא לעולם, ששם אנחנו אומרים שהוא לא צריך להחזיר את הפירות,
ולמה שם אנחנו לא חוששים לשאלות של ריבית,
ועל זה צריך להסביר בצורה רחבה, אני לא יודע אם כאן המקום כרגע,
שבמוכר פירות דקל לחברו, בדבר שלא בא לעולם,
אנחנו לא אומרים שהמכירה מתבטלת לגמרי,
וזה אולי רמז למי שיעיין ויבין את מה שכתוב פה על העובדה שמוכר פירות דקל, דהיינו דבר שלא בא לעולם,
המכר לא מתבטא לגמרי, אלא רק יש זכות חזרה.
ולכן, כיוון שהמכר לא מתבטא לגמרי, זה לא הופך להיות לשאלה של ריבי,
אבל זה, אני אומר, בקיצור, מי שילמד, ילמד, ויראה עוד ויחכים, כפי שאנחנו אומרים תמיד.
בינתיים נשאר בזה, בעזרת השם.
שלום, שלום.
�����
