שלום, ואנחנו, כפי שהיינו בפעם הקודמת עדיין, ונמצאים בפרק הזהב, שזה פרק רביעי
של מסכת בבא מציע,
שיש בו כמה נושאים גם כן יסודיים וחשובים.
אחד הנושאים שנמצאים בפרק הזה, שמדברים בו הרבה, זה עניין שמתחיל
בגדרי הקניינים.
זאת אומרת, צריך, כשקונים דבר, איך קונים אותו.
וכשעושים קניין,
אז יש שלב שאחריו כבר אין דרך של חזרה.
כידוע, הדיון שעובר בגמרא הוא הרבה על קניין כסף
לגבי מיטלטלין,
שכאשר הדעה המקובלת היא, כמקובל לפי רבי יוחנן,
שדבר תורה מעות קונות,
אבל בכל זאת חכמים ביטלו את הקניין הזה כדי שלא יאמר "נשרפוך חטאיך בעלייה",
ומי שבסופו של דבר כן עשה קניין עם כסף
ולא עומד בדיבורו, אז יש עליו את קללת מי שפרש,
שזה דבר חמור.
אבל יש עוד שלב, שלב אני רוצה דווקא לדבר עליו,
אפילו כשהוא לא נתן כסף,
אלא רק כשהוא אומר, אדם מדבר, אדם אומר: אני אמכור לך דבר, אני אתן לך דבר.
אז כשאדם אומר: אני אתן לך, אני אמכור לך משהו,
כאן כבר באמת לא נעשה שום קניין,
לא מדרבנן ולא מדאורייתא.
ועל זה יש לנו את הסוגיה פה, בפרק הזה, בדף מ"ט,
הגמרא מביאה לנו מחלוקת בין רב לשמואל דאיתמר,
הגמרא אומרת דברים,
זה נקרא דברים, זאת אומרת אם בן אדם רק אומר משהו שאני אעשה, שאני אמכור, שאני אתן,
רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה,
ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה.
זאת אומרת אי אפשר להגיד שאדם כשהוא אמר משהו שהוא לא יכול לחזור בו,
כאילו הוא לא עשה קניין.
אבל אתה אמרת, אז השאלה היא עד כמה האמירה משמעותית.
אז הנה מחלוקת בין רב לשמואל,
בין רב לרבי יוחנן,
סליחה,
ורבי יוחנן אומר שדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה.
אז זה בעצם השלב הראשון בסגר. זאת אומרת, מי שאומר שיעשה דבר
ובסופו של דבר הוא לא עושה,
הוא לא מקיים את דיבורו,
אז יוצא מכאן שהוא בגדר מחוסר אמנה. זו תהיה ההגדרה שלו.
זאת אומרת, כל אדם ממילא יעשה את שיקול הדעת שלו,
כמה כדאי לו לקבל שם כזה של אדם שלא עומד בדיבורו.
כי זה באמת דבר שהוא בסך הכול מגונה, הוא מחוסר אמנה, אי אפשר לקבל אותו, אי אפשר להאמין לו.
הגמרא מביאה לזה גם כל מיני פסוקים.
אבל הגמרא ממשיכה הלאה,
ובסופו של דבר מדברת על מתנה.
כפי שאמרנו בתחילת דברינו, יש כאן הבדל מסוים,
כי בשלב הראשון הגמרא דיברה על מקח וממכר.
בשלב הראשון הגמרא דיברה על מקח וממכר,
שבו אם אתה סיכמת עם מישהו שאתה תמכור לו משהו, למכור, הכוונה היא תמורת כסף,
כפי שמקובל, זה נקרא "למכור".
אז על זה נאמר תמיד שהוא מחוסר אמנה.
אחר כך הגמרא עוברת לדבר על מתנה. ובכן, יכול להיות שיש הבדל בין מתנה למכירה,
כי מכירה זה עסק משותף בין שני אנשים,
כשיש הסכמה זה אולי יותר חמור.
אבל מתנה, אני באמת לא חייב לך כלום,
ואם אני מסכים באופן חד-צדדי או מעוניין לתת לך מתנה ואמרתי שאני אתן מתנה ואני בסופו של דבר לא נותן, אולי זה שונה.
כאן הגמרא מחלקת בין מתנה מרובה למתנה מועטת.
הגמרא מביאה שבמתנה מרובה
באמת לא שייך להגיד שהאדם יהיה נחשב למחוסר אמנה כאשר הוא אמר שייתן מתנה והוא לא עומד בה. אני אמרתי, אולי התכוונתי, רציתי,
אבל בסופו של דבר קשה לי לתת אולי את המתנה, אז אני לא עומד בדיבורי.
עליו לא אומרים שהוא מחוסר אמנה, והם אומרים שמותר לו לחזור בו.
ומתי במתנה בכל זאת יהיה לו את הגדר הזה? זה במתנה מועטת.
מתנה מועטת, כאשר זה לא דבר שנראה דבר גדול,
כאן אם אדם אמר שהוא נותן את המתנה,
הרי הוא מתבקש שיעמוד בדיבורו, ואם יחזור בו,
הוא שוב נאמרים עליו הדברים הקשים שהזכרנו מקודם.
כמובן שמתוך כך יש דיון מעניין בדברי הראשונים, זו נקודה ראשונה,
לגבי מכר. האם במכר זה תמיד,
אמרנו שיש הבדל בין מכר למתנה, וזה נכון,
אבל האמת היא, האם במכר,
במקח חומם קר, תמיד אנחנו נגדיר את זה כדבר מקביל למתנה מועטת.
אז באופן פשוט זה כן. כי למשל, מה יכול להיות במכר?
רציתי למכור ואני לא מוכר.
אז זה ודאי שהוא נחשב למחוסר המנה.
אבל מה קורה אם אדם אמר, למשל,
שהוא מתכונן למכור משהו, מסכים למכור ורוצה למכור,
עד שהמכירה באה ויוצאת אל הפועל עם כל
הקניינים וכל ההסכמים הנלווים בינתיים עלה המחיר.
עלה המחיר, אז המוכר לפי טבעו אומר: מה, אני עכשיו אמכור את זה גם כן במחיר המוזל בגלל שאמרתי?
זו באמת שאלה מעניינת. על זה יש לנו מחלוקת בדברי הראשונים.
האם כשיש הבדל במחיר עכשיו,
האם עדיין במכר נגדיר את זה כמו מתנה מועטת,
או עכשיו במכר זה יהיה כמו מתנה מרובה, זאת אומרת שיוכל לחזור.
תוספות, למשל, סוברים שיוקר נמיה וכמו מתנה מועטת.
וייתכן שהרבה פוסקים אומרים ככה, אבל כפי שמצוין פה בדף המקורות,
הרמ"א, למשל, מביא את שתי הדעות שיש כאלה שסוברים, שאם יש הבדל במחיר,
שזה משנה לגבי אדם שמוכר, הרמ"א, כשאדם מוכר,
עיקר העניין זה הכסף שהוא מקבל, זה לא שהוא מוכר.
ולכן, אם בסופו של דבר הוא יקבל, נגיד, כסף שיראה לו עכשיו דבר לא בסדר ביחס למחיר שפתאום מתגלה בשוק,
אולי לגבי זה האמירה שלו לא הייתה מחייבת כל כך.
אז יש לנו באמת מחלוקת לגבי מכר, כאשר יש הבדל במחירים.
לעומת זאת, לגבי מתנה, הדבר הוא הרבה יותר ברור.
הבדל בין מתנה מרובה למתנה מועטת, זה חילוק הרבה יותר ברור שנאמר פה. מתנה מועטת אסור לאדם לחזור בו, מתנה מרובה אדם כן יכול לחזור בו.
אז זה מה שנאמר פה. עכשיו, בתוך הדברים הגמרא גם מביאה, וזה דברים שמעניינים כשלעצמם וחשובים מאוד,
הגמרא, בדף הזה, בדף מ"ט פה, במסכת בבא מציאה,
הגמרא מביאה פה כאילו ראייה לעניין שבמתנה מועטת,
שאדם לא יכול לחזור בו.
אז אני רק אקרא את הדוגמה שהגמרא מביאה.
הגמרא מביאה, הגמרא אומרת,
כתוב
ובא ישראל שאמר לבן לוי,
כור מעשר יש לך בידי,
בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר.
ובכן, יש כאן איזה דבר מעניין.
אדם, הרי כידוע זה הולך ככה, הרי כשיש אדם תבואה או פירות,
אז צריך להפריש על זה תרומות ומעשרות.
אז תרומות זה לכהן, זה עניין אחד.
עכשיו המעשרות,
המעשרות, אנחנו אומרים שזה בעצם ניתן ללוי.
מעשר ניתן ללוי, זה מעשר ראשון.
והלוי בעצמו צריך להפריש מעשר מן המעשר, כמו שכתוב בפרשה שקראנו לא בזמן, פרשת קורח.
הפרשה הזו להפריש מעשר מן המעשר זה תרומת מעשר.
זאת אומרת, אחרי שהלוי מקבל את המעשר,
אז הוא יכול להפריש תרומת מעשר.
והוא חייב להפריש תרומת מעשר,
מפני שאם הוא לא מפריש אסור לו לאכול את המעשר. פה נאמר,
ישראל אמר לבן לוי, זה באמת דבר מעניין, הוא אמר לו, לא נתן לו, הוא אמר לו, תשמע,
יש לי פה תבואה בכמויות גדולות כאלה,
לכן הוא אומר, כור, כור זה מידה די גדולה,
כור מעשר יש לך בידי.
בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר.
זאת אומרת, זה מספיק באמירה לבדה, מספיקה,
כדי שהבן לוי, אותו לוי, כך קוראים לו, בן לוי,
יוכל להשתמש בכור מעשר הזה כאילו כבר זה שלו,
ויפריש מזה תרומת, יעשה את זה לתרומת מעשר.
נגיד, הוא קיבל הרבה מעשרות, זה לוי בר מזל שקיבל הרבה מעשרות,
אז אם כור אחד הוא צריך לעשות תרומת מעשר,
משמע שיש לו במקום אחר עוד איזה עשרה כורים או משהו כזה,
ואז הוא מפריש את מה שכעת נאמר לו, שהוא מקבל עוד בתור תרומת מעשר, על הכמויות הנוספות שיש לו בתור מעשר ראשון, ומתקן בזה את כל המעשרות שיש לו, שהוא יוכל בעצמו להשתמש בהן,
שלא יהיו תבל. טוב, זה המצב שבו הלוי מעוניין.
החידוש פה הגדול, וזה חידוש גדול מאוד,
שכאן במקרה הזה אנחנו אומרים שהאמירה של הישראל שאמר לבן לוי
שכור מעשר יש לך בידי, זה כבר מספיק בשביל זה שיעשה תרומת מעשר.
אנחנו דיברנו פה קודם על האמירה, על תוקף
של האמירה או ההבטחה שבן אדם מבטיח שייתן מתנה,
אדם מבטיח שייתן מתנה וכל מיני דברים כאלה,
אמרנו יש
מתנות שאדם מבטיח שהוא לא יכול לחזור בו.
אדם אומר שלא יכול לחזור בו,
זאת אומרת שאסור לו לחזור בו,
זה נכון,
אבל זה עדיין לא שלו.
אנחנו אמרנו שמי שחוזר בו הוא נקרא מחוסר אמנה,
הוא אדם לא הגון, יגידו עליו דברים לא ראויים,
אבל איך אתה יכול על ידי זה שהוא אמר לבד
להפוך את זה כבר לרכוש של הלוי,
שהוא יכול להשתמש בזה להפרשה?
זה נושא שעמדו עליו הרבה מפרשים ואחרונים,
ואפשר להגיד גם ראשונים,
כי זה באמת נושא שמדברים עליו, איך זה באמת עובד העניין. צריך לומר, בכל אופן,
אם מנסים למצוא את המכנה המשותף מכל הדברים שנאמרו פה,
וחלקם מצוינים פה במקורות שלנו,
אנחנו צריכים לומר שבעניין כזה של מעשרות,
האמירה יש בה תוקף יותר גדול.
זאת אומרת, אם בדרך כלל כשאני אומר למישהו, אני נותן לך מתנה,
אז אם אני נותן לך מתנה, אז באמת, מה עשיתי? כלום.
אבל מה אמרתי?
על ידי זה שאמרתי,
אז קיבלתי מעמד של מתחייב באמירה שאם אני אחזור בי אני אהיה נחשב למחוסר אמנה. זה נכון.
אבל כשמדובר על מעשר, שזה מה שמדובר כאן,
כאן האמירה היא מועילה כאילו שלב יותר מזה.
וצריך להסביר,
שלב אחד יותר אבל לא שני שלבים. כי כפי שמבואר פה בגמרא וגם ברמב״ם בהלכה,
אנחנו מגלים שאפילו בדוגמה הזו,
אם הישראל אחר כך יחזור בו,
הוא יוכל לחזור בו, כי זו הייתה רק אמירה.
ונאמר שאם הוא יחזור בו, אז הלוי הזה לא יוכל
אפילו לתבוע אותו במשפט,
אלא כתוב שאין לו עליו אלא תרעומת.
זאת אומרת שזו החזרה הפורמלית אפילו אפשרית,
אבל אם הוא לא חוזר בו, יש כאן מצב מיוחד של נתינה.
והגמרא הרי מביאה את זה כראיה לכך שהאמירה מועילה.
אז צריך לומר,
אם מצאנו בדוגמה של בן לוי,
שאם אומרים שנותנים לו מעשר,
זה כל כך מחייב,
זה כל כך גורם שמשפיע,
שהוא יכול אפילו בעצמו להתחשב כאילו זה כבר שלו,
במה הוא יעשה את זה שהוא יוכל להפריש את זה כתרומת מעשר על המעשרות האחרים שיש לו?
הרי זה מוכיח שהאמירה היא דבר חזק.
ואם אצל הלוי זה מועיל עד כדי כך,
הרי אצל מתנות שסתם בין אדם לחברו זה בוודאי מועיל,
כדי שהוא לא יוכל, אם הוא יחזור בו, הוא יהיה נחשב לאדם מחוסר המנה.
אבל העובדה היא שבדברים כאלה, כמו מעשרות,
כאן אנחנו בוודאי צריכים להגדיר
שהאמירה יותר, צריך להסביר את זה למה.
בכל זאת,
מפני שהמעשר הוא מלכתחילה עשוי לתת אותו. זה הרי לא אמור להיות ברשותו של הישראל.
הישראל בכל מקרה צריך לתת את המעשר. זאת אומרת,
המעשר, ככה רגילים לומר,
זה נחשב ושייך לממון השבט.
זה כאילו שייך כבר לשבט הלוי ממילא, באופן תיאורטי, ממילא זה שייך לו.
אז ממילא, כיוון שזה שייך לו ממילא,
כאן מה שהאמירה יכולה לעשות,
היא יכולה לדחוף את זה לצורה עוד יותר חזקה,
שהוא יהפוך את זה כאילו שזה שלו,
ואף על פי כן זה לא נחשב לגמרי לשלו,
שזה באמת הגדרה מאוד קשה.
אני בתוך הדברים פה יש,
הבאתי פה במקורות, יש על זה דברים של קצות החושן,
שהוא מדבר על העניין הזה,
הוא מדבר על העניין הזה ומנסה להשוות את זה גם לסוגיה בנדרים, שזו גם סוגיה לא קלה,
יש שם איזו סוגיה שאומרת שאם אדם רואה כיכר של הפקר,
ואז הוא אומר, הכיכר הזה יהיה הקדש.
כיכר זה ביטוי לכיכר, כמו כיכר לחם, דברים כאלה.
הוא אומר על הכיכר, הרי זה יהיה הקדש,
אז משמע שהמילה של זה שלו שיהיה הקדש זה מועיל אף על פי שזה בעצם הפקר, אז זה לא שלו.
בדרך כלל בן אדם הרי לא יכול להקדיש דבר שאינו שלו,
אבל אם הוא רואה את ההפקר ולא עושה בו קניין,
אבל אם הוא אומר את הדבר הזה, האמירה מועילה.
בדברים כמו אלה, בדברים כאשר לא מדובר על קניינים רגילים שבין אדם לחברו,
אלא בקניינים שאולי קשורים למתנות שבין אדם למקום,
הלוי לצורך זה מקבל את זה כאילו בזכות מתנות התורה,
שהיא בעצם בפוטנציאל, כבר ישנה פה גם ההפקר.
כשאתה מדבר על הקדש, זה כאילו כבר נמצא, יש ברקע כבר את הכוח של ההקדש תמיד על כל דבר שהוא אפילו מופקר.
וממילא כשאתה אומר שזה יהיה הקדש, אומר בעל כסות החושן,
יכול להיות שזה מועיל זה כמו זה, והדוגמה מאוד יפה.
כי האמת היא שלסוגיה בנדרים גם כן,
המילים הרבה להסביר,
ושם רוב הראשונים דווקא לא אומרים ככה,
הם אומרים שצריך לפרש את זה שרק כאשר הוא זוכה בכיכר הוא יכול להקדיש, אבל לא כשהוא לא זוכה ממש.
אבל יש בראשונים כאלה שאומרים, לא,
לפי הפשט שני הדברים נאמר שם, שאף על פי שזה הפקר,
אם הוא אומר הקדש, לגבי הקדש זה מועיל אמירה.
אז כמו שהאמירה מועילה לגבי הקדש בצורה הזו, הוא אומר,
ככה האמירה מועילה לתת מעשר לבן לוי,
ועדיין זה לא נחשב למתנה גמורה.
זה כוח, אבל כי הנקודה שלנו והנושא שלנו, הגמרא הרי בעצמה מביאה את הדוגמה הזו כדוגמה לכוח האמירה,
שבמקרים של מעשרות או של הקדש, האמירה עוד יותר חזקה.
אבל לגבי דוגמאות רגילות שבין אדם לחברו,
אז האמירה לא יכולה לעשות את הקניין,
היא לא יכולה לבוא לגמרי במקום הקניין, כי אין שום קניין, אז אין שום דבר שיועיל פה באופן מעשי עד הסוף,
אבל זה בוודאי נותן לנו את הביטחון ואת הידיעה שהאמירה של הבן אדם היא חשובה.
פעמים שהאמירה גם עושה מעשה,
בדרך כלל היא לא עושה מעשה, אבל היא מועילה לחייב את האדם שיעמוד בדיבורו, וזה לקח חשוב שאותו לומדים פה בסוגיה שהאמירה של בן אדם, אם אדם אמרת משהו,
תעמוד בדיבורך.
אלא מה, יש חילוקים, כמו שאמרנו, מתנה מרובה, מתנה מועטת,
וכפי שכבר דיברנו,
והמעיין יעיין וימצא את הדברים עוד על חשיבות הדברים, על חשיבות האמירה שאדם אומר. יש גם בסוף הפרק,
אנחנו מוצאים את הנושא של הונאת דברים.
זה גם כן בעצם אומר את אותו דבר,
שהדיבור, עד כמה שהוא בעצם חסר משמעות,
הוא לפעמים בעצם אולי אפילו יותר בעל משמעות
מבחינת ההתייחסות שאנחנו צריכים להתייחס אל הדיבור שלנו.
זה נכון גם בדברים שבין אדם לחברו,
הוא גם בדברים שאם אדם אומר דברים שהם אינם ראויים,
הרי הדברים, אדם צריך להיזהר מן הדיבור. כוח הדיבור הוא כוח גדול שמובא פה ובא לידי ביטוי בהלכות האלה, כמו כאן,
גם בנושא של הונאת דברים, שמלמד אותנו את הצורך ממילא גם בשמירת הלשון
בצורה כל כך חזקה, שזה הפרק, אפשר מתוך פרק הזהב, אנחנו מגיעים ליסודות חשובים של שמירת הלשון,
להחשיב בצורה נכונה ומדויקת,
לעשות את הדברים שיהיו דברים אמיתיים ולא דברים שקריים או דברים אחרים מגונים.
אז נשאר בזה בינתיים וכל טוב.
