שלום לכל השומעים והצופים והלומדים,
זה העיקר.
אנחנו נמצאים במסגרת הלימוד של הדף היומי.
בשיעורים שלנו אנחנו מגיעים לפרק הזהב, זה פרק רביעי,
פרק לא קל.
דברים אחרים קצת
עסוקים בו מאשר הדברים שנאמרו ונדונו
בפרקים ראשון, שני ושלישי.
ואחת הסוגיות בפרק רביעי, זו סוגיה די ארוכה, זו סוגיית הונאה.
ההונאה זה, כידוע, איסור מן התורה. אסור להונות, לא תונו את עמיתיך.
יש כמה פסוקים, כפי שהגמרא פה אומרת,
יש הונאת דברים,
אבל ההונאה הראשונה היא, הונאת דברים זה גם בדיבור בלבד,
כל מיני דברים מגונים, כשאדם אומר לחברו, עובר על הונאת דברים.
אבל ההונאה שיותר נדונת פה בסוגיה בבבא מציע,
היא הונאת ממון.
הונאת ממון, בדרך כלל הכוונה היא כשאדם מוכר חפץ לפלוני,
ואם הוא מפקיע את המחיר,
אז הוא עובר על איסור הונאה,
וזה איסור,
ככל האיסורים. הוא איסור שנוגע לממון, אבל הוא איסור.
המילה הזאת שאני כעת אומר שזה איסור, אף-על-פי שזה נוגע לממון, זה משמעותי.
כי כשדנים, למשל, על נושא של הונאה, כפי שנראה מייד בהמשך,
אז יש לנו תמיד את השאלה: מהו הדיון? הדיון הוא שאלה באיסורים או שאלה בממונות?
נפקא מינא, בפסיקת ההלכה,
גם בדוגמה של הסוגיה שאנחנו עכשיו נכנסים אליה על קצה המזלג אפילו.
הגמרא בדף נ"א, בבבא מציע, כאן אומרת איתמר,
האומר לחברו על מנת שאין לך עלי הונאה.
אז רב אומר שיש לו עליו הונאה,
ושמואל אמר אין לו עליו הונאה.
הגמרא מביאה לנו כאן מחלוקת בין רב לשמואל,
מישהו שעושה תנאי.
הוא אומר, אני מוכר לך את החפץ, או מה שאני מוכר,
אבל אני רוצה להתנות שאין לך הונאה. זה "אין לך הונאה" זה במשמעות שאין הונאה, שלא תוכל לתבוע הונאה, שתמחולי על ההונאה. יכול להיות כאן כל מיני משמעויות לדיבור הזה.
והוא מסכים, אז הוא מסכים כאילו לתנאי.
ועכשיו השאלה היא, מה באמת, מתברר בסוף שהוא מכר לו, אבל, עם הונאה, כמו שנאמר אפילו,
הפקיע את המחיר ברמה גבוהה מאוד אולי,
ועל זה רב אומר שיש לו עליו הונאה. זאת אומרת, התנאי,
במילים אחרות, לא תופס.
הרב אומר, יש לו עליו הונאה, זאת אומרת שיש לו תביעה
לגיטימית לתבוע מה מוכר את ההונאה ולדהוג איתו ככל דיני הונאה,
שהם כידוע,
אם ששטות, מחזיר את ההונאה, שטות, הכוונה שישית,
אם יותר מזה, יכול אפילו לתבוע את ביטול המקח.
ושמואל אמר שאין לו עליו הונאה. זאת אומרת, שמואל אומר, כיוון שעשו תנאי, אז עשו תנאי, אז התנאי תופס.
ועכשיו הגמרא מיד מובילה את זה לשאלה הידועה והמוכרת לנו מכמה סוגיות לגבי מתנה על מה שכתוב בתורה. הגמרא מבינה שהשאלה הזו קשורה למתנה על מה שכתוב בתורה.
הוא עושה את תנאי התורה, אומרת לא להונות, והוא אומר, על מנת שאין לך להונאה,
אז הוא מתנה על משהו שבתורה, כאילו נגד דין התורה.
ועכשיו השאלה היא מתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל.
אין לאדם את הכוח לעשות תנאי על, אין לאדם כוח לעשות תנאי
על דין, כנגד דין תורה, ככה יוצא.
אבל הגמרא אומרת: "לאם הרב דמארק רבי מאיר ושמואל דמארק רבי יהודה", כי מתברר, לפי מה שהגמרא אומרת בברייתא ומביאה את הברייתא, שהיא גם ידועה ומופיעה בהרבה סוגיות בש"ס,
שאומנם כולם מודים שמתנא מה שכתוב בתורה תנאו בטל,
אבל לגבי דבר שבממון
יש מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה,
שרבי יהודה סובר שדבר שבממון תנאו קיים.
אז רוצה הגמרא לומר שאולי נגיד שרב שאומר שיש לו עליו עונה,
הוא סובר
כרבי מאיר שהתנאי בטל,
בדבר שבממון גם כן,
ואילו שמואל סובר
שאין עליו עונה, זאת אומרת שהתנאי קיים, סובר כרבי יהודה. ואז הגמרא כדרכה,
במקרים כאלה, להגיד שרף כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה זה נראה לגמרא כאילו לא סביר
לפרש דברי המוראים שחולקים בדיוק במחלוקת שקדמה להם, מחלוקת של התנאים,
לכן יותר נכון לחפש את הדרך להסביר שרב שאמר שהתנאי בטל אומר את זה גם לפי רבי יהודה, ושמואל שאמר שהתנאי קיים אומר את זה גם לפי רבי מאיר.
ועל זה הגמרא כאן אומרת את הסברות לדבר,
כאשר הסברה הראשונה היא של רב.
הרב אומר, אני מצידי יכול לסבור גם כרבי יהודה,
אלא העניין הוא שרבי יהודה בעצמו שאומר שבדבר שבממון תנאו קיים,
זה נכון,
אבל כאן גם רבי יהודה יסכים אתי שהתנאי בטל. וכל כך למה?
כלומר, היא אומרת: לא ידע דמכיל.
הוא הרי לא ידע שיש הונאה, הוא רק אומר לו: על מנת שאין לך עלי הונאה.
אבל הוא לא פירט לו,
והוא לא ידע,
והוא לא פירש שבאמת זו הונאה. זה רק דבר שהתברר לו אחר כך.
זה לא בשעת מעשה, בשעת המכר,
לא היו לזה ההודעה והידיעה שיש הונאה.
כאן אנחנו לרגע צריכים לעצור ולעיין, כפי שאנחנו באמת רוצים לומר, כי כאן מתברר לנו שרב אומר שדבריו יכולים להיות אליבא דרבי יהודה,
ושמואל שאומר שהתנאי קיים הוא בעצם סובר, בוודאי סובר, כרבי יהודה. אז יש לנו מחלוקת בדברי רבי יהודה.
זה חשוב לנו לדעת את המחלוקת הזו. מדוע?
מפני שקודם כול הלכה כרבי יהודה,
שבדבר שבממון תנאו קיים.
אז עכשיו, אם אנחנו באמת כמו רבי יהודה, אז עכשיו אנחנו צריכים לדעת הלכה כמו מי?
הלכה כמו רב בדעת רבי יהודה, שבמקרה הזה בכל זאת תנאו בטל,
או שהלכה כשמואל,
כדברי רבי יהודה,
שגם במקרה הזה ההלכה תהיה שתנאו קיים.
אז יש לנו פה באיזשהו מקום דיון בין רב לשמואל בדעת רבי יהודה, וזו שאלה, כמובן, שמובילה אותנו לדיון מעמיק,
שמחייב אותנו לרגע לעיין בכלל בכל היסוד הזה,
של מתנה על מה שכתוב בתורה,
כיוון שבאמת צריך להבין,
צריך להבין למה מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל,
וממילא צריך גם להבין למה בדבר שבממון תנאו קיים.
ועל זה אני רוצה לרגע לנסות להסביר את זה,
כי באמת זו שאלה ששואלים תוספות במסכת כתובות בדף נ"ו, עמוד א', ציינו את זה כמובן בדף המקורות,
תוספות שואלים מדוע אנחנו אומרים שמי שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל,
הרי הדוגמה שמובאת שם זה למשל המקדש את האישה על מנת שאין לך שייר כסות ועונה, זו גם הדוגמה שנזכרת גם כאן.
כאן המחלוקת הידועה המפורסמת לגבי הגדר של מתנאי המעשה שכתוב בתורה, שאלים התוספות,
אנחנו אומרים שמתנאי המעשה שכתוב בתורה מתנאו בטל והמעשה קיים.
נשאלת השאלה למה, הרי סוף סוף הוא לא רצה לקדש את האישה, או בציור שלנו,
הוא לא רצה למכור רק אם אין הונאה.
אז אם יש עכשיו תביעת עונה ואתה אומר שתנאו בטל, למשל,
אז זה אומר שעל דעת כן הוא לא מכר.
אז אם על דעת כן הוא לא מכר,
אז נכון שכאילו נגד דין התורה זה נשמע לא טוב, אדם הולך נגד התורה,
אבל בסופו של דבר קניין
גם של מכר וגם של קידושין תלויים בדעתו של האדם. אם הוא רוצה, הוא מקדש, אם הוא לא רוצה, הוא לא מקדש,
אם הוא רוצה, הוא מוכר, אם הוא לא רוצה, הוא לא מוכר.
אז אם הוא לא רצה למכור רק על מנת שאין לך עלי הונאה,
אז למה אנחנו נכריח, איך אנחנו יכולים להגיד שהמכר קיים בכל זאת?
זו שאלה, באמת, ששואלים תוספות במסכת כתובות,
ויש על זה שתי תשובות
מאוד מעניינות, ששתי התשובות אומרות דברים,
כל תשובה אומרת דבר אחר.
התשובה הראשונה של רי בתוספות היא שבעצם כל תנאי
זה חידוש, שבכלל אפשר לעשות תנאי.
אם אדם עושה מעשה,
אז המעשה חל,
והוא יותר חזק מכל התנאים. זאת אומרת, התוספות אומרים שזה שאדם יכול לעשות מעשה,
ובסופו של דבר לתלות את זה בתנאי, זה חידוש.
אלמלא חידשה התורה שיש דבר כזה תנאי,
הייתי אומר שאין אפשרות להגביל את המעשה. המעשה הוא כאילו
חי בזכות עצמו, הוא קיים,
ואז ממילא הקניין והקידושין חלים,
והתנאים לא מועילים.
באה התורה וחידשה לי שאפשר לעשות תנאי שמבטל את המעשה.
אומרים התוספות, ריב, התוספות אומר,
אם ככה,
אז עכשיו אני יכול להבין, אם כל החידוש של תנאי זה רק מכוח חידוש התורה ורק בגלל שיש חידוש בתורה,
אז ממילא אני יכול להבין שמה שהתורה מסכימה זה בסדר, מה שהתורה לא מסכימה זה לא בסדר.
ואז ממילא, כיוון שמתנה על מה שכתוב בתורה, התורה הרי לא מסכימה למה שהוא אומר,
אז ממילא זה לא בסדר.
במקרה כזה כאילו חוזר הדין שהתנאי לא יכול לבטל.
זאת אומרת, זוהי הסיבה שהתנאי בטל ומתנה על מה שכתוב בתורה לפי רי.
לעומת זאת, בתוספות ישנים שם בכתובות מובא שם דעת רבנו תם.
רבנו תם אומר שהסיבה שמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, הרי היתה לנו קושייה למה תנאו בטל,
סוף-סוף הוא לא רוצה לעשות את המעשה רק בתנאי.
אם אין תנאי אז גם אין מעשה.
אומרים התוספות: מי שעושה תנאי על דברי תורה, הוא נראה כמפליג בדברים.
זה נראה כאילו זה לא שייך לו בכלל.
זה כאילו לא,
כי לא יכול להיות שהוא ילך נגד התורה,
כי הרי הוא לא רוצה, אז ממילא זה כנראה לא יתכוון ברצינות.
כיוון שלא יתכוון ברצינות, אז ממילא לכן התנאי בטל. זה מהלך אחר לגמרי,
שהמעיין יעיין ויראה שיש פה את שתי השיטות.
אבל אנחנו, לענייננו, בואו ונראה מה זה אומר לנו.
זה באמת דבר מאוד מעניין,
כי המחלוקת הזו מובילה אותנו להמשך הדיון.
הרי אמרנו שמתנאה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל.
אבל בדבר שבממון אמרנו לפי רבי יהודה,
שתנאו קיים, כך אנחנו אומרים.
למה בדבר שבממון תנאו קיים?
אז ההסבר הפשוט בדרך כלל כשאומרים
שהדבר הפשוט הוא
בדרך כלל
שיש מחילה.
דבר שבממון זה דבר שהוא בר מחילה.
אז כיוון שהוא מוחל,
אז זה כבר לא נקרא נגד התורה.
זה ההסבר הפשוט.
אבל בואו ונראה פה
מה הפשט פה בגמרא אצלנו. זאת אומרת שזה כאילו הסיבה שבדבר שבממון תנאו קיים כי יש מחילה.
עכשיו אם ככה יש לנו לחזור אל הדברים שנאמרים פה בגמרא אצל רב שמואל.
כי מה רב אומר?
רב אומר אני שאמרתי שהמוכר
שאומר
שהוא מוכר על מנת שאין לך עלי הונאה,
רב אומר שיש לו עליו הונאה.
זאת אומרת שהתנאי בטל.
הרי לכי הוא ראה בדבר שבממון תנאו קיים.
בא רב ואומר,
לא ידע דמכיל.
הוא לא ידע דמכיל, הוא לא ידע למחול,
זאת אומרת שהוא לא ידע שיש הונאה.
אז אם הוא לא ידע שיש הונאה,
לכן
התנאי בטל אף על פי שזה דבר שבממון.
ומה שמואל סובר?
שמואל סובר שכאן בדבר שבממון תנאו קיים,
בכל זאת, הרי הוא לא ידע שהוא מוכל.
ואם אתה אומר שהסיבה היא
שבדברי רב יהודה,
שבדבר שבממון תנאו קיים,
שזה בגלל שהוא מוכל,
הרי הוא לא ידע למחול.
אז איך אנחנו מסתדרים עם דברי רבי שמואל פה?
איחור הרב,
כאילו יותר מובן.
אבל בעיון אנחנו נבין עכשיו דווקא את שמואל,
אולי אפילו יותר מאשר את רב.
כוונתי לכך.
זה תלוי במה שאמרנו מקודם.
הרי הסברנו והבאנו את שתי השיטות הנמצאות בתוספות במסכת כתובות.
למה תמיד מתנה מה שכתוב בתורת נא ובתל?
לפי הפירוש הראשון אמרנו שיש חידוש שבכלל יש תנאי.
ואז ממילא, כיוון שיש תנאי, הדבר שנגד התורה,
אז אנחנו אומרים שהתנאי לא יכול להיות.
ככה הסברנו, וזו שיטה טרי.
לפי השיטה הזו,
אפשר להבין שבדבר שבממון של תנאו קיים זה לא בגלל שהוא מוחל,
אלא בגלל שאפשר למחול.
לא חייבים להגיד שהוא מוחל,
אלא אפשר להגיד שאפשר למחול.
עצם הדבר שאפשר למחול,
זה אומר שכאילו כביכול לתורה,
נגיד,
כאילו לא אכפת,
מילה לא כל כך מוצלחת אבל זה מה ש...
כאילו התורה לא מתנגדת לתנאים האלה,
זה לא תנאי שפוגע בתורה.
מפני שמבחינת התורה נכון שיש דין הונאה, אבל אם אתם כשני בני אדם,
דבר שאפשר לוותר עליו ממונית, ממון זה תמיד תלוי ברצון האדם.
אז זה לא משנה אם הוא יודע שיש עונה עין. אני לא צריך את המחילה בפועל.
מה שאני צריך זה שאפשר למחול.
אז אם אפשר למחול,
זה אומר שזה לא מתנגש עם התורה.
התנגשות של התנאים האלה עם התורה זה רק בדבר שאי אפשר למחול עליו.
אבל כשאפשר למחול,
עצם הדבר שאפשר למחול הופך את התנאי הזה לתנאי לגיטימי גם מבחינתה של תורה.
וזה אם כן ההסבר של שיטת שמואל, ככה צריך לומר.
שמואל אומר שזה ההסבר לתנאי. שמואל סובר, איך אמרנו עכשיו, כמו רי בתוספות,
שזה הגדר של מתנאי מה שכתוב בתורה.
ולכן, בדבר שבממון אין לי בעיה.
אז זה שעכשיו הוא לא ידע למחול, לא אכפת לי.
כי אני לא חיפשתי את המחילה אם הוא מוחל או לא. לא חיפשתי את זה.
כי אני לא צריך שהוא ימחול ממש.
אני רק צריך לדעת שאפשר למחול.
אז אם אני יודע שאפשר למחול,
ממילא התנאי יכול להועיל. זה מה ששמואל אומר.
ואז מה הרב סובר?
רב, לפי המהלך הזה שאנחנו כעת אומרים, סובר כמו רבנו תם,
שהסיבה שאנחנו אומרים
שבעצם התנאי, מה שכתוב בתורה, תמית נאו בטל.
למה תמית נאו בטל?
בגלל שהוא מפליג בדברים,
שזה בעצם בוודאי לא התכוון ברצינות.
אבל בדבר שבמה מתנאו קיים? למה?
בגלל שהוא מוחל ממש.
אז אומר רב: כדי להסביר לפי השיטה הזו שבדבר שווה מעון תנאו קיים לא מספיק להגיד שאפשר למחול,
אלא צריך להגיד שהוא מחל ממש.
אומר רב: אתה יודע מתי אני יכול להגיד שהוא מוחל ממש?
בשעה שהוא יודע.
אבל בשעה שהוא לא יודע,
בשעה שהוא לא יודע, אז הוא לא מוחל ממש.
זאת אומרת, רב סובר שבדבר שווה מעון תנאו קיים זה תלוי במחילה ממש.
לכן כשאין מחילה ממש, אז חוזר הדין שתנאו בטל.
אז זה מה שרב סובר.
ועוד ששמואל אומר, לא צריך שהוא ממש ימחול.
מספיק שאפשר למחול.
אם אפשר למחול, אז בדבר שבממון תנאים יתנאו קיים.
במידה מסוימת כאילו יוצא לנו כאן
ששמואל סובר כמו רי בתוספות בכתובות
ורב סובר כמו רבנו תם.
זה נחמד, זה יפה, אפשר להגיד דברים כאלה.
הבעיה שלנו, אם יש בעיה בקטע הזה,
כי כפי שאמרתי,
ההלכה. מה ההלכה נפסקה?
ההלכה נפסקה דווקא כמו רב.
ההלכה נפסקה כמו רב פה בסוגיה, וזה עצמו חידוש,
כי לחורא,
זה גם מלמד וחוזר את מה שאמרנו בתחילת דברינו היום,
שלהלכה כמו רב,
יש כידוע כלל במחלוקת של רב עם שמואל שבייסורים הלכה כרב
ובממונות הלכה כשמואל.
רוב הראשונים פוסקים פה בסוגיה הזו כרב.
לחורא זה ממונות?
אומרים לא, זה נקרא איסורים.
הונאה, דין הונאה זה יותר אישור, זה לא דין ממוני,
זה דין שזו שאלה מותר או אסור, ולא אם חייב או פטור.
אז לכן השאלה אם אסור או מותר,
זו שאלה איסורית.
כיוון שזו שאלה איסורית, אז באמת למובן שהלכה כמו רב. אז זה קודם כל הלכה כמו רב,
באמת הלכה כמו רב, כפי שרואים פה גם ברמב״ם, גם בשולחן ערוך,
כמצוין בדף המקורות.
מה זה אומר אבל, למה אני מגיע מהבחינה הזו?
אם אני כבר הגעתי לידי כך
שראה הלכה כמו רב,
והסברנו את רב כפי שהסברנו, אז כאילו יוצא שההלכה במתנא על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון ובכלל,
זה הולך לפי רבנו תם. וזה נראה לי דבר קצת קשה,
כיוון שלתלות את זה ברבנו תם
ולהגיד שתמיד מתנא על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בגלל רבנו תם, וממילא בדבר שבממון ית נאו קיים רק בגלל שהוא מוכל ממש,
זה דבר שמחייב אותנו יותר מדי.
ובהלכה להגיד את זה, זה דבר שהוא קצת מחודש
וקצת מצמצם מאוד את ההלכה לפי שיטה מסוימת.
לכן,
תפקידנו פה לנסות ולהסביר
את רב שאומר שכאן התנאי בטל,
שאף-על-פי שהוא סובר גם כן
שלא צריך את המחילה ממש מבחינת המתנאי, מה שכתוב בתורה, אלא די במחילה,
בכל זאת כאן בסוגיה התנאי בטל מסיבות אחרות.
על זה אני כבר לא יכול להעריך יותר.
לכן בדף המקורות סימנו שם את השולחן ערוך עם אסמא,
יש שם עקצות,
יש שם נתיבות,
כדאי לראות על העניין הזה,
והם באיזו מידה דנים, והנושא הזה גם יתברר בבירור ההלכה. מי שיש לו יוכל למצוא פה את הנושא הזה, שהוא באמת נושא מאוד חשוב ומעניין,
האם את דברי רב אנחנו חייבים להסביר
בגלל שמתניע מה שכתוב בהתרעת נוער בתי-אל, ואז אנחנו
מכניסים את רב לאיזה,
אפשר לקרוא לזה מסדרון בשיטות של העניין הזה,
או שאנחנו יכולים להסביר את רב בצורה אחרת,
אבל זה כבר לא כאן המקום במסגרת שלנו,
והמחכים והמעיין עוד יוסיף וילמד ויחכם עוד, בעזרת השם.
שלום שלום וכל טוב.
