שלום, אנחנו ממשיכים. כפי שאנחנו יודעים, עכשיו בדף היומי נמצאים במסכת בבא מציע.
מה שצריך לומר, שמסכת בבא מציע משופעת בנושאים רבים ומגוונים.
אנחנו בוחרים רק נושא מפעם לפעם,
וגם היום אנחנו רוצים ללמוד משהו על נושא שמופיע כאן בפרק ראשון,
עדיין, פרק ראשון בדף ח' ובדף י'.
זאת אומרת, זה גם מתחיל בדף ח' וגם בדף י'.
השם של הנושא:
המגביה מציאה לחברו.
האדם, כשמגביה מציאה לחברו, השאלה אם הוא יכול לקנות לחברו.
כי אם אדם מוצא מציאה,
אז בעצם לעצמו הוא בוודאי יכול לזכות, למה לא,
אם מדובר על מציאה שזה כמו הפקר.
אבל אם הוא לוקח בשביל חברו,
השאלה אם הקניין הזה תופס,
ועל זה סובב הדיון בגמרא פה בסוגיות האלה שאנחנו מציינים כאן בדף ח' ובדף י'.
כי לכאורה, מה הבעיה?
בעצם האדם יכול, מה זאת אומרת? אדם זוכה לחברו מרים איזה מציאה,
אז מה תהיה הבעיה? הבעיה תהיה, השאלה אם הוא זכה,
אם באמת חברו זכה.
כלומר, במה זה יבוא לידי ביטוי, השאלה היא הלכתית.
אם הוא בעצמו אולי יגיד אחר כך: אני לא רוצה לתת לחברי.
כאילו ההוא לא זכה, האם באמת הזכייה כבר הייתה והוא לא יכול לומר זאת,
או שמישהו אחר יחטוף ממנו ויגיד, ההוא לא קנה.
אז למה באמת יכול להיות שהוא לא קנה,
שעל זה יש לנו פה דיון בגמרא?
הגמרא מחברת את זה או מקשרת את זה לנושא אחר,
שהוא בעצם, הגמרא רוצה להגיד שזה אותו דבר.
הגמרא מדברת על כך שיש מושג שנקרא,
התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.
זאת אומרת,
אדם שמגיע לו,
יש אדם שחייב כסף,
בא מישהו והוא לכאורה רוצה לקבל את פירעון החוב,
הוא שומע שיש ללווה איזשהו כסף אצלו ביד,
ואז יבוא מישהו, הוא בעצמו, אם הוא יתפוס לעצמו,
אז הוא תפס, כי זה מגיע לו כסף, חייבים לו באמת.
אבל לא הוא בא, אלא מישהו אחר. זה מה שנקרא במושגים של הגמרא,
תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.
למה זה נקרא חב לאחרים?
כי עד שאתה זוכה בשביל הפלוני הזה,
שאתה רוצה כאילו לסייע לו, ידיד שלך, קרוב שלך,
יבוא מישהו אחר בינתיים ויאמר, אבל אני מגיע לי גם כסף מהלווה הזה.
אז איך אתה לוקח ומונע ממני לקחת?
זאת אומרת,
כשאנחנו רוצים להסביר שאדם יכול לתפוס בשביל מישהו אחר,
או ממילא גם להגביה מציאה בשביל מישהו אחר,
אנחנו צריכים להפעיל פה את העיקרון שמוכר לנו בשם "זכין לאדם שלא בפניו".
זאת אומרת, אני זוכה לו, יש אפשרות לזכות לאדם,
אני קונה בשבילו, אני תופס בשבילו, אני מגביה בשביל חברי.
יש כאן, העיקרון של זכות וזכין הוא העיקרון שקיים ועובד פה.
אבל כנגד זה, עד שאתה בא ואומר שאתה זוכה לאחד,
בינתיים אתה חב לשני.
אז השאלה היא אם בשקלול הזה, אם אנחנו בודקים את הזכות מול החובה, האם באמת הזכות גוברת,
ואז יכול לבוא השני ולומר: עד שאתה זוכה לראובן,
אני מגיע לי ואתה גורם לי שאני לא יכול לקחת את החוב.
על זה אנחנו אומרים, ועל זה יש כאילו גמרא ודי הסכמה,
שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה חברו, באמת הקניין הזה לא מועיל, כי החוב,
מהצד של האחרים, גובר על הכוח שלו לזכות לחברו.
והגמרא, כפי שאנחנו רואים אותה בדף ח' ובדף י',
מחברת את זה או מקשרת את השאלה הזו של תופס לבעל חוב גם למגביה מציאה לחברו.
ובכן, למה מגביה מציאה לחברו גם שייך לאותו עניין?
כי גם אתה יכול לומר, כשיש מציאה ברחוב, במקום סתם בחוץ,
ברחוב,
אז אתה מגביה בשביל מישהו אחר. אתה מגביה בשביל מישהו אחר, אבל אולי היו אחרים שהיו רוצים לזכות.
עד שאתה מנסה לזכות לחברך,
יבוא השני ויאמר: למה אתה זכית לו? אני גרמת לי, שאני לא יכול להרים בשבילי את המציאה הזו.
אז אם כן, אולי גם כך, כשם שתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה,
כך גם אולי המגביה המציאה לחברו, גם הוא לא קנה.
אז זו בעצם השאלה.
על כך אנחנו נפגשים בגמרא.
נציין פה כמה נקודות מן הגמרות,
כפי שהן לפנינו ובצורה יותר מפורטת ומסודרת,
אפשר יהיה לראות לפי דף המקורות המצורף.
אז בדף ח' בא רמי בר חמא ואומר על המשנה, זאת אומרת, כאילו נקודת המוצא היא מן המשנה,
ממה שכתוב במשנה ששניים אוחזים בטלית יחלוקו. אז הגמרא מסבירה שגם שמדובר כששניהם אפילו הרימו ביחד,
אז איך אנחנו יכולים להגיד ששניהם הרימו ביחד ואז כל אחד זוכה בשביל עצמו בחצי?
הרי כדי לזכות בחצי אני צריך לקיים כעניין הגבהה על הכול,
אני צריך לעשות הגבהה על הכול,
ובסופו של דבר אני הרמתי רק חצי טלית.
אם אני הרמתי רק חצי טלית, מה קרה עם החצי השני?
החצי השני הרים חברי. זאת אומרת שחברי הרים אולי בשביל עצמו, לא בשבילי.
אז איך אני זכיתי? הרי הגמרא אומרת, אם לא נאמר שם הגביה המציאה לחברו או קנה חברו,
תעשה זו הטלית כמי שמונחת על גבי קרקע. כאילו מבחינתי החצי השני, לא היה איתו כלום. הוא בעצם נשאר על הקרקע, על הקרקע או בידו של השני.
ואז אם זה נשאר בידו של השני ולא אני עשיתי את הקניין, כדי לקנות אפילו חצי צריך להרים את הכול. זה הכלל.
אם אני רוצה לקנות חצי מדבר, מטלית שמונחת על הקרקע,
אני צריך להרים את כל הטלית ולהגיד: אני רוצה לזכות בחצי.
אבל בקניין הוא צריך להיות על הטלית כולה, בשלימותה.
ממילא אם אתה צריך שגם על החצי השני תהיה על זה מעשה קניין.
אם יש על זה מעשה קניין ואתה לא עשית כי השני הרים,
יש לנו, הגמרא אומרת: בעיה.
בא רמי בר חמא ואומר: אתה יודע למה בכל זאת אתה קונה? כי המקביע מציע לחברו, קנה חברו, כאילו הוא קונה בשבילך.
הרי מדובר, הגמרא אומרת, כששניהם,
הראייה היא מן המצב האפשרי,
שהם לא שהם רבים אחד עם השני ואומרים: כולה שלי,
אלא כאשר הם שניהם מרימים כאילו ביחד בשותפות.
אז אני מרים בשותפות בשביל עצמי, אבל באותה מידה אני עושה קניין על הכל, על החצי,
גם בשביל חברי שהוא יקנה את החצי שלו,
וכן להפך.
מזה לומד רמי בר חבא שהמקביא המציע לחברו קנה חברו.
בא רב עבור, חולק עליו ואומר, המקביא המציע לחברו לא קנה חברו.
למה?
רש"י מסביר, כי זה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.
ואז הוא כאילו שואל, אז למה במשנה אותם שניים שקונים ביחד את הטלית הם כן מצליחים לקנות?
אומר רבא, מי גודל זכי לדפשי זכי נעמי לחברי.
אומרת, היות שאני גם זוכה לעצמי באותו מעשה,
אז אני יכול לזכות גם לחברי.
אבל אם אני לא הייתי זוכה לעצמי,
אז לא הייתי זוכה לחברי.
זו הייתה גמרא בדף ח'.
זאת אומרת, אם אנחנו מנסים עכשיו ללמוד מה למדנו מפה,
למדנו שרבא אומר שהמגביה המציעה לחברו באמת לא קנה חברו.
ומה שמועיל, מתי זה כן מועיל,
כאשר אפשר להגיד מיגו דזכי לנפשי זכי לחברי.
בעוד שרמי בר חמא לפי זה סובר שהמגביה המציעה לחברו קנה חברו,
וזה לא תלוי במיגו. לא צריך להגיד שום פטנט כזה.
של מיגו, זה מועיל מצד עצמו.
כאן אנחנו באמת באים לדיון מה באמת המחלוקת ומה סובר רמי בר חמא. כשאני אנסה להסביר את זה בצורה פשוטה,
באים הראשונים ושואלים,
באים הראשונים ושואלים,
איך רמי, אם אתה אומר לכאורה,
לכאורה זה תופס לבל חוב במקום שחב לאחרים,
אנחנו לכאורה סוברים להלכה,
גם בגמרא הזו,
כפי שנראה בהמשך בדף י,
גם במסכת כתובות,
יש דברים די ברורים שאומרים לנו שהתופס לבעל חוב במקום שחבל האחרים לא קנה.
אז למה המקביה מציע לחברו כן קנה לפי רמי בר חמא?
אלו הדברים של רמי בר חמא פה בהתחלה,
וכך גם בדף י' עמוד א' זה סוף הסוגיה.
רבי יוחנן,
שתמיד ההלכה כמותו,
גם אומר לנו בפירוש שהמקביה מציע לחברו קנה חברו. אז נשאלת השאלה,
וזה התוספות שואלים,
הרי רבי יוחנן ידוע לנו שהוא סובר שתופס לבלחוב במקום שחב לאחרים, לא קנה.
אז אם הוא סובר שלא קנה, אז למה כאן באמת
הוא סובר שקנה?
על זה יש לנו בעצם שתי שיטות של ראשונים, שתי שיטות עיקריות שצריך לפרט אותן.
השיטה האחת היא שיטת התוספות,
ולאו דווקא שיטת התוספות, אבל לפנינו זה כתוב בתוספות בדף י'. התוספות מסבירים שרבי יוחנן סובר שהמקביא המציאה לחברו קנה חברו. למה?
בגלל מיגו.
איזה מיגו? וכאן מתחדש לנו פה דבר מעניין.
מיגו, מיגו הרי רבא אמר מיגו.
ואנחנו הרי אומרים שזה בלי מיגו. מתברר לפי שהתוספות מסבירים,
יש שני סוגים של מיגו.
יש מיגו אחד, בכל פעם כשאדם מגביה מציאה לחברו,
זה לא בגלל שהוא זוכה לעצמו, הוא זוכה לחברו,
אלא בגלל שהיה יכול לזכות לעצמו,
הוא זוכה לחברו.
היבאי זך אל עיניו שזכי נמי לחברי.
ועל זה רוצים התוספות לומר, שבזה נחלקו האמוראים בגמרא.
רמי בר חמא ורבי יוחנן סוברים שאומנם התופס לבלחוב במקום שחב לאחרים באמת לא קנה,
אבל המגביה מציעה לחברו כן קנה בגלל המיגו שהיה יכול לקנות לעצמו, לא שהוא קונה לעצמו,
אלא בגלל שהיה יכול לקנות לעצמו.
רבא לעומת זאת סובר,
רבא אומר שמה שאני יכולתי לזכות לחברי זה לא מספיק,
זה לא מועיל,
ולכן הוא סובר שהמגביה המציעה לחברו לא קנה חברו.
מתי זה מועיל? לא כשהיית יכול לקנות לעצמך,
אלא כשאתה באמת קונה בפועל גם לעצמך,
כי אז הגישה שלך אל החפץ היא ישירה.
לא בגלל רק המיגו שהיית יכול לקנות,
אלא בגלל שאתה קונה ממש. ולפי תוספות והרבה ראשונים יוצא שזו המחלוקת בגמרא בין מי שסובר המגביה המציעה לחברו שקנה חברו לבין מי שסובר שהמגביה המציעה לחברו לא קנה חברו.
מה שנגזר מזה, שאלות הלכות מעניינות,
מה יהיה למשל בתופס לבעל חוב, לא במקביה מציאה,
בתופס לבעל חוב, שאנחנו אומרים באמת שלא קנה,
מה יהיה אם זה שתופס
גם לו מגיע כסף. יש אדם שהוא לווה, הוא חייב כסף להרבה יהודים.
אז יש עוד יהודי אחד,
ראובן, למשל,
שמגיע לו כסף, גם לשמעון מגיע כסף.
ראובן רוצה אבל לעזור לשמעון, יכול להיות שהוא לא לחוץ מדי על הכסף,
הוא יודע ששמעון לחוץ אז הוא הולך ותופס את הכסף מהלווה.
אז מה אנחנו אומרים על זה? לפי התוספות יוצא שאף-על-פי שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה,
בכל זאת אם הוא מגיע לו בעצמו אז מזה שהוא היה יכול לתפוס לעצמו יכול לתפוס גם לחברו.
זה מה שיוצא לפי התוספות בהלכה של תופס לבעל חוב ולא רק בהלכה של המגביה מציעה לחברו.
זוהי ההלכה שנפסקה בשולחן ערוך שסימנו אותו בדף המקורות בסימן ק"ה בסעיף ב' שבאמת ככה נאמר זו שיטה אחת אבל יש גם שיטה אחרת שהיא מעניינת לא פחות ויש בה נקודות מעניינות כשלעצמן לעומת התוצ... אני אסביר השיטה הזו היא בעיקר שיטת הרמב"ן שמובאת גם על ידי ער"ן ועוד ראשונים
הרמב"ן מסביר את המסקנות של הגמרא אחרת
הוא מסביר שהמחלוקת בגמרא בין מי שסובר שהמקביא
המציאה לחברו קנה חברו, לבין מי שסובר שלא קנה זה לא אם אומרים מיגו או לא אומרים מיגו
אלא זה עוד יותר מזה
הוא סובר, הסוברים, דהיינו רמי בר חמא ורבי יוחנן
שסוברים שהמקביא המציאה לחברו קנה חברו הם סוברים שבמקביא המציאה לא שייך לדון מצד תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.
זו באמת הערה מאוד מעניינת כי כפי שאמרנו
נקודת המוצא פה שכל מי שמגביה מציאה לחברו או מגביה מציאה הוא נחשב
כמי שחב לאחרים. מי הם האחרים?
כל העולם כאילו רצה לזכות במציאה לפניו.
זה נקרא שהוא חב לאחרים ואז אנחנו דימינו את זה או מדמים את זה לתופס לבעל חוב מקום שחב לאחרים. בא הרמב״ם ואומר זה לא דומה וזוהי הדעה של רבי יוחנן, זה לא דומה.
תופס לבעל חוב מקום שחב לאחרים, יש פה באמת אנשים שמגיע להם כסף.
אז אם אתה תופס כסף מן הלווה,
הלווה הוא אדם שחייב כסף גם לראובן, גם לשמעון, גם ללוי.
אם אתה תופס ממנו כסף,
אתה מפסיד את האחרים שגם מגיע להם את הכסף.
שייך לומר שהוא חב לאחרים.
וכפי שאמרנו, החוב הזה גובר
על היכולת שלו לזכות בשביל חברו שהוא רצה לקחת בשבילו.
לעומת זאת, במציאה, קשה לומר על מציאה שחב לאחרים.
מציאה זה דבר שלא שייך לאף אחד.
מדובר על חפץ של הפקר שנמצא ומתגלגל בשדה או ברחוב.
אז שייך להגיד שאני חב לאחרים?
נכון שיש שם הרבה אנשים שחושבים אולי אנחנו נזכה,
אבל קשה לקרוא לזה חוב.
זה לא נקרא שאתה חב לו.
אני יודע, כל אחד יודע שכל אחד יכול להרים, ואין לי שום זיקה מיוחדת לחפץ שמתגלגל או נמצא ומונח בקרקע ככה סתם.
אז אם אמרנו, אמנם, שמתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים הוא לא קנה,
אפשר בהחלט אבל לומר שמגביה מציאה לחברו,
זה לא נחשב חב לאחרים.
וכיוון שזה לא נחשב חב לאחרים אז אין לי שום בעיה כשאני רוצה להגביה בשביל חברי שאני אזכה עבורו, כי אין שום חוב משמעותי כנגדי שכאילו מכחיש או שולל את הזכות שלי, את האפשרות שלי לזכות עבור חברי.
זו למעשה תמצית שיטת הרמב"ן שמובאת על ידי הרבה ראשונים,
שהם אומרים ש... ואז לפי השיטה שלהם באמת מתחדש כאן דבר מעניין.
זאת אומרת, יוצא לפי דבריהם ככה: שהמקביא המציאה לחברו קנה חברו סתם, זו השיטה.
למה?
בגלל שהוא לא חב לאחרים, זה לא נקרא חב לאחרים בכלל, כפי שהסברנו.
אבל ותופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים,
אז באמת לא קנה.
למה לא קנה? כי שם יש חוב ביחס לאחרים שמגיע להם את הכסף.
לפי השיטה הזו של רמב"ן,
אנחנו יכולים בהחלט לומר שבמקום שכן חב לאחרים, אז גם המיגו לא מועיל.
זה בעצם הר"ן אומר, הר"ן אומר בדעת הרמב"ן,
בניגוד לתוספות, הרי מה התוספות? תוספות אמרו שמי שסובר שקנה חברו, למה? בגלל שיש מיגו.
אז אם אנחנו אומרים שמיגו מועיל,
אז ממילא הוא מועיל גם בבעל חוב.
אבל לפי הרמב"ן, שבמקביה מסיעה לחברו שקנה חברו,
אתה לא אומר שזה בגלל שחב לאחרים,
אתה מסביר,
לא בגלל שזה מיגו, כי בכלל אין פה חב לאחריני,
אז ממילא אתה יכול לבוא ולומר שאין הכי נמי, שבמקום שכן חב לאחרים אז הוא באמת לא יכול לקנות
עבור חברו, לתפוס עבור חברו בכלל,
אפילו אם יש לו מיגו.
זו באמת שאלה מעניינת בהלכה. כפי שאמרנו, בהלכה נפסקה דווקא כדעת התוספות,
לפי זה שמיגו כן מועיל אפילו במקום שחב לאחרים.
יש על זה עוד דיונים מאוד חשובים,
מאוד מעניינים,
גם בקשר, למשל, למישהו שהאם הוא יכול לתפוס,
יכול לתפוס, אם מגיע לו, כפי שאמרנו, למשל,
שלושה שמגיע להם כסף,
ואני תופס בשביל חברי,
אבל אני תופס בשביל חברי מה אומרות התוספות, שזה מועיל, כי יכולתי לתפוס בשביל עצמי.
מה יהיה אם אני תופס בכל זאת יותר כסף ממה שמגיע לי,
ואז כבר אתה לא יכול להגיד שיכולתי לתפוס לעצמי,
אבל אני תופס גם לעצמי וגם לחברי.
זו מחלוקת בין אסמא לשח, מצוינה בדף המקורות,
שזה בעצם קשור לדברי רבא הראשונים.
רבא הרי סבר שאולי מיגו לא מועיל במה שהייתי יכול,
אבל כאשר אני בפועל זוכה לחברי,
לעצמי,
אז אני בוודאי שכן יכול לזכות לחברי.
זו מחלוקת נוספת על גבי זה.
והוא עדין, יש שאלות אחרות, כאשר תופס לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים,
האם אז באמת לכאורה תפיסה אמורה להועיל? כי אני לא חב לאחרים.
זהו דיון שדנים עליו.
דיון אחר, לא פחות חשוב, אולי יותר,
זה השאלה אם תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים,
מועיל כאשר עשה שליח,
כאשר הוא בשליחות. איך הסברנו?
כיוון שיש חוב,
אז החוב שולל את הזכות לזכות לשני.
אבל כשהוא עשה אותי שליח,
אולי זה כן מועיל, כי אני כבר פועל מטעמו לדיונים מאוד משמעותיים ומעניינים ביותר שנמצאים על הסוגיה הזו,
והדברים גם בחלקם נמצאים פה בדברי הראשונים והפוסקים, שבחלקם ציינו פה בדף המקורות,
ואני חושב שכדאי לו, למעיין שאוהב ללמוד,
להוסיף ולעיין ולראות את הצדדים בשאלות האלה,
כי שאלות יפות ומעניינות ביותר,
ותן לחכם ויחכם עוד.
אז כל טוב ושלום שלום בינתיים.
:::::::::::::
