טוב, שלום.
אפשר לומר שהייתה הפסקה
מאז כבר כמה שבועות.
בינתיים, בדף היומי, שאנחנו משתדלים להיות איתו פחות או יותר צמודים,
הספיקו לסיים את מסכת בבא קמא,
התחילו ללמוד מסכת בבא מציע,
ואף אנחנו כאן רוצים היום משהו ללמוד ממסכת בבא מציע,
אולי על הסוגיה הראשונה.
הסוגיה הראשונה, הכותרת שלה ידועה ומפורסמת: מי לא מכיר את לשון המשנה,
שניים אוחזים בטלית.
זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי,
ואז אנחנו אומרים במשנה שיחלוקו.
והאמירה הזאת,
עד כמה שהיא בכל אופן כאילו פשוטה ואולי אפילו ברורה ומקובלת,
בכל אופן, כשאנחנו לומדים ומעיינים בסוגיה,
אנחנו מגלים שהדברים הם באמת לא כל כך פשוטים,
ויש בהם הרבה דברים שטעונים לימוד והסבר,
וזה מה שעושים פה בסוגיה. כי בכלל,
הסוגיה הזאת, אם כן, פותחת שאלה לא רק לגבי הדוגמה של שניים אוחזים בטלית,
אלא היא נוגעת בסוגיות אחרות שיש בהן ספקות. תמיד, הרבה פעמים יכול להיות מצב של ספקות
לגבי כל מיני עניינים של ממון,
כל מיני דברים.
כאן הדיון הוא על הטלית ששניים אוחזים בה,
אבל יכול להיות סוגיות אחרות שנזכרות פה בגמרא או בראשונים.
יש סוגיה בבבא בתרא על ההוא ארווה, ההוא ארווה זה נקרא ספינה שהייתה כאילו על הים, ושניים רבים ואומרים:
זה אומר כולה שלי וזה אומר שכולה שלי גם כן,
פחות או יותר באותו נוסח.
שם אנחנו לא אומרים שיחלוקו,
שם הגמרא אומרת בבבא בתרא בדף ל"ד הגמרא אומרת שכל דאלים גבר, יש לנו מין דעה ומסקנה הלכתית מעניינת כשלעצמה,
כל דאלים גבר, לא אומרים יחלוקו. למה לא אומרים יחלוקו? ולמה כאן ממילא כן אומרים יחלוקו?
ויש עוד אפשרות נוספת,
שגם היא מוכרת לנו מסוגיה אחרת,
הגמרא פה דווקא בבבא מציע מזכירה את זה,
זו הדוגמה של מנה שלישי,
דהיינו, כאשר יש ויכוח בין שניים לגבי שהפקידו כסף אצל אדם שלישי: אחד הפקיד מנה,
אחד הפקיד 200,
ועכשיו ההוא אולי לא זוכר אפילו מי הפקיד אצלו את המנה או את ה-200, והם מתחילים להתווכח.
זה אומר: אני הפקדתי 200, זה אומר 200. שם אנחנו מוצאים מזה פתרון שוב מסוג אחר.
הפתרון שם הוא מה שהגמרא אומרת:
יהיה אמון אחת שיבוא אליהו.
זאת אומרת שיש גם פתרון של כאילו,
לא עושים שום דבר אלא מחליטים שיהיה מונח.
אלו הדברים שנדונים פה בסוגיה ומחייבים אותנו לברר כל סוגיה בפני עצמה,
וממילא גם להשוות בינה לבין חברתה כדי להבין למה כאן יש פסיקה כזאת וכאן יש פסיקה כזאת.
דבר נוסף,
פה במשנה של שניים אוחזים את הליג,
במשנה הזאת שלנו אנחנו מוצאים שבאמת אומרים: יחלוקו,
אבל החלוקה לא באה כדבר בלעדי,
מלווה לה חיוב של שבועה.
כי כפי שכתוב במשנה: לא סתם חולקים,
אלא זה היא שווה שאין לו באה פחות מחציה, הגמרא אומרת,
וזה היא שווה שאין לו באה פחות מחציה.
זאת אומרת יש כאן דין של שבועה, אם כן צריך להבין מה זה הדין של השבועה.
גם על זה הגמרא מדברת: למה יש פעמים, אנחנו נמצא ורואים שיש דין של יחלוקו בלי שבועה,
ולמה כאן אנחנו אומרים שיש דין של שבועה. על הדברים האלה, זה בעצם מה שדנים פה בסוגיה. אז כשרוצים ללמוד את העניין מלכתחילה, כמובן מן המשנה הזו,
אנחנו חייבים לראות בעצם את פירושי רש"י ותוספות.
רש"י ותוספות נותנים לנו פה, אפשר בהחלט להבין,
שני פירושים שונים,
להבין את הדין הראשוני הזה, היסודי הזה כל כך,
של שניים אוחזים בטלית שיחלוקו.
וכשלומדים את רש"י, רש"י אומר:
שניים אוחזים בטלית דווקא אוחזים ושניהם מוחזקים בה ואין לזה כוח יותר מזה שאילו הייתה בידי אחד לבדו אבי אידך המוציא מחברו שעליו הראיה.
זאת אומרת רש"י אומר לנו: דווקא אוחזים.
זאת אומרת שאם לא היו אוחזים אז לא הייתי אומר יחלוקו, אולי הייתי אומר את ההצעות האחרות כמו בארבע בספינה שאומרים כל דלין גבר. אז רש"י אומר: הנה,
הגדר פה שאומר "יחלוקו" זה בגלל שאוחזים.
לומדים את התוספות,
ואז אנחנו מוצאים תוספות גם כמתרצים דאוחזין שאני. תוספות, שואלים מייד: למה יש כאן "יחלוקו" ובדין של הספינה אומרים "כל דעלים גבר"?
אומרים התוספות: אוחזין שאני. זאת אומרת, כאן הדין הוא שיחלוקו בגלל שהם אוחזים.
אז לכאורה רש"י ותוספות אומרים את אותו דבר.
אבל שוב, כשמעיינים קצת יותר רואים שדווקא בכלל לא אומרים את אותו דבר.
איפה אנחנו רואים את ההבדל?
בדברי רש"י, בסוף העמוד הראשון,
רש"י בעצם מגלה לנו דבר מעניין. רש"י אומר: אל תחשוב שבכל מקרה ששניים אוחזים בטלית אומרים "יחלוקו",
אלא רק בדוגמאות המנויות במשנה,
כפי שהגמרא מסבירה אותם.
שמה?
שיש ויכוח בין השניים. אחד אומר: אני מצאתייה. אחד אומר: אני מצאתייה.
או במקח וממכר, אחד אומר: אני קניתי והמוכר התרצה למכור לי,
או השני אומר: לא, המוכר התרצה דווקא למכור דווקא לי.
אבל מה יהיה, למשל, אם יהיו שניים שיתווכחו על טלית כזו ויאמר, זה אומר: אני הרגתיה, הרגתיה מלשון הריגה, אני יצרתי אותה,
אני עשיתי את הטלית, אני מקצועי הורג שאני יודע לעשות טליתות,
אז אני זה שעשיתי את הטלית הזאת. והשני אומר לו באותה מידה: גם אני עשיתי את הטלית הזאת. אומר רש"י: לא, כהן לא. כהן כבר לא אומרים: יחלוקו.
זה מה שרש"י אומר פה בסוף המודל. למה?
ורש"י מנמק: "דוודאי אחד מניהו רמאי ותהא מונחת עד שיבוא אליהו". זאת אומרת, על מקרה של טלית כזו שיוציאו את הטלית משניהם,
היות שיש ודאי רמאי ואנחנו אומרים שהדין של יהיה מונח עד שיבוא אליהו. זה רש"י.
הולכים ובודקים את העניין הזה אצל התוספות,
אז התוספות דווקא בעמוד ב' אומר לנו במפירוש אחרת.
תוספות אומרים לנו בפירוש אחרת,
תוספות אומרים,
ואיך אדי בוודאי אינו סבור לומר אמת כגון דקטאים כל אחד הני הרגתייה,
אז אתם פשיטא דיחלוקו בשבוע.
תוספות בפירוש אומרים אחרת מרש"י.
זאת אומרת, יש לנו כאן, לכאורה, מצד אחד חשבנו שרש"י ותוספות אומרים את אותו דבר, כי הם שניהם שמים את הדגש הראשוני על העובדה שאוחזים,
שהם מוחזקים כאילו, ובסופו של דבר,
כאשר אנחנו לומדים את דבריהם בצורה יותר מפורטת,
אנחנו רואים ששיטתם מתחלקת. יהיו שונות.
שכל אחד מהם יאמר, שהשניים שאוחזים בטלית,
כל אחד מהם יאמר שהוא עשה את הטלית ולא שהוא מצא אותה,
אז אומר רש"י, כיוון שאז בוודאי אחד רמאי, והדברים מוסברים כפי שאנחנו לומדים כאן,
כי כשהם אומרים אחד, כל אחד אומר שהוא מצא, אז יכול להיות שהוא לא רמאי. למה?
מפני שהוא רק חושב שהוא היה הראשון שתפס.
אבל זה לא יכול להיות כשהוא אומר: אני עשיתי את הטלית,
והשני אומר שהוא עשה את הטלית, בוודאי אחד רמאי. זה לא יכול להיות משהו שרק טועים בדבר.
אז לפי רש"י, כשיש ודאי רמאי, לא אומרים: יחלוקו.
תוספות, לעומת זאת, אומרים שגם באופן הזה אנחנו אומרים שיחלוקו.
איך אנחנו מסבירים את ההבדל הזה בין רש"י לתוספות?
את זה אנחנו מסבירים בדרך הזאת,
כשתוספות סוברים, וזה מפורש בדברי התוספות, תוספות אומרים כאן בדיבור המתחיל ויחלוקו,
תוספות אומרים: דא אוחזין שעני וחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בוודאי החצי.
דא ענן סדי דמי דתפיס אי דדיו וכן במנה שלישי.
תוספות מסבירים לנו שהסיבה בשניים אוחזים בטלית
שאנחנו אומרים יחלוקו זה נקרא, זה לא דין של ספק אלא דין של ודאי,
זה עיקר הנקודה בדברי התוספות.
ענן סדי, זאת אומרת, הם נקראים מוחזקים.
אתה רואה שניים שמחזיקים טלית,
אז זה נקרא מבחינת הגדרת ההלכה, כאילו שניהם מוחזקים,
אז ענן סדי,
שחצי שלו וחצי שלו. כשאנחנו מחלקים את הטלית זה לא בגלל שיש ספק,
וזו באמת השאלה הגדולה שעומדת כאן לדיון.
כשאמרו במשנה יחלוקו,
לולא דברי התוספות יכולנו וצריכים היינו להסביר, או היינו יכולים להסביר,
שיחלוקו זה רק פתרון של ספק.
אנחנו לא יודעים,
אם שניים מתווכחים, כאילו, היות שאנחנו לא יודעים, אז אנחנו אומרים: יחלוקו.
זה פתרון של ספק.
בעוד שלפי תוספות זה לא פתרון של ספק,
אלא הסיבה שאנחנו חולקים זה בגלל זה שאנחנו אומרים שבוודאי זה של שניהם, כי נותנים להם דין של ודאות.
אלא מה? התוספות רק אומרים תנאי. יש לפי התוספות תנאי אחד מאוד מעניין.
שהחלוקה יכולה להיות חלוקת אמת.
מתי אנחנו חולקים?
כאשר מבחינה אובייקטיבית אנחנו יכולים להעלות על דעתנו שבאמת החלוקה יכולה להיות חלוקת אמת.
זה אפשרי ששניהם עשו ביחד, זה אפשרי ששניהם קנו ביחד, זה אפשרי ששניהם גם עשו ביחד את הטלית הזו.
אז ממילא אנחנו יכולים להגיד שהטלית של שניהם, ואנחנו מממשים את אותה הבנה שענאן סעדי, שבוודאי חצי שלו וחצי שלו,
יש לזה דין של ודאי.
רש"י לומד אחרת.
רש"י לא לומד,
אולי אני אחזור שוב על התוספות, שיש חלוקת אמת,
כי כשאין חלוקת אמת,
אז זה כאילו בטוח שזה לא של שניהם.
והיות שכשזה בטוח שזה לא של שניהם, אז אני כבר לא אומר שזה ענן צדי, שזה כן של שניהם.
אז זה כפי שאנחנו אומרים שיטת התוספות.
רש"י לומד אחרת. רש"י לומד שאנחנו עוסקים פה בדיני ספקות.
זה לא דין ודאי,
מפני שהדין החזקה פה הוא לא יכול לקבל אופי ודאי.
מדוע לא? כי סוף-סוף שניהם מחזיקים את הטלית, ושניהם טוענים, כל אחד אומר: כולה שלי. אז אי-אפשר להגיד שיש פה עוד דין של חזקה ודאית.
אז מה זה בכל זאת מצב של ספק?
אלא זה ספק כזה שאנחנו אומרים שיחלוקו.
עכשיו, כיוון שבספק כזה אומרים שיחלוקו,
כאן אומר רש"י: מתי בספק כזה אני אומר שיחלוקו?
כאשר אין לנו ודאות שאחד מהם הוא רמאי אבל כאשר בוודאי אחד רמאי אז אנחנו לא אומרים שיחלוקו. מה ההסבר לדבר? כשרוצים להסביר פה את ההבדל בין רש"י לתוספות צריך להסביר ככה
לפי תוספות כאשר שניהם מחזיקים את הטלית הדין מתחיל לא בטענה אלא הדין מתחיל בעובדה אני רואה שניים מחזיקים טלית אני אומר שזה של שניהם
זה לא מתחיל בגלל שזה אומר כך וזה אומר כך ולכן כל הצורך בטענה הוא לא צורך מהותי כי החזקה יש לה את הערך בפני עצמה מצד עצמה בעוד שהטענה למה צריך בכלל שהוא יגיד משהו כי אם בן אדם מחזיק משהו ובא השני ואומר שזה שלו וזה שמחזיק את החפץ לא אומר כנגדו שום דבר אז לוקחים ממנו הוא טוען שזה שלו אתה מחזיק
סתם והוא אומר שזה שלו, אז תן לו את הטלית. לכן, כל אחד צריך להגיד משהו.
הטענה, אפשר להגיד, יש לה ערך פסיבי ולא אקטיבי,
כי אם אתה לא טוען אז זה לא טוב,
אבל אם אתה טוען אז אני נותן כוח לחזקה.
זו הסיבה לפי תוספות.
כיוון שמתחיל בזה שיש חזקה,
לא אכפת לי, העיקר שהוא טוען משהו. לכן, גם כשהוא ודאי רמאי,
אני ממשיך לקיים את הדין של "יחלוקו".
זוהי שיטת התוספות.
בעוד שלפי רש"י היות שהסיבה שחולקים זה לא בגלל החזקה אלא בגלל הספק.
אם זה בגלל הספק, ספק, במקרה כזה כדי להגיד יחלוקו,
בלי הטענות אין לי שום סיבה להגיד שיש פה חלוקה.
הסיבה שאני אומר את החלוקה היא רק בגלל הטענה.
הטענה היא זו שנותנת לי את הכוח לתת לך. זאת אומרת, הטענה מקבלת לפי רש"י משמעות אקטיבית.
כאשר יש ספק ואתה טוען אז הטענה יש לה ערך אקטיבי חיובי נגיד ולא רק טענה על דרך השלילה שאם לא תטען אז יהיה לך חסר חוסר אלא הטענה חייבת להיות טענה בעלת אופי חיובי וכיוון שכך שצריך שהטענה תהיה בעלת אופי חיובי אז מתי אני נותן גיבוי לטענה שלך כאשר אין לי ביטחון שאתה רמאי
אבל כאשר יש ביטחון שאחד רמאי אומרים: אי-אפשר להתחשב בטענות של רמאים, היות שהכוח בא מכוח הטענות,
אי-אפשר להתחשב בעניין. ולכן יוצא שכאשר מישהו מהם, בוודאי רמאי, לא אומרים: יחלוקו, אלא כמו שרש"י אומר: יהיה מונח. אז את זה אנחנו מסבירים בדרך הזו את המחלוקת על רש"י ותוספות, שבאה לידי ביטוי הלכתי,
והדברים באים לידי ביטוי בדברים נוספים,
שאני לא יודע אם כאן המקום לעורר אותם,
אבל מכל מקום, מה שלמדנו,
למדנו כאן שכשאומרים שניים אוחזין בטלית יחלוקו,
אנחנו יכולים להבין שיחלוקו מדין ודאי,
וזוהי שיטת התוספות, ואפשר להגיד שיחלוקו זה מדין ספק, וזוהי שיטת רש"י,
ומזה מסתעפות הרבה הלכות והרבה הבדלים נוספים שאין כאן המקום להאריך בהם, ונישאר בהם כעת לצורך העניין הזה.
ובעזרת השם נמשיך הלאה ונצליח בדברי התורה שלנו.
כל טוב ושלום שלום.
שלום שלום.
