טוב, אז שלום.
אנחנו היום, גם עכשיו, בהמשך לשיעור הקודם,
כיוון שאנחנו נמצאים בתקופה שלפני חג הפסח, חג המצות,
אז נשנה קצת מהרגלנו ונעזוב לרגע את הסוגיות של הדף היומי ונלמד משהו נוסף שקשור לחג,
לענייני הפסח שמרובים מהם.
ואם בשבוע שעבר עסקנו
על העניין של ביעור חמץ,
מצוות ביעור חמץ, הרי היום אני רוצה לדון במשהו על המצווה של אכילת מצה,
שהיא המצווה החשובה ביותר שיש לנו היום, בזמן הזה, כשאין קורבן פסח.
הרי אנחנו גם קוראים לה חג, התורה קוראת לה חג המצות.
אז עניין המצות ומצוות אכילת המצה,
על זה אני חושב שמן הראוי לתת את הדעת.
מהי המצווה?
ועל מה היא חלה, על מה יש בה. ואני רוצה להתרכז בעיקר בנקודה של מה שאנחנו קוראים מצע שמורה.
מה זה העניין של מצע שמורה שבו אנחנו יוצאים ידי חובה?
מה זה בדיוק מצע שמורה?
ומתי אנחנו מצווים לקיים אותה?
והגמרא לגבי העניין הזה נזכרת בעיקר, כמובן, בגמרא במסכת פסחים,
בדף מ', עמוד א',
שם בגמרא הסוגיה מתחילה בעניין לכאורה אחר לגמרי.
הגמרא מדברת שם על העניין אם מותר ללטות, כלשון הגמרא בדף מ' עמוד א' בפסחים,
אם מותר ללטות את החיטים. ללטות פירושו של דבר לשרות אותם במים.
המטרה של שריית החיטים במים היא כנראה לנקות, שהחיטים יהיו נקיות,
שגם מילא הפת, מה שעופים מן החיתים אחר כך,
תורמק הקמח, ומה שעופים, יהיה נקי,
ולא יהיה כולל כל מיני דברים שאינם אפשר,
כמו לכלוכים כאלה לחיתים.
אז הגמרא בעניין הזה, יש כאן איזה שלושה שלבים בדברי רבא.
רבא אומר בהתחלה שאסור ללטות. מה יותר פשוט מזה,
מאשר לומר שחיתים שרוצים להשתמש בהם לאפיית המצות לפסח,
שלא ילטטו אותם,
שלא ישרו אותם במים. השרייה במים הרי היא הדבר הכי מסוכן מבחינת האפשרות של החימוץ.
אז זה בעצם בהתחלה רב האומר שאסור ללטות.
אחר כך מובא בגמרא שרבא אומר שמותר ללטות.
זאת אומרת שכאילו לפי הדעה הזו, אף על פי שיש חשש מן השרייה במים מבחינת חימוץ,
אבל גובר העניין שיהיו החיטים מהודרות, נקיות,
לאפיית המצות.
בסופו של דבר בא רבא ואומר לא רק שמותר ללטות אלא אומר שמצווה ללטות.
למה מצווה ללטות זה באמת דבר מחודש? מצווה ללטות? הרי אתה נכנס פה ממש בסכנה.
אז מסביר רבא, רבא אומר, היות שכתוב בתורה
ושמרתם את המצות,
זאת אומרת שצריך לשמור את המצות בזמן שמכינים אותם, לשמור אותם. מה זה לשמור אותם?
הוא אומר לשמור אותם מפני חימוץ.
אז אם בשלומיים אתה אומר שצריך ללטות, אומר שאתה צריך לשרות את החיטים במים,
יש לך מה לשמור.
אבל אם אתה לא שורר אותם במים, אין מה לשמור. שמירה צריך, אומר רבא,
אם יש ממה לשמור,
סתם ככה אפשר לשים את החיטים במחסן מסוים,
נקי,
ודי לנו בזה. אם אמרו לשמור,
וכפי שאנחנו נראה מיד,
לשמור משעת קצירה זאת אומרת שיש ממה לשמור ומכאן רבא אומר שמצווה ללטוד.
הגמרא שואלת על רבא והגמרא רוצה להוכיח שהשמירה שמדובר עליה היא רק משעת תלישה כי משעת תלישה זה הזמן שממש לשים את הקמח עם מים וזה באמת הזמן שבו צריך לשמור שלא יחמיץ
ואף על פי כן אומרת הגמרא שרבא לא חזר בו ורבא נשאר בדעתו שצריך לשמור משעת קצירה.
מה שמתבאר לנו מכאן שרבא מסביר לנו שהמושג של שמורה משעת קצירה שאנחנו אומרים שזוהי המצווה החשובה של מצות של פסח זה בגלל שמצווה ללטות.
ואנחנו הרי יודעים מצווה לשרות במים אני חוזר ומסביר את זה כשהדברים נשמעים ברורים.
אבל אנחנו יודעים שלמעשה אנחנו לא שורים את החיטים במים,
כי הגאונים,
מובא בדברי הראשונים, כפי שמצוין גם בדף המקורות,
הראשונים,
כבר הגאונים לפניהם גזרו על כך, כי באמת זה דבר שנראה מאוד לא טוב,
מסוכן, כפי שאני אמרתי מקודם,
מבחינת חיטים שמכינים למצות,
שאתה שורה אותם במים,
הרי אתה מאמץ כמעט מזמין את הבעיה שחס וחלילה החיטים יחמיצו עוד לפני אפילו שיטחנו אותם בשביל קמח.
זאת אומרת שהגאונים גזרו על זה.
אז כיוון שהגאונים גזרו על הלטיטה שלא ללטוט,
לפי זה יש לנו מקום לומר שאין מקום ואין צורך לשמור משעת קצירה.
באמת הראש מביא את המנהג שהיה אומר באשכנז,
שהמנהג הוא לשמור את החיטים רק משעת טחינה ולא משעת קצירה, כי משעת קצירה כבר לא עושים את השרייה במים,
אז למה משעת טחינה?
כי המנהג שלהם היה שטוחנים בתחנת קמח שמופעלת על ידי כוח המים.
זאת אומרת שהמפגש הראשון עם המים נעשה בתחינה.
אז כיוון שנעשה בתחינה, אז כמו שרבא אמר שצריך לשמור משעת קצירה,
אומר הראש, כיוון שגזרו הגאונים שלא לשרות את החיטים,
ממילא העניין של השמירה נחוצה דווקא משעת חינה.
ואנחנו הרי יודעים,
היום, היום למשל,
אנחנו כבר גם לא טוחנים במים, היום טוחנים בתחנות קמח שמופעלות מכוח אנרגי אחר, בכלל לא על ידי המים.
אז לכאורה, לפי המהלך הזה,
גם לא צריך שיהיה מצע שמורה משעת חינה,
אלא די לנו באמת רק לשמור את המצע משעת תלישה, כפי שהגמרא באמת אומרת.
ואף על פי כן, אנחנו רואים
בדברי הפוסקים שהם ממשיכים ואומרים שצריך לשמור משעת קצירה.
זה נאמר גם ברמב״ם וגם ב"שולחן ערוך", ואנחנו יודעים שכך מנהג העולם,
אנחנו מהדרים אחרי מצע שמורה משעת קצירה.
אז השאלה היא, באמת נשאלת,
מהי אותה שמירה לפי ההבנה של הגמרא.
בעניין הזה נראה שצריך להסביר בשתי אופנים, יש כנראה שתי דרכים.
דרך אחת היא כנראה
שאומנם אנחנו לא מפגישים, נקרא לזה,
את החיטים עם המים לא בשעת חינאה ולא בשעת קצירה,
אבל בכל זאת אמרו לשמור. מה לשמור? שלא יגיעו מים.
ובכן, השמירה היא לא איזו שמירה מדבר מסוים שמתרחש,
שמתקיים תוך כדי תהליך הטיפול בחיטים,
אלא לשמור,
שלא יהיה מפגש אפילו מקרי עימם.
יכול להיות, זה לא מה שכתוב אולי בגמרא,
אבל יכול להיות שהראשונים והפוסקים החליטו שבעקבות הדבר הזה לא לבטל את הדין של לשמור משעת קצירה.
מאידר גיסא נראה שיש כנראה ראשונים שהבינו,
בגמרא אנחנו רואים שלא כולם הסכימו עם רבא,
חלקו עליו בסופו של דבר.
אז אם חלקו עליו,
יכול להיות שהבינו שהמושג של שמירה, וזה מה שאני חושב שיש בזה בהחלט סימוכים מכמה מקורות,
שהשמירה שעליה מדובר זה לא שמירה מפני חימוץ,
אלא שמירה במובן מה שכתוב בתורה ושמרתם את המצות,
פירושו של דבר לשמור,
הכוונה לעשות את המצות תוך כדי כוונה לשם מצוות מצה.
זאת אומרת, המושג של השמירה הוא איננו כבר שמירה מפני חימוץ בדווקא,
כי זה, כפי שאנחנו אומרים, לא שייך אפילו משעת קצירה,
אלא אולי הבינו שהמושג של שמירה זה במובן הזה של הקפדה על הדבר שייעשה לשם המצע מצווה.
וזה ממילא כיוון אחר לגמרי, זה שייך גם שיהיה בקצירה, זה שייך גם שיהיה בתחינה.
יש איזה סימוכין,
למשל מהגמרא בדף ל"ח עמוד ב',
שם הגמרא מדברת על חלת תודה,
אם אפשר לצאת בידי חובת מצה. והגמרא אומרת שלא. למה לא? כי לא שמרו את התודה בשביל מצה אלא בשביל תודה.
מה זה נקרא שמרו את החלה בשביל תודה?
אבל לא למדנו שצריך לשמור מפני חימוץ אצל התודה.
אם אנחנו אומרים שהמושג של השמירה עניינו לעשות לשם מצווה,
זה שייך גם כן בתודה. וממילא בהחלט אפשר לראות שכנראה יש הבנות אחרות
שמבינים שהשמירה שעליה מדובר זה לא שמירה מפני חימוץ,
אלא כמו שאמרנו שמירה לשם מצווה.
אבל על זה אומרת הגמרא שצריך שזה יהיה לשם מצוות מצה ולא לשם מצוות קורבן תודה, למשל,
לאל בדף ל"ח עמוד ב'.
על העניין הזה, זאת אומרת, אנחנו רואים כאן שיש באמת שתי הבנות למושג של השמירה,
וזה מסביר לנו דברים אחרים. למשל,
מסביר לנו דברים אחרים ומחלוקות בפוסקים. למשל,
אנחנו יודעים בהלכה בשולחן ערוך,
בסימן תס מובא גם כן בדף המקורות, מי שיעיין, ימצא ויראה,
אנחנו מוצאים שלא עושים את המצה על ידי גוי או על ידי חירש,
אוטה וקטן.
למה? אם אין להם דעת או אי אפשר לסמוך על דעתם.
השאלה היא
מה הבעיה?
מה הבעיה? ובפוסקים, אפילו במשנה ברורה כבר,
מביא מחלוקת בין הפוסקים לגבי השאלה אם חירש, אוטה וקטן עשו את המצות אבל גדול עומד על גבם
והוא משגיח עליהם.
אז השאלה היא, האם מה זה כן טוב, המצה טובה או המצה לא טובה?
וכאן המחלוקת הזו מוסברת על פי מה שהסברנו.
אם העניין הזה של השמירה עניינו בשביל לשמור רק מפני חימוץ,
כפי שהבין רבא בדף מ',
אז ממילא כשגדול עומד על גבם, הוא יכול לשמור שלא יחמיץ.
וכיוון שהוא באמת עומד ושומר,
אז אף על פי שהחירש או תא וקטן עשו בפועל את המצות,
המצות האלה כשרות ואפילו נחשבות למצות שמורות.
אבל אם אנחנו אומרים
שהשמירה עניינה מכוונת בעיקר, העניין מכוון בעיקר שהעשייה תהיה לשם מצווה,
אז אם אחרי שוטה וקטן עושים את המצות,
לא מועיל מה שהגדול עומד על גבם,
מפני שסוף-סוף העשייה לא נעשית על ידי הגדול, אלא נעשית
על ידי הקטן.
ואז ממילא מוסברת המחלוקת הזו.
ומכאן אפשר בהחלט להבין שכמובן אנחנו מקפידים גם מעבר לכך, גם שהעשייה תהיה לשם מצווה,
וזה אני חושב הבסיס והמקור לעניין הזה.
ממילא, מתוך העניין הזה, גם מצטעפות השאלות האחרות,
למשל לגבי העובדה שיש יהודים רבים,
טובים, יהודים טובים, שמקפידים דווקא לקחת מצות יד.
דווקא לקחת מצות יד. למה מצות יד?
אם מדובר מפני השמירה,
שהשמירה מפני החימוץ,
אז המצת מכונה היא לא פחות שמורה מאשר מצת יד, ואולי אומרים, אולי אפילו יותר מזה,
היא שמורה היום או היום עוד יותר עם השכלול הגדול שיש במכונות של היום.
אבל אם אנחנו אומרים שצריך לעשות לשם מצווה,
העשייה לשם מצווה עניינה תמיד כמה שיותר ביד ולא באמצעי אחר. כמו שלא טוב לעשות עם קטן,
ככה גם אולי לא טוב לעשות עם מכונה, למרות שיש הבדל בין מכונה לבין קטן. למה? כי במכונה,
מי שמפעיל את המכונה אפשר להגיד שהכול נעשה על-ידו,
אבל בכל זאת תמיד יש הקפדה, גם למשל ציצית.
כשמכינים ציצית אנחנו אומרים: טביעה ביד.
למה? כי כתוב: ועשיתם אותם. כשכתוב "לעשות" אומרים שהעשייה צריכה להיות יותר טוב ביד ולא על-ידי מכונה. גם מכונה, מצה. במידה שמדובר על מצת מצווה שצריכה להיות לשם מצווה,
אז מובן שיותר טוב שזה יהיה ביד ולא על-ידי מכונה, וזה המקור לגישה הזו.
בנוסף לכך, יש לנו שאלות אחרות חשובות ויפות: האם יש עניין לאכול מצה שמורה גם בכל החג ולא רק בערב הראשון? אנחנו יודעים שבערב הראשון, בלילה הראשון, בליל הסדר,
זה מצווה, זה חובה לאכול כזה התמצה,
ואז זה ברור שעל זה כל ההלכות וכל ההקפדות וכל ההידורים שייכים דווקא ללילה הראשון.
מאידרגיסא, אנחנו יודעים שיש כאלה שסברו וסוברים שיש מצווה,
אומנם לא חובה לאכול מצות בכל החג,
אבל זו מצווה. אם זו מצווה,
אז זו אותה מצווה של הלילה הראשון.
אם יש עניין של מצה שמורה בלילה הראשון,
יש עניין שיהיה גם מצה שמורה אולי בכל הימים. וזה המקור הנוסף לכך שכאלה שמהדרים לאכול מצה שמורה בכל החג, כמובן,
גם כשלא אוכלים שמורה משעת קצירה, מתקיים פה העניין של שמורה משעת טחינה או שמורה משעת טלישה, אפילו בדיעבד,
כפי שראינו בתחילת דברינו.
אבל בפסח אנחנו יודעים שיד המהדרין על העליונה, ותמיד יותר טוב להדר עד כמה שאפשר, כמובן לפי היכולת גם כן, ויאכלו ענבים ויסבחו ויקיימו את מצוות אכילת המסה, שהיא מצווה,
אולי מן המצוות החשובות ביותר שיש לנו גם בזמן הזה, כשלדאבוננו אין עדיין קורבן פסח,
אז אין לנו מצוות אכילה שאוכלים או מקיימים מצווה,
אלא בקיום המצווה המיוחדת הזו של אכילת מצה, עם כל המשמעויות שיש בה, וודאי ידובר בה וידובר על כך.
אז בינתיים שלום וחג שמח.
