שלום, שיעור
שלנו על מסכת בבא קמא, שלומדים עכשיו בדף היומי, בעיצומה של המסכת.
אני בחרתי היום בשיעור
לדבר על נושא שיש לו משמעות כללית בדיני נזיקין.
הייתי מגדיר את זה כשאלה לגבי שותפות בנזיקין.
דהיינו, כאשר שניים עושים מעשה,
האם מתחייבים שניהם,
או שאולי לא, אולי אם יש שניים אז אין מקום לחייב,
וזה גם נכון, השאלה, כשהם עושים ביחד,
וגם כשהם עושים בזה אחר זה.
אחד כבר עשה, השני כאילו מצטרף.
אלו דברים שנדונים פה בכמה סוגיות.
בכמה סוגיות במשרת בבא קמא אנחנו רואים את השאלה הזו
כשהיא נדונת, ויש לנו שלומדים מזה כדי לתת את הדעת על הדברים המתחדשים בדברים כמו אלה.
כי הגמרא מתחילה לדבר על זה בדף יהודות, בפרק ראשון,
כאשר היא מדברת על לשון המשנה והברייתא.
יש לשון כזו שאומרת:
תנו רבנן, הכשרתי במקצת נזקו, חוותי בתשלומי נזקו, כהכשר כל נזקו.
זאת אומרת, יש אפשרות כזו שאדם אחד יעשה רק חלק מן הנזק אולי,
לכאורה הוא לא עשה את הכול,
ובכל זאת,
הוא פעמים שהוא מתחייב על הכל, והגמרא מבררת את המצבים השונים,
וזו סוגיה מאוד מעניינת פה בדף י' עמוד א' ובדף י' עמוד ב',
כשהסוגיה מעלה כל מיני מצבים.
אז המצב הראשון שעליו דנים, כשהגמרא מדברת עליו, זה מצב של בור.
בור זה אחד מארבע אבות נזיקין.
לגבי בור, הגמרא נותנת, מביאה לנו דברים מפורשים,
אפשר להגיד, אמנם במחלוקת, אבל בסופו של דבר הם מקובלים להלכה.
למשל,
הגמרא אומרת, למשל, לגבי אדם שחופר בור תשעה,
כי אנחנו אומרים שיש הבדל בין בור של תשעה טפחים,
בעומק תשעה טפחים,
לבין בור בעומק של עשרה טפחים,
כי בור בעשרה טפחים חייבים עליו גם כששור נופל לתוך הבור ומת,
בעוד שבתשעה טפחים אנחנו אומרים שאין בו כדי להמית.
אז אם למשל אחד חפר בור של תשעה,
הוא בא שני והשלימו לעשרה,
על זה יש מחלוקת בין רבי לרבנן, אבל כמו שאמרתי, ההלכה כרבנן.
ההלכה כרבנן, ממילא פירושו של דבר כתוב שהאחרון חייב.
אז זו דוגמה מאוד מיוחדת.
מה מיוחד בדוגמה הזו?
שהראשון עשה בעצם אפילו תשעה טפחים.
אם נבוא ונסתכל מה הערך של פעולה של כל אחד מהם, זה בעצם נזק שהיה בשותפות.
הראשון עשה תשעה טפחים, הוא עשה את הרוב, הרוב הבולט.
בכל זאת, האחרון חייב כי הוא השלים לעשרה טפחים.
אז זה באמת דין מיוחד בבור.
בעקבות העניין הזה בבור יש שאלות נוספות.
מה יהיה אם אחד חופר שמונה טפחים והשני מוסיף לתשעה טפחים? האם זה אותו דבר?
או אולי כאן, היות ששניהם עדיין לא הגיעו לעשרה ובור של תשעה מתחייב על נזיקין,
אז ממילא אולי כאן כן כולם חייבים.
זה דיון שעליו מדברים בדף נ"א עמוד א'.
כל המקורות האלה של הגמרות,
הגמרות נמצאות בדף המקורות שלנו,
כי בדף נ"א עמוד א' זו הסוגיה המרכזית של בור,
כאשר יש שותפים לבור,
ושותפות נוספת,
אחד כפר עשר, השני השלים ל-20,
אחד כפר עשר, השני השלים ל-11.
על כל אחד מהם יש דיון בראשונים,
גם אם לא בגמרא.
וכפי שאמרתי, הדוגמה של הגמרא זה כשאחד חפר תשע והשני השלים לעשר.
והגמרא מסבירה, בדף נ"א הגמרא מסבירה שחכמים אומרים איש בור איש אחד ולא שניים. יש מין הלכה מיוחדת שלגבי בור בסופו של דבר יהיה חייב רק אחד במצבים מסוימים,
וזה עצמו אומר דורשני ואומר לנו לשאול האם
גם בנזיקין אחרים נאמר תמיד את אותו הדבר. מתי נאמר ששניהם חייבים?
מתי אנחנו נאמר שאולי רק אחד חייב?
ועל זה הגמרא בעצמה בדף י' ממשיכה.
אני רוצה להביא את הדוגמה האחת, יש כאן כמה דוגמאות,
אני רוצה להתייחס לשתי דוגמאות.
דוגמה אחת, הגמרא מדברת על מרבה בחבילה.
מרבה בחבילה זו דוגמה שהגמרא מדברת עליה.
הכוונה,
ובעצם על כך עצמו יש מחלוקת מה זה מרבה בחבילה. אבל קודם, לשון הגמרא,
הגמרא אומרת מרבה בחבילה הכי דמי.
אידי בלאו איהו לו אז לה פשיטא.
זאת אומרת, אם זה לא היה קורה בלעדיו והוא רק היחיד,
אז אנחנו בוודאי שהוא יהיה חייב.
אלא שבלאו איהו אז לה מי כאביד. אני קורא את לשון הגמרא.
למה אני קורא את לשון הגמרא ולא מסביר?
מפני שיש פה בעצם שני פירושים לגמרא.
זה הדבר המעניין כאן.
רש"י מסביר,
ובעצם גם תוספות,
שמדובר פה על מרבה בחבילה, כוונה מישהו הדליק אש,
ובא אחד ומוסיף על האש, על המדורה,
שמוסיף עצים.
על זה הגמרא מדברת, איך יוצא מכאן?
שאם האש לא הייתה הולכת בלעדיו, בלי התוספת שהוא הוסיף,
אז בוודאי שהוא חייב, כי הוא המזיק.
אבל אם היא הייתה הולכת גם בלעדיו,
אז השני יהיה פטור.
למה השני יהיה פטור?
כי זה כאילו לא צריך אותו.
זה פירוש רש"י וגם תוספות.
הרמב״ם, כשהוא לומד את הגמרא הזו, כפי הנראה לא הסכים לפירוש הזה.
ולכן הרמב״ם, במקורות שאנחנו מציינים, מביאים אותו. כשהוא מדבר על מרבה בחבילה,
הוא לא מדבר על מי שמרבה על החבילה של האש,
אלא מדבר על מרבה בחבילה על בהמה. אז היינו, כאשר היה מצב שבהמה הייתה טעונה,
מישהו הטעין אותה בעומס גבוה, גדול,
אז כשיש עומס גדול אז עכשיו בא אחד והוסיף עוד,
והבהמה מרוב עומס נפלה ומתה. זה יכול להיות בכל מיני דברים, זה יכול להיות לאו דווקא בבהמה,
זה יכול להיות גם בדברים אחרים.
היום אנחנו לא מדברים על בהמות, מדברים נגיד על מכוניות. אתה לפעמים יכול לשים עוד מטען ועוד מטען ועוד מטען ובסופו של דבר משהו יקרה.
אז זה דברים בפירוש מסוג כזה,
ולפי הרמב״ם מדובר על כך, זאת אומרת שעל כך הגמרא מדברת במרבה בחבילה,
ואז הגמרא אומרת שאם בלעדיו הבהמה הייתה נופלת,
אז הוא יהיה פטור, ואם לא, הוא יהיה חייב.
זאת אומרת, הרמב״ם מפרש את הגמרא של מרבה בחבילה לא לגבי מרבה באש,
אלא דווקא במרבה בבהמה,
מרבה על המטען שמעמיסים על הבהמה בצורה מופרזת.
מה אנחנו בעצם יכולים להבין מכאן?
וזה הדבר המעניין שלומדים מכאן. הדבר המעניין שלומדים,
זאת אומרת,
ככה נראה לי להסביר, שהרמב״ם לא רצה להסביר כמו רש"י.
הוא לא רצה להסביר כמו רש"י,
מפני שמה ההבדל בין הפירוש של רש"י לבין הפירוש של הרמב״ם? כי לפי רש"י מדובר על מעשה של תוספת למדורה של האש.
אלא אש שהולכת ומזיקה.
אבל לא מדובר על הדבר הניזוק,
בעוד שהרמב"ם מדבר על הדבר הניזוק. מה ההבדל?
כי כשמדברים על הדבר הניזוק,
כשזה היה קורה מלעדיו, שם זה יותר פשוט שהשני פטור.
למה?
כי אם זה קורה מלעדיו, שהבהמה אמורה ליפול,
על זה אנחנו מדברים במושגים של מנא טבירא טבר.
מנא טבירא טבר, פראשו של דבר, הוא כבר שבור.
וכיוון שהוא כבר שבור,
אז ממילא לא שייך שאני אשלם. למדנו כבר דברים כאלה בשיעורים הקודמים, הזכרנו, כמו זרק כלי מראש הגג, שהכלי עומד להישבר.
אותו דבר גם כי אני בבהמה, עומדת ליפול,
אז היא כבר בהמה שבורה.
אז אם היא בהמה שבורה, אז ממילא שני יהיה פטור.
לעומת זאת, כשאני מדבר על הפירוש של רש"י,
אנחנו הרי לא אומרים שמדובר על מנת טבירת עבר, כי מדובר רק על האש, הוא הוסיף על האש. החפץ שאמור להינזק מן האש,
אי-אפשר לקרוא לו מנה טבירה דבר, אפשר להוציא אותו,
אפשר לקחת אותו, הוא לא בהכרח צריך ל... הוא לא נקרא מנה טבירה.
אז מה כאן המבחן?
המבחן הוא מבחינת איכות המעשה.
זאת אומרת שהראשון עשה מעשה כבר כזה, שהשני כאילו לא עשה כלום. ניקח למשל לדוגמה, כמו למשל, אם יש מכונית שנוסעת עם מנוע, בא מישהו ודוחף אותה גם כן. זה חסר משמעות. זאת אומרת, הבעיה היא לא מבחינת הדבר הניזוק שהוא כבר פגוע,
אלא הנקודה היא שהמעשה לא הוסיף כלום.
ואז אפשר בהחלט להסיק את המסקנה מתוך העניין הזה, שלפי רש"י,
ותוספות מן הסתם גם,
המבחן או מה שמדברים פה בסוגיה ומחדשים פה,
מה שלומדים פה בסוגיה ומחדשים פה זה שגם במעשה שלא נחשב הוא לא מצטרף.
בעוד שהרמב"ם ייתכן שסובר,
העובדה היא שאתה הצטרפת לנזק.
כיוון שהצטרפת לנזק אפילו שלא היה צריך אותך,
אתה משתתף בנזק ואתה חייב.
ככה בהחלט אפשר לומר. ורק כאשר בדבר הניזוק יש משהו,
אז אנחנו אומרים: מנא טבירא טבר.
זה סוג אחר של הסתכלות.
ואז מכאן אני רוצה להגיע אל הדוגמה השלישית.
יש כאן דוגמה שלישית. ובכן, אמרנו, הדוגמה הראשונה זה הדיון על בור.
הדוגמה השנייה, דיברנו על הפירושים השונים במרבה בחבילה.
הדוגמה השלישית שמובאת פה בגמרא,
היא מדברת על עשרה, הגמרא מביאה את זה פה אחר כך.
הכו עשרה בני אדם בעשר מקלות, בין בבת אחת בין בזה אחר זה,
כולם פטורים.
רבי יהודה בן בטרה אומר, בזה אחר זה אחרון חייו. יש כאן: מפני שקירב את מיתתו. זאת אומרת, יש כאן דבר נוסף.
מה הדבר הנוסף? הדבר הנוסף לא על נזק
במוני בלבד, אלא מדובר אפילו על פגיעה באדם.
היו פה עשרה אנשים שהתנפלו על אדם אחד ובעצם הרגו אותו,
אבל ההריגה לא הייתה על ידי אדם אחד בלבד,
אלא אחד התחיל והשני המשיך.
ואז כשהשני המשיך,
כאן אנחנו פתאום מוצאים מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה בן בטרע.
לפי רבי יהודה בן בטרע, האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו.
בעוד שחכמים אומרים,
שהאחרון פטור.
זו גמרא שאותה אנחנו לומדים במסכת סנהדרין בדף א"ח.
בדף א"ח מצוין גם כן בדף המקורות.
וכאן ההלכה, כפי שנראה, היא הלכה כדברי חכמים,
והמחלוקת שלהם עם רבי יהודה בן ביתרה.
זאת אומרת שהאחרון בסופו של דבר פטור.
מה הסיבה שהאחרון יהיה באמת פטור במקרה הזה,
לפי חכמים?
אפשר לבוא ולומר שזו בעצם דרשה שהגמרא דורשת בדף הא"ח בסנהדרין,
זה נכון,
אבל גם את הדרשה אנחנו באיזשהו מקום צריכים להבין,
וכאן צריכים באמת באיזשהו מקום להבין מה יש כאן.
לבוא ולומר,
האם גם כאן אנחנו נשתמש במושג של מה נטבירא תבר?
זאת אומרת, למשל,
שנבוא ונאמר שכיוון שהוא כבר היה צריך להיפגע,
אז אם אתה,
מישהו השני, אחר,
פגע בו,
אז זה מנה תבירת עבר. האם נשתמש במושג הזה של מנה תבירת עבר?
זאת אומרת שזו הסיבה שהשני יהיה פטור כי הוא כאילו כבר הרוג ועל זה צריך לצרף דוגמה יפה,
חשובה ומעניינת שמופיעה לעיל בדף כ"ו, גם את זה ציינו בדף המקורות.
זרק תינוק מראש הגג, הוא בא אחר וקיבלו בסייף.
זאת אומרת, התינוק הזה היה נהרג בעצם ומישהו אחר קיבל אותו בסייף.
אומרת הגמרא שאלפי חכמים הוא פטור זה שקיבל בסייף.
מה הסיבה כאן?
האם גם כאן אנחנו נאמר מנא טבירא טבר?
זאת אומרת כאילו כלי שבור?
האם שייך לבוא ולומר,
כמו שאומרים בכלי,
ככה לומר גם בבן אדם,
שהוא כאילו כבר שבור? מסתבר שלא. זה מה שכולם אומרים.
פה לא שייך להגיד מנא טבירא טבר.
מנא טבירא טבר אומרים על כלים.
כאשר הכלים הם באיזשהו מקום, כל הערך שלהם הוא לפי השווי הממוני.
אז אם זה כבר כלי שעומד להישבר, הוא לא שווה כלום.
אבל כשמדובר על בן אדם, אפילו שנייה אחת,
שבריר שנייה,
שהוא ממשיך להיות חי, לא שייך להגיד אם הוא עדיין לא מת, הוא כאילו מת.
זה לא שייך לומר דבר כזה.
וכיוון שלא שייך לומר דבר כזה,
אז לא יכול להיות שהסיבה שהוא פטור זה מצד העניין של מנה טבירא טבר.
אז מה הסיבה שפטור?
אמרנו גזירת הכתוב.
גזירת הכתוב זה נכון,
אבל אנחנו רואים מכאן את הנקודה הזו שהדגש הוא על המעשה.
כיוון שהמעשה שלך לא היה מעשה רק שלך,
אלא מעשה גם של הקודם, יש פה מעשה בשותפות,
אז כיוון שיש מעשה בשותפות הוא פטור.
מכאן אני חושב שצריך, כמו שאומרים,
לנסות ללמוד מה אנחנו לומדים מכאן על נזיקין.
זה חידוש שאותו אנחנו לומדים בדין הריגה, שמעשה שנעשה בשותפות,
אז הוא לא יהיה חייב עליו.
זה נכון.
האם,
מה אנחנו לומדים? שיהיה אותו דבר גם בנזיקין,
מעשה בשותפות, כשאני לא צריך את המעשה שלך שתהיה פטור,
או שיש הבדל באמת?
קודם כל יש הבדל, כי כאן יש גזירת הכתוב. השאלה היא האם נשווה אחד לשני.
הסיבה לחלק,
הסיבה לחלק היא מפני ש... וזה ההבדל הגדול, אני חושב,
עד כמה שאפשר פה עכשיו לומר בקוצר הזמן שלנו.
ההבדל העיקרי הוא שבהריגה הדגש הוא לא על מה שקורה,
אלא מה שאנחנו מדברים זה על החיוב, על העונש שצריך להעניש את זה שהרג.
ולכן על העונש, כאשר יש שותפות במעשה,
אז לא שייך לדבר על עונש בצורה הזו ששניהם יהרגו. זה דין שאנחנו מוצאים אותו גם בהלכות שבת.
שניים שעשעוה, פטורים.
דהיינו, כשמדובר על העונש,
אז לא שייך לחלק את השותפות הזו.
ולכן שניהם,
ולכן יוצא שלא מצטרפים זה לזה. זה דין מיוחד בהריגה.
ואם אני רוצה להשוות את מה שדיברנו בהתחלה,
גם בדין בור, איך אמרנו? בבור יש הלכות כאלה שרק אחד חיה ולא שניים.
בבור זה באמת דבר שהוא מתחבר לעניין הזה של הריגה.
מפני שבור, החיוב על נזקי בור הוא כמו עונש.
גם על זה כבר דיברנו פעם.
העובדה היא שאדם עושה בור הוא פושע בזה שהוא עשה בור,
והחיוב הוא בתור עונש ולא בתור תשלום.
לכן לא שייך לדבר פה על שותפות.
מה שאם כן, כשמדובר על נזיקין, וזה בעיקר הדגש על שיטת הרמב״ם,
כשמדובר על דיני נזיקין, החיוב הוא לא על זה שאתה עשית,
החיוב הוא על זה שקרה משהו שצריך לשלם. זה לא עונש, אלא זה תשלום.
כשמדובר על תשלום, ויש שנים שהם שותפים, אז הם שותפים בתשלום. שייך לחייב את שניהם.
כשמדובר בשותפות בדבר של נפשות לא שייך לחייב את שניהם, כי כשיש שותפות,
גם בבור זה קרוב יותר לגדרים האלה של עונש.
מה שאם כן בדיני נזיקין רגילים, ולכן לפי עניות דעתי,
דעת הרמב״ם במרבה בחבילה, שזו הדוגמה האמצעית שהבאנו,
היא לא לפרש את הגמרא שמדובר על מי שירבה באש, כי לפי דעתו מי שירבה באש אף על פי שלא צריך אותו,
כרגע הוא נעשה שותף, שניהם שותפים בנזק, שניהם משלמים, כי זה באמת הדין המתבקש.
מה שאם כן, בדין הריגה.
אבל לכן, כשהרמב"ם דיבר על מרבה בחבילה,
הוא פירש שמדובר,
למה השני יכול להיות פטור? לא בגלל שהמעשה שלו לא נחשב,
אלא בגלל שהבהמה כבר הייתה אמורה ליפול ולהתמוטט. זאת אומרת,
בהמה זה במובן הזה כמו כלי,
זה מנא טבירא דבר,
זה כבר דבר שלא שייך לחייב אותו.
מכאן אנחנו יכולים לבוא ולדון על דברים נוספים שקשורים לדין הזה של הריגה,
מהם גבולות הפטור, וזה מלמד אותנו הרבה ויש מה ללמוד פה,
והדברים, חלקם מצוינים גם בדף המקורות. וגם בסוגיה של זרק תינוק מראש הגג יכולה להיות פה שאלה מעניינת: מה יהיה הדין? אנחנו אמרנו שאם מישהו קיבל את התינוק כשזרקו אותו בסייף,
זרקו אותו והוא קיבל אותו בסייף והרג אותו עוד לפני שנפל הקרקע,
אנחנו אמרנו שהוא פטור כמו דעת חכמים שחולקים על רבי יהודה בן בית הראה. אני, למשל, יכול להציג שאלה, אבל מה יהיה אם תינוק נפל מראש הגג?
תינוק נפל מראש הגג ובא מישהו אחר וקיבל אותו תוך כדי, במקום להציל אותו,
פגע בו.
האם גם אז אנחנו אומרים שהוא פטור? זו באמת שאלה מעניינת שקשורה להבנה של הדברים האלה, אבל אי אפשר, זה היה חומר למחשבה לדון.
יש דיון על תינוק שנפל מראש הגג ובאחר וקיבלו,
ודוגמה נוספת, כששניים היכו במקל בבת אחת ביחד,
האם אז אנחנו אומרים שהם פטורים או חייבים?
וזו באמת שאלה שדנים עליה ומדברים עליה בתוספות בדף נ"ג לעמוד ב',
כדאי לעיין בדף המקורות, הנושא הזה, וגם לפי דיוקים מלשון הרמב״ם, ויש בזה עוד הרבה דברים לדבר.
אנחנו רק העלינו פה מקצתם,
והלומד שרוצה ללמוד ימשיך וילמד, יעיין ויחכם, בעזרת השם.
�����
