שלום, ואנחנו שוב בשיעור שלנו על
הסוגיה, אחת מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
שאנחנו במסכת בבא קמא,
שעניינה דיני נזיקין,
אבל יש בה כמובן נגישות לענייני ממונות כלליים.
היום בחרתי לדבר על נושא שהוא נושא כללי,
שמופיע מפעם לפעם
גם בבבא קמא וגם במסכתות אחרות מסדר נזיקין.
כוונתי לסוגיה הראשונה בפרק שלישי, במסכת בבא קמא,
בפרק המניח.
הגמרא מתחילה שם לדון על העניין הזה של פתח בכד, על השאלה הידועה והמוכרת,
פתח בכד וסיים בחבית,
מבחינת סגנון הלשון של המשנה, ואז הגמרא אפילו דבר כמו זה מיד לוקחת אותו בשביל ללמוד ממנו משהו,
שיש כאלה שקוראים לכד כד ויש כאלה שקוראים לכד חבית,
וכן הדברים ידועים.
והנפקא מינא, ויש בזה נפקא מינא להלכה בעניינים של ממונות, לפעמים כשיש תביעה, אחד תובע את הכד ואומר: אני אמרתי חבית.
הוא תובע זאת אומרת חבית, והוא אומר לו רק כד.
אז בצורה כזו יש דין שהולכים לפי המוחזק.
אבל השאלה היתה,
אולי כאשר הרוב קוראים בכל אופן לכד כד ולחבית חבית, אז אם אני תובע חבית,
איך אתה יכול לומר שהתכוונת במכירה שלך רק על כד?
אלא כמשמעלן, וזה מה שאומרת הגמרא, דהן הולכים בממון אחר הרוב. וזו בעצם הסוגיה הראשונה של פרק שלישי,
הן הולכים בממון אחר הרוב. אז כפי שאמרנו,
זה לא דבר שהוא כל כך נוגע לבבא קמא בתור בבא קמא, אבל זה נוגע לענייני ממונות.
מפני שבכל דברים של ממונות יש הרבה פעמים דין ודברים בין בעלי דין, בין תובע לנתבע בכל מיני צורות.
ומפעם לפעם עולה השאלה למה לא ניתן זכות לתובע בזכות זה, אם הוא בא בשם הרוב.
הנושא הזה שנזכר פה בדוגמה של כד וחבית,
מופיע גם לקמן דווקא בתחילת פרק חמישי.
גם שם יש לנו למעשה שאלה דומה לגבי שור שמוכרים אותו, והמחלוקת היא אם היה מדובר על שור שצריך אותו לחרישה או שור שהיה מיועד לשחיטה,
כי אם הוא שור נגח או מועד, אז ממילא אפשר להשתמש בו לשחיטה, לשחוט וגמרנו, אבל חרישה הוא שור לא ראוי ולא יעיל, מפני שהשור, כשהוא נוגח, אז לא נוח לבעלים להחזיק אותו.
הכי טוב לשחוט אותו.
אין לו אלא סכין, כפי שאנחנו רגילים לומר עליו.
וגם שם, כשיש לפעמים דין ודברים,
אז הגמרא מדברת על כך שהן הולכים בממון אחר הרוב.
וזו שאלה באמת כללית,
ועל השאלה הזו אנחנו בעיקר לומדים פה את התוספות.
התוספות, כשמדברים על העניין הזה שהן הולכים בממון אחר הרוב, הם שואלים באמת למה הן הולכים בממון אחר הרוב.
הרי בגמרא בסנהדרין, הרי אנחנו יודעים שהולכים אחר הרוב אפילו בדיני נפשות, שזה דברים חמורים יותר.
אז מה, לא נלך,
אפילו לא נאמר קל וחומר, כמו שהגמרא בסנהדרין אומרת, כפי שהתוספות מציגים את זה,
שאם בדיני נפשות אנחנו אומרים שהולכים אחר הרוב,
אז בדיני ממונות לא כל שכן, זה עוד בוודאי ברור שהולכים לכאורה על פי הרוב. אז שאלה, למה באמת לא הולכים על פי הרוב? אז התוספות עונים שמה שהגמרא בסנהדרין אומרת, שאם דיני נפשות הולכים אחר הרוב, קל וחומר בדיני ממונות,
זה דווקא אצל הדיינים.
כי בדיינים, כאשר רוב של בית דין שנוהגים על פיו,
אז איך הוא קורא לזה, תוספות? מיהו דיינים? כמי שאינו.
אבל כאשר מדובר על רוב מהסוג הזה,
הנידון כאן בגמרא שרוב האנשים קוראים לכד כד ולחבית חבית, או שרוב האנשים קונים שור לחרישה ולא קונים שור דווקא לשחיטה,
על זה אומרים התוספות: לא נגיד שהולכים אחר הרוב, בגלל ש"סמוך מיעוטה לחזקה" וידו של המוחזק תהיה עליונה אפילו כנגד הרוב.
אז זה בעצם מה שתוספות אומרות. כשאנחנו לומדים את התוספות הזאת,
אז אנחנו ממילא יכולים ללמוד מכאן שאין אחי נמי,
שלא הולכים בממון אחר הרוב, זה דין כללי וקבוע שבאמת תמיד לא הולכים אחר הרוב. בעניין הזה אנחנו צריכים, כמו שאומרים, להשוות,
כיוון שתוספות כפי שהוא נמצא כאן, הוא נמצא באמת במסכת סנהדרין במידה דומה קצת. הוא גם עומד על השאלות האלה,
על ההשוואה בין העניין שאין הולכים בממון אחר הרוב לעומת העניין הזה של בדיינים, שכן הולכים על-פי הרוב,
והתוספות שם, בדף ג' עמוד ב' במסכת סנהדרין,
עונים על העניין הזה ואומרים שהרוב שאנחנו דנים בו,
הוא אומר פה, בסוגיה שהזכרנו עכשיו, גם בסוגיה פה וגם בסוגיה בבבא קמא, בדף מ"ו בתחילת פרק חמישי,
הרוב הזה הוא רוב גרוע.
זאת אומרת, יש אצל התוספות עכשיו מין ויכוח על ההגדרות של הרוב. זאת אומרת, קורא לזה רוב גרוע. זה לא רוב טוב. יש, מתברר לפי התוספות שם שיש רוב טוב ויש רוב גרוע. מה זה רוב גרוע ומה זה רוב טוב?
על העניינים האלה עומדים המפרשים האחרונים,
וזה כמובן דבר שצריך לימוד.
יש לנו מה ללמוד כאן, מה זה רוב גרוע ורוב טוב.
ההבחנה הנכונה או הנראית לעניין הזה,
רוב טוב זה באמת רוב שיש בו סברה,
בעוד שרוב גרוע זה רק רוב שהולך אחר המנהג,
כך אנחנו מסבירים. זאת אומרת, כמו בדוגמה של הגמרא שלנו בפרק המניח,
רוב שקוראים לכת כת ולחבית חבית זה לא רוב על פי סברה שלכת קוראים כת ולחבית חבית,
או הרוב השני שהזכרנו מקודם,
שרוב האנשים קונים שור לחרישה ולא קונים שור לשחיטה.
זה לא איזה סברה, זה לא איזה חוק טבע.
אין חוק טבע בעניין הזה,
אלא אפשר להגיד שזה המנהג.
אז אם זה המנהג,
אז ממילא אפשר להגיד שזה על פי הרוב.
זה במידה מסוימת נוגע במושגים שלנו היום,
אם הולכים לפי סטטיסטיקה, שזה מושג שכל כך מצוי אצלנו, כל כך מתחשבים בו אפילו בכל מיני צורות,
עם סקרים וסקרי דעת קהל, ובודקים בסטטיסטיקה דברים,
אז באמת סטטיסטיקה כזו,
היא לא מבטאת איזשהו דבר בסברה,
אלא היא אומרת: רוב האנשים חושבים ככה,
רוב האנשים נוהגים ככה.
אבל זה לא רוב מוצק.
אין פה רוב מוצק. ואם ננסה לפרש את זה בדרך החזקה יותר, אז הפירוש הוא כזה: כאשר יש לנו רוב טבעי,
זה מה שהתוספות מסבירים שם בסנהדרין,
שיש רוב טבעי, יש רוב שהולך לפי חוקי טבע,
כמו שהוא מדבר, מדברים על כך שרוב נשים יולדות לתשע חודשים, זה חוק טבע.
דהיינו, ככה הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו.
זאת אומרת, שאם אתה רואה אישה, או צריך לשאול מתי היא יולדת,
אז אתה לא רק אומר אחר כך היא ילדה אחרי תשעה חודשים,
אלא אפילו אם אתה צריך לצפות את העניין הזה, אתה תאמר, מן הסתם היא תלד לתשעה חודשים, ולפעמים יש נפקא מינה בשאלות הלכתיות הנדונות בדברים כאלה.
אנחנו אומרים שאפשר להגיד שלפי הטבע אנחנו יכולים לשער מראש שכך יהיה על-פי הרוב. זאת אומרת, הרוב הוא רוב טבעי ולכן הרוב הזה הוא באמת רוב טוב.
לעומת זאת, כאשר אני צריך לשאול על בן-אדם: מה אתה אומר,
הוא ירצה לקנות שור לחרישה או הוא ירצה לקנות שור לשחיטה?
אז מה אנחנו נגיד? בגלל שרוב האנשים קונים לחרישה, אז גם הוא צריך,
האם יש איזושהי סיבה שמונעת את האדם,
או מונעת אותו מלקנות שור לשחיטה?
הרי אין שום דבר, אין אדם כזה.
אין שום סיבה שהוא לא ינהג דווקא לפי המיעוט.
אז זו בעצם שיטת התוספות במסכת סנהדרין,
שהם אומרים שיש חלוקה בין רוב טבעי לבין רוב שהוא הולך על פי מנהג. ואז יוצא שגם רוב של הדיינים,
שזה הרוב הקלאסי, אפשר להגיד,
שעל זה דיברה תורה,
גם זה, יש פה סברה. אם אתה רואה דיינים,
שני אנשים אומרים "חייב" או "זכאי" ואחד אומר "להפך" נגדם,
אז הסברה אומרת ללכת על-פי הרוב.
יש סברה, זאת אומרת, ואז אנחנו ממילא נגיד שכאשר יש סברה אז הולכים על-פי הרוב,
וזה יהיה נכון לפי התוספות בסנהדרין גם בדיני ממונות,
אבל כאשר אין לנו סברה על הרוב הזה,
אז אנחנו לא נלך על-פי הרוב,
כי אז אנחנו להפך ניתן משנה תוקף באמת לחזקה.
זה תוספות בסנהדרין.
אבל כאשר אנחנו חוזרים בחזרה אל התוספות שלנו, דהיינו בפרק המניח, בפרק שלישי פה בבבא קמא,
תוספות פה נראה שהוא לא אומר ככה. העובדה היא,
תוספות לא מנמק,
הוא לא מנמק התוספות שהרוב שאנחנו מדברים עליו הוא רוב גרוע כמו שהסברנו,
אלא הוא אומר שרק בדיינים,
זאת אומרת שלפי התוספות פה אין הולכים בממון אחר הרוב,
אין הולכים בממון אחר הרוב,
אפילו ברוב חזק על פי הטבע, אם תהיה שאלה כזו.
הבדל, מחלוקות בתוספות יש לנו כאן בין תוספות לתוספות.
ואם יש משהו שהולכים פה אחר הרוב, אומרים התוספות,
זה רק כשיש דיינים,
רק על פי דיינים. זאת אומרת שהדין הוא מיוחד לדיינים בלבד.
ואז הם גם מנמקים ואומרים כי מיהו דיינים כמי שאינו.
זה מושג שצריך גם, זאת אומרת,
זה דין מיוחד בדיינים שהם יהיו דיינים כמי שאינו.
וזה באמת מביא אותנו לנושא נוסף,
שכשלומדים פה את התוספות הזה,
באמת להבין מה הפירוש מיהו דיינים כמי שאינו. מה, הוא לא נמצא?
הרי הם כן נמצאים.
היו דיינים שאמרו חייו, והיו דיינים שאמרו פטור, וכן הלאה. יש מיעוט אמנם, אבל הם נמצאים, קולם נשמע.
אז אם קולם נשמע, מה זאת אומרת מיהו דיינים כמי שאינו?
מתוך כך יש כאן באמת רצון לברר את העניין
בהגדרה מיוחדת. בדף המקורות סימנתי פה את דברי המעריץ חיות,
אחד המפרשים האחרונים שנמצא לנו בדרך כלל במסכת בש"ס, וילנה.
הוא באמת אומר פה משהו, והוא רוצה להגיד שאם התוספות אומרים שמיעוט דיינים כמי שאינו, התוספות רומזים פה לעניין שנקרא "רובו ככולו". זאת אומרת שבדיינים אנחנו אומרים "רובו ככולו", זאת אומרת שאנחנו כבר לא מחשיבים
את המיעוט אלא אומרים "רובו ככולו",
אבל על זה יש, אם כן, מקום לדון.
האם באמת אומרים רובו ככולו או לא אומרים רובו ככולו?
רובו ככולו, זאת אומרת שאם היה שניים חייב ואחד זכאי, זה נקרא ששלושה אמרו חייב.
זה נקרא ששלושה אמרו חייב.
והשאלה היא, האם באמת אנחנו אומרים ככה?
האם באמת אנחנו אומרים רובו ככולו? וזה נושא שנדון מסביב לסוגיה במסכת הוריות בדף ג' עמוד ב',
שם אנחנו רואים באמת איזושהי נטייה בגמרא להגיד שבדיינים אומרים רובו ככולו,
כפי שבאמת גם אמר יצחק חיות מזכיר את זה, והזכרנו את זה בדף המקורות.
לעומת זאת,
זה בהחלט לא ברור שכך אנחנו אומרים על-פי ההלכה שרובו ככולו, ו"רובו ככולו" זה כאילו הרוב כבר משתלט על המיעוט.
זה הפירוש של העניין.
ואז ממילא, דווקא ממסכת סנהדרין, למשל,
אם לומדים בעיון שוב את הסוגיה במסכת סנהדרין בדף ג' עמוד ב', שהזכרנו קודם בשביל התוספות,
שם דווקא משמע שלא אומרים "רובו ככולו",
שבאמת בסופו של דבר אם צריך שלושה דיינים אז צריכים שיהיו כל שלושה הדיינים בדיעה אחת.
וזה, ככה משמע מהגמרא.
ולא שאנחנו נגיד שרובו ככולו, שאם שניים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, זה נקרא שהשלושה אמרו.
זה משמע שם הגמרא. זאת אומרת רובו ככולו זה לא דבר שנפסק כך להלכה.
ומשום כך
חוזרים אנחנו אל התוספות שלנו,
יש לנו כאילו צורך להסביר מה התוספות אומרים כאן כשהם אומרים שבמיעוט דיינים כמי שאינו.
אז אני חושב שמה שצריך לומר,
לא שזה באמת רובו ככולו, רובו ככולו זו מעולה מאוד כוללת,
מאוד חזקה,
אבל אפשר להגיד את זה בצורה פחות חזקה,
ואז הפירוש של מיעוט דיינים כמי שאינו, הייתי אומר,
לא שזה נקרא שהתהפכה דעתם שהם אומרים כמו הרוב,
אלא המיעוט הדיינים איננו יכול להגיד את דעתו. זאת אומרת, לפעמים היום יש דבר כזה בבתי משפט,
אז אומרים דעת המיעוט.
בהלכה כפי הנראה זה לא ככה.
אין דבר כזה שהמיעוט יגיד את דעתו.
זאת אומרת, הוא לא יגיד, כנראה שאסור לו להגיד את דעתו. זאת אומרת, הוא כאילו צריך, לא שהוא משנה את דעתו,
אבל הוא לא יכול, אין לו זכות לפרסם את דעתו.
זה לא דבר שהוא יכול לומר אותו.
ואז כאילו, כאילו אינו. זה מה שתוספות אומרים, מיעוט דיינים כמי שאינו.
ואז אם אנחנו מנסים להבין את מה שיוצא לנו מכאן, זה יוצא ככה.
בדרך כלל בכל סוגי הרוב, זה מה שיוצא לפי התוספות אצלנו בבבא קמא,
בדרך כלל רוב, אז יש רוב ויש מיעוט.
כיוון שיש מיעוט, אז אנחנו אומרים סמוך מיעוט לחזקה.
כאשר המיעוט ישנו בשטח,
אז החזקה, דהיינו מי שמוחזק,
אז החזקה שלו מקבלת איזשהו תוקף וחיזוק מן המיעוט.
כיוון שהוא מקבל חיזוק מן המיעוט, אז המיעוט הופך להיות כוח שמקביל או מטרפד או
מונע את הרוב מלגבור עליו.
זה הכול כאשר החזקה מגובה על-ידי המיעוט.
אבל כאשר אין לו את הכוח ואת היכולת להיות מגובה על-ידי המיעוט, כמו בדיינים,
אז החזקה הופכת להיות חזקה חלשה שאין לה גיבוי.
כיוון שאין לה גיבוי, כאן הרוב, רוב החזקה רובה עדיף.
חזר להיות עדין שהרוב הוא יותר חזק, וזה הפירוש פה של התוספות.
הפירוש של התוספות אצלנו. סוף דבר, מה שלמדנו כאן,
למדנו כאן בתוספות, הבדלים בין שני תוספותים, זה דבר מאוד מעניין.
תוספות אצלנו, דהיינו בבא קמא סובר,
שהרוב החזק הוא רק רוב של דיינים, כי עליו אמרה תורה אחרי רבים להטות,
ורק לגביו אנחנו אומרים שמדיני ממונות הולכים אחר הרוב כמיעוט דיינים,
כמי שאינו, ואז הוא עושה שבכל צורות של רוב אחר,
אפילו רוב שהוא על פי חוק טבע,
כפי שהזכרנו מקודם,
אין הולכים בממון אחר הרוב?
מה שאין כן, מה שאין כן, לפי התוספות בסנהדרין.
לפי התוספות בסנהדרין, אם אמרו רוב בדיינים,
תוספות שם כנראה לא רוצים להגיד את החידוש הזה,
כי באמת הרי לא אומרים רובו ככולו.
אז אם לא אומרים רובו ככולו, אז המיעוט נשאר מיעוט. אם המיעוט נשאר מיעוט, אז מה ההבדל בין רוב של דיינים לבין רוב אחר? בעל כורחנו צריך לומר שההבדל בין הרוב לרוב הוא שברוב של דיינים יש סברה,
ואילו ברוב אחר אין סברה.
אז כאשר יש סברה זה מתגבר על החזקה.
אם זה ככה,
שזו הסיבה שהכוח של הרוב הוא בגלל הסבריים, כפי שאמרנו,
אז אם כן סברה יש גם ברוב שהוא איננו רוב של דיינים,
כאשר מדובר על רוב שהוא מבוסס למשל על חוק טבע, כפי שהסברנו.
רוב של חוק טבע יש לו סברה חזקה.
הסברה היא לא רק בגלל שזה הטבע, אלא שאנחנו לא אומרים את הרוב אחרי שזה היה, אלא אנחנו כאילו יודעים לצפות מראש.
מותר לנו לצפות מראש שהוא ינהג לפי חוק טבע.
ינהגו לפי חוק טבע. כי חוק טבע הוא דבר שככה נברא העולם לפי כל מיני כללים.
ועל הדברים האלה יש סברה.
אז כיוון שיש סברה, בזה הולכים אחר הרוב.
ומה שמצאנו ברוב של הגמרא בבבא קמא שלא הולכים אחר הרוב,
זה באמת ברוב שאין לו סברה.
זה רק עניין של סטטיסטיקה,
ויכול להיות שסטטיסטיקה מצד עצמה היא באמת
זה לא גורם שמתחשבים בו. זה דבר מאוד מעניין וחשוב לנו לדעת,
כי אפשר להגיד שהסוגיה הזאת גם נוגעת בשאלה הזאת: האם סטטיסטיקה מצד עצמה, מצד הרגלי האנשים,
האם סטטיסטיקה נחשבת לגורם בהלכה? והיום מאוד מחזיקים בשאלה הזאת,
בדיון הזה, בסטטיסטיקה. כאן באמת,
לפחות מבחינה הלכתית, זה בכלל לא ברור שסומכים על סטטיסטיקה,
אבל זה אולי תלוי בהבדלים האלה שבין התוספות בבבא קמא לבין התוספות בסנהדרין.
אז אני חושב שזו הלימוד שאנחנו לומדים. כפי שאמרתי,
זה נושא כללי שמופיע בעוד כמה מקומות, ואין כאן המקום להאריך בזה,
ותמיד אפשר להשלים וללמוד עוד.
קולטו ושלום, שלום.
שלום, שלום.
