ככה עשיתי.
שלום.
בסוגיות שאנחנו כרגע נמצאים במרוצת המסכת של מסכת בבא קמא,
שעוסקת בענייני נזיקין,
בחרנו היום לדבר על הנושא שנקרא "אדם מועד לעולם". זה ביטוי שכולנו מכירים,
וזה בעצם לשון המשנה בסוף פרק שני,
בדף כ"ו, עמוד א',
המשנה אומרת שאדם מועד לעולם, אנחנו יודעים שיש ארבעה אבות נזיקין,
אז המשנה פה מגיעה אל הנזק של אדם, מפרטת את הנזק של חיובו של האדם. אבל הכלל הוא שאדם מועד לעולם, כפי שהמשנה אומרת: בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן.
זאת אומרת שהכוונה היא בכל צורה,
אדם חייב, ויש גם אחר כך, שהגמרא דורשת עם זה,
הדורשת פצע תנא דבי חזקיה המרקרא בעמוד ב'
פצע תחת פצע לחייבו על השוגה כמזיד על האונס כרצון". זאת אומרת שלכאורה יש כאן הסכמה והבנה פשוטה שהחיוב של האדם על מה שהוא עושה הוא אחריות מלאה וכוללת, ואין דבר שהוא יכול כאילו לפתור את עצמו.
אבל כאן אנחנו בעצם, כשלומדים בעיון, מגלים שגם זה לא לגמרי,
מדויק ובראשית הדברים אנחנו יכולים לציין את התוספות
שנמצא בתחילת פרק שלישי דווקא בדף כ"ז עמוד ב' בדף המקורות, כמובן ציינו את זה, זה תוספות בדיבור המתחיל הוא שמואל בדף כ"ז עמוד ב',
תוספות שאומרים ומוכיחים שאף-על-פי שאמרו שאדם אוהד לעולם בן שוגג, בן מזיד, בן אונס ובן רצון,
בכל זאת יש מצבים מסוימים שאדם שהוא מזיק,
הוא בכל אופן פטור. והתוספות אומרות שצריך לומר שיש אונס ויש אונס. אומנם נכון,
נאמר כאן שהוא חייב על אונס,
אבל יש אונס שנקרא אצל התוספות אונס גמור,
אונס יותר חזק מאונס רגיל,
ואז אף-על-פי שאמרו שאדם חייב על אונס, אבל על אונס גמור הוא פטור.
הם מוכיחים, בעיקר יש את ההוכחה המפורסמת מהירושלמי,
יש ירושלמי שמובא, התוספות מביאים,
אדם שהיה ישן ומישהו אחר, אז נאמר הרי קודם שאדם חייב גם על מה שהוא ישן.
אז יש הבדל אם הוא ישן,
אם הוא הולך לישון ליד הדברים שהוא מזיק אחר כך.
אבל אם בא מישהו ורואה אדם ישן ושם לידו או את עצמו איזה כלים שלו,
ואז האדם כשהוא ישן הרי דרכו להסתובב נגיד מכאן ומשם,
ותוך כדי שינה הוא פגע במה שההוא הניח לידו והוא הזעיק. אז כתוב בירושלמי שהוא פטור. שואלים התוספות: הרי אמרנו שאדם חייב על אונס, אלא מכאן שיש הבדל בין אונס גמור לבין אונס שאינו גמור.
לפי ההגדרה של התוספות, התוספות עושים חילוק מעניין במושג של גנבה ואבידה, שזה המושג שמוכר לנו מהחיוב של שומר שכר. שומר שכר חייב גם על גנבה ואבידה.
אז התוספות אומרים שהחילוק הוא בין אונס כי אין גנבה ואונס כי אין אבידה. יש שתי צורות של אונס, כי גם הגנבה וגם אבידה הן במידה מסוימת אונס, אבל יש הבדל בתוכן של האונס הזה,
בתכונת האונס, שכן באבידה תמיד אפשר להגיד שהאדם התרשל במשהו,
ולכן האונס זה פחות אונס, בעוד שבגנבה מישהו אחר התערב ולקח ממנו משהו,
לקח ממנו משהו, אז זה אונס שיותר נחשב לאונס גמור.
אז התוספות אומרים: ככלל, וזו שיטת התוספות,
שבאמת יש הבדל בין אונס כעין גניבה לאונס כעין אבידה ואונס כעין גניבה. זו שיטת התוספות שנמצאת גם בשולחן ערוך,
כשיטה.
אבל באמת, כשאנחנו מעיינים מדברי הראשונים אנחנו רואים שלא מסכימים לזה כולם.
ובדף המקורות ציינו לשם כך דווקא את דברי רמב"ן, ולא בחידושים שלו למסכת בבא קמא,
אלא בחידושים שלו למסכת בבא מציאה,
בדף פ"ב, עמוד ב, כפי שמצוין בדף המקורות.
ושם הרמב"ן מביא את שיטת התוספות הזו ואומר, חולק עליה,
הוא אומר: לעולם תדע שאדם חייב באונס, בין באונס, בכל אונס שהוא,
אפילו באונס גמור, דברים כפשוטם.
אדם חייב על כל אונס,
אבל גם הרמב"ן הרי צריך ליישב את השיטה שלו עם מה שכתוב בירושלמי לגבי האדם הישן,
שבא מישהו ושם דברים לידו ואז אנחנו אומרים שהוא פטור לפי הירושלמי.
הרמב"ן לא חולק על זה,
הוא אומר שזה נכון גם על-פי ההלכה וגם על-פי שיטתו,
אלא שההבדל הוא,
הוא רוצה לומר שכאשר אפשר לתלות את הנזק לא באחריות של האדם המזיק,
אלא באחריות של האדם הניזק שהוא זה שהביא על עצמו את הנזק,
וכגון זה המזיק כאילו פטור. זאת אומרת, הוא כאילו נוטל ממנו את האחריות.
האדם הניזק נוטל את האחריות מהמזיק כאשר אפשר להגיד שהוא בעצמו פשע או שהוא היה צריך לחשוב. עד שאנחנו אומרים על המזיק שהוא אחראי למעשיו,
גם הניזק אחראי למעשיו.
ואם הניזק הוא זה שעשה דבר שהוא כרגע גרם לכך שהמזיק יזיק,
אז על כגון זה האדם המזיק באמת פטור.
סוף דבר בחלק הזה יש לנו לפנינו מחלוקת
בין הרמב"ן לבין התוספות, אפשר לומר.
בעוד שהתוספות אומרות שהאדם חייב על אונס, אבל לא על כל אונס,
יש אונס גמור שהוא פטור עליו,
לעומת זאת הרמב"ן סובר שהאדם המזיק חייב על כל האונסין ומה שפוטר אותו כאשר אפשר להגיד שמישהו אחר נטל את האחריות, דהיינו הניזק הוא זה שנטל את האחריות כי הוא פשע באיך שהוא העמיד את עצמו כמי שעומד להינזק, זאת אומרת הוא הופך להיות יותר אחראי על הנזק מאשר המזיק עצמו.
המחלוקת הזו היא מחלוקת בהלכה כפי שאמרתי וצריך לדעת למשל,
שאצל הרמב"ם כפי הנראה סובר כמו הרמב"ם.
הרמב"ם אומר שאדם מועד לעולם,
הכוונה גם באונס, והוא לא מחלק בין סוגים שונים של אונס, הוא לא מחלק,
ורק מביא את הדוגמה של הירושלמי על האדם הישן, ומסביר,
מתוך דבריו אפשר לראות שהוא מסביר את הפטור
במי ששם דברים ליד מי שישן,
לפי הסברה של הרמב"ם. זאת אומרת,
שגם הרמב״ם נראה הולך בשיטת הרמב״ן. עכשיו, על-פי זה אנחנו יכולים למשל להתקדם בסוגיה שנזכרת פה בדף כ"ז עמוד ב'.
הגמרא פה מביאה כל מיני דוגמאות שמאוד מעניינות. דוגמה אחת שהגמרא בדף כ"ו עמוד ב', הכוונה באמת בסוף פרק שני,
נאמר שם ככה: אדם, איך כתוב, עומר רבא
זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחד וסילקן או קדם וסילקן פטור. מי תמא בידנא דשדיא פסוקי מפסק גירי".
זאת אומרת, יש כאן איזה מצב מעניין.
אדם זורק
כלי מראש הגג,
אבל איפה שהוא זורק הוא רואה שיש ברצפה, בקרקע,
יש כרים וכסתות. זאת אומרת שהכלי,
לפי איך שזה נראה כשהוא זורק,
הכלי איננו עתיד להישבר.
אז מה שכתוב כאן, ומה אחר אבל בסופו של דבר,
והוציא את הקרים והקסתות,
ואז הכלי נשבר.
אז כתוב שפטור.
רש"י אומר שפטור גם הזורק
וגם זה שסילק את הקרים.
זאת אומרת, שניהם פטורים,
ואז אנחנו יכולים גם להבין מדוע.
זה שזרק הוא פטור בגלל שכשהוא זרק היו קרים וכסתות,
אז זה כאילו הוא בכלל לא התייחס למצב הזה כאל מצב של נזק.
זה שהוציא את הקרים והכסתות הוא לא שבר,
הוא רק הוציא את הקרים והכסתות.
זה נושא שקשור כמובן לחלק מאוד חשוב בהגדרה של אדם המזיק מהבחינה של דיני גרמא,
מפני שזה שסילק
הוא לכאורה נקרא גרמא,
ועל זה יש,
כפי שאנחנו רואים בראשונים,
גם כפי שמצוין פה בדף המקורות,
בראשונים אנחנו רואים שהיו הרבה שסברו, עריף, ראש וראשון להם,
עריף למשל אומר שאין הלכה ככה, אלא הוא אומר שכשזה בא אחר וסילקן אז הוא דווקא חייב. למה הוא חייב?
מפני שזה סוג של גרמה, אנחנו מבחינים בגרמה,
שיש גרמה שפתור עליה, הוא אומר, ויש גרמה שחייבים עליה, וזה מה שאנחנו קוראים גרמים, מופיע בכמה סוגיות,
גם בעיקר בבבא קמא עוד ניפגש עם הסוגיות האלה בעזרת השם בהמשך המסכת,
אז טוען הריף שלפי ההלכה שהאדם חייב בגרמי, מה שנקרא, בדינא דה גרמי,
לפי ההלכה הזו ממילא זה לא יהיה כפי שכתוב פה, אלא זה שסילק את הקרים והכסתות הוא יהיה באמת חייב מדינא דה גרמי, כפי שזה נקרא. זה סוג של גרמא כזה שהאדם חייב.
אבל כפי שאנחנו אומרים,
הגמרא בעצמה אומרת שהוא פטור, כפי שרש"י אומר שגם זה שסילק הוא נקרא גרמא וזה גרמא כזה שהוא פטור ולא יהיה חייב ואילו תוספות גם כן מסכימים לרש"י שזה שקדם וסילק הוא גם כן פטור וזה בעצם מה שאמר אבא אבל לגבי הזורק עצמו אנחנו דווקא מגלים ורואים שלכאורה ישנה הסכמה לכאורה שהוא פטור מפני שכפי שאמרנו בגמרא גם הגמרא אומרת כשהוא זרק היו קרים וקצתות
ואז ממילא הוא זרק על הכרים, ולא זרק דבר שעושה נזק.
ואף על-פי כן, ואף על-פי כן, כשאנחנו לומדים למשל את הרמב"ם בהלכות האלה,
אנחנו מגלים שהרמב"ם סובר שגם הזורק חייב.
לא רק זה שסילק חייב,
אצל הרמב"ם שניהם, במקום מה שנאמר פה, פטור, שאנחנו אומרים אולי ששניהם פטורים,
אצל הרמב"ם אנחנו אומרים ששניהם חייבים.
דהיינו, אפילו הזורק.
וצריך אם כן להבין למה הזורק הוא בכל אופן חייב,
איפה זה יבוא לידי ביטוי, מצד מה זה יבוא לידי ביטוי.
התשובה באמת שצריך לומר שהרמב"ם לשיטתו,
כמו שאמרנו,
הרי הוא הולך בשיטת הרמב"ן, שאדם הוא אוהד לעולם בין שוגג, בין נזיד, בין אונס ובין רצון,
והוא חייב גם על אונס, זה לא משנה אם זה אונס גמור או לא אונס גמור,
ולכן כאשר הוא זרק אפילו על קרים וקסטות,
הוא כאילו היה צריך, הוא אחראי גם לזה,
והוא היה צריך אפילו לחשוב על זה שיבוא מישהו ויקח את הקרים והקסטות. מי אמר לך שלא יהיה מישהו שיקח את הקרים והקסטות? אולי זה שהקרים והקסטות שייכים לו אפילו יבוא ויקח.
אתה מסתמך על זה שיש קרים וקסטות? אין לך הזכות או היכולת להיפטר מכוח הסברה הזו. זאת אומרת, כאן רואים באופן משמעותי את ההיקף הרחב של החיוב שמחייבים את האדם,
הוא האדם המזיק, שהאדם המזיק הוא חייב אפילו על דבר כמו זה.
באמת,
השיטה האחרת,
שאמרנו, רש"י ותוספות בוודאי ככה לומדים, שהזורק במקרה הזה הוא פטור, אז בוודאי שהם יגדירו שהוא שייך לסוג הזה של אונס גמור. הרי אמרנו שלפי תוספות באונס גמור הוא פטור באונס גמור.
וזה, אין לנו כאילו, אולי אפילו אפשר לומר,
אונס גמור יותר מזה שאני זורק כלי על קרים וקסטות.
זאת אומרת, כרגע זה מצב של אונס גמור, שיבוא מישהו ויוציא את הקרים והקסתות.
והדבר המעניין,
אפילו בנושא זה, זה דבר מעניין באמת מאוד,
כי למשל בדף ל"ג,
עמוד א' למעלה, זאת אומרת, יש שם גמרא שמופיע, זה בפרק שלישי,
יש שם איזו דוגמה של מי שזורק, הגמרא אומרת,
למשל, מי שזורק אבן,
מי שזורק אבן ובסופו של דבר מישהו הוציאה לה את ראשו זאת אומרת יש מצב כזה שאדם מי שיצתה אבן מתחת ידו כתוב שם והוציאה לה את ראשו וקיבלה פטור זאת אומרת יש דבר כשאני זרקתי את האבן אז לכאורה סתם זרקתי אבנים אבל מה מישהו כאילו הוציא את ראשו וחטף את האבן בראשו נאמר שם שפטור
אז כאן הרמב״ם כמובן גם כן מסכים שפטור.
צריך להבין למה כאן הרמב״ם מסכים שפטור כי כאן איך אמרנו הניזק בעצמו כאילו היה צריך לחשוב שכשאתה מוציא את הראש תסתכל שלא עפות אבנים והגמרא אומרת שזה אפילו פסוק פרט לממציא את עצמו זאת אומרת כאשר הניזק
הוא נוטל חלק בעצמו בנזק אז הוא באמת פטור כמו שאמרנו מקודם גם בדעת הרמב״ם איך שהוא מסביר את הירושלמי.
להפך יוצא בשיטת התוספות, זה דבר מעניין כשלעצמו, התוספות
דנים שם בדף ל"ג על המקרה הזה של זורק אבן והוציא עליה את ראשו,
אומרים התוספות,
אני אקרא מבפנים,
אומרים התוספות: לא דמיה לאיית תחתיו קרים מוקסתות בשלהי קץ עד הרגל, דאין לו לחשוב שיסלקו הקרים ויישבעו הכלים.
מאוד מעניין. תוספות כאילו שואלים שאלה.
תוספות אומרים: אם אנחנו למדנו מקודם שאם אדם זורק כלי על קרים וקסטות שהוא פטור,
אף על פי שאחר כך מישהו הוציא את הקרים והקסטות,
אז למה, כך התוספות בעצם אומרים,
אז למה, בשביל מה צריך לחדש פה את הדין של מי שזורק אבן והוציא עליי את ראשו,
האם זה לא מובן מאליו?
האם זה לא בעצם אותו דבר? אומרים התוספות: לא דמיה.
לא דמיה. זאת אומרת,
תאורטית היה יכול להיות ששם זורק כלי על קרים וקסתות שיהיה פטור ובכל זאת כאן בדוגמה של זורק אבן והוציא עליה את ראשו שיהיה חייב.
זאת אומרת יש כאן איזה מין סברות הפוכות בין הרמב״ם לתוספות.
בעוד שלפי הרמב״ם הזורק כלי על קרים וקסתות והוציא מישהו אחר את הקרים והקסתות אמרנו לפי הרמב״ם שהוא חייב הזורק
והוא נחשב עדיין לגדר זה כלול בגדר של
אדם מועד לעולם ובכל זאת סובר הרמב"ם שכשהוציאה לה את ראשו הוא פטור והסברנו למה כי יש כאן בעצם השתתפות של הניזק. הניזק הוא הגורם בעצמו וכשהניזק גורם לעצמו אז המזיק פטור.
אצל התוספות זו ספרה הפוכה
שהיה יכול להיות, אומרים התוספות,
שבדוגמה של קרים וקסתות יהיה באמת פטור.
ולמה? בגלל שלא היה לו לחשוב. איך אמרנו? זה אונס גמור.
כיוון שזה אונס גמור אז הוא לא היה צריך בכלל להיות חייב.
ובכל זאת היה מקום להגיד שכשהוציא עליה את ראשו שהוא יהיה חייב.
זאת אומרת שכאן אולי אדם כשזורק אבן והאבן יוצאת מתחת ידו, הוא צריך להיות מוכן לזה שמישהו יוציא את הראש.
זאת אומרת, יכול להיות שזה יותר פשיעה מאשר מי שזורק על קרים וכסתות.
זה נכון, גם התוספות כמובן מסכימים שהגמרא דורשת פה מפסוק שהוא יהיה פטור גם כאשר הוציא עליה את ראשו.
אבל בסברה, הקנה מידה, המבחן הוא אחר.
המבחן הוא לראות עד כמה הוא נחשב אנוס בעוד שלפי הרמב״ם המבחן הוא לא אם הוא אנוס או לא אנוס כי אונס זה אף פעם לא סיבה לפתור אלא הסיבה לפתור זה שהוציא עליי את ראשו שהניזק הוא כאילו הפך להיות הפושע וכאשר הניזק הופך להיות הרשלן כשיש רשלן כמו הניזק אז המזיק פתור זו הסיבה שפותרת אז זה רואים כאן באמת סברות שונות בין הרמב״ם לבין תוספות בסוגיה של ל"ג וזה מה שנובע
מהסוגיה בדף כ"ו מה שלמדנו לגבי זורקלי מראש הגג שהיו עליו קרים וכסתות ויש כמובן עוד מה לדבר פה בענייני גרמה בנזיקין שזה באמת כמו שאמרנו על מי שסילק את הקרים והכסתות אבל עוד חזון למועד אולי נמצא הזדמנות אחרת במסכת בבא קמא לדבר בצורה יותר מפורטת על העניין של גרמה בנזיקין שזה ענף חשוב מאוד בדיני של נזקי אדם
עוד חזור בעזרת השם,
עוד חזור בעזרת השם,
עוד חזור בעזרת השם,
עוד חזור בעזרת השם, עוד חזור בעזרת השם, עוד חזור בעזרת השם,
עוד חזור בעזרת השם, עוד חזור בעזרת השם, שם, עוד חזור בעזרת השם, עוד חזור בעזרת השם,
