שלום לכולם.
אנחנו ממשיכים בשיעורים שלנו על הסוגיות הנלמדות
בדף היומי.
עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומה של מסכת קידושין.
אם בשלושה שיעורים קודמים אנחנו עסקנו ביסודות
של מעשי הקידושין, בכמה מן היסודות,
הרי כפי שאנחנו יודעים, פרק ראשון במסכת קידושין,
העניינים,
כלשון המאירי,
מתגלגלים קצת מעניין לעניין ועוברים מדבר לדבר,
וגם אני היום רוצה להתרכז בנושא שאיננו כבר קשור לקידושין,
אלא נושא אחר, שקשור למצוות התלויות בארץ.
יש לנו פה במשנה, במסכת,
בפרק הזה,
כפי שאנחנו מכירים אותו, מי שלמד,
בדף ל"ז, אנחנו לומדים שם את הל"ו-ל"ז,
אנחנו רואים את הכלל הזה שכל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ,
ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ ובין בחוץ-לארץ, והגמרא מדברת על כך, מה זה מצוות תלויה בארץ ומאיפה אנחנו לומדים.
ומתוך כך הדברים מתפרטים מעניין לעניין,
והנושא שאני רוצה לדבר עליו היום זה על אחת המצוות שיש בה באמת גם, שהיא נקראת גן תלויה בארץ, ואולי לא לגמרי. כוונתי לעניין של איסור עורלה, פירות של עורלה.
זה נושא שהוא חשוב גם למעשה כשאנחנו קונים פירות,
אז הרי אנחנו יודעים שיש פירות של עורלה, ודווקא בתקופה האחרונה אנחנו יודעים שהשכלולים המדעיים הביאו לידי כך שיש יותר ויותר פירות שהם גדלים, או עצים שגדלים ומגדלים פירות אפילו בשנים הראשונות,
כך שהנושא הזה של העורלה יש לו כבר יותר גוון מעשי שצריך לדעת אותו. אז כפי שאמרנו,
כפי שאמרנו, מצוות עורלה זה מצווה התלויה בארץ,
כפי שאנחנו למדנו את זה ואנחנו יודעים.
אבל באמת יש בה דבר מעניין,
שלעומת מצוות התלויות בארץ האחרות,
כמו למשל תרומות ומעשרות,
ושביעית בוודאי,
שבאמת המצוות שלהן הן רק בארץ, ומחוץ-לארץ בכלל אין מצוות של תרומות ומעשרות,
ולא של שביעית, אולי יש משהו מדרבנן, משהו חל"ת במקומות שנמצאים מסביב לארץ ישראל.
אבל מצוות עורלה, אנחנו יודעים שהמצווה, האיסור של פירות עורלה,
ישנו אפילו בחוץ-לארץ. וכאן הגמרא אומרת על זה, בדף ל"ח, עמוד ב',
הגמרא אומרת על זה שזה הלכה,
והגמרא מסבירה שזה הלכה למשה מסיני. זאת אומרת,
יש איזה איסור שהוא בגדר איסור של חומרה של איסור של דברי תורה,
אלא הגמרא מסבירה שיש איזשהו הבדל בין האיסור, בין הדין בחוץ לארץ לבין הדין בארץ ישראל,
אף-על-פי שגם כאן כוונה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, אבל למשל יש הבדל לגבי ספקות.
ספקות, למשל.
כאשר פירות של עורלה בארץ ישראל, כשיש ספק של עורלה,
אז הספק הזה אסור מדאורייתא,
היות שכל דין של ספק דאורייתא לחומרא,
אז גם בספק של עורלה אומרים לחומרא וצריך להחמיר. לעומת זאת, בחוץ-לארץ,
אז מלכתחילה נאמר שבספק, הספק יהיה מותר ולא יהיה עליו איסור. זאת אומרת, ספק של חוץ-לארץ הוא מותר.
זה אולי מסביר מדוע בחוץ-לארץ, אף-על-פי שהפירות הם גם אסורים, כשהם עורלה בוודאי,
בכל אופן, הקלו, ברוב הפעמים הקלו, ולא כמעט ולא מודעים לאיסור של עורלה,
מפני שבחוץ-לארץ בכל מקרה אומרים: זה ספק. הרי מה יכול להיות? זה ספק.
אז אם זה ספק, זה מותר.
אבל בארץ-ישראל יש לנו כאן בעיה יותר חמורה, כי גם אם זה ספק, אז זה אסור.
זאת אומרת, בארץ-ישראל יש לנו איזשהו צורך לבדוק את העניין יותר מבחינת המציאות, לראות אם זה פירות עורלה. אפילו אם זה ספק, זה אולי לא מספיק. כמובן,
גם על זה יש מקום לדיון, וכפי שהדברים נראים כאן במראה המקומות,
מראה המקום שאנחנו מצרפים,
אנחנו רואים שלכאורה אם זה בארץ ישראל יהיה לזה דין של איסור של תורה,
זה קשור ותלוי בשאלה גם כן אם קדושת הארץ חלה בזמן הזה.
אם אנחנו סוברים שקדושת הארץ חלה בזמן הזה, אז גם לגבי מצוות עורלה, האיסור של עורלה בארץ ישראל נוהג אפילו במלוא חומרתו,
דהיינו באיסור של תורה.
לעומת זאת, אם קדושת הארץ איננה חלה בזמן הזה,
זו שאלה שאנחנו דנים בה גם בשביעית, בכל מיני שאלות שקשורות למצוות התלויות בארץ.
ישנה שיטה כזו שאומרת שקדושת הארץ איננה מלאה בזמן הזה, ואז יכול להיות שגם הדין של עורלה בארץ-ישראל כבר לא יתקיים.
אז עכשיו יש לנו שאלה בתוך שאלה: אם באמת קדושת הארץ לא חלה, האם יש מקום, זו שאלה מעניינת שנדונת פה, אני ציינתי את זה בדף המקורות,
בין המשנה למלך לבין התפארת ישראל על המשניות,
יש מי שאומר:
גם אם, נגיד, קדושת הארץ לא חלה,
אז זה יהיה בכל אופן, ארץ-ישראל לא גרע מחוץ-לארץ.
אז כמו שבחוץ-לארץ יש הלכה למשה מסיני,
אז גם בארץ-ישראל יהיה מדין חוץ-לארץ.
דבר מעניין. כמובן שאם נאמר ככה,
אבל בכל אופן הספק יהיה מותר.
לעומת זאת, בדעת התפארת ישראל רוצה לומר לא,
שאם בארץ-ישראל אין לנו את הדין המלא של איסור של אורלה בגלל שקדושת הארץ כבר לא חלה, אולי,
היא לא חלה או תחול בעזרת השם, אבל עכשיו, בזמן הזה,
במידה ולא,
אז ממילא אולי אפילו בחוץ-לארץ אין את האיסור.
זאת אומרת שיש כאן מין ויכוח מעניין לגבי תוקף הדין של אורלה בזמן הזה.
אבל אני חוזר ואומר:
יש לנו מספיק ראיות ושיטות שבארץ-ישראל קדושת הארץ כן חלה בזמן הזה.
אז כשאנחנו אומרים: קדושה שנייה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, יש לנו מספיק שיטות שעליהן אנחנו הרבה פעמים סומכים שקדושת הארץ כן חלה בצורה מלאה.
אם אנחנו אומרים ככה,
אז באמת יש מקום להבין שאיסור עורלה בזמן הזה,
גם בזמן הזה,
נוהג בארץ-ישראל בתור איסור גמור.
אם זה איסור גמור, אז נוהג עליו גם מה שנאמר לגבי ספקות.
ממילא השאלה של ספקות נשארת במקומה,
שצריך להחמיר גם בספק.
זו בעצם נקודת ההתחלה לגבי הדין של אורלה. עכשיו, הגמרא עצמה שממנה אנחנו באים כאן היום ללמוד היא כפי שאמרתי בדף ל"ח עמוד ב'.
כאן אנחנו לומדים, הגמרא מביאה כאן שספק אורלה בארץ אסור.
בסוריה, סוריה יש לה דין כזה קרוב לארץ-ישראל אבל לא ממש ולכן הדינים בסוריה הם שונים.
ובחוץ-לארץ גם הספק מותר, ואפילו יורד ולוקח.
דהיינו, מי שילמד את הגמרא יראה את זה. אבל אני רוצה רגע להתמקד במה שנאמר פה. ובכן, המושג הזה של "ספק עורלה בארץ-ישראל"
שהוא אסור,
מובא פה כמשנה, וזו משנה במסכת עורלה.
עכשיו,
הסוגיה פה היא קצת סתומה, אני מוכרח להגיד,
מפני שנאמר פה אחר כך "בחוץ-לארץ יורד ולוקח", ואחר כך כתוב,
למשל,
הגמרא מביאה פה: "כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו".
זאת אומרת, יש כאן איזה דברים שאינם מספיק ברורים,
מפני שהם לא מספיק מבוארים ונפתחים
לעומת המקורות הברורים יותר שנמצאים בעניין הזה. כוונתי,
וציינתי כאן בדף המקורות את הירושלמי במסכת עורלה על העניין הזה,
שם מובא שהמושג של "ספק עורלה" וזה הנושא המעניין והחשוב,
"ספק עורלה" שעליו מדובר כאן,
מדובר פה על כרם של עורלה, כתוב שם בירושלמי, או בתוספתא שמובאת בירושלמי.
יש כרם של עורלה ויש מישהו שמוכר ענבים ליד הכרם.
וכשהוא מוכר ענבים ליד הכרם, אז על זה אמרו שבארץ-ישראל אסור,
כי זה גם ספק.
מה הספק?
הספק שצריך להבין לפי זה,
האם הענבים הם מהכרם הזה שהוא כרם של עורלה,
או שהענבים הם ממקום אחר, למשל.
אבל בסוריה ובחוץ-לארץ אנחנו אומרים שמותר,
כי זה נשאר בגדר ספק.
כאן אנחנו נכנסים באמת לשאלה מעניינת,
מפני שהנושא הזה יש לו גם איזושהי סוגיה קצת,
אפשר לומר, מקבילה.
כוונתי לסוגיה במסכת בבא בתרא.
במסכת בבא בתרא, בדף כ"ד עמוד א',
גם זה מצוין בדף המקורות פה,
אנחנו לומדים שם בגמרא על ההוא חד-צבא,
אם יש חבית יין שנמצא בתוך הכרם שהיה ידוע עליו שהוא של אורלה,
על הכרם הזה שהיה ידוע עליו שהוא של אורלה,
היה שם חבית יין,
חבית יין שנראית מוצנעת שם באיזשהו מקום.
אז הגמרא רוצה לדון האם מותר לשתות את היין, אולי נחשוש שהיין הזה הוא בא מן הענבים של הכרם הזה שהוא כרם של אורלה.
והגמרא דנה על זה אגב הסוגיה של שאלה מאוד ארוכה וחשובה
לגבי רוב וקרוב. יש שאלה של רוב וקרוב,
כאשר יש לי מצד אחד רוב של ענבים,
שהם נגיד בעולם הם ענבים מותרים,
אבל יש מיעוט של ענבים שהם אסורים,
אז יש לנו מקום, אז הרוב הוא לקולה,
אבל יש מצב של קרוב, דהיינו,
הענבים שעליהם אנחנו מדברים הם קרובים או נמצאים בכרם שידוע עליו שהוא אסור.
יש כמין התנגשות בין הרוב לבין הקרוב.
ועל זה יש שם מי שאומר שרוב וקרוב הולכים אחר הקרוב.
יש מי שאומר שהולכים אחר הרוב,
ורוצים להוכיח משם שסיפור של החבית,
שהתירו את החבית לשתות,
מכאן אנחנו לומדים,
הגמרא רוצה ללמוד מזה,
שאם התירו את החבית שם, מכאן אנחנו רואים שרוב וקרוב הולכים אחר הרוב,
ולא חוששים שזה שייך לענבים מכאן.
אבל הגמרא אומרת שזה נכון לגבי,
יש מקום לחלק,
לגבי חבית של יין ולגבי ענבים שנמצאים בתוך הכרם.
כי חבית של יין זה לא נראה
קשור לכרם,
כיוון שבסופו של דבר הכרם הוא של הענבים,
והחבית של היין זה כבר לאחר כל התהליך של ייצור היין, ולכן אין קשר בין החבית לבין הכרם.
אבל לגבי ענבים אומרת הגמרא,
שבאמת יהיה מקום לאסור את הענבים שנמצאים בתוך הכרם.
וזו באמת שאלה שנחלקו בה הפוסקים,
כפי שמצוין פה בדף המקורות.
מה אני רוצה לומר מתוך הדברים האלה?
במה נחלקו? בסופו של דבר לגבי ענבים שנמצאים בכרם.
האם אנחנו בסופו של דבר מתירים את הענבים בגלל שרוב הענבים בעולם הם מותרים,
או שאנחנו אוסרים את הענבים כי הם נראים קשורים
אלא הכרם הזאת שממנה היא באה, והכרם הזה,
ידוע לנו שהוא אסור.
פה נחלקו הראשונים,
כי ההלכה הכללית היא שרוב וקרוב הולכים אחר הרוב,
ולכן מצד אחד צריך להתיר.
אבל מצד שני, יש סברה כאן לאסור, כפי שיש ראשונים שאומרים: אף-על-פי שהולכים תמיד אחר הרוב,
אבל כאן אנחנו נלך אחר הקרוב,
לא בגלל שהוא קרוב, אלא בגלל שהוא בתוך הכרם.
כאן נמצא, אומר הרמב"ן, כאן היה.
יש כאן איזה מושג של ענבים שמצויים בתוך הכרם, ולכן מן הראוי להחשיב אותם כענבים של הכרם האסור.
מכאן זו שיטה אחת. שיטה אחרת היא של הראש.
הראש סובר? לא.
גם במקרה של ענבים שנמצאים בכרם, בסופו של דבר אנחנו נתיר את הענבים בגלל שהולכים אחר הרוב.
זו בעצם השאלה. מכאן אני מגיע אל השאלה של סוגייתנו.
מה אנחנו מדברים פה?
פה אנחנו מדברים,
לפי מה שמסבירים בירושלמי,
וכפי שמסבירים הראשונים: פה אנחנו מדברים על כרם של אורלה,
שיש מישהו שעומד עם דוכן לממכר, הוא מוכר ענבים,
ליד הכרם, ולא ממש בתוך הכרם אלא ליד הכרם.
כאן אנחנו אומרים שהענבים הם אסורים,
בארץ-ישראל לפחות אנחנו אומרים שהם אסורים,
אז יוצא לפי הראש שיש כאן מקום לקושייה גדולה.
אם אנחנו אומרים שכאשר הענבים נמצאים בתוך הכרם,
אז אנחנו אמרנו עליהם שהם מותרים כי הולכים אחר הרוב,
אז אמרנו אפילו שהם מותרים,
אז כשענבים נמצאים מחוץ לכרם,
אז עוד יותר סביר שזה יהיה מותר. אז למה דווקא כאן זה אסור?
כאילו, עולם הפוך אני רואה. מצד אחד, כשבתוך הכרם אומר הראש שהם מותרים,
מצד שני, כשהם מחוץ לכרם,
אנחנו אומרים שהם אסורים,
לפחות מדין ספק.
אז איך זה יכול להיות?
כאן אנחנו מגיעים למסקנה שיש הבדל בין שתי המקרים,
אף-על-פי שכאן יש נטייה להקל אולי וכאן יש נטייה להחמיר, יוצא הפוך.
כי מה שמדובר על הענבים שנמצאים בכרם,
הם נמצאים בכרם.
אתה לוקח אותם ממה שהם מונחים,
בעוד שכאן אתה לוקח מבן-אדם.
כשאתה לוקח מבן-אדם יש כאן הבדל,
וזה ההבדל הגדול, שאנחנו קוראים קבוע,
כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. מה הפירוש?
כאשר אני קונה מבן-אדם,
זה מושג שאנחנו מכירים בהלכות תערובות, תמיד.
בהלכות תערובות תמיד אנחנו מכירים את הדבר, והדוגמה המוכרת היא תשע חנויות שמוכרות בשר שחיטה כשר,
חנות אחת שמוכרת בשר טרף,
ואתה מוצא בשר או חתיכת בשר שנמצא בשוק,
ואתה מנסה לחשוב מאיפה זה,
אז אומרים: כל די פריש, שמרו בפריש, הולכים אחר הרוב.
זה מצד אחד.
אבל אם אתה מחזיק בעצמך את הבשר,
ואתה לא זוכר או לא יודע איפה קנית,
האם קנית בחנות הכשרה, בתשע החנויות הכשרות,
או קנית בחנות של הטרפה, זה דין קבוע,
דין מסובך ואולי קשה בהבנה, אבל אני חושב שכל מי שקצת לומד ומכיר בלימוד מכיר את העניין הזה של תשע חנויות, שאם אני מסופק, איפה אני קניתי?
זו כבר לא שאלה של רוב, אלא אומרים שזה ספק, שספק שהוא אסור.
בהחלט ייתכן
שגם בסיפור פה של הענבים
יצא לדעת הראש שזה העניין. אם הענבים נמצאות זרוקות או מונחות אפילו על הקרקע,
אפילו בתוך הכרם,
אומר הראש, הולכים אחר הרוב והענבים מותרות.
אבל אם אני לוקח מבן-אדם שמחזיק את זה, זאת אומרת, זה לא מונח על הקרקע,
זה לא זרוק,
זה לא דבר שאני מוצא אותו,
אלא זה דבר שאני קונה אותו מיד ליד, לוקח אותו מהאדם שלקח את זה מהכרם.
זאת אומרת, יש פה איזה מין מהלך ישיר שאני עכשיו כאילו מתלבט מאיפה לקחו, האם לקחו מכאן או לקחו מכל המקומות האחרים.
חזר פה הדין להיות דין של קבוע אולי, וכיוון שיש פה דין של קבוע, לכן באמת אומר הראש שכאן יהיה אסור.
זה דבר שהוא מעניין. אבל אם אנחנו אומרים ככה,
ובאמת יש פוסקים שאומרים ככה גם היום
לגבי מי שקונה פירות בשוק.
אז דחו רק, כשהוא קונה פירות בשוק ואין על זה הכשר,
והוא לא יודע אם הפירות הן של אורלה או לא של אורלה,
אז לפי המהלך הזה שכרגע אמרנו,
בעצם אסור לקנות פירות
שיש בהם חשש אורלה,
אפילו כשאין, זאת אומרת לא אפילו, אלא כשאין הכשר.
כי אף על פי שנבוא ונאמר,
ובאמת זה ככה,
שבסופו של דבר גם היום רוב הפירות בכל דבר הם לא של אורלה,
עצם הדבר שיש ספק,
כאשר אתה לא מוצא את זה ברחוב, אלא אתה רק
לוקח את זה בחנות, נגיד, בדוכן בשוק או בחנויות הגדולות או בכל מקום,
אז הספק הוא ספק של קבוע, כי אתה לא יודע מאיפה לקחו.
הספק הוא לא על הדבר שנמצא,
אלא הספק נולד במקום הקביעות,
במקום שזה,
אתה שואל, איפה זה היה? מאיפה לקחו?
כאשר אתה רואה את מי שלוקח,
ואתה לא יודע מאיפה הוא לקח, זו שאלה שנולדה במקום הקביעות,
וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. זה נושא סבוך, אני יודע.
היה מקום, במסגרת יותר ארוכה, להסביר את הסברות בדבר הזה.
אלה דברים קצת עמוקים ודורשים הרבה עיון,
אבל היסוד הזה קיים, וכאן אנחנו מוצאים אותו, כאן, לגבי פירות של אורלה.
עם זאת, אני מוכרח לציין,
אני לא אוכל להאריך פה עכשיו יותר, בדברי הראשונים האחרים משמע,
אם אני חוזר בחזרה אל הסיפור של הענבים שנמצאו בכרם של האורלה,
יש כאלה שאומרים ששם באמת הענבים אסורים,
בגלל שזה מצוי בתוך הכרם, כפי שאמרנו,
ואומרים: כאן נמצא קניה, ולדידם להפך.
ענבים שנמצאים בכרם הם באמת אסורים, ענבים שנקנים מן הדוכן ליד הכרם הם רק בגדר ספק,
והם בעצמם טורחים להסביר למה זה ספק.
הדברים האלה בעיקר ברורים אצל אמירי.
אמירי מנסה להסביר למה זה ספק.
זה ספק בגלל שיש פה מצד אחד קרבה יתרה לכרם הזה,
ומצד שני יש את הרוב של הענבים.
מי ששם לב לדברי אמירי ולדברי הפוסקים שהולכים אתו,
שם לב שהוא לא רצה להגיד שהספק הוא בגלל דין קבוע שאמרנו מקודם,
ומשמש הוא סובר שאין פה דין של קבוע.
וזה עצמו חידוש גדול. צריך להבין מתי יש דין קבוע,
מתי אין דין קבוע.
כאשר הספק הוא אצלי,
אם אני לא יודע איפה קניתי ואני מתעורר אצלי, הספק הזה,
יהיה בהחלט מקום להגיד שזה בוודאי קבוע.
אבל אם אני קונה ממישהו שהוא ממילא לא יודע כלום,
הוא לא יודע כלום, כמו שאנחנו קונים בדוכנים, הוא לא יודע.
הוא לא יודע, זה בכלל לא מונח אצלו בראש,
הדבר הזה, מאיפה לקחו את הענבים, וזה בהחלט אפשרי,
אז לא תהיה פה שאלה של קבוע,
מפני שלא נולד ספק במקום הקביעות, הוא לא לקח, הוא קיבל כבר ממישהו שהלך, נתן לו איזה,
המגדל, הענבים, נתן למישהו לשבת עם הדוכן, אבל הוא לא ידע אפילו מאיפה הוא הגיע אותו מגדל שהביא את הענבים האלה.
ולכן,
כאן אני עושה מחלוקת מאוד יסודית וחשובה: האם כשקונים פירות בחנות,
כמו היום,
האם נגדיר את זה בדין של קבוע,
וממילא נחמיר,
או שאנחנו לא נחמיר בדבר הזה,
כי נגיד שזה לא דין קבוע אלא נלך בו אחר הרוב.
אני יודע שהדברים האלה קצת קשים,
אבל לעיון הם בכל אופן נחוצים,
ולדעת שיש פה שאלות כאלה ולדעת איך לנהוג למעשה,
כי יש מקום להחמיר ולצפות היום שלא לקנות פירות בלי באמת תעודת הכשר,
כי יכול להיות שתמיד יהיה פה גדר של ספק, אף-על-פי שיש רוב מצד הדין של קבוע,
ואז אולי נצטרך להחמיר בשאלה של ספק דאורייתא לחומרא,
ונקווה שתמיד אנחנו נדע למצוא את הדברים בצורה של כשרות ברורה,
שלא יהיה לנו באמת צורך להיכנס לספקות כאלה,
ונישאר בזה בינתיים.
אז כל טוב ושלום.
אז כל טוב ושלום.
תודה רבה.
