אנחנו חוזרים וממשיכים בשיעורים שלנו,
שהם השיעורים שמנסים ללמוד קצת בעיון את היסודות של המסכת שנלמדת בדף היומי.
ובהמשך לשיעור הקודם,
שבו אנחנו דיברנו על גדר גדרים כלליים בקניין הקידושין,
אז דיברנו מהבחינה של חיוב האמירה,
עד כמה האמירה היא דבר משמעותי בקניין של קידושין, אולי,
וזה בשונה ויותר מאשר בקניינים רגילים אחרים.
בדומה לזה,
אני רוצה היום לדבר על סוגיה אחרת ולהראות את אותו עניין בנושא קצת אחר.
אני אתחיל אולי,
שוב בינתיים, רק מהגמרא, ממש מההתחלה של המסכת,
שהגמרא מדברת בדף ב' עמוד ב',
ודף בית עמוד א' מתעכבת הרי כידוע על הלשון של המשנה האישה נקנית
או למה נקטו בלשון קניין ולא נקטו בלשון קידושין ולמה אמרו את האישה שהיא נקנית
ולא למשל להגיד שהאיש קונה כאן יש איזו שורה בגמרא שעליה אני רוצה ממנה אני רוצה לבוא ולדבר היום
הגמרא אומרת שם שאם היה כתוב קונה
לשון האיש קונה את האישה למשל ולא האישה נקנית,
הייתי אומר אבי אמינא,
אפילו בעל כורחה.
זאת אומרת, היה מקום לומר שאפשר לקדש את האישה אפילו בעל כורחה.
אז עכשיו הוא בא להגיד לנו שהאישה נקנית, מזה אנחנו יכולים וצריכים להסיק שהקניין של הקידושין תלוי בדעתה, בהסכמת האישה.
יש כאן בעצם בכלל חידוש מעניין.
זאת אומרת,
הייתי אומר או הייתי מסוגל לומר שהאיש קונה את האשה בקידושין בעל כורחה, האיש ייתן טבעת לאשה, יאמר לה: הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדעת משה וישראל,
הוא נותן לה את הטבעת.
אז אולי הייתי אומר שכמו שהאיש נותן את הגט ומגרש את האשה,
כך הוא נותן את הטבעת ומקדש את האשה, וזה גם הווה אמינא במידה מסוימת תמוהה.
אבל באמת בסדר, הגמרא אומרת שלכן כתוב: האישה נכנסת,
כדי שלא נגיד ככה.
אז כפי שאני כבר מדגיש כאן,
יש לנו באמת איזשהו צורך לברר את העניין הזה,
מה היה בכלל ההבה אמינא שאשה תהיה מקודשת בעל כורחה,
ומהי המסקנה.
וכאן מי שבעצם שואל את השאלה הזו זה הרשב"א.
הרשב"א שואל, הרשב"א בחידושי הרשב"א על המקום.
הוא שואל את השאלה הזו ואומר, הוא לא מבין,
מה היה הווה אמינא שאשה תהיה קנויה בעל כורחה? אז הווה אמינא שאפשר לקבל דבר כזה? הרי זה לא סביר.
זה הרי לא סביר שיהיה בכלל דבר כזה.
אז הרשב"א אומר שיש מקום להבין את זה. אומנם לא בצורה רגילה של בעל כורחה, סתם ככה בעל כורחה,
אלא יש מה שנקרא,
בגמרא יש מושג כזה שאנחנו מוצאים אותו לגבי קניינים במסכת בבא בתרא,
בדף מ"ח.
שם אנחנו מוצאים את המושג, יש מושג שנקרא "תליור וזווין".
"תליור וזווין"
או מה זה "תליור וזווין"? כשאדם רוצה לקנות ממישהו בית, נותן לו כסף או משהו,
ואז כשהוא נותן לו את ה... כאילו הוא מכריח אותו,
אז אנחנו אומרים שבסופו של דבר כשהוא נותן לו באמת בחזרה, אז אגב, "זוזי גמר ומקנה".
יש ביטוי כזה שאומר שבזמן שאדם מקבל כסף, נגיד,
ונותנים לו כסף, והוא מקבל את הכסף הזה,
אז יש לו בסופו של דבר הסכמה למכור את
החפץ, או אפילו את הקרקע שעליה מדובר שם. לכן, יש מושג כזה שזה לא ממש בעל-כורחו,
אבל זה נעשה באונס. הוא נותן לו כסף,
ומכריח אותו לקבל כסף בשביל לתת לו את הקרקע ועל זה אנחנו אומרים אגב זו זה גמר ומקנה ואז הגמרא באמת שם במסכת בבא בתרא מי שיעיין שם בדף מ"ח הוא יראה שהגמרא אומרת ומה יהיה תליו וקדיש אדם נותן לאישה
והיא מקבלת כסף ואגב הכסף היא באמת מקבלת בסופו של דבר את הכסף
אז אולי באמת הקידושין יחולו אז הגמרא אומרת אם אנחנו
אומרים שאפשר להכריח בן אדם למכור בצורה הזו על ידי נתינת הכסף ככה גם אם הוא נותן את הכסף בסופו של דבר אז אולי גם אפשר לקדש אישה בדרך הזו אז יש מי שאומר שבאמת יכול לעשות את זה
אומר הרשב"א כשהגמרא פה אמרה שאפשר לקנות בעל כורחה התכוונה באמת לעניין הזה בדרך של תליור וקדיש לפי הנוסח והסגנון של הגמרא בבבא בתרא
כי המימר שם בגמרא אומר שאפשר באמת לקדש אישה בדרך הזו.
אמנם חולקים עליו ואומרים שזה לא מועיל, אבל הגמרא כשהיא אומרת שזה לא מועיל,
היא לא אומרת שזה לא מועיל בגלל שזה סתם ככה לא מועיל.
אלא הגמרא אומרת, מפקיעים ממנו את הקידושין. זה אחד המקומות שבהם הגמרא נוקטת בלשון הזה של "הפקיענו רבונו לקידושין מיני",
כיוון שהוא נהג בה עם מה שלא כהוגן ועושה איתה דברים בצורה של כפייה כזו,
אז כיוון שהוא עושה את זה בצורה של כפייה נוהגים בו שלא כהוגן ומבטלים את הקידושין שהוא עשה.
זאת אומרת, אומר הרשב"א
שכשהגמרא פה אמרה שאישה מתקדשת בעל כורחה זה היה מכוון לדיון הזה שנדון בסוגיה בבבא בתרא בדרך של תליור וקדיש שהוא נותן לה כסף והיא מקבלת בסופו של כסף אולי בניגוד לרצונה אבל היא מקבלת את הכסף ואז קבלת הכסף הופכת את זה כבר לקניין
פועל בהלכות ממונות, דיני ממונות, וממילא הוא גם פועל בדיני קידושין.
כך אומר הרשב"א.
וכאן כלפי זה אני באמת רוצה לבוא ולומר,
כי לכאורה באמת נכון שהגמרא בקידושין דנה על דבר כזה, שיש אפשרות להכריח אישה לקבל כסף, ואם היא מקבלת אותו בדרך של כפייה אז היא גם מתקדשת,
או לפחות יש דעה כזו בגמרא.
וכאן אנחנו צריכים באמת להבין את הצדדים לכך, האם זה באמת כך או לא כך.
או למשל, זה בא לידי ביטוי בדברי הרמב״ם.
הרמב״ם בעקבות הגמרא הזו בקידושין מחדש לנו חידוש גדול מאוד.
הרמב״ם בעקבות הסוגיה שם שאומרת ששייך אולי לקדש אישה בעל כורחה בצורה הזו,
הרמב״ם מוסיף שבאמת הקידושין לא חלים,
כמו שהגמרא אומרת שם,
בגלל שמפקיעים ממנו את הקידושין.
אבל אם למשל קורה הפוך,
שהאישה מכריחה את האיש לקדש אותה, גם זה יכול להיות.
היא מכריחה אותו, והוא בסופו של דבר, בעקבות הכפייה שלה,
הוא באמת נותן לה את הפרוטה או את הטבעת נגיד,
והוא אומר לה: הרי את מקודשת לי.
אז אם במקרה כזה מה יהיה?
אומר הרמב״ם, לפי הגמרא בבבא בתרא, יוצא שכאן הקידושין באמת מועילים.
כי כל מה שאמרו שהקידושין לא מועילים בבבא בתרא במקרה שהוא כופה את האישה בדרך הזו כי הפתיעו ממנו את הקידושין אבל כלפי הבעל לא אמרנו את זה אז הקידושין באמת יכלו אם האישה כופה את האיש במצב כזה יכול להיות היא כופה אותו והוא בעקבות הכפייה מחליט לתת לה באמת את הבת בלשון של קידושין ועל זה אנחנו לא נגיד שיש הפקעה מסבירים
המפרשים מסביב לרמב״ם שהפקעת הקידושין היא תקנת חכמים להגן על האישה כשעושים לה דבר כזה,
בגלל שלאישה אין אחר כך דרך להשתחרר מן הקידושין.
אבל כשמדובר על האיש,
הרי איש יכול אחר כך לגרש,
אז למה אין לנו מה לתקן?
אז אם באמת היא עושה וכופה אותו והוא משתף פעולה במשחק הכפייה הזה,
אז באמת הקידושין יועילו.
כך אומר הרמב״ם.
וכאן אנחנו באמת צריכים להבין
את הדברים,
לאור מה שאולי נתבונן פה בעוד נקודה נוספת.
זאת אומרת, כפי שאמרנו, אם באמת דנים על מעשה קידושין
בדומה לגמרי לכל קניין אחר,
אז מה שמצאנו בהלכות הקניינים,
ככה יש באמת ללמוד, שיהיה אותו דבר גם בקידושין.
אבל אולי באמת יש מקום לומר שקידושין זה בכל זאת אחרת.
שקידושין,
יש על המשקל לדעה של המקדש ושל המתקדשת יותר
מאשר בכל הקניינים שאם בכל הקניינים אנחנו קוראים לזה גמירות דעת דהיינו שבאמת צריך הסכמה לכל מעשה של קידושין או שכל מעשה של קניין בקידושין אולי הדעת יש בה איזה משקל חזק יותר וככה נראה לפי כאן יש במסורת הש"ס אני מציין את זה בדף המקורות מי שיעיין על הגמרא הזו שהתחלנו לדבר עליה בדף ב עמוד ב על האהבה אמינא של הגמרא שקידושין יועילו בעל כורחה של האישה
מובא פה במסורת הש"ס שרש"י יש לו שתי נוסחאות לגבי העניין הזה: יש רש"י ביבמות ויש רש"י בלקמן.
רש"י בלקמן אומר שצריך תמיד שקידושין יהיו מדעתה של האישה,
מפני שצריך דעת המקנה.
זאת אומרת, הוא משתמש פה באותם מונחים שישנם בכל הקניינים. זאת אומרת, יש כאן איזו,
אפשר להגיד,
מגמה של השוואה בין קידושין לשאר הקניינים.
לעומת זאת,
יש רש"י אחר במסכת יבמות שם רש"י אומר כאילו פסוק אומר ולכיו הייתה לאיש אחר משם אני לומד שצריך שתהיה דעת במעשה הקידושין ונראה לי שההבחנה הזו בדברי רש"י היא לא סתם הבחנה אלא באמת יש כאן שתי גישות ואפשר בהחלט לומר שאולי הגמרא במסכת קידושין שבא ללמד אותי שזה לא יועיל בעל כורחה התכוונה להגיד שבעל כורחה אפילו בנוסח שנזכר
במסכת בבא בתרא זה לא מועיל. למה?
כי רק בכל הקניינים שייך להגיד,
וזה בעצם הגישה האחרת שאותה אני מנסה כרגע לפתח,
שמה? שרק בכל הקניינים שייך להגיד שהדעת יכולה להיחשב כהסכמה אפילו בדרך של כפייה, שאמרנו שהגמרה בבבא בתרא אומרת שאפשר לכפות ואתה מסכים על-ידי הכפייה.
אבל בקידושין אפשר היה להבין, ואולי זו כוונת הסוגיה פה.
ורש"י במסכת יבמות,
שבקידושין הדת היא בעצם העיקר.
הקניין הוא הדבר הטפל והדת היא הדבר העיקרי. וכיוון שהדת היא הדבר העיקרי אי-אפשר להגיע אל הדת על-ידי כפייה.
לכן כאן אולי הגמרא מבטאת גישה כזו שאי-אפשר להגיע לקידושין על-ידי כפייה אפילו בסגנון של הגמרא במסכת בבא בתרא.
רמז לכך,
יש לנו בדברי הרמב״ם או לאו דווקא בדברי הרמב״ם אלא בדברי הרייבד.
אני אסביר: הרמב״ם מביא את ההלכה כפי שאמרנו בהלכות אישות שהאישה יכולה לכפות את האיש.
שם הרייבד משיג עליו. הרייבד משיג עליו ואומר: בתנאי שהוא אומר רוצה אני.
בתנאי שהוא אומר רוצה אני. כך אומר הרייבד על הרמב״ם.
באותה מידה יש לנו הלכה אחרת שהיא ההלכה הפשוטה המתבססת על הסוגיה בבבא בתרא,
שתליור וזווין זוויני זוויני זוהי הגמרא בבבא בתרא ושם אנחנו אומרים תמיד שהמכר מועיל בצורה כזו של כפייה שם הרייבד לא משיג על הרמב״ם שצריך שיאמר רוצה אני משמע שלדעת הרייבד אנחנו רואים שיש הבדל בין קידושין לשאר הקניינים בשאר הקניינים אפשר להגיע לדעת בצורה להסכמה אפילו בצורה עקיפה כזו אפילו על-ידי כפייה אבל בקידושין זה גדר אחר קידושין הדת
היא הדבר העיקרי זה לא איזו הסכמה לקניין בלבד אלא הסכמה לקידושין זה בעצם התוכן האמיתי של הקידושין אולי כמו הקדש בהקדש אנחנו אומרים צריך לרצונכם תזבחו
מושג של הקדש תלוי ברצון כדבר המרכזי לכן אי-אפשר להגיע לרצון על ידי כפייה לכן הרצון אם הוא לא יאמר בפירוש רוצה אני זה לא מועיל.
סוף דבר זה מה שרציתי אם כן להדגיש פה שבאמת אפשר
להגיד שיש פה שתי גישות ביחס לדעת הנצרכת במקרה של קידושין בהשוואה לשאר הקניינים.
יש שמשווים את הדעת כדעת מקנה,
שזה בעצם המושג הרגיל בכל הקניינים,
ואז ממילא אין הבדל בין קידושין לשאר הקניינים,
ורק כשכופים את האישה יש מקום להפקיע את הקידושין, כדי שלא תהיה הפקעת קידושין, כדי שלא לפגוע באישה, כי זה דבר,
תקנה לטובתה.
אבל האישה מצדה יכולה לכפות את הבעל, כמו שאמרנו.
ויש שמבינים שהדת בקידושין היא דת מלכתחילה בצורה הרבה יותר משמעותית ומרכזית
לעומת שאר הקניינים. ומה שאפשר לעשות בשאר הקניינים אי-אפשר לעשות כשמדובר בקידושין.
אולי זה תוכן לשון הגמרא, בדף ב' עמוד ב',
שהאה ואמינא בעל כורחה. מה זה האה ואמינא בעל כורחה? אפילו בסגנון של הגמרא במסכת בבא בתרא. כי פה צריך את הדת בתור דבר עיקרי,
כמו שאני אומר, מרכזי. יסוד העניין זה הדת, וזה לא איזה דבר שכאילו נותן גיבוי וגושפנקה לקניין, אלא זהו בעצם תחילת הדבר.
כיוון שזה תחילת הדבר, זה צריך להיות לגמרי ברצון,
וזו אולי כוונה להבנה שונה קצת מדברי הרמב"ם, וכפי שנראה יש הבדלים בין רש"י ביבמות לרש"י בקידושין,
כמצוין במסורת הש"ס, וגם אולי זה תלוי במחלוקת הזו שבין הרמב"ם לרייבד בהלכות אישות,
כפי שאמרנו.
אז כאן למדנו שמעשה הקידושין אפשר לראות אותו בגדר דומה לקניינים, ואולי בצורה שונה קצת, שזה באמת בסופו של דבר לא כקניין רגיל, וזה חשוב לתת את הדעת לכך גם בסוגיות אחרות.
נסתפק בזה, אלא היום, ושלום שלום.
נסתפק בזה, אלא היום, ושלום שלום.
