שלום. ממשיכים, כמו שאני אומר תמיד, בשיעורים על הסוגיות בדף היומי.
הדף היומי מצדו מתקדם במהירות במסכת גטין, וגם אנחנו משתדלים לעקוב אחריו.
וכפי שכבר אמרתי, מסכת גטין היא עמוסה באמת בסוגיות רבות ומגוונות
בכל הדברים, בכל השטחים, בכל תחומי ההלכה.
והיום אני רוצה לגעת בסוגיה שהאמת היא סוגיה
יחסית פשוטה והיא סוגיה הלכתית שנוגעת יותר לענייני אורח חיים אפילו,
אף-על-פי, והיא נמצאת במסכת גטין בצורה די מרכזית. כוונתי למה שלמדנו בפרק חמישי,
בפרק חמישי בדף נ"ט במשנה ועובר לדף נ"ט עמוד ב' ודף ס',
אנחנו מוצאים את עצמנו שם דנים על העניין של סדר הקרויים בקריאת התורה.
והמשנה, כפי שהיא מתחילה לומר,
היא אומרת אילו דברים אמרו מפני דרכי שלום.
זו הסיבה, באמת, שהמשנה הזאת כאילו נזכרת כאן ומביאה כאן במסכת גיטין, בתוך האסוסיאציה ובתוך המשך לדברים שנאמרו מפני תיקון עולם או משום דרכי שלום.
אז המשנה כבר עתנא ראה לנכון להוסיף דברים אחרים שגם עליהם אומרים שתיקנו אותם משום דרכי שלום וכיוצא בזה.
ואחד מהדברים שנלמדים פה זה שכהן קורא ראשון,
אחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום.
זאת אומרת שסדר הקריאה, סדר הקריאה הזה הוא מוכר לנו, כהן, לוי וישראל,
כולנו יודעים שזו הקריאה.
על העניין הזה יש ממילא דיונים הלכתיים מעניינים וחשובים,
שזה כאן המקום לדון עליהם מתוך הסוגיה, גם בעקבות המשנה, כמובן בגמרא,
ויש לנו בזה כמה דברים שעל חלק מהם אני אולי
נוכל עכשיו לדבר עליהם.
שאלה ראשונה היא באמת העניין הזה, האם החיוב הזה של כהן, כאן יש דבר שהוא מצד אחד קצת מעניין,
כי המשנה אומרת שמפני דרכי שלום.
אבל בגמרא אנחנו רואים שיש על זה, בהתחלה הגמרא אומרת שיש פה איזה דרשות. הגמרא מביאה אפילו ארבע דרשות או מקורות מן התורה שמהם אנחנו
לומדים שיש צורך או עניין להקדים את הכהן.
זאת אומרת, אז הגמרא בעצמה שואלת,
הגמרא בעצמה שואלת איך זה יכול להיות שזה מפני דרכי שלום,
הרי יש לנו את העניין הזה של החיוב מצד דין התורה בפסוקים עצמם,
ואז הגמרא עונה שמצד אחד יש עניין להקדים את הכהן ומצד שני אם הוא מוותר או משהו כזה האם הוא יכול לוותר ומשום דרכי שלום אמרו שלא יוותר,
דלא ליטו לנצויי, כדי שלא יבואו לריב כשצריך להחליט מי עולה ראשון, כך שקבעו שהסדר הוא כהן, זה פותר את הבעיה ולא מכניס את המריבות. אנחנו יודעים, בסוגריים אני אומר שממילא לפעמים יש סיבה אולי לריב גם על העלייה הראשונה של ישראל, שהיא שלישית,
ואז ממילא הדברים, בסופו של דבר, תמיד יש על מה לריב, אבל תמיד צריך לדאוג שלא יהיה ריב,
וצריך לדאוג שיהיה שלום.
אבל העיקר העניין שבעלייה הראשונה, שהיא נראית הכי מכובדת,
אותה באמת כיבדו לתת לכהן, והגמרא מסבירה שזה דרכי שלום אפילו אם הוא מוותר.
אבל אם הוא לא מוותר,
ובאופן רגיל יש לנו באמת שאלה,
האם הדרשות האלה שהובאו כאן,
האם זה באמת דין של דאורייתא או דין של דרבנן? זאת אומרת, האם באמת, ובמקורות שאנחנו ציינו כאן,
אנחנו באמת מוצאים שיש מקורות לכאן ולכאן.
יש כאלה שהבינו שזה ממש מצוות עשה, ככה אפשר להבין מהרמב״ם או בספר החינוך,
ויש אחרים שהבינו שזה דין דה רבנן,
כאשר הפסוקים לפי זה אינם דרשות גמורות, אלא כפי שאנחנו קוראים להם הרבה פעמים אסמכתא.
זאת אומרת, מסתמכים על הפסוקים בדין דה רבנן,
ובעיקר המקור העיקרי שזה לא דין תורה אלא דה רבנן,
הוא מופיע בירושלמי,
בירושלמי מופיע העניין הזה של דין דה רבנן.
ואנחנו למשל, איפה אנחנו יכולים,
למשל, בירושלמי כשהוא אומר שזה דין דה רבנן הוא מביא דוגמה יפה.
דוגמה למשל עיר שכולה כהנים ויש בה ישראל אחד.
יש בה ישראל אחד. אז לכאורה מי יעלה ראשון לתורה או איך יקראו בתורה.
ושם הוא רוצה לומר שכיוון שעיר שכולם כהנים אז הם יריבו ביניהם.
אז משום דרכי שלום יש עניין לתת דווקא לישראל לקרוא ראשון ולא לכהנים.
זו סברה שאפשר היה להגיד אותה אילו הדין הזה היה באמת רק דין דה רבנן, וככה באמת נאמר בירושלמי.
אבל אם אומרים למשל שזה דין תורה,
בדין תורה אם צריך להקדים כהן אסור מצד ההלכה, מצד האיסור של תורה להקדים ישראל לכהן. אז הנה זו דוגמה יפה שמובאת בירושלמי.
ובנוסף לזה דנים הפוסקים על כל מיני דברים. למשל, אם ישראל יחטוף כאילו את העלייה הראשונה ויעלה ראשון לתורה,
אז יש לנו הלכה מאוד מעניינת ולא כל כך מוכרת, שמי שחוטף מצווה מחברו,
כנסו אותו, שצריך לשלם סכום של עשרה זהובים,
משהו כזה. אז עכשיו השאלה, האם זו מצווה מדרבנן,
לא יכנסו אותו, ואם זו מצווה דאורייתא, כן יכנסו.
כל מיני שאלות ששואלים לגבי דבר כזה,
וזה באמת ממילא נושא שחשוב שנדע שיש שסוברים שזה דין דאורייתא,
יש שחושבים שזה באמת דין דרבנן.
ומעבר לזה יש לנו בגמרא, הרי מה למדנו פה?
למדנו פה שהיות שהכהן לפעמים מוותר, אולי באמת הרבה פעמים הכוהנים יש להם את הרצון אפילו לוותר.
ומתברר שלגבי קריאת התורה אין להם זכות לוותר.
אבל לגבי דברים אחרים,
לגבי דברים אחרים, כי כתוב פה, הגמרא אומרת איך לשון הגמרא וקידשתו,
בדרשה המוכרת לנו הדרשה של אביי לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ולכן לא רק בקריאת התורה אלא גם נאמר בברכת המזון גם בסעודה מסבירים כאן כשמדובר כי כל דבר שבקדושה אנחנו אומרים שצריך להקדים את הכהן דהיינו למשל בסעודת מצווה שהוא יקבל ראשון ובברכת המזון כפי שאמרנו
וכאן מתברר לפי הגמרא שיש הבדל בין הדברים כי בעוד
שבקריאת התורה אנחנו אומרים שאפילו אם הכהן מוותר לא שומעים לו.
למה? כיוון שצריך להסביר. כי בקריאת התורה אנחנו אומרים שיש הרבה אנשים, ולכן כשיש הרבה אנשים יש חשש יותר גדול שיבואו לידי ריב. לכן הפתרון של קביעת הכהן ראשון היא יותר נצרכת והכרחית בשעה שמדובר עם עם רב בציבור גדול. לעומת זאת, בדברים האחרים, כמו בברכת המזון,
שזה לא מדובר בהרבה אנשים שבאים אלא באמת קבוצות קטנות או משפחות או אפילו באירועים בכל אופן זה משהו בסגנון אחר שם לכאורה אם הוא מוותר אז משמע שבאמת אפשר לסמוך על הוויתור באמת גם על כך דנים הפוסקים מפני שאם זה באמת מצווה דאורייתא כפי שאמרנו אז השאלה איך באמת הוא יכול לוותר איך באמת הוא יכול לוותר ויש כאלה שכמעט ולא הסכימו למה שנאמר בגמרא
ומביאים ראיות ממקורות אחרים שבהן, למשל מספרה, שמשם אנחנו רואים שאסור אפילו לכהן לוותר. זאת אומרת, בניגוד לגמרא פה,
שמשמע שלדברים אחרים שאינם של קריאת התורה הכוהן יכול לוותר,
יש מקורות אחרים שמשמע אחרת.
ואז כאילו אנחנו צריכים ליישב את העניין,
איך אנחנו מסבירים את הגמרא שלנו לעומת מקורות אחרים.
ואז באמת יש הסבר יפה שהסבירו את זה כמה אחרונים,
והם הסבירו שמה שנאמר שהוא לא יכול לוותר זה באופן סתמי דהיינו הוא סתם אומר אני לא רוצה להיות ראשון זה באמת אסור לו מפני שזה לא תלוי בו זה עניין של הכבוד וקדושת הכהנים מחייבת גם אם הוא לא רוצה אבל מה שנאמר שהוא כן יכול לוותר שלא בקריאת התורה הכוונה כאשר הוא מוותר באופן מיוחד למישהו מסוים כשהוא וותר למישהו מסוים ולא סתם אומר אני לא רוצה או אני לא חפץ בקדושה הזאת אלא
אומר: אני רוצה לכבד אדם אחר שהוא יהיה במקומי ראשון,
שם זה לא פוגם בעניין של כבודו או בכלל בקדושת הכוהנים, אלא להפך, זה כבודו של אדם שהוא מכבד מישהו אחר. וזה דבר שלכן גם מקובל אצלנו בברכת המזון, כידוע, שיש מישהו שמברך שהוא לא כהן,
וכשיש כוהנים אז הוא אומר: ברשות הכוהן או ברשות הכוהנים,
כי אז זה נקרא שהכהן בעצמו מכבד אותו אפשר לומר ולא שזה סתם ככה הכהן כאילו התעלמו ממנו ואיננו זו נקודה מאוד חשובה. נקודה שלישית חשובה היא באמת העניין האם מצאנו כדבר הזה שבסופו של דבר אפילו בקריאת התורה האם מקדימים אדם אפשר להקדים אדם אחר לכהן כפי שאנחנו רואים כאן זה יותר חמור כי יבואו לידי ריב כיוון שיבואו לידי ריב אפילו אם הוא מוותר אז
אנחנו אומרים שהוא לא יעלה, שלא יקדימו מישהו אחר, ובכל זאת אפילו בגמרא שלנו נאמר שאצל רב הונא שהוא היה קורא בכהנים, דהיינו אפילו כשהיו כהנים הוא קרא ראשון.
הגמרא שואלת: הכיצד? אומרת הגמרא: שאני רב הונא, אומרת הגמרא: ואפילו רבי עמי ורבי אסי, כי אני חשיב את ארץ ישראל מי כפי וכפי לה. זאת אומרת שהם היו, הוא היה נחשב מה שאנחנו קוראים היום גדול הדור.
אז בגדול הדור כמו רב וונה זה דבר שיוצא בגמרא פה שזה ראוי אפילו בקריאת התורה להקדים אותו.
זה נושא שבאמת דנו בו הרבה כי לעומת הגמרא שלנו יש לנו מקורות נוספים כמו משנה במסכת הוריות. במסכת הוריות שם נאמר שאפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול. יש שם איזה ביטוי חריף כזה שמופיע שם במשנה דהיינו שהיוצא משם
שיש תלמיד חכם הוא קודם לכהן. זה לכאורה,
צריך להבין, זה לכאורה נגד הגמרא פה,
והדברים האלה באמת כאילו יוצא קצת סוגיות חלוקות.
אבל בדברי הגאונים אנחנו רואים שהם באמת הקפידו מאוד שלא להקדים אדם אחר,
וכאן יוצא שהם לקחו רק את הדוגמה של גדול הדור, כמו שנאמר פה בגמרא אצלנו, למרות ששם נאמר,
אולי היו כאלה שהסבירו ששם שנאמר ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ,
כאשר בידוע שהכהן הוא עם הארץ.
אז באמת עדיף, בכל זאת, לא על זה דיברו פה.
כשמדובר על כהן שהוא עם הארץ,
אז יכול להיות שבאמת יהיה ראוי תמיד להקדים את התלמיד חכם.
למעשה,
זו גמרה באוריות, משנה באוריות, לעומת הגמרה שלנו.
אבל צריך לדעת, אנחנו בדורות האלה, ובכלל כבר דורות רבים,
ההגדרות האלה לבוא ולהגיד על מישהו שהוא עם-הארץ גמור אנחנו לא רגילים לומר כמו שאנחנו לא רגילים לומר על מישהו שהוא אפילו תלמיד חכם גדול שהוא גדול הדור.
לכן התוצאה שיצאה מזה שאנחנו לא מכירים בכלל את המציאות הזו של הקדמה של ישראל, אפילו תלמיד חכם, לכהן. כי אנחנו לא נותנים את ההגדרה של עם-הארץ מצד אחד ולא נותנים גם בקלות את ההגדרה של גדול הדור מצד שני.
לכן ההקפדה גם בהלכה כפי שהתקבל למעשה בסופו של דבר העדיפו תמיד את ההקדמה הזו שהסדר הפשוט של המשנה שלנו כהן לוי וישראל ואם כהן זה פשוט יש לנו גם עניין עם הלוי כאן דבר מעניין מה עם הלוי הלוי כהן לוי ישראל זה אנחנו כולנו יודעים מה עניינו של הלוי הלוי אנחנו רואים פה לפי הדרשות של המובאות בגמרא לפחות לפי שלוש הדרשות הראשונות
אנחנו רואים שללוי יש גם מדרגה,
זאת אומרת זה לא כאילו כהן לוי ישראל, בגלל שיהיה הכהן אז אחר כך לוי ואחר כך ישראל,
אלא ללוי עצמו יש גם איזושהי מדרגה,
וזה בעצם נושא לדיון בפני עצמו: האם ללוי יש עניין מצד עצמו,
או שזה רק בעקבות הכהן?
יש כהן, אז יש כהן לוי ישראל, אבל אם אין כהן,
אז האם הלוי יש לו מקום או אין לו מקום?
הגמרא בעצמה אומרת שכשאין כהן נתפרדה חבילה.
נתפרדה חבילה אומרת הגמרא אומר רש"י על המקום שני פירושים.
פירוש אחד רש"י אומר שממילא לא יקראו בכלל ללוי,
פירוש שני אומר לא אכפת לי כעת מהלוי, הלוי יכול לקרוא, כן יקראו לו, רק לפי הסדר, מתי שירצו, שני, שלישי, רביעי, כבר זה לא חשוב.
יש כאן שני פירושים, פירוש אחד שאומר שכשאין כהן אז בכלל לא נותנים דעת ללוי באופן מיוחד,
לא לחיוב ולא לשלילה.
לפי הפירוש הראשון משמע שכן חשוב משהו עם הלוי,
אבל כיוון שיש בעיה אז אפשר להסביר את הבעיה משני כיוונים: הבעיה היא, אי-אפשר מצד אחד להקדים אותו כי יחשבו אולי שהוא כהן,
ואי-אפשר לא להקדים אותו כי אם לא מקדים אותו אלא נותנים לו את העלייה, נגיד, השנייה המקובלת,
אז יחשבו שהראשון היה כהן בשעה שאין כהן,
ולתת לו סתם עלייה, נגיד, רביעי וחמישי או משהו,
זה לא נכון, כי הלוי גם ראוי לקבל את דרגתו. זאת אומרת, אנחנו יכולים להגיד. לכן, הפתרון היה לא לתת לו בכלל עלייה.
אבל מזה התפתחה איזושהי מחלוקת.
אמרו: זה נכון שלא לתת לו לא שני ולא שלישי ולא רביעי,
אבל אם ייתנו לו דווקא ראשון,
יש כאלה שהבינו שאם ייתנו לו ראשון אז הוא כן יכול לקבל את העלייה. למה? כי מצד החשיבות שלו, כשאין כהן אפשר להגיד שהוא באמת ראוי לא להיות ראשון,
ואם לעומת זאת מצד החשש שיחשבו שהוא כהן אז צריך להכריז שהוא לוי במקום כהן כפי שאנחנו רגילים במנהג שלנו. למעשה זה כאילו מופיע כמחלוקת בהלכה בין המחבר בשולחן ערוך לבין הרמ"א. כי לפי המחבר שנקט בלשון הרמב"ם הם אומרים בעיקר את הדעה שיוצאת לפי הפירוש הראשון של רש"י שלא יקראו לו בכלל. יש בעיות.
אי-אפשר מצד אחד לפגוע בו ואי-אפשר מצד אחד לכבד אותו, כי כל דבר, יש פה איזה חשש ותקלה.
אבל הרי מה לעומת זאת קיבל את הדעה למעשה שאומנם לא לתת לו שני ושלישי ורביעי אבל לתת לו ראשון בליווי ההכרזה שהוא לוי במקום כהן? כן, וכאן ידוע ממילא חילופי המנהגים בין אלה שנותנים באמת ללוי להיות ראשון כשאין כהן או לא. זאת אומרת,
הפירוש הזה בכל אופן אפשר להגיד להבדיל מן הפירוש השני,
ראה את הלוי גם כבעל ערך שיש בו איזושהי מידה משנית לכהן מצד החשיבות.
ולכן הוא העדיף לא לתת לו בכלל, אבל אולי בתור ראשון אמרו ראשונים,
וממילא הפוסקים, שאפשר לתת לו.
אז אלו הדברים שאנחנו לומדים פה לגבי סדרי העלייה בתורה: כהן, לוי וישראל, בקריאת התורה, וכיבוד הכהן כפי שאמרנו גם בדברים אחרים.
ומה שצריך לזכור, כמו שאמרתי בהתחלה,
שיש עניין להקפיד על דרכי שלום,
כי בסופו של דבר גדול השלום יותר מכל הכיבודים האחרים,
שלפעמים חושבים שעושים אותם.
צריך להקפיד שיהיה שלום.
אז שלום, גם אני אסיים במילת השלום.
אז שלום, גם אני אסיים במילת השלום.
ו
ר ר ר ר
