השלום, אנחנו עם השיעורים שלנו בסוגיות הנלמדות בדף היומי,
וכפי שאני אומר תמיד, על פי הלכה ברורה, כי זה נותן לנו את הדרך ללימוד העיוני שאותו אנחנו רוצים להוסיף ללומדי הדף היומי.
ובמסכת גיטין, שנמצאים עתה בעיצומה,
יש, כפי שכבר אמרנו, סוגיות מגוונות.
בחרתי היום לדבר על סוגיה שנוגעת באמת גם לענייני שביעית, שהשנה היא שנת השביעית.
יש דברים, אומנם אנחנו נמצאים כבר בסוף השנה השביעית,
אבל ישנן שאלות שאנחנו יכולים וצריכים להמשיך לדון ולברר גם לגבי דברים שנעשים בשביעית, מה יהיה אחר כך אתם בשנה השמינית.
אני אסביר למשל, לגבי עצים שנוטעים בשביעית, מה הדין שלהם בשמינית?
או ירקות שזורעים אותם עדיין בשביעית, מה הדין שלהם בשמינית?
וזה דברים שאפשר ללמוד אותם מתוך הסוגיה במסכת גיטין,
בפרק הנזקין,
פרק חמישי,
בדף נ"ג עמוד ב', שזה נקודת המוצא שלנו פה היום בשיעור.
הגמרא בעצמה,
שהיא מדברת, היא עוסקת פה מלכתחילה על כל מיני קנסות שכנסו את העבריינים בכל מיני דברים שהם עושים, מלכתחילה מדובר שם על המטמא והמדמע והמנסח ומי שלומד את הסוגיות מכיר אותם
ויודע על מה מדובר.
מתוך כך הגמרא מדברת על נושא של קנסות שכונסים את העבריינים
לגבי עבריינים בשבת ועבריינים בשביעית.
יש כאן סוגיה שכורכת את שני העניינים האלה ביחד. שבת, שבת בראשית, הכוונה,
מי שעושה עבירה בשבת ועושה מלאכה בשבת,
מה הדין של מה שהוא עושה מבחינת האיסור וההיתר?
וממילא הגמרא מנסה להשוות או להראות לנו דברים דומים לגבי מי שעושה עבירות בשביעית,
נוטע אילנות בשביעית, אם צריך לעקור אותם או לא צריך לעקור אותם.
אלו הדברים, וזה בעצם המבנה הכללי של הסוגיה במסכת גיטין, כפי שאמרתי, בנ"ג עמוד ב' ובדף נ"ד עמוד א'.
עכשיו באמת נתחיל בשבת.
לגבי שבת מובאת פה בגמרא גם כן מחלוקת ידועה, פרוש ידועה, בגלל שהיא מופיעה בעוד כמה סוגיות.
העניין הזה של המבשל בשבת, זה לא רק מבשל,
אבל לגבי המבשל יש לנו דיון שמובא ונזכר בסוגיה פה.
פסיכת שבת, פסיכת חולין, מופיעה בעוד מקומות.
יש לנו כידוע מחלוקת בין רבי מאיר,
רבי יהודה ורבי יוחנן הסנדלר.
כאשר המחלוקת היא לגבי המבשל בשבת,
אז יש הבדל אם הוא מבשל בשבת בשוגג או מבשל בשבת במזיד.
אם הוא מבשל,
ועל זה יש רבי מאיר דווקא מקל,
רבי יהודה מחמיר ממנו,
ורבי יוחנן הסנדלר מחמיר עוד יותר ממנו, אפילו גם כן.
כפי שאנחנו רואים, כשאנחנו מדברים על מעשה שבת,
אז אנחנו בעצם שוב יכולים לדון פה בשתי היבטים.
מצד מה יש מקום לאסור את מי שמבשל בשבת? הוא בישל בשבת, היה עבריין.
אז האם מותר לאכול את מה שהוא מבשל, מה שבישל העבריין?
הכוונה,
שאלה מה הדין אם אפשר לאכול את זה בשבת עצמה,
ויש שאלה לגבי מוצאי שבת אם אפשר לאכול את הדבר.
השאלה היא לא רק לגבי מי שבישל בעצמו אלא השאלה היא גם לאנשים אחרים שלא עשו שום עבירה אבל הנה הוא בישל בשבת.
אז מה הדין אם אדם בישל בשבת?
רבי מאיר כפי שאמרנו מקל.
הלכה היא דווקא כרבי יהודה אבל כשאנחנו מנסים להבין את דברי רבי יהודה שהלכה כמותו שאם אני רק קורא את דבריו אבשל בשבת בשוגג כתוב ככה בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר.
רבי מאיר כאילו מקל לגמרי,
הוא אומר שבשוגג מותר לאכול אפילו ביום, הוא היה רק שוגג,
אבל במזיד לא יאכל, זה מה שרבי מאיר אומר.
רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית.
וכאן אנחנו רואים בדברי רש"י דברים שהם לא בדיוק מתאימים למה שרש"י בעצמו אומר במסכת חולין.
רש"י כאן מסביר שמה שרבי יהודה אמר שבשוגג יאכל למוצאי שבת,
זה הכוונה רק הוא,
מפני שזה קנס, וזה נכון, כי הסוגיה במסכת גיטין עוסקת בקנסות, כמו שאמרנו קודם. קונסים את העבריין.
אם מדובר על קנסות,
אז קונסים את העבריין. לכאורה אין סיבה לקנוס אנשים אחרים, הם לא עשו שום איסור.
אז לכאורה, אם אנחנו לומדים פה שבשוגג אומר רבי יהודה שהוא אוכל, רבי יהודה, שהלכה כמותו, גם הרמב"ם פוסק כמותו,
לא כולם פוסקים אבל נלך פה לפי ההלכה המקובלת עלינו שהיא של הרמב״ם ובעקבותיו גם השולחן ערוך שההלכה קרא ביהודה שבשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית
אז אם מדובר על קנסות אז הכוונה היא רק לגביו לגבי העבריין שאם הוא בשוגג יאכל במוצאי שבת ובמזיד לא יאכל בכלל ומה בנוגע לאחרים משמע שאחרים יכולים לאכול תמיד
אין להם שום סיבה שלא יאכלו ואולי אפילו בשבת עצמה הם יכולים לאכול את מה שבישלו בשוגג וזה נראה לפי הפשט של הגמרא פה שמדברת רק במושגים של קנס.
לעומת זאת רש"י במסכת חולין שציינתי אותו בדפי המקורות,
רש"י במסכת חולין אומר אחרת.
רש"י במסכת חולין וגם תוספות אומרים פה אחרת וגם הרמב״ם אומר אחרת.
הם אומרים שגם בשוגג מה שאומר רבי יהודה
שיאכל רק במוצאי שבת לא נאמר רק לגבי העבריין עצמו אלא גם לגבי כל האנשים שבשבת עצמה לא אוכלים. אז צריך להבין למה בשבת עצמה לא אוכלים.
יש לזה ראייה מהגמרא בחולין שככה משמע אבל הטעם לא כל כך מובן מפני שההלכה היא שמעשה שבת אין עליו איסור מדאורייתא אז צריך לדעת שיש עליו איסור מדרבנן אם יש עליו איסור מדרבנן אז מה המקור של האיסור מדרבנן
אנחנו מדברים פה על קנסות.
אם אנחנו מדברים על קנסות, אז לכאורה הקנס שייך רק,
הקנס שייך רק על העבריין בעצמו, לא שייך על מי שהוא אדם אחר לגביו.
אבל העובדה היא שההלכה היא של הרמב״ם בשביל השולחן ערוך,
אני מדגיש,
שבשבת עצמה, אפילו בשוגג, לא יאכל גם מישהו אחר.
אף אחד לא יאכל. אז זה בעצם נשאר כהלכה שמי שמסביר אותה אומר שזה על פי הגמרא בחולין, יש לו ראיה לכך.
אבל לחורה מן הגמרא פה לא משמע ככה, וגם מרש"י פה לא משמע ככה.
זה באשר לשבת.
אם אנחנו עוברים למסכת שביעית, כפי שאמרנו,
הגמרא עושה פה השוואה בין שבת לשביעית. אז יש שבת הארץ ויש שבת בראשית.
אדם נטע אילנות בשביעית, עשה איסור.
אז מה הדין שלו?
אז אנחנו קודם כל בגמרא עצמה אומרים שרבי מאיר אפילו,
מכמיר בנטייה בשביעית.
הגמרא שואלת: למה רבי מאיר מכמיר בנטייה בשביעית יותר מאשר המבשל בשבת? כי כפי שאמרנו,
רבי מאיר הרי סובר במבשל בשבת שאפילו בשגג כולם יכולים לאכול, אפילו זה שנכשל ובישל בשבת.
ואילו לגבי שביעית אנחנו אומרים שרבי מאיר מחמיר יותר,
וגם כאשר הוא נוטע בשוגג בשביעית,
צריך לעקור את האילן.
זה מה שהגמרא מביאה פה, והגמרא בעצם שואלת מרבי מאיר על רבי מאיר,
והגמרא מתרסת שני תירוצים.
תירוץ אחד, הגמרא אומרת,
יש איזה הסבר מיוחד,
שלא יודע אם נוכל כאן להאריך בו,
שיש עניין מיוחד שאילן שנותנים אותו בשביעית, הכוונה אילן מאכל,
יש עניין לעקור אותו,
מפני שאחרת,
הרי כידוע,
מותר לאכול את פירות האילן רק לאחר שלוש שנים של שנות תואר עולה,
זאת אומרת שעל כל אילן תמיד מנסים לבדוק מתי ינטעו אותו,
אז יוצא שאם נטעו אותו בשביעית אז יזכרו כל הזמן ויזכירו שהאילן הזה, נטעו אותו בשביעית.
וזה דבר מגונה,
ומשום אותה סיבה מגונה לכן אמרו שיעקור את האילן. זה מה שרבי מאיר לפי פירוש אחד סובר בגמרא,
שבשביעית יש להחמיר לעקור את האילנות בכל מקרה כדי שלא יהיה אילן שיגידו שהייחוס שלו יהיה ייחוס של נטייה בשביעית. זה תירוץ אחד.
ההסבר השני, לפי רבי מאיר, שנחשדו ישראל על השביעית.
אומנם בשבת לא נחשדו,
אבל בשביעית נחשדו יותר, שלא שומרים.
אז משום כך גם בשוגג הוא אומר שיעקור את האילן מפני שאם
הוא לא יגיד כך אז יבואו כולם ויגידו שזה היה בשוגג, כל מי שנוטע בשביעית יגיד שהוא נטע בשוגג וירצה על ידי זה להמשיך להחזיק את האילן ולעבור על האיסורים של נטיית אילנות בשביעית אז זה תירוץ של רבי מאיר עכשיו כשאנחנו מתבוננים בעיון בסוגיה זה תירוץ של רבי מאיר ומה ברבי יהודה אז הגמרא פה לרבי יהודה בעצמה אומרת שרבי יהודה דווקא באופן ההפוך מקל דווקא בשביעית
מפני שהוא אומר שהם להפך מחמירים כל כך בשביעית במקום שלו, שאין חשש בכלל. מעניין.
אבל במקומות אחרים שלא מדקדקים כל כך בשביעית,
אז כמובן שיהיה הדין של שביעית לפי רבי יהודה כמו הדין של שבת אצלו.
הרי מה הדין של שבת אצל רבי יהודה?
שאפילו בשוגג הוא לא יאכל,
מפני שאנחנו אמרנו שקונסים אותו.
אז ממילא אנחנו צריכים לומר שאם הגמרא אומרת לפי רבי מאיר, שאפילו לפי רבי מאיר,
שמקל בשבת בכל זאת בשביעית ומחמיר בגלל שנחשדו ישראל על השביעית,
לפי רבי יהודה הטעם הפשוט אומר שבוודאי שצריך להחמיר בשביעית.
מה זאת אומרת שצריך להחמיר בשביעית? שצריך לעקור את האילן, מפני שגם רבי יהודה מחמיר לגבי אילן שנטו אותו בשביעית,
שצריך לעקור אותו, כמו שהוא אמר, ואסר את המאכל שבישלו אותו בשבת. זו לכאורה הלכה פשוטה ויכולה להיות הלכה ברורה, והיא באמת כך כתובה בהלכה.
מה שלא נאמר בהלכה ולא מדובר בה,
אנחנו אומרים רק בהלכה הזו שצריך לעקור את האילנות.
לא נזכר דבר לגבי הפירות.
מה הדין של הפירות?
האם הפירות מותרים או פירות אסורים?
אני לא שואל כשאני מדבר על השאלה הזו ביחס לזה שנטע.
כשאנחנו שואלים אם הפירות אסורים או מותרים אנחנו מדברים על כולם.
האילן שהוא צריך לעקור זה העבריין, צריך לעקור, קנסו אותו.
אמרנו שקונסים את העבריין לפי רבי יהודה, זה מובן.
אבל אם הוא לא עקר, מה הדין של הפירות?
האם הפירות אסורים או הפירות מותרים?
בגמרא עצמה פה לא נאמר דבר.
ופה אנחנו מגלים שיש פה,
אפשר להגיד, כמין מחלוקת.
האם בסופו של דבר הפירות אסורים?
וכשאנחנו מדברים על נטיית אילן בשביעית, אנחנו לא מדברים על הפירות שיהיו אסורים היום.
הפירות האלה, אם הם אסורים, השאלה היא בכלל, אחר כך, האם הפירות אסורים, הפירות אסורים, הפירות מותרים. לכאורה לא שמענו בשום מקום שהפירות יהיו אסורים. מה מצאנו בשביעית?
בשביעית אנחנו יודעים שיש דבר שהוא אסור, זה ספיחין.
ספיחין זה לא באילנות אלא בירקות.
כאשר מדובר על דבר שגדל בירקות,
אנחנו יודעים, מכירים את זה השנה במיוחד,
שגידולי הירקות שנזרעו בשביעית אסורים באכילה לכולם.
דין ספיחים מבוסס על כך שאפילו מה שלא זרעו אלא גדל מאליו אסור,
כדי שלא יאמרו שזה בעצם עלה מאליו, שלא יבוא אדם ויזרע בשביעית ויאמר שזה גדל מאליו. לכן בירקות אנחנו יודעים שספיחים באמת אסורים.
פה אנחנו רואים שיש דבר כזה בשביעית שהגידולים עצמם אסורים ואסורים לכולם.
יש דבר כזה.
אז לכאורה במקביל אפשר היה לומר גם שהפירות אסורים.
אבל הנה אנחנו, אם נלמד את הרמב״ם בהלכה שנזכרת פה בפרק ד' הלכה ט"ו אנחנו נמצא שהרמב״ם מחדש לנו חידוש מעניין לגבי ספיחים.
כפי שאמרתי בתחילת דבריי. מה הרמב״ם מחדש לנו?
הרמב״ם מחדש לנו שמי שזרה בשביעית,
עבריין אבל הגידולים נלקטו רק בשמינית אומר הרמב״ם שהגידולים האלה הם מותרים באמת הרייבד
טמא עליו והרייבד משיג עליו הרייבד אומר למה אם אנחנו אומרים שיש גזירה על האילנות שיעקרו אותם אז מסתבר שגם הפירות שלהם יהיו אסורים אם אנחנו אומרים שהפירות שלהם יהיו אסורים אז מסתבר שאותו דבר בירקות אם אתה זורע בשביעית ואף על פי שאתה כבר לוקח אותם בשמינית
צריך להיות אסור אבל הרמב״ם אומר שמותר.
הכסף מישנה אומר שזה בדין דה רבנן היות שכל הדין של שביעית זה רק דה רבנן לא החמירו כל כך לגבי מה שקצרו או לקטו בשמינית אבל יש לנו מפרש אחר שהכסף מישנה מביא אותו הכל בדף המקורות נזכר הרי קורקוס על הרמב״ם אחד מגדולי המפרשים על הרמב״ם הוא אומר באמת מותרים הפירות מותרים והגידולים מותרים
הגידולים האלה שלקטו אותם בשמינית הם מותרים. וכשאני מנסה להבין את מה שהרי קורקוס אומר אני חושב שהוא באיזשהו מקום עושה משוואה של הלוך וחזור בין שבת לשביעית ומשביעית לשבת. אפשר להגיד ששבת נלמדת משביעית והשביעית נלמדת בשבת ואני אסביר.
כפי שאמרנו בהתחלה בדין של שבת רבי יהודה כונס וזה מה שאנחנו רואים זה קנס ככה זה מבואר בגמרא בגיטין אם זה קנס זה רק לעצמו ולא לאחרים.
בדין של שביעית גם כן, למדנו שביעית משבת,
שגם בשביעית מן הראוי לקנוס.
אם קונסים, קונסים רק את העבריין, אבל לא קונסים את כולם. לכן בעצם לא היה צריך לאסור שום דבר על אחרים, ובכל זאת אוסרים את הספיחים.
למה אוסרים את הספיחים?
כדי שיבוא אדם, לא יבוא אדם ויאמר, אדם שאיזרע בו יאמר שזה גדל מאליו. אבל האיסור הזה הוא בעצם לא קשור דווקא לעבריין, לכולם. למה? כי כל אחד יגיד, כל אחד יכול להגיד, כך אני חושב שצריך להסביר,
כל אחד יגיד שמישהו אחר, אם היינו אומרים שהקנס הוא רק על עצמו, אז יבוא אדם ויזרע בעצמו ויאמר שמישהו אחר זרע.
אז בגלל זה מן הראוי לקנוס תמיד, דהיינו כל דבר שזרעו בשביעית,
שזה דין ספיחים, שדין ספיחים אסור לכולם.
אם יש דין ספיחים בשבת מן הטעם הזה, בשביעית,
בטעם הזה, ממילא אפשר ללמוד שבת משביעית. מה נלמד בשבת משביעית?
ומה נלמד שבת משביעית? שגם בשבת יש מקום לאסור לא רק על העבריין עצמו, אלא כמו שספיחים אסורים על כולם, ככה גם בשבת,
מה שמבשלים בשבת יהיה אסור לכולם.
זה כאילו לומדים שבת משביעית.
ושוב אבל אפשר ללמוד עכשיו בחזרה, וביחס לשבת אנחנו רואים שאפילו כשאסרו את המאכל,
לפי רבי יהודה,
זה רק בשבת עצמה,
אבל במוצאי-שבת כבר מותר.
למה כי לא גזרו עד כדי כך על דבר שכבר לא שייך ממש לשבת עצמה ורק המשיכו את הקנס לעבריין עצמו אם הוא מזיד שלא יאכל ממאכל שהוא בישל בשבת זה נכון אבל באופן אובייקטיבי לכולם אז המאכלים בעצם מותרים זאת אומרת שבשבת מצד אחד למדו משביעית לאסור
על כולם אבל לא אסרו אלא בשבת עצמה אז ממילא עכשיו אנחנו נלמד שביעית משבת כמו שבשבת אמרו שכשאוסרים לכולם דבר של מישהו אחר אוסרים רק בשבת עצמה גם בשביעית יש מקום לומר שאוסרים רק בשביעית עצמה נראה לי שזה הטעם לשיטת הרמב״ם שאנחנו מציינים אותו פה בדף המקורות זה חידוש גדול מאוד שהוא אומר שירקות שזרו בשביעית מותרים וליקטו אותם בשמינית לא
לא אומרים יותר שהם יהיו אסורים, אף-על-פי שזרעו אותם בשביעית.
כפי שאמרנו, הרייבט חולק עליו, הכסף מישנה מסביר בגלל שזה דרבנן, ומריקורקוס אומר שזה מותר לגמרי.
גם הפירות של האילן שנטעו בשביעית וגם הירקות שזרעו אותם בשביעית ולקטו אותם בשמינית.
כפי שאנחנו אומרים,
כדי לאסור על אחרים זה חידוש גדול מאוד. זה לא מובן מאליו.
הקנס הוא קנס שמתאים לעבריין עצמו ואין בזה סיבה ודאית ופשוטה לאסור על כולם.
לכן, אם אתה אוסר כבר משהו על כולם לפי כאילו איזה המשך הקנס, או כדי שלא ייכשלו וכדי שלא יגידו דברים שלא נכונים,
אני מצמצם את זה רק לשביעית עצמה,
ולא לגבי השמינית,
כמו שבשבת אנחנו אומרים שהמבשל בשבת,
אחרים יכולים לאכול אפילו במוצאי שבת מייד וזוהי ההלכה הפסוקה בדברי הרמב״ם והשולחן ערוך.
אחרי שבת נלמדת משביעית ושביעית נלמדת משבת ושניהם ביחד זה בעצם שבתות שאנחנו מקיימים שבת בראשית ושבת הארץ והדברים באמת לא כל כך קלים אבל שוב כפי שאני אומר תמיד כדאי לעיין במקורות ולראות את הדברים האלה מבפנים ואז אולי הם יהיו יותר מובנים וברורים אז כל טוב ושלום.
