אז שלום, אנחנו ממשיכים עם השיעורים שלנו על סוגיה אחת,
מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי,
שעכשיו ממסכת גיטין,
שזו מסכת מאוד מגוונת.
יש בה הרבה נושאים בכל מיני תחומים של דברי תורה והלכה.
והיום אני רוצה לדבר על סוגיה שנמצאת בפרק השולח בדף מ"ז,
שעוסקת בעניין קניין של גוי בארץ-ישראל,
והנפקמינה יוצאת מזה לגבי מצוות התלויות בארץ.
זו שאלה שהיא כמובן מאוד אקטואלית,
בעיקר אצלנו בזמן הזה, כשזכינו להיות בארץ-ישראל,
ואנחנו נדרשים לקיים את המצוות התלויות בארץ.
יש לנו לדעת את הגדרים של המצוות.
זה יכול להיות לגבי כל המצוות,
אבל הנה נתחיל מן העניין עצמו.
הסוגיה העיקרית שעוסקת בזה היא הסוגיה במסכת גליטין באמת, בדף מ"ז.
הגמרא אומרת שם, יש שם מחלוקת
בין רבא על רבי אלעזר.
אומר רבא: אף על-פי שאין קניין לעובד כוכבים בארץ-ישראל להבקיע מדי תרומות ומעשרות,
שנאמר כי לי הארץ, לי קידוש הארץ, אבל יש קניין לעובד כוכבים בארץ-ישראל לחפור בבורות, צריכים ומערות.
זה רבא. רבי אלעזר אמר: אף על-פי שיש קניין לעובד כוכבים בארץ-ישראל להבקיע מדי מעשר,
שנאמר דגנך ולא דגן עובד כוכבים אבל אין קניין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בבורות שכין ומהרות שנאמר להשם הארץ.
בכל אופן יש כאן גמרא שאנחנו נדבר בה בהמשך
שיש בה חלק שהוא מובן יותר חלק שהוא מובן פחות אני אסביר.
מלכתחילה המחלוקת הברורה היא באמת לגבי השאלה אם יש קניין לגוי בארץ ישראל או אין קניין לגוי בארץ ישראל וההבנה הפשוטה במחלוקת היא
האם כשגוי קונה קרקע בארץ-ישראל,
האם היבולים שלו,
של הגוי, מחויבים בתרומות ובמעשרות?
כי זה בכל אופן קרקע שקנויה לגוי. האם הקניין הזה מפקיע מידי תרומות ומעשרות?
אז זו לכאורה מחלוקת פשוטה,
אפשר לומר, בין רבה לרבי אלעזר,
שרבה אומר שאין קניין,
זאת אומרת שהחיוב נשאר במקומו,
ואילו רבי אלעזר אומר שיש קניין
להפקיע מידי תרומות או מעשרות.
מחלוקת שבגמרא אולי לא לגמרי הוכרעה,
אבל אנחנו, מתוך ידיעת הראשונים, בדרך כלל נוטים לומר,
ככה מקובלים לומר, שסוברים כאילו שאין קניין לגוי.
זאת אומרת, ההשלכות של הדבר הזה הן, כפי שאמרנו, לכאורה די ברורות.
אם אין קניין לגוי,
אז יהיה הפירוש של הדבר, שיהיה הקרקע שלו, גם היבולים מחויבים בתרונות ומעשרות.
יהיה נפקא-מינא, למשל,
לגבי שביעית, אנחנו נמצאים בשנת השמיטה, נפקא-מינא לשנת השמיטה,
שיהיה הפירות שתהיה בהם קדושת שביעית אפילו כשהן בקרקעות של גוי.
זאת אומרת, לא יועיל אפילו, נגיד, מהבחינה הזאת, היתר המכירה אפילו,
או אפילו קרקעות שהן ממש יבול נוכרי, שלכאורה אומרים: יבול נוכרי,
אז זה לא כל כך ברור שאם זה יבול נוכרי שאין בזה קדושת שביעית.
כי אם אומרים שאין קניין לגוי,
אז לכאורה קדושת השביעית במקומה עומדת.
וזו באמת השאלה שנדונת באופן מעשי לגבי כל עוד שאלות אחרות. יש לנו למשל שאלה אחרת,
אם יש קניין או אין קניין,
האם מותר לעבוד בקרקע של גוי בזמן השביעית?
אם יש קניין,
אז לכאורה זה כאילו קרקע שהיא מחוץ לטריטוריה של ארץ-ישראל אולי,
אז יהיה מותר יהיה לעבוד. אם לעומת זאת אין קניין,
אז קדושת הארץ במקומה עומדת, אז אסור לעבוד.
ציינתי פה בדף המקורות את הגמרא לקמאן בדף ס"ב עמוד א',
כי שם, בדף ס"ב עמוד א', אנחנו רואים שהגמרא אומרת שאין עוד רין עם הגוי בשביעי,
זאת אומרת שגם בקרקע של גוי אסור לעבוד אתו בקרקע.
אז מה ההבנה הפשוטה למה אסור לעבוד?
מסבירים שם באמת את התוספות המפרשים שבגלל שאין קניין לגוי להפקיע מידי תרומות ומעשרות הוא לא מפקיע את קדושת הארץ,
אז האיסור לעבוד את הקרקע נשאר במקומו.
אבל באמת, לעומת זאת, אנחנו מכירים סוגיה אחרת במסכת סנהדרין בדף כ"ו,
גם זה בדף המקורות.
שם אנחנו, משמע, לפי פירושים מסוימים של רש"י ותוספות, מתברר שם שבקרקע של גוי מותר לעבוד בשביעי, זאת אומרת, בניגוד לאותה סוגיה.
אז מה פשר הדברים?
סוגיה אחת אומרת כך, סוגיה אחרת אומרת אחרת.
אז ההסבר הפשוט,
שזה באמת הסוגיות חלוקות בשאלה שעליה אנחנו מדברים כאן: אם יש קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ מידי תרומות ומעשרות וגם מידי שביעית,
או שאין קניין לגוי. ואז השאלה תהיה, מהי ההלכה? וכפי שאמרתי,
ההלכה היא לא לגמרי ברורה ומקובלת בצורה פשוטה על-ידי הפוסקים. יש שאומרים שכך ויש שאומרים שכך.
אם אני רק את הכיוון ההלכתי אסכם בקטע הזה, יש לנו איזשהו פתח נוסף,
והוא הפתח של דברי הגר"א בביאורו ל"שולחן ערוך",
שאומר שבזמן הזה כולם מודיעים שיש קניין.
מדוע? היות שקדושת הארץ איננה קדושה מלאה,
והחיובים של מצוות התלויות בארץ הם רק מדרבנן,
ממילא אפילו לפי השיטה שסוברת בגמרא שלנו שאין קניין וממילא כל ההשלכות שנאמרו נכונות,
גם לגבי תרומות ומעשרות וגם לגבי, למשל, איסור עבודה בשביעית.
זה נכון,
דווקא בזמן שהדינים הם מדאורייתא,
שקדושת הארץ במלואה בשלמותה והחיובים הם מדאורייתא,
אבל כאשר החיובים הם מדרבנן אז לא.
מאיפה הגרל לוקח את זה? כי הגמרא שלנו פה, בדף מ"ז,
אומרת חילוק כזה לגבי סוריה.
סוריה כידוע נחשבת
במידה מסוימת כארץ-ישראל, או במידה אחרת שלא כמו ארץ-ישראל.
אז זה בעצם באיזה מקום חיוב שיחייבו בסוריה במצוות התלויות בארץ מדרבנן. ולגבי סוריה, הגמרא אומרת שאף-על-פי שאין קניין בארץ-ישראל, יש קניין בסוריה.
זה מה שהגמרא אומרת. היא אומרת: הגר"א, אם כן, כמו שאמרו בגמרא לגבי סוריה שיש קניין,
כך אנחנו יכולים לומר גם היום על ארץ-ישראל,
שיש קניין אפילו בכל ארץ-ישראל, מפני שחיוב המצוות בזמן הזה מדרבנן.
זה נפקא מינא, הלכות למעשה מבחינתנו, גם היום, לגבי העניין של גידולי קרקע של גויים בזמן השביעית,
זמן השמיטה, וכל השנים לגבי חיוב בתרומות ומעשרות. אם אנחנו הולכים לפי הגרא,
שזה דין דרבנן וממילא יש קניין,
ממילא אנחנו יכולים להקל גם בעניין של שמיטה בקרקעות של הגוי, וזה פשר העניין,
שכשעושים למשל אפילו יותר מכירה, מסתמכים על כך שאם מוכרים לגוי אז זה מקבל את הדין,
וזה מפקיע את החיוב של השביעית, בגלל שיש כעניין לגוי, בזמן הזה, כמו כשקונים מגוי ושהוא ממש בעלים על הקרקע, והדברים ידועים, ואין כאן המקום להאריך בזה.
כל האמור עד כאן, זה אפשר לומר לפי פשט הגמרא,
לפי פשט הגמרא ולפי האמת היא רוב דברי הראשונים לוקחים את הגמרא הזו כפשוטה בדרך שאמרנו ככה אפשר לומר.
לעומת זאת יש לנו בדברי הרמב״ם קצת אפשר לומר הפתעה מסוימת מבחינת תפיסת הסוגיה כי הרמב״ם מצוין כמובן בדף המקורות הרמב״ם בהלכות תרומות הוא כאילו מתחיל ואומר שאין קניין זאת אומרת שהוא פוסק את ההלכה שאין
קניין לגוי להבקיע מידי תרומות ומסכות בארץ-ישראל,
אבל כשהוא מפרש את דבריו ומסביר,
אז הוא לא מציג את זה בצורה פשוטה כמו שאנחנו כעת הסברנו,
אלא הוא מסביר מה הפירוש "אין קניין".
אין קניין, לא מדברים פה ככה, לפי הרמב"ם יוצא,
על הדין של היבולים או של הקרקע בזמן שהיא נמצאת בבעלות הגוי בפועל,
אלא כשאמרו "אין קניין" פירושו של דבר כשהגוי חוזר ומוכר את הקרקע או כשהוא חוזר ומוכר את הפירות ליהודי.
הרמב"ם, וככה כסף, כפי שהרמב"ם מסביר. זה באמת חידוש גדול, מבט חדש על הסוגיה. דהיינו, כל הדיון פה בגמרא מדבר, כשאמרו: אין קניין, הכוונה היא שאין קניין. זאת אומרת, כפי שהרמב"ם מסביר שם,
זה לא נקרא שהגוי,
זה לא נקרא שהגוי,
כשהוא מוכר נגיד בחזרה את הקרקע, היה מקום לחשוב שאם יש קניין לגוי, שעכשיו היהודי ישראל, שקונה ממנו קרקע, למשל,
זה נקרא שהוא כאילו עשה כיבוש יחיד מחדש,
כאילו קנה את ארץ-ישראל מחדש כאילו לא היה כלום,
ועכשיו הוא קונה את ארץ-ישראל. אומר הרמב"ם: לעניין זה אמרו שאין קניין. זאת אומרת שאף-על-פי שהגוי היה באיזה זמן בעלים של הקרקע,
בכל זאת כאשר הישראל קונה ממנו זה חוזר למקומו הראשון,
ולא אומרים שזה כאילו קנייה או כיבוש מחודש.
כך הדין לפי הרמב"ם,
כפי שהכסף מישנה מסביר, ביחס לקרקע, וכך הדין ביחס לפירות. כשגוי מוכר את הפירות שלו שגדלו בקרקע שלו ליהודי,
אז יוצא שאין קניין, שהישראל חייב להפריש תרומות או מעשרות מהפירות, אף-על-פי שהם היו, גדלו מקודם, ברשותו של הגוי.
אבל בזמן שהם עדיין ברשותו של הגוי, למשל, לפי זה,
אז גם הרמב"ם יסבור שיש קניין. זאת אומרת, כשאומרים "יש קניין", פירושו של דבר, למשל, אם אתה הולך אצל גוי,
הוא נותן לך איזה פרי משלו אז אתה לא צריך להפריש עליו תרומות או מעשרות. למה לא?
אפילו כשאתה עושה את גמר המלאכה על הפירות, כי הפירות הן של הגוי,
ובעצם כשהגוי מחזיק את הקרקע בידו כל זמן שמחזיק,
אז יש קניין.
וכל הדיון שבגמרא הוא לגבי האפשרות שהגוי חוזר ומוכר או את הקרקע או את הפירות בחזרה ליהודים. זאת אומרת, אם אנחנו לומדים את הרמב"ם הזה,
מתבהר לנו מכאן מהלך חדש, שהוא דווקא מי קל לפי השיטה הזאת, כי כאשר הקרקע נמצאת אצל הגוי יוצא שהרמב"ם סובר שזה בוודאי שיש קניין.
בוודאי שיש קניין, דהיינו, וזה לא קשור דווקא,
כמו שאמרנו קודם, על-פי הגר"א, שזה כאשר יש דין דרבנן,
אלא אפילו כאשר יש דין חיובי דאורייתא,
כי יש קניין כל זמן שהקרקע נמצאת תחת הגוי.
אבל מתי אנחנו אומרים שאין קניין? כשחוזרים וקונים ממנו את הקרקע. זאת אומרת,
יש כאן כולה גדולה לפי הרמב"ם בקרקעות שנמצאות אצל הגוי כשנמצאות תחתיו, ולא צריך להסתמך על זה שזה רק דין דה רבנן, וזה חידוש גדול מאוד.
אני כאן צריך לומר בהסתייגות: הדברים האלה הם לא מובנים ופשוטים מאליהם,
מפני שלמשל בהלכה הנוגעת לסוגיה בדף ס"ב שציינו אותה קודם, הרמב"ם בסוף אומר שאין עוד רים עם הגוי.
הם לא עושים מלאכה בקרקע של הגוי.
לכאורה קשה.
מדוע היינו עושים מלאכה בקרקע של הגוי? הרי לפי דעת הרמב"ם כל זמן שהגוי מחזיק בקרקע,
הרי הקרקע נחשבת לקרקע שלו,
שממילא אין לה דין של קדושת הארץ באותה שעה.
אז צריך להסביר שאין עוד רין זה כבר איסור דרבנן, כי אם אדם ימשיך לעשות איסור בקרקע של גוי, או יעסק מלאכות בקרקע של גוי בשביעית, הוא בסופו של דבר יגיע גם לעשיית מלאכה בקרקעות שלו.
אבל זה לא מבטל את עצם העיקרון שכאשר הקרקס אל הגוי, האיסור הבסיסי העיקרי באמת איננו שייך.
כל זה בעצם חידוש שמתחדש לנו בשיטת הרמב״ם,
ועל-פי זה גם נראה לי שאפשר להסביר יפה את המחלוקת בגמרא, כפי שמי שלומד את הגמרא ומעיין בגמרא, שממנה אנחנו מתחילים בסוגיה כאן, בדף מ"ז, איך יזכר? הגמרא אומרת: עומר רבא,
אני חוזר אל תחילת הגמרא: "אף על-פי שאין
קניין לבית-כוכבים בארץ-ישראל להפקיע מדי מעשר,
יש קניין לבית-כוכבים בארץ-ישראל, לחפור בורות שכין ומערות.
והאמת היא שזה לא מובן. כל המפרשים די,
הייתי אומר, מה זאת אומרת, אם הוא קנה קרקע, לחפור בורות שכין ומערות זה בעצם שאלה ממונית פשוטה. לחפור בורות שכין ומערות, מה פה הבעיה אם יש לגוי קניין? מה זאת אומרת? הרי מבחינה ממונית זה שאלה ממונית פשוטה אם יכול לחפור בורות או לא יכול לחפור בורות. העובדה היא שהוא קנה את הבית,
הוא קנה את הקרקע הזו,
אז ממילא למה שלא יוכל לחפור ברוצחים ומרוצחים? זו באמת גמרא לא מובנת גם. אחד אומר: אין קניין, אבל יש קניין לחפור, אחד אומר: יש קניין, אבל אומר: אין קניין לחפור.
זה דברים לא ברורים.
מי שמדבר על זה, דווקא על הרמב"ם הזה, זה דווקא בחידושי ערב חיים מבריסק,
אפשר לעיין מי שירצה.
ואני רוצה להוסיף ולהשלים על הדברים האלה,
שאולי באמת כל הגדר הזה שמופיע פה,
הוא מופיע פה יותר בדרך של משל ולא בדרך של דבר מהותי. כלומר, כאשר רבא אומר שאין קניין לגוי להפקיע מדי תרומות ומסורות, אבל יש קניין,
לחפור בורות של חינום המרות, זה בעצם הרמב"ם.
והרמב"ם לקח את הגמרא הזו ואמר, הגמרא הזו בעצם מלמדת אותי משהו.
שמה? שכאשר הקרקע נמצאת אצל הגוי, אז זה בבעלות שלו גמורה.
וכל מה שאמרנו, אין קניין, הכוונה שהוא מחזיר את הקרקע, כמו שהסברנו.
הרמב"ם באמת לא כותב הלכה מפורשת על חפירת בורות,
כי אין בזה שאלה, זו לא שאלה הלכתית שמדברים עליה,
אלא היא בעצם עובדת פה כדרך של משל לפי רבא.
רבא אומר שאין קניין אבל יש קניין לחפור. כשאומרים יש קניין לחפור הרי זה סימן שבזמן שהקרקע נמצאת תחת ידו זה לגמרי שלו,
ואז ממילא נפקא מינה גם לגבי תרומות לא מעשרות בשעה שלו. ואולי רבי אלעזר באמת חולק על הנקודה הזו. רבי אלעזר אומר: יש קניין מצד אחד להבקיע מדי תרומות ומעשרות, זאת אומרת שהפירות שגדלים אצל הגוי, ואולי דווקא מדי תרומות ומעשרות,
באמת הפירות האלה שגדלים אצלו הם באמת מופקעים מחיוב של תרומות ומעשרות, אבל אין קניין לחפור בורות צרכין ומערות לפי רבי אלעזר, מפני שהקרקע עצמה נשארת בקדושתה.
זאת אומרת, וההלכה היא כמו רבה, ולכן הקרקע עצמה דווקא מופקעת בשעה שהיא תחת ידו,
אבל כשהוא מעביר בחזרה לישראל, אז הקרקע חוזרת לקדושתה. זאת אומרת, מה שחידשנו פה, שהנושא של חפירת הבורות מופיע פה רק כדרך של משל ודוגמה ורומז למצב של הקרקע בשעה שהיא נמצאת תחת הגוי, ולא כהלכה נפרדת בדיני ממונות. כפי שאמרתי, גם רב חיים מבריסק נדרש לעניין הזה, ובאמת, כל המפרשים,
כי זה באמת דבר קצת תמוה. מכל מקום, לפי הרמב״ם נראה לי שהדברים איכשהו מקבלים את הביטוי הנכון ואת ההבנה הנכונה,
וזה מה שרצינו כאן לומר על רגל אחד בסוגיה הלא-פשוטה הזו של יש קניין או אין קניין, לגוייל להפקיע מדי תרומות ומעשרות, זו שאלה שאנחנו,
כפי שאמרתי, נדרשים אליה הרבה, גם לגבי חיובי תרומות ומעשרות וגם לגבי דיני שביעית,
והדברים ידועים וארוכים ועוד יש הרבה מה לעיין וללמוד.
א. א. ששער בזה מכל מקום.
א. אני אשאר בזה מכל מקום.
א. אני אשאר בזה מכל מקום.
א.
