בסוגיות של הדף היומי הגענו אל הפרק השביעי במסכת שכאן כידוע המסכת משנה קצת את התכנים שלה האם עד עכשיו הסוגיות היו ממש קשורות ספציפית לעניינים של הסוטה ולכל הדינים שאפשר לומר החמורים של ענייני סוטה וגם אנחנו דיברנו עליהם
הרי עכשיו בפרק הזה אנחנו מכירים, בפרק שביעי המשנה מדברת על כמו שמתחילה: "אלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע ותפילה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפיקדון" וכל הנאמר בהמשך ונלמד, ואנחנו על זה נדבר.
כיוון שכפי שאנחנו רואים,
אגב, העניין של פרשת סוטה,
שזה אחד מהפרטים הקשורים לדיני סוטה,
שבזמן שמביאים את הסוטה למקדש בהשקעת המים צריך גם לקרוא את הפרשה,
אז אגב זה, נאמר לנו כאן, כללים בכלל על קריאה ועל קריאות שונות,
ולא רק על קריאות שונות, גם על תפילות שונות וכל הדברים שאנחנו אומרים. ומה שנאמר פה במשנה,
שיש דברים שנאמרים בכל לשון ואין לו בכל שפה ויש דברים שיש
יש עליהם הקפדה שתהיה בלשון הקודש, כמו מקרא ביקורים, חליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, ברכת כהן גדול. כל דבר נלמד לעצמו, ועל כל דבר אולי גם אנחנו עוד נמצא מחלק מהדברים הזדמנות לדבר בצורה נפרדת.
היום אנחנו נתרכז פה יותר בעניין הזה של מה שנאמר בכל לשון.
אז לא רק פרשת סוטה, שזה, כפי שאמרנו, נקודת המוצא,
אלא נאמר פה קריאת שמע ותפילה וברכת המזון.
אלה דברים שאנחנו מכירים בעצמנו מן החיים היומיומיים.
יש תפילה, יש ברכת המזון ויש קריאת שמע,
אז עליהם נאמר, שנאמרים בכל לשון.
וכאן אנחנו באמת צריכים להבין מה באמת החידוש בדבר הזה,
או אם בכלל יש חידוש.
כדבר מעניין אנחנו יכולים, אם נתבונן למשל בגמרא, אז אנחנו נראה שעל שלושת הדברים שנאמרו פה,
במשנה קריאת שמע, תפילה או ברכת המזון,
אז בגמרא, כשהגמרא מדברת,
למשל בדף ל"ב עמוד ב', כשהגמרא מדברת על קריאת שמע, הגמרא שואלת מנהלן.
מנהלן, משמע שכאילו מחפשים מקור ללמוד את זה, מנין אנחנו יודעים? אז אומרים "שמע ישראל" בכל לשון שאתה שומע, זאת אומרת שצריך "בשמע ישראל" בכל לשון שאתה שומע.
ככה נאמר לגבי קריאת שמע, מנהלן. כשהגמרה בדף ל"ג מדברת על תפילה ועל ברכת המזון, אז לפי גרסת רש"י אנחנו לא אומרים מנהלן אלא יש הסבר, אבל לא נאמר מנהלן.
הרעיון שאפשר להבין מזה,
אם לא אומרים מנהלן, כאילו רוצה לומר זה פשוט.
אפשר ממילא להסביר בצורה כזו שלגבי קריאת שמע,
היות שזו אמירה של דברים שכתובים בתורה בצורה מדויקת.
אז ממילא, כיוון שצריכים לנאמרים בצורה מדויקת, אז אולי יכולתי לחשוב שצריך להיות מדויק כפי שזה כתוב בתורה גם: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בלשון הקודש.
אז צריך לימוד מיוחד שמלמד אותי שאפשר בכל לשון. לעומת זאת, התפילה, הנה הגמרא אומרת. הגמרא לא אומרת "מנעלן", כמו שאמרנו. הגמרא אומרת "רחמי, כל אחד דבעי מצלי". זאת אומרת,
תפילה הרי זה בעצם כאילו בקשת רחמים, בקשה של האדם.
אז שיאמר בלשון שהוא מבין, בכל לשון שייך שהוא יגיד. לכן זו תפילה, וגם לגבי ברכת המזון יש אפילו ויכוח קטן פה בין רש"י לתוספות.
כי רש"י עומד מאחורי הגרסה שלא אומרים מנהלם, זאת אומרת, כאילו זה מובן.
למה אומרת הגמרא? וכתיב ואכלת ושבתה ואירכת. בכל לשון שאתה מברך, צריך לברך, אבל למה צריך דווקא שיהיה בלשון הקודש?
אז זה באמת דבר מעניין יש כאן שלגבי ברכת המזון ותפילה, אם אנחנו לומדים לפי רש"י,
אנחנו אפילו לא רואים בזה איזה חידוש.
בכל לשון שאתה שומע, העיקר שתתפלל, אדם צריך להשקיע מלבו בתפילה.
אז בכל לשון שקל לו לומר או להתבטא, וגם בברכת המזון, רק לגבי קריאת שמע,
אומרים מנעלה.
זה כדבר ראשון שכדאי להתבונן בדבר. אבל זה באמת כמובן לא הדבר היחיד.
יש כאן מעבר לזה דברים נוספים.
אם אני אחזור אל התוספות בעמוד הראשון של הפרק על המשנה,
התוספות אומרות לנו שם שני דברים מעניינים ביותר.
הדבר הראשון, התוספות אומרות שמה שכתוב "אלו נאמרים בכל לשון",
אז התוספות אומרות שהגרסה הנכונה זה לא בכל לשון אלא בלשונם, הוא אומר. צריך לגרוס "אלו נאמרים בלשונם". הוא פירוש: כל אדם בלשונו שהוא שומע.
להפוקי למי שאינו אומר בלשון פרסים אינו שמו.
זאת אומרת שהכוונה היא,
הוא רוצה להגיד, התוספות כאילו עומדים כאן על דיוק לשוני במשנה,
שכתוב בכל לשון, אז הוא אומר: לא בכל לשון אלא נאמרים בלשונם.
דהיינו, מדברים פה על לשון שכל אדם משתמש בו לפי שגרת לשונו. זו הכוונה בלשונם, זה מה שתוספות אומרות. זאת אומרת, תוספות מוסיפים לנו כאן שכשאמרו בכל לשון,
אז זה בתנאי כאילו שאתה מבין מה שאתה אומר באותה לשון. זו הלשון שאתה משתמש בה, ואתה מבין מה שאתה אומר, ולא שזה יהיה אדם שלא יודע למשל אנגלית ויאמר את הברכה או קריאת שמע באנגלית. אם הוא לא מבין, אז מה זה שווה? לא שווה. אפשר לומר שלא שווה.
זה תוספות אחת.
התוספות השני, בדיבור השני התוספות שואלים שאלה למשנה.
למה במשנה נאמר,
כמו שאמרנו, קריאת שמע, תפילה או ברכת המזון, ולא נזכרו, אומרים התוספות, הלל, קידוש, קידוש של שבת, ברכת הפירות, ברכת המצוות. התוספות נכנסות לדיון.
אם כבר פירטו דברים במשנה שאפשר לומר בכל לשון,
אז למה לא פירטו את כל הדברים?
זו שאלה של תוספות. ומעניין, התוספות לא גומרות את העניין הזה בצורה פשוטה,
אלא הן אומרות, בסופו של דבר, מסקנה מאוד מעניינת. התוספות אומרות, ונראה,
"דני נמרים בכל לשון אפילו אינו שומע". זאת אומרת, דבר מאוד מעניין. התוספות אומרים פה חידוש עצום,
שבאמת כשהדגישו במשנה בלשונם לפי גרסת התוספות, אז לגבי קריאת שמע ותפילה וברכת המזון זה צריך להיאמר בלשון שמבינים, זה מה שיוצא.
אבל לגבי הלל, הוא אומר, וקידוש ברכת הפירות, ברכת המצוות, התוספות אומרות חידוש גדול, שאת אלה אפשר לומר בכל לשון אפילו אם לא מבינים.
דבר שצריך אם כן באמת להתבונן ולהבין. צריך לדעת שאחרונים,
אלה שלמדו פה את הסוגיה למדו את התוספות הזאת וקצת שואלים מה הסברה.
קשה להבין את הסברה בדבר,
ובאמת סברה קשה, אבל באופן מפתיע,
אף-על-פי שהסברה קשה,
בכל זאת, בשולחן ערוך, כשאנחנו לומדים את ההלכות האלה בשולחן ערוך, באורח חיים, בסימנים המצוינים גם בדפי המקורות כאן,
אנחנו נראה שהמגן אברהם, שהוא אחד המובילים בפסקי ההלכה, מביא את התוספות הזאת בתור הלכה למעשה. זאת אומרת, הוא אפילו לא, אם התוספות אמרו שיש הבדל, כאן כן צריך להבין וכאן לא צריך להבין,
אז הוא מקבל את זה להלכה.
ושוב, כמובן ששואלים על המגן אברהם, גם זה מצוין בדף המקורות. זאת אומרת, ברמה של פסיקת ההלכה הנושא הזה נדון בהלכה למעשה,
ולא רק בתור דיון לימודי בפירוש הסוגיה, דבר באמת מאוד מעניין.
וכאן, אם כן צריך להתחיל לנסות בכל זאת ולהבין,
אם כן צריך להבין את השפה או לא צריך להבין את השפה,
אז צריך לנסות ולהבין מה עניינה של ההבנה הזו,
והאם באמת יכורז דבר פשוט,
שכל דבר שאדם מתפלל, שיבין מה שהוא אומר.
אבל הנה אנחנו נראה, למשל,
אבל אם דיברנו עד עכשיו לגבי האמירה או התפילה בכל לשון,
מה בקשר ללשון הקודש?
בלשון הקודש זה לכהור הלשון המועדפת תמיד, זה שאנחנו אומרים בכל לשון זו דרגה שנייה,
אבל בלשון הקודש זה בוודאי, ואנחנו בוודאי כולנו רגילים לומר הכול בלשון הקודש, לא בלשון זרה, אנחנו לא מתפללים ולא אומרים קריאת שמע ולא ברכת המזון בשפות זרות.
אלא כולם אומרים בלשון הקודש. האם כולם מבינים את מה שהם אומרים?
הסתבר מאוד אפילו שלא. הסתבר מאוד אפילו שבכל הדורות, וגם בדור שלנו, עוד יש מספיק אנשים שלא מבינים את לשון הקודש,
ובכל זאת אמרו בלשון הקודש. זאת אומרת שלגבי לשון הקודש יש די נטייה לומר שיוצא ידי חובה אפילו אם לא מבין.
וזו דרגה אחת,
שאם לגבי כל לשון יש מקום להתווכח על זה,
הרי לגבי לשון הקודש נראים הדברים שבאמת לא צריך שיבין.
משמע שכשאדם אומר "בלשון הקודש" כך צריך להסביר,
וזה דברים שכתובים בהלכה ובפסיקה וגם במקורות שציינו כאן בדף המקורות, זה נאמר כדבר מפורש שבלשון הקודש לא צריך להבין.
בלשון הקודש. למה? כי צריך להסביר, אם ככה, מבחינת הסגולה של המילים,
שכשאדם אומר מילים בלשון הקודש,
אז עצם המילים, יש להם כוח,
ואפילו אם הוא לא מבין,
אם הוא אומר אותם,
הם עושים את התפקיד שלהם, כאילו, בשמים מבינים אותם, הם נשמעים, הם עולים, דברים מהסוג הזה צריך להסביר כשלומדים את ההלכות האלה,
אבל הדברים של לשון הקודש יש להם ערך מיוחד. אני אפילו הייתי מפנה את תשומת הלב להלכה, יש הלכה לגבי נושאים אחרים לגמרי, בנושא של שבועה, אדם שנשבע, כידוע,
השבועה צריכה להיות בשם, בשם השם, ואם היא לא הייתה בשם השם היא לא נקראת שבועה, וזו סוגיה, כמובן, גם בנדרים וגם במסכת שבועות, ולא באתי להאריך בזה.
אבל יש שם, בתוך הדברים האלה מופיע דיון בסוגיה, בתוך הלכות שבועות, מופיע שאם אדם נשבע, לכן נשבעים הרבה פעמים בספר תנ"ך או בספר תורה, שיש עליו שם השם. ככה זו שבועה שנשבעים בבית-דין.
אבל יש דיון אם אדם נשבע גם על כל מיני סידורים ומחזורים וכל מיני ספרים, ובסופו של דבר אומרים שאפילו אם אדם נשבע על מקום שכתוב את אותיות א', ב', אז זה נקרא שבועה. למה? כי א', ב', האותיות בעצמן יודעות כבר להצטרף ולהגיע לצירופי שמות מהדברים המקודשים.
מעניין, זו תכונה של לשון הקודש.
לכן בלשון הקודש ישנה נטייה הלכתית די ברורה שאדם יוצא ידי חובה גם כשהוא לא מבין,
וזה המקור למציאות שאנחנו מכירים ויודעים שיהודים התפללו ואמרו קריאת שמע, לא הבינו.
אף-על-פי שלא הבינו, יצאו ידי חובה. לעומת זאת, כשבאים לדבר על כל לשון,
על שפות אחרות, כאן זה כבר קשה לומר, כי בכל זאת כל לשון זה לשון זרה.
כאן או שאתה מבין,
אז לפחות אתה מבין מה שאתה אומר.
אם אתה לא מבין,
אם אתה לא מבין אז לא אמרת לכאורה כלום. מה המילים האלה, יש בהם איזשהו ערך? אפילו כשאתה לא מבין,
אז כפי שבכל זאת ראינו,
לפחות בדברי התוספות יוצא, יש על זה דיון די רציני בפוסקים, כמו שאמרתי.
ארמית. ארמית זה נושא בפני עצמו שנדון בגמרא, בדף ל"ג.
אנחנו לא נספיק עכשיו לברר את זה, אבל על ארמית,
לכאורה זו הלשון הכי קרובה ללשון הקודש.
אבל דווקא להפך, הגמרא אומרת שלא יתפלל בארמית,
בגלל שמלאכי השרת לא יודעים. יש כאן דיון בדף ל"ג,
וזה נושא בפני עצמו, אם אפשר להתפלל בארמית או לא. אבל אנחנו כן מדברים על כל לשון,
וכל לשון, כפי שאני אומר, הסברה הפשוטה אומרת שצריך שיבין. ואם הוא לא מבין, לא. ובכל אופן, באופן מפתיע ציינו כבר את התוספות שהולכים אחריו, הפוסקים למעשה בשולחן ערוך,
שיש דברים שאדם גם לא מבין: יגיד, ברכת הפירות, הם אומרים, ברכות, הלל, קידוש, דברים שאפשר לומר אותם בכל לשון, אפילו שהוא לא מבין את הלשון שהוא אומר. ככה זה יוצא מדברי התוספות.
זה קשה,
אבל כל הדברים בכל אופן מובאים.
ההסבר שאני בכל אופן יכול לתרום לעניין הזה זה לא כל כך להסביר למה יוצא ידי חובה שלא מבין,
אלא להסביר למה בכל אופן יש דברים שבהם גם התוספות אומרות בצורה מוכחת שצריך כן להבין. זאת אומרת, אם לגבי הדברים האלה של "לא מבין" שזה מועיל,
כאילו יש ערך למילים שאדם אומר אפילו בשפה זרה, גם כשהוא לא מבין. זה חידוש גדול.
אבל יש דברים ששייך שיגמר אם הוא לא מבין.
וזה, באמת צריך להסביר את זה על תפילה לקריאת שמע וברכת המזון,
עליהם אומרות התוספות בוודאות, שצריך שכן יבין מהי הסברה בעניין הזה.
דיברנו על זה כבר פעם, אני חושב, בנושא אחר, באחת ההזדמנויות שלנו,
אבל יש דברים שהתפקיד שלהם לא רק שאני אומר,
אלא יש דברים שהתפקיד שלהם שיעשו עלי משהו.
התפקיד שאני אומר, כשאדם אומר "הלל" הוא צריך שיאמר.
הוא אומר: קידוש אפילו צריך לומר, או צריך לומר.
צריך לומר. אז הוא אומר מה שהוא מבין.
מבין מה שהוא לא מבין, את עצם העניין, לא מבין את זה. אז ממילא אומרים התוספות: אפילו אם הוא לא מבין גם כן טוב,
העיקר שאמר. אז כאילו יש לו אולי הבנה כללית סוף-סוף,
אבל אין לו הבנה פרטית במילים.
לעומת זאת, יש דברים שהעניין שלהם צריך לעשות עלינו משהו,
על האדם. וכך צריך להבין את קריאת שמע ואת התפילה ואת ברכת המזון,
שזה לא עניין שאני אומר,
אלא צריך,
בקריאת שמע, צריך שאני אקבל עול מלכות שמים.
בתפילה יש לה ערך של עבודת השם, שאני צריך לעבוד, זה לא לומר,
באיזה מקום זה צריך שזה יהיה אצלי מבחינת עבודת השם.
אז זה צריך לבוא לידי ביטוי אצלי,
לא רק מה שזה יאמר.
ועודין, גם ברכת המזון, שעיקר עניינה זה עניין ההודאה. דהיינו להודות שההודאה היא ערך עצום, שאדם צריך להרגיל את עצמו שתהיה ההודאה שיהיה לו "ואכלת ושבעת וברכת" זה מצוות התורה.
זאת אומרת שיש לך ציווי שיהיה לך משהו פנימי כהודאה. אם אתה לא מבין, זה חסר משמעות. ולכן, בכל אופן, לפי התוספות אנחנו רואים, כפי שאמרתי, יש על זה מחלוקת גדולה,
ובמקורות אפשר פה לראות את זה, והמגן אברהם דווקא מקבל. הפרי מגדים, שהוא פוסק חשוב שמדבר הרבה על המגן אברהם, נושא ונותן בדבריו, ונוטה לומר שזה לא ככה, שבכל זאת צריך בכל לשון תמיד להבין,
ורק בלשון הקודש, כפי שאמרנו,
יש לזה את הצד המיוחד שיכול לומר, גם כשאינו מבין, ועל לשון הקודש כבר דיברנו,
שיש לזה הערך המיוחד של אמירה בלשון הקודש, ועד כאן נשאר בזה בינתיים. ובהמשך צריך להמשיך לחזור וללמוד.
אז שלום לכולם.
שלום לכולם.
