שלום, ואנחנו ממשיכים עם השיעור שלנו על סוגיה אחת מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי על-פי הלכה ברורה,
ואנחנו נמצאים, כפי שיודעים,
ממשיכים במסכת סוטה, שכבר דיברנו בה,
ועוד יש דפים שאנחנו חוזרים ומשלימים ולומדים.
והיום אני רוצה להתרכז בנושא שקשור לדיני סוטה ויש בו גם קצת השלכות לדברים כלליים.
אני קראתי לנושא נאמנות של עד אחד לגבי אשת איש,
אבל קודם כול באמת לגבי הדין של הסוטה.
הדין של הסוטה, בדרך כלל,
איך התהליך?
מי שעכשיו לומד כבר את הדף היומי והגיע למקום שכבר הגענו לפרק חמישי ושישים מגיעים,
הוא לומד ויודע שיש תהליך של כינוי וסתירה.
יש הבעל מקנא לאשתו ויש אחר כך עדים על הסתירה, דהיינו שנסתרה בצורה שנראית חשודה.
זה נקרא כינוי וסתירה. ואז הולכים על-פי, כשיש כינוי וסתירה אז על זה נאמר בתורה, וזה מה שנאמר פה בסוגיות:
שהבעל הולך עם אשתו לבית-המקדש להשקעת מי הסוטה.
אבל מה, יש כאן, כפי שאנחנו רואים במרוצת הסוגיות כאן,
כל מיני דברים שגורמים לכך שלא הולכים, שבאיזשהו מקום זה משבש את הסדר.
הדבר הברור הוא, כאשר יש עכשיו, אחרי הסתירה,
שהיא נסתרה, שלא יודעים על יותר מעצם המצב הזה, שהיא נסתרה, כמו שזה דבר לא ראוי, אבל לא יותר מזה,
כאשר יש עדים שנקרא "עדים על הטומאה".
כאשר יש עדים על הטומאה זה ודאי עוצר את התהליך, כי זה דבר ברור, שאם יש עדים על טומאה זה נחשב ממש עדים שהם עדים שהיא זינתה בתור רשת איש, אז כבר לא צריך את הבדיקה של מי הסוטה.
אז זה עדים ברור.
החידוש שמתחדש לנו כאן בדף ל"א בתחילת פרק שישי במשנה,
שזה לא רק אם היו שני עדים,
שמעידים די טומאה, הם גורמים לכך שמפסיקים את הסדר של הסוטה ולא משקים אותה,
אלא גם כאשר זה עד אחד בלבד,
גם הוא גורם לכך שהתהליך נפסק, נבלם.
יש עד אחד שבא ואומר שאישה זו נטמא, דהיינו זינתה ממש,
אז גמרנו. לא הולכים אתה להשקות את דמי הסוטה, ויוצא שמשאירים אותה במצב כפי שהיא. דהיינו,
יש פה דבר מאוד מעניין,
מפני שלאחר הכינוי והסתירה ההלכה היא שהאישה אסורה לבעלה על-ידי הכינוי והסתירה,
והולכים לעשות את הבדיקה של מה עשו אותה,
שזה אם הם בודקים בצורה,
הם יכולים להוכיח שהיא לא נטמעה,
ואז היא חוזרת ליתרה הראשון.
אבל אם אנחנו אומרים שהעדים האלה עוצרים את התהליך,
אז הם משאירים אותה באיסור.
דהיינו, אם יש שני עדים זה דבר ברור ופשוט,
כמו ששני עדים, אז הם שני עדים, אנחנו הרי יודעים ששני עדים כוחם רב.
אבל אם יש עד אחד שמעיד, זה כבר חידוש,
מפני שלכאורה אם היה עד אחד בא בכלל, אם יבוא עד אחד בכלל ויעיד על אישה שהיא אשת איש,
שיאמר עליה: אני יודע שהאישה הזו זינתה, מה הדין?
האם עד אחד אוסר את האישה?
לא.
למה?
כיוון שאנחנו אומרים שאין דבר שבערווה פחות משניים,
ולא יכולים לאסור את האישה לבעלה אלא על-ידי שני עדים.
וזו גם אפילו גמרא מפורשת פה במקורות, בדף המקורות שאני מצרף, אנחנו נראה. הגמרא אומרת את זה כדבר ברור.
זה דבר ברור בלאו הכי, אבל יש על זה לימוד ברור בדף ג' עמוד ב' בתחילת המסכת.
ופה במשנה, בדף ל"א, אנחנו מוצאים את הצד השני.
דהיינו שכשאחר כינוי וסתירה העד אומר שהיא נטמאת,
אז הוא נאמן, והגמרא מביאה על זה דרשה.
זאת אומרת, יש על זה דרשה שממנה לומדים שבמצב הזה של כינוי וסתירה, לאחר הכינוי והסתירה,
אז יש בכוחו גם של עד אחד לגרום לכך שהיא נאסרת באופן מוחלט,
וכבר אין לה את הבדיקה, אפילו אין לה את ההזדמנות
לחזור ליתרה על-ידי בדיקת המים של הסוטה,
והיא נשארת באיסורה הראשון. וזה חידוש גדול שעד אחד אוסר. זאת אומרת שהעד הזה, כשאנחנו נתבונן בדבר,
הוא לא בדיוק אוסר, מפני שהיא כבר אסורה,
אבל הוא גורם לכך שהיא לא יכולה להיות מותרת.
הוא מונע את האפשרות של הבדיקה.
דבר כזה כאין זה מצאנו לכמן, בסוף המסכת יש דין דומה לגבי עגליו,
גם ב"עגלה ערופה" זה סוף המסכת ממש, גם את זה ציינו בדף מ"ז,
שם אנחנו מוצאים לגבי דין "עגלה ערופה". מה זה "עגלה ערופה"?
לא יודעים, מוצאים חלל ולא יודעים מי הרג אותו.
אז כיוון שלא יודעים מי הרג אותו, זקני העיר הקרובה לוקחים על עצמם כאילו אחריות,
והם לוקחים את "עגלה ערופה" ואומרים את כל הסדר כפי שידוע וכתוב בתורה.
גם שם,
אם יתברר מי הרוצח,
כשמתברר מי הרוצח לא מביאים עגלה ערופה. אז שוב, אם יש עדים, אז זה פשוט, כאשר יש עדים, מה אנחנו צריכים יותר מזה?
מתחדש לנו שם שגם עד אחד.
אם עד אחד אומר: אני יודע מי הרוצח,
זה גורם לכך שמפסיקים את התהליך,
כמו שכאן אמרנו, כשמפסיקים את התהליך של השקעת תמיה סוטה, ואת כל הבדיקה הזו,
כך גם שם מפסיקים את התהליך של עגלה ערופה. לכאורה זה דומה, כפי שאני מדגיש.
עד אחד הוא לא מעיד עדות שהיא חדשה אלא כאילו מונע את הדבר שלכאורה היה צריך להיות,
הוא כאילו מעכב את התהליך ומשאיר אותו על איזה מין דבר ומעמיד אותו על מקומו.
זה נכון שם וזה נכון פה,
ואף-על-פי-כן אולי יש הבדל. זה דבר שציינתי בדף המקורות. אם נתבונן בהלכות של הרמב"ם אנחנו נראה שיש הבדל קצת בין שתי ההלכות האלה,
כי בעוד הדין הזה של עגלה רופאה, שהעד אחד מעכב את התהליך, אומר הרמב"ם שכל עד כשר,
גם אם הוא עד פסול, ואפילו אם הוא פסול מדאורייתא,
הוא גם כן לא יכול להעיד. אפילו יוצא אדם שהוא גזלם ונפסל לגמרי לא יכול להעיד בדרך כלל. לגבי העניין הזה הוא מעיד. לעומת זאת, בדין הזה של עגלה רופאה, סליחה, בדין של מי הסוטה, שאותם אנחנו לומדים פה עכשיו,
כאן אנחנו רואים ברמב"ם שהוא דווקא מדגיש, מקפיד לומר, שגם, המשנה עצמה אומרת שלא צריך להיות עד כשר,
אפילו עבד, אפילו שפחה אנחנו אומרים, שנאמנים להגיד שהיא נתמת כדי לעכב את התהליך של מי עשותה. והרמב"ם הוסיף שגם מי שהוא גזלן אבל לא גזלן מדאורייתא אלא גזלן מדבריהם.
יש מושג כזה שנקרא גזלן מדברי סופרי. דהיינו, גזלן שהוא רק אסור,
יש לו ביסוד הדבר כמו גזלן, אבל הוא לא גזלן ממש אלא הוא גזלן שעשו רק מדרבנן,
כמו למשל משחק בקובייה,
שהוא נחשב לפי הגמרא בסנהדרין עד פסול, אבל זה לא פסול דורייתא,
אלא זה פסול מדרבנן.
זאת אומרת, יש כאן איזשהו הבדל שצריך להתבונן בו,
האם יש סיבה לעניין הזה שבדין של מי הסוטה העד הזה הוא בכל אופן לא יכול להיות, נגיד, גזלן גמור,
בעוד שבדין של עגלה רופאה העד הזה כן יכול להיות.
יכול להיות שכאן, בעדות הזו,
זו יותר עדות מבררת ועדות שעושה משהו, כמו שהסברנו. בעדות רופאה העדות הזו היא רק מונעת את התהליך של עגלה רופאה, היא לא מחדשת שום דבר. אין פה שום יצירת דין חדש כתוצאה מן העדות של העד אחד, בעוד שאצל הדין של הסוטה עד אחד הוא כאילו ממשיך את המצב,
אבל ממשיך את המצב, פירוש שהוא באמת אוסר אותה, גורם לכך שתהיה אסורה, שהיא לא יכולה כבר לקבל את ההזדמנות של הבדיקה מהסוטה. זאת אומרת, כאן יש בעד הזה יותר כוח מאשר בעידוד של עגלה ערופה, וזה נושא כמובן להתבוננות ולראות את העד הזה מול העד הזה.
וממילא, מתוך כך אנחנו יכולים לחזור ולדון על העד הזה של הסוטה
בשתי בחינות נוספות שדנים. כי כפי שאמרנו, הנושא שנדון כאן קשור לעניין שעד אחד מעיד, אחרי שכבר היה כינוי וסתירה,
יש כאן עד שמעיד שהיא נטמאת.
בואו נשאל שאלה: ומה יהיה אם העד הזה, היה כינוי וסתירה,
והיא הלכה עם בעלה לבית-המקדש והיא שתתה מימי הסוטה, עשו את כל מה שעשו,
ואז אחרי שעשו את כל מה שעשו,
עכשיו בא העד ואומר שהיא זינתה.
כבר מעניין, כאן לכאורה יש לנו כבר בעיה,
כי עכשיו הוא אומר, אבל היא כבר נבדקה.
אם היא נבדקה,
אז לכאורה, בצד הבדיקה אנחנו אומרים שהיא טהורה.
אם יהיו שני עדים,
זה פשוט שהיא נאסרת אף-על-פי שהייתה בדיקה,
אבל השאלה היא אם עד אחד גם אנחנו נאמר כדבר הזה. על זה הפנינו פה, לתשומת לב, מן התוספות לעיל בדף ו', תוספות מסתפקים בדבר.
תוספות מסתפקים בדבר,
האם עד אחד יהיה נאמן לאחר שהייתה בדיקת עמי סוטה. זאת אומרת, מה עם הצדדים לכאורה?
לכאורה עד אחד, סתם, לא יכול להעיד שאישה אסורה,
את זה אמרנו כבר בתחילת דברינו.
אבל לאחר כינוי וסתירה אנחנו אומרים שיש דרשה מיוחדת שמלמדת שהוא כן נאמן.
אבל אולי הוא נאמן רק באמצע התהליך,
אבל לאחר התהליך מתחיל סדר חדש וכבר אין לו נאמנות, אפילו שהייתה לו קודם, הוא כבר לא יכול, כי הרי עכשיו הוא ייצור דין חדש, עכשיו הוא באמת כבר ייחדש לגמרי איסור חדש, שהיא כבר נהייתה לכאורה מותרת על-ידי בדיקת המים, וזה דבר כבר מחודש יותר,
שלגבי זה לא שמענו שעד אחד יהיה נאמן.
אז זה דבר שצריך ללמוד. תוספות דווקא מסתפקים בדבר בדף ו' ונוטים בסוף לומר שאם התורה אמרה שהוא נאמן לאחר כינוי וסתרה, הוא יהיה נאמן גם לאחר שהוא שתתה.
ובזה אנחנו מוצאים מחלוקת עם הרמב"ם. הרמב"ם בפירוש אומר שאם היא כבר שתתה ולא קרה לה דבר, זאת אומרת שהבדיקה הייתה הבדיקה החיובית מבחינתה,
חיובית במובן החיובי באמת,
אז עכשיו עד אחד כבר לא יוכל לגרום לשום הפרעה,
לשום איסור. זאת אומרת, הוא סובר באמת שהעד הזה מוגבל בעדות שלו רק לפני,
לעצור את התהליך,
אבל לא רק לעצור את התהליך ולא מעבר לזה. יכול להיות שאם כן אנחנו מבינים מהרמב"ם שהעדות הזאת היא עדות מוגבלת.
היא לא יכולה ליצור דין, היא יכולה לעכב דין. זה נפקא מינה גדולה. כי כפי שאמרנו בתחילת דברינו,
עד אחד לאסור אישה על בעלה זה דבר שבערווה,
ואין דבר שבערווה פחות משניים. והיות שאין דבר שבערווה פחות משניים, אז הוא לא יהיה נאמן, אלא יש לו נאמנות מיוחדת שנאמרה כאן בסוגיה.
הנאמנות הזו אולי נאמרה דווקא תוך כדי התהליך, אבל לא אחרי שצטטה, ככה זה לפחות נראה לפי הרמב"ם, שהוא באמת אומר שלאחר שצטטה באמת הוא לא נאמן. מצוין פה בדף המקורות, בפרק ג' כ"ג ברמב"ם,
הדברים האלה כתובים במפורש בניגוד לדברי התוספו בדף ו'. ושאלה אחרת, נוספת, מעניינת לא פחות, היא מהצד השני: מה יהיה אם עד אחד, מה אנחנו לומדים בסוגיה הזו? שעד אחד נאמן, זאת אומרת שהעד הזה נאמן.
הוא נאמן מה? לאסור את האשה. ומה בקשר להתיר את האשה? דהיינו, אם יבוא עד ויאמר:
זה פשוט לי שהיא לא נטמאה. זה הפוך. זאת אומרת, יש עדים על כינוי וסתירה,
ויבוא עכשיו עד ויגיד: פשוט לי, אני יודע בבירור. הרי הייתה עדות על הסתירה, אז הוא יגיד: אני ראיתי, אני יודע.
בסתירה הזו הייתה לי יכולת ראייה, וראיתי שבאותו מצב שהיא נסתרה, דהיינו אותו דבר מכוער שעליה הולכים לבית-המקדש לבדיקת המים,
אני יודע שלא קרה שם דבר, לא היה שם שום דבר, האם הוא נאמן או לא נאמן.
כאן, זו שאלה מהצד השני.
בכלל,
אבל זה מביא אותנו לדיון כללי,
ואני לא יודע אם יש לנו כאן ההזדמנות לומר את הכול,
אבל באופן כללי, כשאנחנו בודקים, אמרנו שהעניין הזה של איסור רשת איש לבעלה זה דבר שבערווה, ואין דבר שבערווה פחות משניים. זאת אומרת שהעד אחד לא נאמן לאסור.
אז עכשיו, מהי הסברה לגבי העניין להתיר?
האם להתיר זה כמו לאסור? מה יותר טוב, או שזה אותו דבר?
זה דבר מעניין שעליו דן הנודע ביהודה בתשובה שמסומנת פה גם כן בדף המקורות.
הוא דן עליה והוא מקשר את זה לסוגיה שלנו כפי שנראה מייד.
הנודע ביהודה לא מדבר על מקרה של סוטה,
בזמן הזה אין לנו מקרה של סוטה,
אבל למשל יכול להיות מצב שיש אישה שיש עליה עדים שנבהלה על-ידי מישהו כאשת איש,
ואז, כידוע,
האשת-אי שזינתה, היא נאסרת על בעלה,
ולכאורה היו צריכים לאסור אותה.
ובא עד אחד ומעיד שהוא יודע שזה לא היה ברצון, הוא יודע שזה היה באונס, הוא יודע שזה היה באונס.
כיוון שהוא יודע שזה היה באונס, הרי אשת-אי שנאנסה,
וזה חידוש, כאילו. למה? כי בדרך כלל אומרים שאם אשה נבלת זה לא באונס אלא ברצון,
כי אין סימנים מובהקים של אונס.
אז בדרך כלל אומרים שזה ברצון,
ולא באונס ואז בא עד אחד ואומר: לא, אני יודע שזה היה באונס זה דבר שאולי לא היה נראה לעין לרועים הראשונים אבל הוא יודע בוודאות שזה היה אונס האם הוא יכול להתיר את האישה הזו או לא אז כאן באמת מתעוררת השאלה אמרנו שלאסור את האישה בדרך כלל אין עד נאמן להתיר את האישה יכול להיות שזה כן או שזה אותו דבר האמת היא שעל-פי סברה אומר הנודע ביהודה שכשהוא רוצה
להתיר את האישה הוא יהיה נאמן אף-על-פי שאין דבר שבערווה פחות משניים. ואז החידוש הוא שהדין הוא שהוא לא נאמן לאסור, כי כשהוא אוסר הוא מוציא את האישה מבעלה. זה כמו דבר שבממון, דבר שבערווה, כשהוא נקרא לאסור את האישה על בעלה, זה דבר שבערווה שצריך שניים. וכשהוא מתיר זה הפוך, הוא בעצם מקיים אותה, כיוון שהוא מקיים אותה אז יכול להיות שתהיה לו נאמנות, ככה הוא אומר.
אבל באמת בסוגייתנו הוא אומר,
מוכח, הוא אומר, שהעד, אם יבוא להתיר, לא יהיה נאמן.
הוא לא יהיה נאמן. זאת אומרת, אם לוקחים את האישה לאחר כינוי וסתירה להשקות את המים,
ובא העד ואומר: אני יודע שהיא לא נבלה בוודאות,
האם עוצרים את התהליך ואומרים שהיא מותרת?
הוא אומר שלא. זה מוכח מהגמרא, הוא אומר, בדף ל"א עמוד ב',
שבוודאי שהעד הזה לא נאמן, הוא נאמן רק לאסור ולא נאמן להתיר. למה, הוא אומר? בגלל שכאן היה רגליים לדבר.
זה הדבר. כיוון שהיה רגליים לדבר, היה כינוי וסתירה כבר, כיוון שהיה כינוי וסתירה זה רגליים לדבר,
אז ממילא הוא לא נאמן.
אבל אם הוא מאיץ סתם על אונס שאין רגליים לדבר,
אז הוא אולי רוצה להגיד שכן נאמן. זאת אומרת, היסוד היוצא מכאן, שבסוגיית הדין של אסותה העד הזה נאמן דווקא לאסור ולא להתיר, ככה לפחות לפי הנודע ביהודה יוצא כדבר חידוש, ולאסור הוא נאמן עכשיו, וזה לא בטוח שהוא יהיה נאמן גם אחר כך,
לאחר ששתתה,
כמו שראינו דעת הרמב"ם. לעומת זאת, להתיר בנודע ביהודה ואומר דווקא כן הוא יהיה נאמן, ודווקא פה הוא לא יהיה נאמן.
והדברים האלה הם עדינים מאוד, נוגעים הרבה פעמים בשאלות מעשיות שדנים בהן גדולי עולם בשאלות ההלכתיות האלה, כמו אותה תשובה שכדאי לעיין בה למי שיש בה, התשובה של הנודע ביהודה המצוינת פה בדף המקורות, דברים מאוד מעניינים,
שנוגעים ליסודות האלה של נאמנות עד אחד, האם עד אחד נאמן או לא נאמן.
ומתי אומרים שהוא נאמן, שזה כאילו נחשב לעדות בייסורים, שעד אחד נאמן בייסורים, ומתי זה לא נחשב ליסורים אלא לדבר שבערווה, שעל זה אמרו שאין דבר שבערווה פחות משניים.
והלומד ימשיך ללמוד ויוסיף ויחכם עוד.
זה נשאר בעזרת השם.
זה נשאר בעזרת השם.
