היומי ותמיד מבקשים למצוא סוגיה שאפשר ללמוד אותה בעיון על פי הלכה ברורה והיום אנחנו נמצאים בסימן של סיום שסיימנו מסכת נזיר כל הלומדים בדרך כלל סיימו כבר את מסכת נזיר ומתחילים את מסכת סוטה שבאה אחריה ולכן גם אנחנו היום ניתן איזה שיעור שיש לו אני חושב משהו שיסודות כלליים שקשורים לעניין הזה של סוטה של מצוות סוטה
שזה כמובן הנושא הראשון בחלק הראשון של המסכת הזו,
שעל כן היא נקראת מסכת סוטה.
ובכן, אם אני אקרא למשל מייד את המשנה הראשונה של מסכת סוטה, מקנא לאשתו,
זאת אומרת, העניין של סוטה, בדרך כלל, כפי שאנחנו יודעים, יש מה שנקרא כינוי וסתירה,
שהבעל מקנא לאשתו, ואחר כך יש גם עדים או ידיעה,
יש על זה דיון,
איזו ידיעה צריכה להיות,
על זה שהיא נסתרה עם אדם שלכאורה זה מחשיד אותה.
ובמצב הזה,
לפי דין תורה, אם יש כינוי וסתירה,
אז יש את הדין של השקעת מי סוטה.
השקעת מי סוטה, שולחים למקדש, וכל הפרשה שנדונת פה במסכת גם כן,
ומוכרת לנו בעיקר מקריאת התורה בפרשת נשא, כשאנחנו קוראים את פרשת נשא,
שם יש לנו את פרשת סוטה, פרשת מצוות הסוטה.
אבל אנחנו רוצים היום לדבר על העניין הזה מנקודת מבט לימודית ולראות מה הם באמת הגדרים של אותה אישה. כי היום, בזמן הזה, אנחנו הרי יודעים שאין המים, אין לנו את בית-המקדש לדאבוננו ואין לנו גם את הסדר הזה של המים שמשקים את הסוטה.
אבל יכול להיות בהחלט מצב של כינוי וסתירה.
זאת אומרת, אם יש היום כינוי וסתירה,
אז את התוצאה של הכינוי והסתירה יש לנו.
וזה מה שנקרא סוטה, דין סוטה הוא כשיש כינוי וסתירה,
ואז הולכים למקדש לפי הסדר הידוע ומשקים שם את המים. אבל כשלא הולכים למקדש, אז יש את ההלכה של הסוטה עד השלב הזה,
עוד לפני שהיא הולכת להשקעה, והדין שלה,
של הסוטה, מבוערת במשנה שהיא אסורה
לביתה ואסורה לאכול בתרומה,
והיא מת, חולצת ולא מתייבמת.
זאת אומרת שהמשנה כבר קובעת לנו את הדין. הסוטה, כאשר עברו אתה את השלבים של כינוי וסתירה,
אז היא בעצם אסורה כבר לבעלה,
עד אשר יבוא המבחן של המים המערערים.
אבל אם אין את המבחן, בינתיים היא כבר אסורה.
אסורה לאכול בתרומה, הכוונה, אם בעלה כהן.
ונושא נוסף, אם מת הבעל ימות,
אז היא איננה מתייבמת לאח אלא רק מקבלת חליצה.
כל הדברים האלה,
באמת זה מה שאני רוצה קצת להתעכב ולהבין אותם.
בעצם,
למצב הזה של הסוטה לאחר כינוי וסתירה, כמו שכתוב פה במשנה,
לזה אנחנו באמת קוראים סוטת ספק.
מדוע סוטת ספק?
מפני שאין פה ידיעה ודאית שהיא באמת נכשלה ממש בעוון של זנות.
אנחנו לא יודעים את זה.
זה מצב של ספק, יש מצב של חשד.
לכאורה יכול להיות שבהחלט היא אומרת: לא היו דברים מעולם, לא היה שום דבר,
ויש לה גם, אפשר להגיד, חזקת כשרות,
מכיוון שיש לה חזקת כשרות לכאורה כנגד החשד,
יש לה חזקת כשרות שהיא היתה ידועה כאישה כשרה.
אם כן, חזקת כשרות, וגם אמירה שלה שהיא אומרת שהיא טהורה,
זה עומד מול החשד.
ובכל זאת, הדין הוא בסוטה מספק.
בכל זאת, הדין בסוטה מספק, כיוון שיש ספק,
אז היא בכל זאת כבר נאסרת על בעלה, כפי שנאמר פה במשנה.
זוהי הלכה יסודית שממנה לומדים הלכות שקשורות לדיני טומאה בדרך כלל.
וזו גמרא לקמאן בדף כ"ח עמוד א', סוגיה שם.
הגמרא שם אומרת שהחידוש הזה של לומדים בסוטה,
שעשו ספק כוודאי,
זאת אומרת שמחמירים בספק כאילו היה וודאי,
זה מלמד אותנו גם על כל ענייני טומאה.
ומכאן הגמרא אומרת שיש בהלכה בטומאה, כשיש ספקות בדיני טומאה למשל,
אז כאשר יש טומאה ברשות, מחלקת הגמרא בין רשות היחיד לרשות הרבים,
ואומרים שברשות היחיד ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ספק טומאה ברשות הרבים טהור.
אז אם כן, איך זה מסתדר בקשר לסוטה?
כיוון שהסוטה היא תמיד, העניין שלה זה היה במה שהיא נסתרה במקום מוסתר עם
מישהו כפי שאנחנו אומרים זה נקרא מצב של חשד שמתעורר אצלה ברשות היחיד זה נקרא רשות היחיד ולא רשות הרבים אז הגמרא לומדת שכמו בסוטה אוסרים אותה במצב של ספק
כך גם בכל דיני טומאה מחמירים בדיני טומאה ברשות היחיד זאת אומרת הדין של הסוטה מתקבל כיסוד שממנו לומדים הלכה
לגבי טומאה רשות היחיד ומה פתאום דווקא
לגבי דיני טומאה כיוון שכל המושג של זנות של אשה שמזנה זה נקרא בהגדרה בדברי התורה גם בפרשת סוטה זה נקרא העניין של טומאה, היא נטמעה, כן נטמעה, לא, מוצב של טומאה.
הזנות הזו של אשת איש עם אדם אחר מוגדרת בדברי התורה כעניין של טומאה. אז כמו שבסוטה היא ברשות היחיד, בספק שלה מחמירים, ככה גם מחמירים בכל ספק של טומאה.
זה בעצם הדברים הפשוטים שנלמדים מהגמרא.
אבל יש מושג שנקרא סוטה ודאית.
מה זה סוטה ודאית? זה לא ספק.
כל אם יש אישה שידוע עליה שהיא זינתה בוודאי,
אז זה לא סוטה של ספק, עליה בוודאי אנחנו אומרים שהיא אסורה. נו, אבל זה ברור לגמרי שאם אישה, ידוע על אישה שהיא זינתה בוודאי,
אפילו על-ידי עדים,
לא במצב של חשד של כינוי וסתירה,
אלא על ידיעה ודאית,
זו בוודאי שהיא אסורה.
עכשיו, הסוטה ודאית זה דין ברור לגמרי.
אנחנו פה במסכת סוטה עוסקים מלכתחילה בדין של סוטה מספק.
והעניין הוא שצריך לדעת וללמוד ולהבין האם משווים לגמרי את הדין של סוטה ספק לסוטה ודאית.
וזה נושא שאם אנחנו לומדים אותו כראוי,
מעיינים בדבר אנחנו נמצא שיש בזה באמת חילוקי דעות. זאת אומרת, מצד אחד אנחנו אומרים שהסוטה של ספק, החמירו בה, ומכאן לומדים לגבי ספק תאומה ברשות היחיד, כמו שאמרנו,
אבל מצד שני יש כאן מחלוקת שמתגלית מתוך עיון לגבי הדין של סוטה ספק, האם הדין שלה דומה לגמרי לדין של סוטה ודאית,
או שהוא לא דומה לגמרי לסוטה ודאית.
ואת זה אנחנו יכולים לבחון באמצעות המקורות שציינו בדף המקורות.
אנחנו יכולים לראות את זה מכוחן של כמה סוגיות שנלמדות,
שאנחנו בשיעור שלנו לא יכולים לפרט אותן ולהרחיב עליהן דברים,
אבל אני אגיד אותן רק בדרך של קיצור והמעיין שיעיין בדף המקורות, דרך המקורות אולי ימצא את הדברים בצורה יותר ברורה.
כוונתי לכך שלמשל לגבי שתי שאלות אנחנו רואים איזושהי מחלוקת שמתבררת.
שאלה ראשונה לגבי חיוב מלקות,
ייתכן מאוד, וזה ככה יוצא לפי דברי,
ככה הוא לכאורה יוצא לפי דברי הרמב״ם,
וזה יוצא לפי גם דברי ראשונים אחרים,
שסוטה ודאית שזינתה בוודאי היא מקבלת מלקות, כי היא עשתה איסור ברור שמחייב מלקות.
בעוד לגבי סוטה מספק יש לנו שאלה: האם כשהיא אסורה על בעלה,
האם כשמדובר, מקבלת מלכות כשבעלה באה עליה, כוונתי לכך, לא שמקבלת מלכות על הזנות, אלא שמקבלת מלכות על זה שבעלה באה עליה כי היא נאסרת על בעלה.
סוטה ספק כשהיא גם נאסרת על בעלה.
יש לנו דיון האם חייבת במלכות או לא. זאת אומרת, יש כאלה שמשווים ואומרים שבאמת שתיהן חייבות מלכות,
יש כאלה שלא משווים ואומרים שהסוטה בוודאי חייבת מלכות, וסוטה של ספק לא חייבת מלכות.
הדברים מבוארים במקורות כמו שציינתי.
יש כאלה שמשווים ביניהם לאידך גיסא, ששתיהם לא לוקים, ומסיבות אחרות, שבכלל לא לוקים על העניין הזה.
כי צריך להבין איזה איסור ישנו בבעל, כשהוא בא על אשתו שזינתה,
שיחייב אותו מלכות.
את זה לומדים מהדין של מחזיר גרושתו לאחר שנישאת למישהו אחר.
הגמרא לומדת מכאן שזה אותו איסור. אחרי, ככה נאמר בפרשה של מחזיר גרושה, אחרי אשר הוא טמאה למישהו אחר,
אז היא אסורה כעת לבעלה. אם כן, ודאי שאם היא זינתה היא נטמאה והיא אסורה לבעלה.
השאלה היא אם לוקים עליו על זה או לא.
אבל הנקודה העיקרית שאותה אני רוצה להסב תשומת לב היא שיש כאלה שמשווים,
יש כאלה שמחלקים.
והוא הדין, אנחנו יכולים לראות את זה בשאלה נוספת,
שהיא אפילו יותר אקטואלית אפילו לגבינו בזמן הזה.
השאלה נוגעת לגבי ייבום.
כי אם לגבי סוטה ספק, אמרנו בתחילת דברינו שהמשנה בדף ב' אומרת שאם בעלה מת חולצת ולא מתייבמת,
זאת אומרת מצד אחד לא מתייבמת, זו סוגיה לכמן בדף ה' עמוד ב' עוברת לדף ו' עמוד א'.
הגמרא אומרת שהיא לא מתייבמת כיוון שהיא אסורה,
הייתה אסורה על בעלה אז כבר ממילא כבר אין עליה דין ייבום, ככה כתוב בגמרא, ובכל זאת חולצת. זאת אומרת, יש עליה צורך להשתחרר מן הזיקה על-ידי חליצה.
זאת אומרת, היא לא משתחררת לגמרי, כי יש, כידוע, בייסורי ערווה ואריות, כשמישהי אסורה על בעלה לגמרי,
שאם הוא מת אין בכלל דין ייבום, היא לא צריכה בכלל אפילו לחלוץ.
אבל לגבי הסוטה של ספק אנחנו אומרים שהיא כן צריכה חליצה.
לעומת זאת,
לגבי הדין של סוטה ודאי, אישה שזינתה בוודאי, יש לנו שוב מחלוקת שמתברר,
יש כאלה שהבינו שהיא באמת אסורה לגמרי על בעלה, וממילא היא גם לא צריכה אפילו חליצה,
ויש כאלה שאומרים שכמו שלגבי סוטה ספק נאמר שהיא צריכה חליצה,
גם סוטה ודאי צריכה חליצה.
זאת אומרת, שוב אנחנו רואים את השאלה האם סוטה ספק שהחמירו בה והגדירו אותה ספק כוודאי,
כמו שאמרנו קודם,
השוו אותה לגמרי לדין של הדין "בוודאי" או שלא השוו אותה לגמרי?
והשאלה היא, כמובן, אם לא השוו אותה לגמרי אז השאלה היא למה לא. הרי אמרנו שכן השוו, שזה הדין של ספק תאומה ברשות היחיד. על זה דווקא עמלו הרבה מגדולי העולם להגיד ולחדש, שצריך לומר שאף-על-פי שאמרו שעשו ספק כוודאי אז עשו ספק כמו "ודאי" אבל לא "ודאי" לגמרי. זאת אומרת,
יש כאן דרגת איסור שהיא איסור מוחלט אבל הוא עדיין לא ודאי. יש כאלה שהבינו שאם עשו ספק כוודאי, לגמרי כוודאי, יש כאלה שהבינו שלא, וזה גם הוכח בדיני טומאה.
יש כאלה שהבינו בספק טומאה ברשות היחיד שזה לגמרי כמו ודאי, יש כאלה שאמרו שלא. זאת אומרת, יש כאן איזה דיון מעניין לגבי המושג של ספק טומאה ברשות היחיד,
האם הוא בגדר ודאי לגמרי או שהוא, כמו שאמרנו, כמו ודאי, אבל לא שהוא ודאי לגמרי.
והדברים הם מעניינים ומאלפים ביותר. אני אתן, כשבאו גדולי עולם וגם פוסקים,
זו שאלה שנדונת למעשה בהרבה שו"תים.
אני חושב שאפשר להעלות בדף המקורות.
יש שו"ת אחי-יעזר בסימן א', זה אחד מגדולי הדור שלפנינו,
שהוא באמת עסק בשאלה כזו. מה הייתה השאלה?
זו שאלה שנזכרת גם בדברי "הערימה בשולחן ערוך" במקורות שצוינו.
השאלה הייתה שהיה סיפור על אישה שהיא לא עלינו, באמת היה ידוע שהיא זינתה,
בוודאי לגמרי,
והמירה את דתה וברחה מהבעל, והבעל עכשיו נשא אישה אחרת,
בגלל שהיא ברחה ממנו והמירה את דתה, אז הוא מצא אישה אחרת,
ואחר כך הוא בסופו של דבר מת ללא בנים.
ואז הייתה שאלה לגבי האישה שלא השנייה,
האם היא זקוקה לייבום, או במילים פשוטות, אם היא זקוקה לחליצה.
מדוע לא? מפני שהיא לא, אמנם היא בעצמה לא סוטה,
אבל היא נחשבת לצרת סוטה. המושג של צרת סוטה הוא תמיד שווה לסוטה. מה שיש לסוטה יהיה הדין לצרה שלה. והיות שלגבי הסוטה,
אנחנו עכשיו דנים,
האם יש אצלה דין ייבום או אין אצלה דין ייבום? האם אין ייבום אבל בכל זאת יש חליצה או אין חליצה?
אם אין חליצה אז יש כאן כולה גדולה שהייתה לו אפשרות להתיר אותה לגמרי ואפילו לא להזדקק לחליצה, כשלפעמים קשה להשיג חליצה.
אבל יש מחמירים ואומרים שכמו שאמרו בסוטה ספק, זאת אומרת שישבו סוטה ודאי לסוטה ספק. יש כאלה שלא ישבו ואינם משווים, וזו שאלה שנוגעת הרבה פעמים למה שאנחנו קוראים דיני נפשות.
האם אפשר להתיר את האישה בלי חליצה או לא, נוגעת וקשורה לשאלה הזאת,
האם משווים סוטה ודאי לסוטה ספק. כי בסוטה ודאי ההלכה ברורה, שמה? שהיא זקוקה לחליצה.
אבל מצד שני ייתכן מאוד שזה רק על סוטה ספק ולא על סוטה ודאי, כי סוטה ודאי, היות שזה בוודאי ממש דרגה יותר חמורה,
אז היא אפילו כבר כמו איסור ערווה שהיא לא זקוקה אפילו לחליצה.
ועל זה דנים הפוסקים, כפי שאני מציין בדף המקורות,
והדברים עוד יתבררו אל נכון, אם מישהו ילמד את זה קצת יותר בהרחבה,
וכרגע נאמר את דברינו בנוסח הזה, ונקווה שהדברים פחות או יותר ברורים.
סוטה ודאי וסוטה ספק, אלו הדברים שאותם אנחנו מנסים להבין ולהשוות.
אז כל טוב, ובעזרת השם נמשיך עוד.
שלום, שלום.
שלום, שלום.
:::::::::::::::
::::::::: ר ר רש
