בסוגיות הנלמדות בדף היומי,
על פי הלכה ברורה,
ואנחנו נמצאים במסכת כידוע, במסכת נזיר,
כבר לקראת הסוף של המסכת, אבל בחרנו ללמוד היום סוגיה שהיא לא ממש מהסוף, אלא עוד קצת, בכל אופן, קצת קודם,
נושא שהוא חשוב באופן פרטי לעניינים של הנזיר,
אבל זה גם נוגע בסוגיה כללית שמוכרת לנו
בכותרת של דבר שאינו מתכוון,
שזו השאלה הכללית לגבי דבר שאינו מתכוון. זו שאלה שבעיקר נדונת בהרבה סוגיות במסכת שבת לגבי אדם שעושה מלאכה בצורה שהוא אינו מתכוון,
ועל זה אנחנו יודעים שיש מחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה.
רבי שמעון אומר שדבר שאינו מתכוון מותר,
ורבי יהודה אומר דבר שאינו מתכוון אסור.
יש אומנם מצב אחר של פסיק רשע,
כאשר זה פסיק רשע,
שאומנם הוא אינו מתכוון אבל זה ברור שיבוא לידי מלאכה, הפעולה הזאת תביא לידי מלאכה.
כאן גם רבי שמעון מודה שיהיה אסור ואפילו חייב אם באמת הוא עשה את המעשה.
ושוב, יש לנו עניין של דבר נוסף שנקרא פסיק רשע דלא ניחא לי.
אומנם ודאי שזה יקרה הדבר,
אם הוא רוצה עכשיו לעשות משהו זה ברור שזה יביא לידי מלאכה,
אבל הוא לא מעוניין בתוצאה,
פסיק רי שזה לא ניחא ליה, או שהוא ממש לא רוצה אותה.
כל הנושאים האלה הם נושאים כלליים,
ששם אנחנו, למשל, אפילו בפסיק רי שזה לא ניחא ליה,
יש לנו מחלוקת של ראשונים אם זה בכל זאת אסור,
או אולי אפילו מותר.
מי שמכיר את הסוגיות ממסכת שבת מכיר אותן מנקודת המבט הכללית,
שנוגעת בעיקר לענייני שבת.
אבל מתברר מתוך לימוד של סוגיות בכל מיני מקומות שהנושא הזה לא רק שייך לשבת אלא הוא שייך גם לאיסורים אחרים, למצבים אחרים, ואנחנו פוגשים את הגמרא שמקשרת ומביאה את העניין ומזכירה אותו גם באיסורים אחרים,
שגם כן יש בהם לדון כשהוא עושה אותם בצורה של דבר שאינו מתכוון,
האם מותר או אסור.
ויש לנו גם דיון בדברי הראשונים, האם בסופו של דבר ההלכה ידועה,
או הלכה ברורה, נגיד, בלשוננו,
שהלכה כרבי שמעון זה דבר שאינו מתכוון,
וזה נכון.
האם ההלכה הזו היא נכונה רק בענייני שבת,
או שהיא נכונה תמיד? יכול להיות שבפסיקת ההלכה יש מקום לחלק,
כי יש אולי סברה להקל יותר בענייני שבת, כי בשבת יש מוסף שנקרא מלאכת מחשבת, דהיינו, הוא דבר שהוא, כאילו, התורה אסרה רק מלאכת מחשבת כשהיא מלאכה מתוכננת בצורה ודאית.
אבל כאשר היא לא ודאית אז יש מקום להקל בשבת, ואולי בדברים אחרים זה פחות יש להקל בדבר שאינו מתכוון.
זו שאלה שנדונת בתוספות במסכת שבת בדף ק"י, זה נמצא כבר בדף המקורות.
אבל הנה אחרי ההקדמה הזו בואו ונראה מה אנחנו לומדים בנושא הזה במסכת נזיר,
כי אנחנו הרי במסכת נזיר.
ואנחנו מציעים פה בדף מ"ב עמוד א' בגמרא, יש לנו משנה,
משנה אחת ועוד משנה.
המשנה הזו אומרת: נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק.
זאת אומרת, כידוע, לגבי נזיר,
בתוך אחד מהייסורים, מהכללים של נזירות,
שאסור לו לגלח את שערו.
אז עכשיו השאלה, כשהוא חופף ומפספס, זה כמו חפיפת ראש. אדם, יש לו שערות, הוא גם חופף את השערות בשביל לנקות אפילו, יכול להיות.
כפי שאנחנו רגילים להשתמש בביטוי הזה,
אומרת המשנה שנזיר חופף ומפספס.
זאת אומרת, מותר לו,
אבל לא סורק. סורק זה כבר נשמע כמו במסרק, כמו שאנחנו עושים.
ואז הגמרא אומרת, הגמרא מדברת על זה,
אם כתוב שחופף ומפספס אף-על-פי שהוא עלול להגיע לידי נשירת שערו, זאת אומרת, שהוא עלול על-ידי החפיפה להגיע לעבירה על האיסור של תגלחת בנזיר,
ואם כתוב במשנה שמותר, סימן שזה הולך לפי רבי שמעון.
אז שואלת הגמרא,
וזו באמת נקודה מעניינת, הפסיקה הזו, האמירה הזו,
שהמשנה כאן מתבארת, לפי רבי שמעון, מובאת גם בגמרא במסכת שבת בדף פ"א כראייה של החג רבי שמעון תמיד גם בענייני שבת,
כי סתם משנה אומרת שנזיר חופף ומפספס.
אבל הגמרא כאן, הגמרא הקטנה הזו, שאנחנו מוצאים אותה בדף הזה על המשנה,
שואלת: אם באמת רבי שמעון מתיר, אז למה אמרו שלא סורק?
באמת זו שאלה מעניינת.
אם מותר במצב של אינו מתכוון אז למה בשורק לא? ואז הגמרא באמת מתלבטת בדבר והיא גומרת ואומרת: "אמר רבא כולא רבי שמעוני".
בכל זאת המשנה כולה רבי שמעון. גם ברישא שהוא חופף הוא מפספס וגם בסיפא כשאמרו שלא שורק. למה?
כי הגמרא אומרת: "אמר רבא" שכל השורק להסיר נאמין מדולדלין מתכוון.
זאת אומרת זה נחשב לדבר המתכוון כיוון שיש סערות מדולדלות, ככה הוא מסביר פה,
זה הסבר קצת אפילו קשה ודחוק במשהו,
שזה דבר שכשהוא מסרק הוא מלכתחילה רוצה להוציא אותם,
ולכן זה נקרא שהוא מתכוון.
זה מה שהגמרא אומרת פה.
אבל יש משנה בהמשך.
המשנה הבאה מייד אחר כך אומרת רבי ישמעאל: לא יחוף באדמה מפני שמשרת.
לא לעשות חפיפת ראש, אם אמרנו קודם שחופף,
בא רבי ישמעאל ואומר שלא יחוף באדמה מפני שמשרת.
זאת אומרת שבאדמה, אם הוא לוקח אדמה כחומר כזה לכפוף את הראש אז שלא יעשה את זה בגלל שזה מביא לידי נשירת שיער.
כאן אנחנו באמת צריכים לשאול
האם דברי רבי ישמעאל האלה הם מתאימים למה שלמדנו מקודם כשאמרו שנזיר חופף הוא מפספס אם הוא חופף למה לא יכפוף באדמה?
למה לא יכפוף באדמה?
וכאן אנחנו באמת מוצאים קודם כל שההלכה נפסקה
רבי ישמעאל שבאמת מותר לחפוף אבל לא באדמה.
והלכה קרא בישמעאל.
הראשונים, וגם הרמב"ם בפירוש המשניות אומר שהלכה קרא בישמעאל.
אם הוא אומר הלכה קרא בישמעאל זאת אומרת שתנקמה חולק עליו.
אז אנחנו בעצם מגלים פה שיש פה מחלוקת.
כשיש פה מחלוקת צריך להבין במה נחלקו. כאילו תנקמה אמר שחופפים אולי גם באדמה,
ואילו רבי ישמעאל אומר שלא חופפים באדמה.
מה יכול להיות באדמה שונה מן החפיפה שדובר עליה קודם?
אז על זה צריך להסביר שהאדמה היא כנראה פסיק רשע.
אם אמרנו קודם שחפיפה זה דבר שאינו מתכוון,
הרי חפיפה באדמה היא כנראה חומר יותר קשיח,
שכשהוא באמת מגיע אל חפיפה כזו על הראש זה באמת פסיק רשע.
אז יוצא שאם זה באמת פסיק רשע, אז לכן רבי ישמעאל אומר שלא יחפוף באדמה.
אבל נשאלת השאלה: אם רבי ישמעאל אמר שלא יחפוף באדמה,
אז למה תנא קמא אמר שכן יחפוף באדמה? כאילו יש לנו כאן מחלוקת על פסיק רשע.
יכול להיות, וזה אפשרי,
יכול להיות שזה פסיק רשע זה לא ניחא לי,
כי הרי באמת הוא לא רוצה בנשירת השיער,
ולכן אולי בזה נחלקו, כי כפי שאמרנו בדברי ההקדמה,
אפילו אם אומרים שבפסיק רשע רבי שמעון מודה,
כאשר זה בוודאי יהיה, תהיה התוצאה,
רבי שמעון מודה,
אבל כשזה לא נכה ליה, אולי שוב הוא לא מודה.
אבל בזה נחלקו הראשונים, האם אסור או מותר?
ייתכן שמחלוקת הראשונים אני מציע כהצעה לפירוש הסוגיה,
שתנא קמא סובר שפסיק רשא זה לא נכה ליה מותר,
ולכן הוא אומר שחופף,
והוא לא אומר שיש מצב של חפיפה באדמה שזה אסור,
בעוד שרבי ישמעאל סובר שלא יחוף באדמה, כי הוא סובר שפסיק רשא אסור,
אפילו כשזה לא נכה ליה.
יכול להיות שזה המחלוקת.
ואנחנו כדרכנו לומדים את הרמב״ם.
כשאנחנו לומדים את הרמב״ם אנחנו מגלים קודם כול, כפי שאמרנו מקודם,
שהוא פוסק שלא לכפוף באדמה.
ומי שיעיין בדברי הרמב״ם, כפי שמצוין פה בדף המקורות, בהלכות נזירות,
בפרק ה' הלכה י"ד, ימצא כדבר מעניין שהרמב״ם מסביר באמת שהחפיפה הזו באדמה אסורה, כדברי רבי ישמעאל,
מפני שזה בוודאי יהיה,
כמו שאמרנו, בגלל שזה פסיק רשא.
אבל לא זו בלבד,
כי הרמב״ם כשהוא אומר את זה הוא מחבר את העניין של החפיפה באדמה לעניין של הסורק.
מחזיר אותנו אל העניין של הסורק שנזכר במשנה הראשונה.
הרי במשנה הראשונה כבר נאמר שהוא לא סורק.
והגמרא שאלה למה לא סורק לפי רבי שמעון והתקשטה בתשובה.
וענתה תשובה שאולי היתה נראית לנו דחוקה כשאמרו שהוא מתכוון להסיר ממין מדולדלים.
כפי שדיברנו על זה קודם.
באמת, הרמב"ם, כשהוא מדבר על הסורק,
הוא לא מביא את הנימוק כפי שמובא בגמרא,
להסיר נימין מדולדלים,
אלא הוא מחבר את זה אל העניין הזה של החפיפה באדמה, שרבי ישמעאל אמר, שלא יחפוף באדמה,
וגם לא לסרוק.
זאת אומרת, גם העניין של המסרק זה דווקא מוכיח, כמו שאמרנו קודם.
זה, לכאורה, דברים פשוטים, נראים, שלפי תנא קמא אנחנו אומרים שחופפים באדמה,
כיוון שפסיק רש"י, אפילו כשזה פסיק רש"י, אבל כיוון שלא ניחא ליה אז אין בזה איסור, ככה יסבור תנא קמא.
וממילא כשאנחנו צריכים להסביר למה בשורק הוא אוסר בכל זאת, אין לנו אלא לומר,
כמו שהגמרא אומרת, את התירוץ הדחוק הזה, שכל השורק להסיר נמין מדולדלין, מתכוון, ייתכן,
אבל רבי ישמעאל סובר שלא יחוף באדמה. זאת אומרת, כיוון שזה פסיק רש"י,
אפילו כשלא ניחא ליה,
כי הוא באמת לא רוצה שהשערות ינשרו כשהוא חופף, אבל רבי ישמעאל סובר שזה אסור. ממילא, כשהוא אומר שזה אסור,
זה באמת מתחבר גם אל הסורק. זאת אומרת, עכשיו, לפי רבי ישמעאל, יש לנו נימוק יותר פשוט למה בסורק לא יסרוק במסרק,
כיוון שכל מי שסורק במסרק, זה פסיק רשא שזה אסור, אף-על-פי שלא ניחא ליה,
ולכן זה אסור. זה נושא שיש לנו,
הרמב"ם מגלה לנו שפוסק רבי ישמעאל, והפירוש הזה משנה גם את הביאור שאמרו קודם לגבי הסורק.
זה לימוד ראשוני שלומדים את הרמב"ם בשילוב עם הגמרא הזו, ורואים מה הרמב"ם לומד מתוך הגמרא, מתוך המשנה הראשונה והמשנה השנייה,
איך שזה מפרש את הפרטים הנדונים כאן.
אני רק אוסיף שדברי הרמב"ם עצמם, מי שיעיין בהם, וכדאי לעיין בהם,
הוא ימצא בהם עוד איזושהי נקודה שהיא פחות ברורה.
מפני שאם אנחנו הסברנו שבחופף באדמה ובשורק אז האיסור הוא כאילו מוסכם, כדברי רבי ישמעאל,
והסברנו לכאורה את ההסבר הפשוט,
שזה פסיק רש"י וזה מהטעם הזה,
זה אסור,
אז קשה בדברי הרמב"ם, כי הרמב"ם מדגיש פה שמי שחופף באדמה ושורק,
אומר הרמב"ם שהוא לא לוקה.
זה אסור אבל לא לוקה, וזה דבר שצריך בירור.
למה? מפני שאם באים מצד הסברה של פסיק רש"א כפשוטה,
אם באים מצד הסברה של פסיק רש"א כפשוטה,
הכלל הוא שנענשים גם. כך אנחנו אומרים. כשאומרים על רבי שמעון שהוא מודה בפסיק רש"א,
אז זה לא רק מודה שאסור,
אלא הוא מודה גם שכשעושים אז גם חייב.
זאת אומרת שפסיק רש"א מחשיב את זה כעשייה במתכוון לגמרי,
ואם זה מחשיב את זה כעשייה מתכוון לגמרי אז לכאורה התוצאה תהיה שמי שעושה דבר כזה הוא גם חייב לאחר מעשה בכל העונשים הקבועים בתורה על כל דבר ודבר.
ונזיר שמגלח ומתכוון בוודאי שלוקה.
אז גם אם אתה בא ואומר שאסור לו בגלל שזה פסיק רשא,
מן הראוי היה לומר שהוא ילקה אם הוא עשה.
זו קושייה גדולה. זאת אומרת, יש לנו פה קושי גדול שהמפרשים עומדים בדברי הרמב"ם.
כי לכאורה מצד אחד אמרנו שאנחנו מבינים את הכול, והכול ברור,
ומצד שני פתאום אנחנו מגלים פה שזה לא כל כך ברור.
מפני שאנחנו מגלים כאן שהוא אומר שלא לוקה, זאת אומרת שיש כאן,
כאילו, מצד אחד אסור, אבל זה לא לגמרי פסיק ר' כפי שאנחנו מכירים. אז כאן נשאלת העניין, אז כן או לא?
אם כן, אז לגמרי, ואם לא, אז למה בכלל אסור? זו באמת שאלה שצריך להבין בדברי הרמב"ם.
ואנחנו פה,
כשלומדים את הלימוד הזה, בקיצור שלנו יהיה קשה להעמיק עוד הרבה,
אבל אני רוצה להוסיף פה איזושהי הצעה לביאור, וזה נותן איזה מבט מעניין לסוגיה, בעיקר בנזיר.
כי יכול להיות שבדברי הרמב"ם, כשהוא אומר בפסיק רש"ה שכאן הוא אסור,
הוא לא מתכוון שזה אסור מצד האיסור של, בנזיר יש באמת שתי דברים:
יש איסור של תגלחת שלא לגלח, זה איסור לאו,
אבל יש גם מצוות עשה, כמו שכתוב בפסוק: קדוש יהיה גדל פרע שעה ראשו. כך כתוב בפרשת נזיר. זאת אומרת, כשנזיר מתגלח, הוא בעצם מתנגש עם שני דברים:
הוא מתנגש עם האיסור של הלאו, שכתוב: לא יגלח את בית"ר,
כמו שכתוב, לא יעבור בית"ר, לא בדיוק את הציטוט המדויק.
וגם כתוב: קדוש יהיה גדל פרע שעה ראשו.
ולפי הרמב"ם בוודאי זה כך,
יש לו מצוות השה של גידול השיער.
ולכן יש לי איזה רעיון להסביר את הסוגיה הזו,
שאומנם כאן יהיה חילוק בין האיסור עליו למצוות השה.
כי לגבי איסור עליו באמת, כיוון שזה פסיק רשא דלא ניחא ליה,
אז הוא באמת לא יעבור על האיסור.
האיסור הזה של תגלחת כאיסור לאו זה איסור על הגברא, זה איסור על הבן-אדם.
ואם הוא לא רוצה אין פה איסור לאו, איסור לאו שילכה אין כאן.
אבל יכול להיות שאומנם אין איסור לאו, אבל יהיה איסור עשה, כי הוא צריך להיות אחראי על העשה. עשה בא מכיוון אחר,
כחילוקים שאנחנו הרבה פעמים מחלקים בין גברא לחפצא.
איסור הלאו הוא על הגברא, כי איסור על הבן-אדם לא לעשות.
ועל זה באים הכללים של פסיק רשא, גם דלא נכלה.
העשה אומר שיש עניין לגדל את הסיעה של הנזיר. זה עניין חיובי.
שצריך לגדל. ולכן צריך תמיד להשתדל לעשות את זה, וזה לא משנה מה שאתה מתכוון או לא.
אתה צריך לדאוג שהשיער יהיה גדל ולא יתעלש.
ולכן, מבחינת העשה יש כאן איסור. אני אומר את הדברים האלה על קצה המזלג ממש,
אבל נראה לי שאם אני באמת אחלק את הדברים אני אקבל את התוצאה שיוצאת כאן, לפי הרמב"ם, שזה פסיק רשע אבל לא לוקה, מפני שבפסיק רשע הזה הוא לא יגיע אלא לרמת איסור עשה ולא לאיסור לאו.
והדברים האלה בבירור עדיין צריכים תלמוד נוסף שאינני יכול להאריך בהם כאן יותר,
אבל כדי לימוד יש בזה, ואם המעיין יעיין בדפי המקורות ויעיין גם יפה בדף לט עמוד במה שנחלקו שם לגבי הביאור של הפסוקים של "לא יגלח" ושל "גדל פרס שיער ראשו" יגלה שיש מקום להגיד שיש אולי אפילו מחלוקת אם יש פה מצוות עשה או לא,
ובאמת די לנו בזה,
ואין כאן המקום להאריך בזה.
ונישאר בזה, בעזרת השם, השיעור הבא.
נישאר בזה, בעזרת השם, השיעור הבא.
אז כל טוב ושלום.
::::::::::::::
::::::
:::::
:::::
של של של של של
