הרגיל שלנו, חוזרים היום אל הסדר הרגיל של הלימוד של סוגיות מתוך הסוגיות של הדף היומי בצורה קצת עיונית,
על-פי הלכה ברורה,
ואת זה אנחנו היום מנסים לחזור אליו.
הסוגיות שנלמדות, כידוע, הן מסכת נזיר בדף היומי,
ואנחנו נתעכב היום עוד על איזו סוגיה,
שהיא אולי עדיין בחלק היותר ראשון של המסכת,
אבל הדברים קשורים לכל העניינים הנדונים במסכת הזו. כי הנושא של הנזיר,
שהוא מקבל עליו את הנזירות,
קובע עליו כל מיני דינים, איסורים שקשורים לנזירות.
אז יש לו איסור של גילוח, איסור של אם הוא צריך לגדל שיער בשביל לא לשתות יין,
וכמובן יש את האיסור של טומאה.
איסור של טומאה זה שאסור לו להיטמא,
ואם הוא נטמא אז הוא מחלל את נזירותו וגם עובר עבירה.
על כך אני רוצה היום להתעכב, אגב, לימוד של סוגיה שעוסקת בעניין הזה בדף י"ז. אומנם היא נזכרת גם בחלקה בדף מ"ג,
אבל הדברים היותר מרכזיים נמצאים בדף י"ז במסכת נזיר, בעמוד א' ובעמוד ב', כמו שציינו בדף המקורות.
יש לנו כאן בגמרא: "באי רבא,
נזיר והוא בבית-הקברות מהו?
באי שהייה למלקות או לא?" מה זה "נזיר והוא בבית-הקברות"?
רש"י אומר, זה נזיר שנמצא בבית-הקברות,
והוא עכשיו הולך כאילו להיטמע, עצם הדבר שהוא נטמע בבית-הקברות,
או שהוא אולי לפעמים נודר נזירות בבית-הקברות,
זה אולי הדבר הנדון כאן בצורה יותר מדויקת.
נזיר והוא בבית-הקברות, מה הוא? זאת אומרת, כשהוא נודר נזירות בבית-הקברות.
ואז עכשיו השאלה היא, האם הוא לוקה בסתם או שהוא צריך שהייה? מנוסד פה המושג הזה של שהייה.
ואז הגמרא אומרת פה, איך ידעמי, אילם אדאמרי ללא תנזור,
שאומרים לו,
מטרים בו ואומרים לו, אל תעשה את עצמך לנזיר,
אז ברור שלא צריך שהייה,
כמו שברור לנו אומרת הגמרא לגבי מי שהוא נזיר כבר והוא נכנס לבית הקברות שמתרים בו שלא ייכנס ואז אם הוא נכנס אפילו לרגע בלי לשהות במקום,
זה דבר שבוודאי מחייב אותו במלקות כי זה איסור לאו של טומאה לנזירות.
כן, הגמרא פה כאילו אומרת שלא צריך שהייה. מה זו השהייה הזו?
השהייה הזו היא דבר שנזכר במסכת שבועות,
בעיקר לא לגבי נזיר אלא זה נזכר לגבי אדם שנטמא במקדש, טומאה במקדש. כשאדם נטמא במקדש כדי להתחייב בקורבן אם הוא בשוגג על זה שהוא נטמא במקדש צריך שיהיה במקדש בכל אופן באיזושהי שהייה ישעה כדי שתח הבאה.
זה הגמרא והמשנה במסכת שבועות, גם זה מצוין פה בדף המקורות.
אז כאילו יש כאן דיון האם צריך במקרה הזה גם בנזיר בבית-הקברות לשהייה, כמו שאנחנו מוצאים,
בטומאת המקדש. הגמרא כאל איחורא בהכרעה שלה אומרת שלא צריך.
השאלה היא האם הגמרא אומרת את זה שלא צריך בכלל או שלא צריך רק במקרה המסוים הזה שהוא מטמא את עצמו במזיד כאשר הוא נודר נזירות או שהוא נכנס בתור נזיר.
על זה אנחנו רואים בהמשך הגמרא. הגמרא אומרת שם בהמשך,
באותה סוגיה הגמרא אומרת שהבעיה היא, כשגרון שנכנס בשידת תיבה ומגדל,
אדם שהכניסו אותו בתור איזה מין תיבה כזו,
שאם הוא נכנס לבית-הקברות עם התיבה אז הוא בעצם לא מקבל טומאה כי היא סגורה מכל צדדיה וכשנמצאים בתוך קופסה סגורה כזו אז אין קבלת טומאה,
אבל בא מישהו והוציא את המכסה,
כיוון שהוציא את המכסה,
באותו רגע המקום נחשף לחלל של בית הקברות שהוא טמא,
ועכשיו הוא בעצם מוצא את עצמו במצב של טומאה,
בצורה של טומאה שאולי קודם הוא לא היה, כי הוא היה בתיבה.
ועכשיו שואלת הגמרא,
האם עכשיו עובדה שאומרים לו, אתה טמא, תרוץ מבית הקברות, האם צריך שהייה או לא צריך שהייה?
והגמרא אומרת על זה תיקו, זאת אומרת, האם הוא יתחייב מלקות מכאן ואילך,
דווקא אם הוא יהיה במצב של שהייה, דהיינו, ימתין איזה כמה דקות,
כמו אולי שלמדנו מפסכת שבועות, או שלא צריך להמתין. זוהי בעצם הגמרא,
והגמרא אומרת על זה תיקו.
זאת אומרת, אין לנו הכרעה.
עכשיו, כשלומדים את הגמרא הזו בצורה פשוטה,
אז מבינים ככה.
מה מבינים? שהגמרא שואלת האם צריך שהייה או לא צריך שהייה. זאת אומרת, האם הוא ילקה מייד,
או שצריך שהייה רק אחרי זמן מסוים.
זאת אומרת,
אבל זה לכאורה נראה ברור שאם הוא ישעה את אותו זמן בבית הקברות,
ישעה, אז בוודאי שהוא ילקה, כיוון שעכשיו הוא כבר ידע שהוא נטמע ויתרו בו.
השאלה היא האם הוא יקבל מלכות גם כשהוא לא, כשהוא איננו שועה. זו בעצם ההבנה הפשוטה של הגמרא.
וכאן באופן מפתיע יש לנו בדברי הרמב״ם הלכה מעניינת,
שהרמב״ם אומר שלא,
הרמב״ם אומר שלא, מי שהיה בשיטת תיבה ומגדל בצורה הזו, והוציאו את המכסה,
אז עכשיו הוא מוצא את עצמו במצב של טומאה,
ואומרים לו,
תראת שמאנה, אתה עכשיו נזיר בבית-הקברות,
תצא מכאן, זה לא בסדר.
אומר הרמב״ם שהוא לא לוקה אפילו אם הוא שועה,
וזה דבר שצריך בירור.
מה העניין פה בדברי הרמב״ם שהוא אומר אפילו כשהוא שועה,
כיוון שבגמרא משמע שאם הוא שועה זה ברור שהוא לוקה.
זו בעצם השגה של הרייבד על הרמב״ם.
הכול מצוין, כפי שאני אומר תמיד בדף המקורות.
הכסף משנה מתרץ,
הכסף משנה מתרץ, שהרמב״ם למד שפשט הגמרא היא האם צריך לשהות או לא צריך לשהות, זה לא שאם צריך לשהות זה לוקה,
אלא האם הוא לוקה גם בלי שהוא שועה או שממילא גם אם הוא שועה זה לא משנה כלום.
זאת אומרת, לא בכיוון הזה שאם הוא שועה בוודאי שהוא לוקה. זה מעניין ללמוד דבר כזה עם כסף משנה לדעת הרמב״ם,
כי זה נותן איזושהי צורה חדשה לפשט הגמרא. לא התכוונו לשאול שאם הוא שועה, בוודאי לוקה, אלא התכוונו לומר שגם אם הוא שועה, זה לא שווה שום דבר. אז זה בעצם מה שיוצא בדעת הרמב"ם. כשאנחנו לומדים את זה ומנסים להבין מה שיש כאן,
האם יש פעמים שהשהייה הזו היא כן נחשבת, למשל? האם יש מקום להגיד שהשהייה הזו כן נחשבת, כי ככה משמע בכל זאת בפשט הגמרא?
אז צריך לומר שכאן הרמב"ם למד, וזה, אני חושב, חידוש גדול,
שאומרים פה גדולי עולם המפרשים את הסוגיה.
הנושא של שהייה נזכר,
כפי שאמרנו, לגבי טומאת מקדש,
בעוד שהעניין של שהייה שנזכר פה זה לגבי טומאת נזיר.
לכאורה אפשר להבין לפי פשוטה של סוגיה שיש דמיון בין דין הזה לדין הזה. וכמו שהחשיבו את השהייה הזו כדבר משמעותי בעניין של טומאת מקדש,
ככה גם בטומאה של הנזיר.
אומרים גדולי עולם, אני אציין אפילו מיהו זה אבן העזל על הרמב״ם,
הוא אומר פה דבר יפה,
הוא אומר שיש הבדל גדול בין טומאת המקדש לבין טומאת הנזיר, כי כשנתבונן בדבר זה יוצא ככה: טומאת המקדש זה לא, הבעיה היא לא שאני טמא,
הבעיה היא שאני מטמא את המקדש.
הבעיה היא שאני מטמא את המקדש. זו הבעיה, לא הבעיה שאני טמא,
אלא זה מטמא את המקדש.
אז היחס ביני לבין המקום שאני נמצא בו,
זהו הדבר האסור.
הדבר האסור הוא היחס ביני לבין המקום שאני נמצא בו, דהיינו המקדש.
ממילא, כאשר מדובר על הקשר הזה ביני לבין המקום, שזהו האיסור,
יש סברה חזקה להבין שהשהייה היא גורם חשוב.
אם אתה שועה,
יש כאילו יחס יותר חזק בינך לבין המקום.
אם אתה לא שועה במקום,
אין יחס בינך לבין המקום.
יפה מאוד, אבל לגבי נזיר בבית הקברות, הבעיה היא לא ביחס בינו לבית הקברות, הבעיה היא שהוא עצמו פתאום נהיה טמא, הוא עצמו נהיה טמא, אז השהייה היא לא מעלה ולא מורידה.
ונראים הדברים שזוהי דעתו של הרמב״ם בהבנת הסוגיה שאנחנו למדנו אותה.
מה למדנו? למדנו כאן שהוא לומד שמי שנכנס בשידת תיבה ומגדל,
אז הוא בכלל לא מקבל מלקות,
כי אפילו אם הוא שועה, כפי שאפשר היה להבין לכאורה מן הגמרא,
מה שמועיל במקדש, הוא מחשיב את זה למעשה של איסור,
אנחנו לא נחשיב את זה למעשה של איסור כשמדובר בטומאת הנזיר,
מפני שלגביו או שזה איסור או שזה לא איסור.
אם זה לא איסור, מפני שהוא נכנס באונס, כאן אני צריך להסביר.
כיוון שאנחנו אומרים שהשהייה היא באמת לא נחשבת אצל הנזיר לכלום,
לכאורה, אבל בכל זאת הוא הרי עכשיו נמצא באיסור של נזירות בבית-הקברות,
שהוא מקבל טומאה, התשובה היא, הוא לא עשה מעשה בכניסה שלו.
הרי הוא נכנס בשידת תיבה ומגדל.
כשהוציאו את השידת תיבה ומגדל זה לא היה על-פי דעתו ורצונו אלא זה היה באונס.
כיוון שזה היה באונס אז לא היה בו מעשה.
זה לא נקרא שהוא עשה מעשה.
כיוון שזה לא נקרא שהוא עשה מעשה בהתחלה אז אין מה לחייב אותו אלא רק על השהייה.
שהייה בנושא של נזיר לא מעלה ולא מורידה,
בניגוד לשהייה שנמצאת בבית-המקדש, ששם זה בעצם איסור השהייה.
השהייה היא העניין האסור, וזה חילוק יפה.
כאן צריך לומר שבאמת הרמב״ם בעצמו מביא דוגמה אחרת,
בהלכה אחרת, שם הוא אומר, למשל, אם מישהו נכנס בשגגה,
אם מישהו נכנס בשגגה, לא עוד בדוגמה של שידת תיבה ומגדל,
נכנס בשגגה, הוא לא ידע שזה בית-הקברות,
והוא נכנס אל המקום הזה. כשהוא נכנס למקום כזה בשגגה,
אז ברור שהוא גם לא לוקה,
ופתאום מתגלה לו הדבר שזה מקום של בית-קברות, ומתרים בו, ואומרים לו: תשמע, אתה נמצא במקום שאסור לך להיות.
השאלה האם הוא שומע את ההתראה ולא מקבל. אומר הרמב״ם שאם הוא שועה אז הוא כן לוקה. כאן אנחנו פתאום רואים ששוב כאילו השהייה נחשבת גם לדבר משמעותי אצל הנזיר. ואמרנו לכאורה שלא, מהי התשובה לדבר?
השהייה לא עושה את האיסור,
אבל השהייה,
כאן צריך לומר מה ההבדל בין שני המקרים.
במקרה הראשון הוא נכנס בשידת טבע או מגדל, הוא לא עשה שום מעשה.
כיוון שהוא לא עשה שום מעשה,
זה לף שאין בו מעשה ואין לוקים עליו.
גם אם הוא שואה,
השהייה לא הופכת את מה שהוא לא עשה לכן מעשה,
כיוון ששהייה אצל הנזיר היא לא נחשבת. לעומת זאת, אם הוא נכנס בשגגה, הרי הוא כן עשה מעשה.
הוא עשה מעשה. שגגה זה לא נקרא אונס, שגגה זה נקרא מעשה. כיוון שזה נקרא מעשה,
אז כבר בכל זאת יש מקום לחייב אותו, אלא מה? המעשה היה בשגגה. כאן השהייה לא באה בתור לעשות את האיסור לאיסור,
אלא להחשיב את המעשה כמעשה של מזיד. יש הבדל, מה אנחנו מנסים להבין שהשהייה במקום, אם הוא ממתין ולא תקף בורח,
מה היא עושה?
האם היא עושה איסור או שהיא עושה כוונת זדון?
כדי להחשיב כוונת זדון,
אם זוהי המטרה, כאן אתה תאמר שהשהייה בכל אופן מחייבת.
אז זה באמת הדבר היפה שאותו אנחנו לומדים בדברי הרמב״ם,
הבחנה בין שני דברים. אדם שנכנס בשוגג ואחר כך מתברר לו שהוא לוקה, אם הוא שעה.
אדם שנכנס כאילו בכלל לא על ידי מעשה ובאונס הוציאו את המכסה,
שאז אפילו אם הוא שעה הוא לא לוקה. כי השהייה במקרה של הנזיר לא נחשבת.
לאידך גיסא יש דבר מעניין,
עם מי שלומד את הרמב״ם בצורה מקיפה יותר,
לא רק במסכת נזיר,
אלא בהלכות של טומאת מקדש באמת,
הוא יראה וימצא, וגם זה מצוין פה בדף המקורות, הוא ימצא שלגבי מי שהיה במזיד טימא את עצמו במקדש,
הרמב״ם סובר שהוא לא לוקה. למה הוא לא לוקה? כיוון שהוא לא שעה.
זאת אומרת, שם השעה הוא ירא במזיד, מה אני צריך את השהייה?
התשובה היא שלגבי טומאת מקדש וקודשיו,
השהייה היא עושה את האיסור, כמו שהסברנו בדברינו הקודמים.
כיוון שהאיסור הוא במה שהוא נמצא במקדש, זה לא באיסור שלו על עצמו,
אלא במה שהוא מטמא את המקדש, לגבי הקשר הזה, כדי שהוא ייחשב כקשר אסור שהוא עושה אותו, כאן צריכה להיות שהייה. אם לא היתה שהייה, אין לקשר הזה משמעות, כאילו לא באה לידי ביטוי. ולכן, לגבי עניין של טומאת מקדש וקודשיו,
ההלכה היא שאם הוא אפילו טימא את עצמו במזיד הוא אינו לוקה אם הוא לא שעה במקום, וזוהי ההלכה שמתבארת בהלכות ביאת מקדש כפי שמצוין בדף המקורות. הנה ככן אנחנו פה למדנו מה שלמדנו פה, סוגיה שכשלומדים אותה לפי רש"י ואפילו גם לפי תוספות היא קצת נשמעת אחרת וזוהי דעת הרייבק. כשמשווים לגמרי את הדין של טומאת נזיר לדין של טומאת מקדש בעוד שאצל הרמב״ם אנחנו מוצאים
חילוק שיש לו יסוד והבנה יפה בהבנה של האיסור. תמיד צריך להתבונן בשורש של האיסור, מהו האיסור, האם זה שאני נטמע או בזה שאני מטמא. ויש הבדל, כשאני נטמע, לבין מה שאני מטמא,
האם צריך שיהיה שהייה או לא צריך שיהיה שהייה,
והדברים האלה, אני חושב, ברורים וגם מתקבלים יפה.
נשאר בזה, בעזרת השם.
עש הכול טוב ושלום.
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חברי הכנסת,
