נמצאים בשבוע של יום עצמאות,
ומשום כך ראיתי לנכון לדבר גם עניין הדיומא,
ולא להיות כל כך בסדר הרגיל של הדף היומי,
כי הנושא הזה שלנו, של יום עצמאות, שאנחנו מקיימים אותו באמת כיום חג,
כיום טוב,
גם אומרים את ההלל,
הרי זה דבר שדורש עיון גם מבחינה לימודית,
והלכתית אפילו.
כשאני רוצה ללמוד את הנושא הזה,
כשאנחנו רוצים ללמוד,
אז הסוגיה שאותה כדאי לפתוח כסוגיה ראשונה שיש לעיין בה בעניין הזה,
זה בגמרא במסכת ראש השנה,
בדף י"ח עמוד ב', כפי שגם מצוין בדף המקורות.
שם בגמרא אנחנו מדברים על, יש נושא שנקרא מגילת תענית,
מושג של מגילת תענית. יש דיון בגמרא אם בטלה מגילת תענית או לא בטלה מגילת תענית לאחר חורבן בית המקדש.
מגילת תענית, הכוונה היא למגילה שבה היו, נקבעו
ימים טובים בכל מיני תאריכים בשנה, מכל מיני סיבות,
כפי שעוד מעט נפרט,
ימים שנקבעו כימים טובים. מה זה ימים טובים בישראל?
ימים טובים בישראל זה שלא אומרים את החנון,
שלא מספידים, שלא מטענים בהם,
שגם עושים סעודה,
שהם יושבים לסעודה, שזה נקרא סעודת מצווה.
אם היום הוא יום טוב,
אז כשעושים בו סעודה זו סעודת מצווה. אם היום הוא לא יום טוב, אז אולי זה אפילו לא ראוי לשבת סתם ככה לסעודה.
אלה הדברים שבהם אנחנו בוחנים ולומדים כשאומרים יום טוב, מה פירושו של דבר שהוא יום טוב.
והעניין הזה של מגילת הענית,
יש דיון בגמרא שם בראש השנה אם בטלה מגילת הענית או לא בטלה מגילת הענית.
מפני שבזמן שאמרו,
יש דעה שאומרת,
מאז שחרב הבית,
אז ממילא בטלו שמחות, אפשר לומר, מישראל,
וממילא בטלו גם כל הימים הטובים שנקבעו במגילת תענית, וזו המחלוקת בגמרא, אם בטלה מגילת תענית או לא בטלה.
כפי שהגמרא ממשיכה שם בדף י"ח, בדף י"ט,
בסופו של דבר היא גם מסיקה שזו מחלוקת תנאים, ששתנאים נחלקו בדבר,
תחילה אמוראים, אחר כך תנאים,
ובסופו של דבר ההלכה למעשה, כפי שאנחנו מכירים אותה,
היא שבטלה מגילת תענית, ומשום כך לא מתקיימים ימים טובים לישראל,
מעבר לחגים שלושת רגלים והימים שכתובים בתורה,
אלא לפי שהגמרא אומרת, חנוכה ופורים,
שבגלל פרסום הנס עניינם המיוחד שלהם,
חנוכה ופורים,
נשארו הימים בתוקפם כימים טובים לישראל, לעומת כל הימים האחרים שבטלה מהם מגילת הענית.
אם אנחנו רוצים למשל ללמוד מה הם דוגמה של ימים טובים,
יש כל מיני דוגמאות בגמרא ויש בזה דוגמאות מגוונות.
למשל, הגמרא פה למשל מספרת לנו שבשלושה בתשרי בטלה אדקרתא מן שטריה.
יש כאן איזה מין סיפור שהיה הזמן שכתבו בשטרות היו מזכירים שם שמיים.
בהתחלה גזרו שלא להזכיר שם שמיים, אחר כך באו ואמרו שהתקינו שיהיו מזכירים שם שמיים בשטרות,
אבל היו כותבים בשטרות.
אבל כיוון שזה קרה שכתבו שם שמים בשטרות ובאו חכמים ושמעו שאמרו שלמחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, זו באמת דוגמה מעניינת שרק בשביל דבר כזה, שחכמים ראו שמזה שכותבים שם שמים על השטרות יוצא מזה תקלה,
מפני שאחר כך כשפורעים את החוב מה עושים עם השטר? קורעים אותו ומשליכים אותו לארץ ואז יושא שם שמים מתחלל.
התקינו שלא יכתבו יותר שם שמים בשטרות. דבר מעניין.
ואנחנו יודעים, כותבים תמיד בסייעתא דשמיא או ברוך השם,
ולא מזכירים שם שמים ממש בגלל אותו עניין.
אז כיוון שאותו יום שהחליטו כתקנה שלא לכתוב יותר שם שמים, עשו אותו יום טוב.
זה היה דוגמה אפילו של יום טוב.
ואז אנחנו אומרים שכשהיא בטלה מגילת הענית,
אז אין מקום ליום טוב כזה.
יש דוגמאות אחרות, מי שיעיין בגמרא לפי המקורות ימצא אותן,
אבל הנקודה העיקרית שמעניינת כאן היא שהגמרא בתוך הדברים, כשהיא מביאה את הדוגמה הזו, הגמרא אומרת איזו אמירה מאוד מעניינת, הגמרא אומרת,
כשאנחנו שואלים את עצמנו היום,
האם אפשר לתקן יום טוב,
אז לפי הגמרא,
הגמרא אומרת שאם בטלה מגילת העני,
הגמרא אומרת, אם בטלה קמיית בתול,
לאחרונה את המוסיפים?
אם אתה תגיד, הימים שהיו כבר, שהתקינו אותם כימים טובים, ויש עוד דוגמאות אחרות,
אז ימים אחרים יבואו ויוסיפו היום? זאת אומרת, הגמרא אומרת כדבר פשוט,
שאי-אפשר בזמן הזה, לאחר חורבן הבית,
לתקן ימים טובים.
וזו שאלה שנשאל ודן עליה, אני ציינתי אותו בדף המקורות,
תשובות של חת"ם סופר,
שהוא עסק בעניין הזה,
אגב,
דיון על יום שהיה הצלה בקהילה, הוא היה מבני משפחתו מן העיר פרנקפורט באשכנז, בגרמניה, מה שנקרא.
היה להם יום כף אדר שהיה יום של הצלה של איזה אירוע שהיה, שהיהודים ניצלו וקבעו אותו כיום טוב.
ואז הוא שואל שאלה ודן בשאלה, איך אפשר היה,
או איך באמת, האם באמת צריך לקיים את היום הזה כיום טוב, בשעה שהגמרא אומרת במסכת ראש השנה, מה שאמרנו מקודם,
שכיוון שבטלה מגילת העני אז ממילא כבר אין מקום לתקן ימים אחרים.
זו באמת שאלה שהטרידה אותו מאוד. מה הטריד את החתם סופר?
הטריד אותו, האם מן הראוי
שהוא ישב לסעודה? הוא באמת עסק בעניין מההיבט הפשוט הזה.
לשבת בסעודה ביום סתם ככה, סתם יום של חול,
לשבת בסעודה ולקרוא לה סעודת מצווה זה דבר שהוא לא מובן מאליו אצל החתם סופר שיהיה דבר כזה, וממילא הוא לכן שואל האם זה דבר ראוי,
ואז הוא דן ומעריך ומפלפל בכל הדיון של הסוגיה שכרגע הזכרנו, והוא מחדש חידוש מעניין.
הוא רוצה לומר, בסופו של דבר,
שמה שבטלה מגילת תענית זה נוגע רק לדברים שהם כלליים,
כלל-ישראליים,
שנוגעים רק לדברים שקשורים לבית-המקדש כדברים הנזכרים שם בגמרא,
או בדברים שהם באמת כלל-ישראליים.
כלל-ישראליים, דווקא לגביהם בטלה מגילת תענית,
ודווקא לגביהם לא שייך שיהיה תיקון של יום שהוא מבחינת משהו בעל ערך כללי לעם ישראל.
ומשום כך, אותו יום כ"הדר, שהיה יום מיוחד באותה קהילה של החת"ם סופר,
הוא אומר: זה יום של שמחה בתוך הגלות.
להפך, הוא אומר, כך הוא אומר, שנישאים יהודים בתוך הגלות והקדוש-ברוך-הוא עוזר להם מפעם לפעם, פעם פה ופעם שם.
ויש הצלה ליהודים, כפי שהיו,
היו הרבה צרות והרבה פורענויות, אבל מצד שני מפעם לפעם יש גם איזושהי הצלה או נס,
שקהילה נצלה והיה על זה שמחה גדולה, הוא אומר, להפך, צריך להראות שאנחנו שמחים בגלות שהקדוש ברוך הוא לא מאס, וכמו שאומרים, לא מאסתים, לא גאלתים אף בהיותם בארץ זאת ניכר.
זאת אומרת שגם כשנמצאים במקומות קשים יש השגחה,
יש הצלה של הקדוש ברוך הוא, ועל זו השמחה.
אני יוצא מכאן שהחתם סופר סובר, וזה באמת די ברור בתוך דבריו שהשמחה שמותרת הייתה לפי דעתו ביום הזה שהוא דיבר,
זה כמו איזה מין שמחה של גלות.
וכשיש שמחה של גלות,
אז ממילא
זה מותר ולא יהיה על זה הגדר של מגילה, האיסור של
לא לקבוע ימים טובים כיוון שבטלה מגילת העני.
וכמובן, כשאנחנו לומדים את הסוגיה הזו ורואים אותה,
אז זה באמת דבר שצריך עיון. אם כן, אנחנו, כשמתקנים היום את יום עצמאות כיום טוב,
אנחנו בעצם קובעים יום טוב שהוא כן בעל ערך כללי.
זו בעצם הנקודה העיקרית ביום עצמאות, שזה לא יום של איזו הצלה של איזו קהילה נידחת בגולה באיזשהו מקום, אלא דווקא להפך, אנחנו נוגעים בדיוק ביסוד העניין שמדובר בארץ-ישראל,
שהוקמה מדינת ישראל,
שזה נוגע ליהודים בארץ-ישראל, שמקיימים פה דבר שהוא חדש, שהוא נוגע לכלל ישראל.
כאן היכולת שלנו לקבוע יום תואר היא דבר שצריך לימוד ובירור, ואולי הייתי אומר
כוח גדול וסמכות גדולה.
ומשום כך באמת הכוח של הרבנות הראשית אפילו בשנים הראשונות של המדינה ודווקא אז היה כוח כל כך גדול שראו גדולי ישראל את העניין הזה ואמרו על מדינת ישראל שהיא ראשית צמיחת גאולתנו.
למה אנחנו צריכים להגיד ראשית צמיחת גאולתנו?
סתם ככה היה הדבר היפה.
אם היה סתם דבר יפה וטוב אז אולי בטלה מגילת ענית,
איך אתה יכול ללכת לתקן תקנה כזו ולקבוע יום טוב. אבל משום כך, דווקא כשזה ראשית תמיכת גאולתנו,
יש כאן איזושהי החלטה מאוד אמיצה שאומרת שאותו רעיון של ביטול מגילה תענית הגיע כאן לאיזושהי תפנית,
שיש לנו כבר, דווקא משום כך שישנה ההצלה והישועה הגדולה בארץ ישראל,
זה מראה לנו שיש כאן איזשהו מקום כבא מועד.
יש כאן יסוד של התחלתא דגאולה,
יש כאן יסוד של ראשית צמיחת גאולתנו וממילא זה להפך אומר לנו כאילו הגיע סדר חדש שמאפשר לנו לקבוע ימים טובים חדשים הנוגעים לכלל ישראל.
ההכרחיות הזו
לקבוע את היום
כיום מצד כלל ישראל קשור באותו עניין, כי כשאנחנו בדרך כלל קובעים, אומרים שיום עצמאות נקבע כיום טוב,
אנחנו רואים בעל כורחנו גם שאנחנו מבינים שזה עניין של כלל ישראל. מה הראיה?
אנחנו אומרים שיגידו הלל.
נגיד הלל.
מה אומרים הלל? על כל העניין של ההתחדשות של מדינת ישראל, על ההצלה מהמלחמות וכל מה שעבר עלינו ועובר עלינו עד היום,
אנחנו אומרים הלל וזה בסדר.
אבל לגבי אמירת הלל הזו, זו גמרא אחרת.
זו גמרא שדנה בדבר על אמירת הלל על הצלה מצרה.
זוהי גמרא בהמסכת פסחים בדף קי"ז עמוד א',
שם אנחנו אומרים שנביאים שבישראל תיקנו להם שיאמרו הלל על כל צרה וצרה שלא תבוא,
שכשנגאלים מן הצרה אומרים את ההלל.
וזו באמת מצוות אמירת ההלל לומר אותה
לא מצד קדושת היום, כמו שאנחנו אומרים בחגים,
אלא מצד ההצלה מן הצרה.
ושוב, זו לכאורה גמרא פשוטה שאומרת את זה.
אבל כשאנחנו לומדים בדבריה הראשונים אנחנו מגלים שאמירת ההלל, שוב,
היא לא אמירה שהיא נאמרת על כל הצלה של צרה. סתם בן אדם שהוא ניצל מצרה הוא לא אומר את ההלל.
האדם יחיד יכול להודות, צריך להודות כמובן, על ידי ברכת הגומל, על ידי הבאת קורבן תודה במקדש.
יש כל מיני דברים שאדם מחויב להודות,
והוא הדין כשמדובר על קהילה, אפילו קהילה, ציבור
שיש לו איזושהי הצלה משותפת,
אבל לא כל דבר של הצלה אפילו של ציבור זה מצדיק אמירת הלל.
אם אמרנו והזכרנו מקודם את החת"ם סופר הוא בכלל לא מעלה על דעתו שיאמרו הלל שם, כי לא שייך להגיד הלל, כי הראשונים מסבירים,
וזה נזכר בדברי תוספות רבנו יונה במסכת ברכות,
כפי שמצוין פה בדף המקורות,
שלא אומרים הלל אלא על הצלה של כלל ישראל.
זאת אומרת שיש הצלה של כלל, אמירת ההלל כשעליה נאמר שאומרים אותה,
זה רק על הצלה של כלל ישראל.
זאת אומרת שכשאנחנו באים להגיד,
זה יוצא כנראה כמו שדבר מעניין, אילו היינו הרי באים קודם מצד העניין של יום טוב,
אילו זו הייתה שאלה של הצלה של איזה קהילה בגלות, היה יותר קל להסביר למה אנחנו עושים אותו יום טוב.
לעומת זאת, לגבי העניין של אמירת ההלל,
כדי שיהיה לנו דין של אמירת הלל או חיוב ומצווה לומר הלל, אנחנו צריכים להגיד להפך,
שזה עניין כללי שנוגע לכלל ישראל.
זאת אומרת, שהבנתנו את יום עצמאות וכל אשר קשור אליו מבחינת מה שעובר על עם ישראל פה, בארץ-ישראל, במדינת ישראל,
זה עניין כללי, וזה נכון, כי כל מה שקשור לעם ישראל הנמצא בארץ-ישראל,
זהו המושג של כלל ישראל.
ומשום כך שייך באמת לומר הלל על ההצלה ועל הישועה ועל כל הדברים
הדברים הגדולים שיראו אותנו מכוח העניין הזה של מדינת ישראל.
אבל ליה נותנת, כמו שאמרנו, אם זה עניין כללי,
אז אנחנו צריכים גם להחליט שזה ראשית צמיחת גולתנו כדי שנוכל לקבוע אותו כיום טוב,
כי כדי לקבוע יום טוב זה לא הדבר המובן מאליו שאפשר לעשות לכלל ישראל.
זאת אומרת שההכרעה פה היא הכרעה מאוד אמיצה, כך אני רגיל לומר.
זה לא הדבר המובן מאליו שקובעים יום טוב וגם כשאומרים הלל.
זוהי הכרעה אמיצה של ראייה גדולה ועמוקה של כל העובר עלינו,
ואנחנו לא בכדי קוראים לזה ראשית צמיחת גאולתנו, כי באמת יש סימנים רבים שמדברים על כל המציאות שלנו, של קיבוץ גלויות ושלטון יהודי בארץ-ישראל.
אנחנו בהחלט יכולים לראות אותו כסימנים של התחלתא דגאולה, גם לפי המקורות, כפי שמופיעים אצל הרמב"ם ועוד קודם לכן בגמרא.
כל מה שיש לנו גם לקוות, שהדברים, בעזרת השם,
יימשכו ויגיעו להשלמתם בעזרת השם, שנזכה לכך,
ובלי ייסורים, שלא יהיו כל כך הרבה ייסורים בדרך.
זו תקוותנו שהשמחה תהיה באמת שלמה.
וזה הלימוד, ושבעזרת השם יהיה באמת חג שמח.
