יודעים את השיעור הרגיל אבל בנושא שהוא עדיין לא בדרך הרגילה בלימוד של הדף היומי אלא בכל אופן כיוון שהימים הם ימים מיוחדים.
הימים הם אחרי הפסח, זה הימים של ימי ספירת העומר ואלה ימים שיש בהם את הערך שלהם ומצוות העומר היא המצווה, מצוות ספירת העומר היא המצווה שיש לנו עכשיו, הולכים ואנחנו איתה כברת דרך
למשך הימים הבאים,
כמו שאנחנו אומרים, מיציאת מצרים ועד עצרת, זאת אומרת עד מתן תורה.
אז על המצווה הזו ראיתי, אני חשבתי שכדאי ללמוד אותה קצת, גם כן בדרך העיון המקובלת עלינו בשיעורים שלנו.
והסוגיות בגמרא, כמובן כל דבר מתחיל מן הגמרא,
מאיזושהי סוגיה, כאן הרי בתורה אנחנו לומדים,
אומרים, קוראים, וספרתם לכם ממוחרת השבת,
מיום אברכם את עומר התנופה.
והמצווה הזו היא מצווה שנלמדת בעיקרה במסכת מנחות בדף ס"ה עמוד,
הגמרא נלמדת מדף ס"ה עמוד ב'
ועד ס"ו עמוד א', שם אנחנו מוצאים את הגמרא שעוסקת במצוות ספירת העומר.
יש לנו באמת כמה שאלות שעומדות לדיון וממילא ללימוד ולהבנה שאנחנו לומדים את המצווה הזו.
למשל, השאלה הראשונה שאותה אנחנו לומדים ודנים בה,
האם זו מצווה שנוהגת חיובה מן התורה או חיובה מדרבנן?
ומה המקורות לכך?
המקורות לכך, קודם כול, הן באמת מן הגמרא.
הגמרא בעצמה, במסכת מנחות,
בסוף הסוגיה, בדף ס"ו עמוד א',
כתוב שם שהמימר מני יומי ולא מני שבועי. אנחנו יודעים שמן התורה צריך לספור גם ימים וגם שבועות.
סופרים, וכך אנחנו באמת אומרים, שהם שבוע אחד ויום אחד, כך אנחנו רגילים לומר,
כדוגמה,
כדוגמה לדבר.
והמימר פה אומר בגמרא שהמצווה היא לספור ימים ולא לספור, די לנו לספור ימים ולא לספור שבועות.
והכוונה היא, וההסבר לכך הוא,
משום שזה זכר למקדש.
זאת אומרת, המצווה היא, הוא קורא לזה זכר למקדש, דהיינו, בזמן שהמקדש קיים המצווה מתקיימת מן התורה,
אבל בזמן שאין המקדש קיים המצווה היא רק מדרבנן.
כך הוא לומד. כאילו כל העניין הוא דווקא כשיש את העומר,
שסופרים לעומר, עד שביום אביכם את אומר התנופה,
שבע שבתות תמימות תהיינה,
עד ממחרת השבת השביעית יספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה להשם" מנחה חדשה, יש לנו גם את קורבן שתי הלחם בחג השבועות,
יש לנו גם את הביקורים שמביאים בחג השבועות.
ממילא זה העניין שזה בזמן שהמקדש קיים,
אבל בזמן שאין המקדש קיים,
אז המצווה היא רק מדרבנן, ככה אומר המימר בגמרא.
ועכשיו, רוב הפוסקים, צריך לדעת,
או הרבה פוסקים בוודאי אומרים שדעת הגמרא הזו היא הדעה ההלכתית המקובלת,
שהמצווה של ספירת העומר בזמן הזה היא רק מדרבנן,
ואף על פי, ככה הם מסבירים,
ואף על פי שאנחנו באמת סופרים גם את הימים וגם את השבועות,
אז הפירוש הוא שאנחנו סוברים, כמו הדעות האחרות בגמרא שם,
שאף על פי שזה זכר למקדש,
בכל זאת אמרו שלקיים את הזכר למקדש גם בימים וגם בשבועות. זאת אומרת, אין מחלוקת עם מי שאמר רק לספור ימים לדין עצמו,
אם זה מצווה מדאורייתא או מדרבנן.
המצווה כאילו מוסכמת על כולם שהיא רק מצווה מדרבנן.
אבל המורים האחרים חולקים וסוברים שיש גם מצד הזכר למקדש, גם כשזה רק זכר למקדש,
סופרים גם את הימים וגם את השבועות.
זו דעה, כמו שאמרתי, של רבים מן הפוסקים.
לעומת זאת, דעת הרמב"ם מבוערת אחרת.
הרמב"ם פוסק במפורש בהלכות שאותן הוא כותב על העניין של ספירת העומר,
שהמצווה הזו נוהגת בכל מקום ובכל זמן.
בכל זמן פירושו של דבר, בין בזמן שבית-המקדש קיים ובין בזמן שאין בית-המקדש קיים.
ולכן יוצא לפי דעתו מפורש שהמצווה, גם בזמן הזה, זו מצווה מן התורה.
לפי דעתו מתברר לנו שזו מצווה מן התורה, וייתכן שהוא מסביר בגמרא שבזה נחלקו.
מי שסובר שצריך לספור גם ימים וגם שבועות, גם בזמן הזה,
הרי זה מפני שהוא סובר שהמצווה היא באמת מן התורה,
שלא כמו המימר שאמר שהמצווה היא רק לספור ימים, כי זה זכר למקדש.
אין הלכה כמימר, אלא הלכה כדעות האמוראים האחרות,
וממילא יוצא מזה שהמצווה גם בזמן הזה היא מצווה דאורייתא.
אז קודם כול, זו ידיעה אחת חשובה שצריך לדעת, שהמצווה של ספירת העומר, גם בזמן הזה יש לנו אפשרות לקיים מצווה דאורייתא.
אני אבל חושב שכשלומדים את הסוגיה הזו,
זה מביא אותנו בעצם לעיון נוסף למהות המצווה.
כי אם,
כמו שהרמב"ם אומר,
המצווה היא מדאורייתא גם בזמן הזה,
זאת אומרת שזה לא קשור באופן מיוחד למשהו מעשי שצריך לעשות, דהיינו,
מיום אביאכם את עומר התנופה ועד לזמן שמקריבים את הביכורים או את שתי הלחם בחג השבועות,
אלא זה משהו שמלמד על החשיבות של הימים
מצד עצמם.
הימים האלה, אני רגיל לומר, הם כאילו איזה מין
סוג של חול המועד כזה בין פסח לעצרת,
שאנחנו מחשיבים את הימים האלה כימים מיוחדים,
שעל ידי הספירה אנחנו מבטאים את החשיבות שלהם כימים שהם אינם ימים באמת שבשגרה,
אינם ימים רגילים. וזה נכון גם בזמן שאין בית-המקדש קיים.
כמו שכל החגים,
מקראי קודש,
פרשת ספירת העומר נזכרת בתוך פרשת המועדים.
כמו שכל המועדים הם
ימים טובים
שחלים אצלנו בזמן הזה גם מן התורה,
גם ימי העומר הם ימים שיש להם את החשיבות המיוחדת מן התורה גם לגבינו, אף-על-פי שאין בית-המקדש קיים.
אבל הנקודה, אם כן, המחודשת היא שהימים מצד עצמם הם ימים חשובים שיש להם באמת איזושהי ייחודיות.
ומכאן,
אם באים ולומדים את הדבר, וכפי שאנחנו רגילים ללמוד בצורה עיונית,
יש למשל כל מיני שאלות שנדונו על-ידי
הפוסקים לגבי מצוות ספירת העומר.
יש כל מיני שאלות,
אבל ניקח לדוגמה את דברי התוספות.
תוספות בדף ס"ה עמוד ב', בדף המקורות אנחנו
נותנים את המקורות האלה,
בדף ס"ה עמוד ב', תוספות, למשל,
שואלים שאלה:
למה מברכים על ספירת העומר ולא מברכים, למשל,
על ספירה שאישה נידה או זבה סופרת שבעה נקיים, כפי שאנחנו יודעים.
לכאורה גם היא צריכה לברך,
לכאורה הייתה צריכה לברך,
מפני שזו מצווה לקיים את הספירה.
אז ממילא אם זו מצווה, אז כמו שזו מצווה, גם זו מצווה.
באות התוספות
ומתרצות ששם לא שייך ברכה,
וזו שאלה: למה לא אמרו שגם היא צריכה לברך?
אומרים התוספות שלא שייך בברכה,
כיוון שסותרת דאי חזיא אפילו בשבי צתרא. זאת אומרת, יש כאילו חשש שהיא מתחילה לספור,
ומי אמר שהמצווה הזאת תתקיים?
כי אולי באמצע הימים יתברר שהימים אינם ימים נקיים, כפי שאנחנו קוראים להם,
ואז ממילא הספירה כאילו לא תתקיים,
מצוות הספירה לא תתקיים.
אז כיוון שיש חשש אפשרי,
סביר נקרא לזה שמצוות הספירה לא תתקיים,
לכן מראש אמרו שלא מברכת.
הדבר המעניין פה בתוספות האלה הוא עצם ההשוואה בין העניין הזה של ספירת העומר לספירת הזווה,
כי לכאורה יכולתי לומר מה זה שייך אחד לשני.
זו בעצם, נראה לי, ההבנה של
מפרשים אחרים.
זאת אומרת, תוספות לכאורה תופסים
שספירת העומר זה כמו ספירת הזווה,
דהיינו מבחינת חשיבות המצווה.
ואז, מה זה ספירת הזווה?
ספירת הזבה זה לא שהימים האלה הם ימים מיוחדים,
אלא העניין הוא באמת רק הידיעה שצריך לדעת על הימים האלה, שהם שבעה ימים נקיים.
אז כמו שצריכים לדעת על הימים האלה, שהם נקיים,
איך אנחנו יודעים על כך בהקפדה,
על-ידי זה שהיא סופרת,
האישה סופרת.
ובכן, באותה מידה גם ספירת העומר.
איך אנחנו כאילו יודעים מתי צריך להביא את שתי הלחם בחג השבועות?
על-ידי זה שסופרים את הספירה שמתחילה בלמחרת הפסח.
אבל זה כאילו משהו, אפשר לקרוא לזה ספירה בעלת משמעות טכנית.
ככה אפשר בעצם להבין את הגדר של ספירת העומר לפי תוספות.
אם אנחנו נלך לפי מה שאמרנו קודם,
אז אנחנו נגיד את זה בכלל לעניין אחר.
הספירה של הזבה היא באמת רק עניין טכני,
כיוון שהיא רק עניין טכני כדי לדעת באופן מדויק את הימים,
אז לכן באמת לא צריך לברך, כי על דבר טכני כזה אין לו ערך
עצמי של מצווה.
אבל זה לא דומה לספירת העומר, שכפי שאמרנו,
יש לזה ערך עצמי של ימים מיוחדים שבהם באה לידי ביטוי חשיבות הימים שבין פסח לעצרת,
או את הימים האלה, איך אנחנו מבליטים,
איך אנחנו מדגישים את הימים האלה ונותנים להם ביטוי, על-ידי הספירה.
ממילא הספירה הופכת להיות בעלת ערך של מצווה עצמית,
ולא רק בשביל משהו כמו הכשר מצווה כזה,
רק כדי לדעת,
זה לא עניין טכני.
ומזה מסתעפים הרבה דברים שנדונים פה, שוב, כפי שאמרתי, על ידי הפוסקים.
כי למשל, ידועה השאלה
מתי סופרים את ספירת העומר.
האם ספירת העומר צריך, מתי סופרים? אנחנו יודעים שצריך לספור בערב,
אנחנו סופרים בערב, ומה אם לא סופר בערב? סופר ביום.
עכשיו התוספות בדף ס"ו מביאות לנו פה שוב דעה של בעל הלכות גדולות,
אשר סבר שהוא ראה לנכון לחדש שגם אם לא סופר בערב, סופר ביום.
וזה לא מובן מאליו. למה זה לא מובן מאליו? כי אם הספירה היא
קצת עם משמעות,
כפי שקראתי לה,
משמעות טכנית יותר,
אז צריך לספור בתחילת היום.
הוא אפילו אומר שהיה ראוי לספור אולי אפילו לפני היום, ככה אומר בעל הלכות גדולות,
חידוש גדול מאוד,
כי אנחנו צריכים לקחת את היום הזה, כשהוא מתחיל, ולספור אותו,
כמו באמת אישה שסופרת את הימים כל פעם,
מן השקיעה ואילך.
יש בזה, לוקחים את היום בשלמותו, אבל לספור את היום.
אבל אם אנחנו מצד שני,
העניין הוא להדגיש שיש יום מיוחד מצד חשיבות היום.
זה נכון שאנחנו מתחילים בלילה,
אבל באותה מידה גם אפשר היה לספור ביום.
אבל דוגמה לדבר בצורה נוספת: יש שאלה, שתי שאלות בפוסקים שנדונים אפילו במשנה ברורה.
למשל, האם הספירה צריכה להיות דווקא בפה?
יכולה להיות אפילו בלב.
מחשבה. שאלה מעניינת.
אם לכאורה הרעיון הוא לספור במובן הזה באופן טכני כזה,
אז לכאורה הספירה בלב גם היתה מועילה,
והיא היתה מועילה אפילו, צריך לדעת,
אפילו על-ידי, בוודאי שאם זה בלב מועיל,
אז זה היה מועיל על-ידי "שומע כעונה".
"שומע כעונה" פירושו של דבר, אנחנו הרבה דברים.
בתפילה אנחנו אומרים "שומע כעונה",
בברכת המזון "שומע כעונה", בהלל "שומע כעונה",
בקידוש "שומע כעונה",
בספירת העומר, האם גם אומרים "שומע כעונה"?
בדברי הפוסקים,
אפילו במשנה ברורה כדאי לעיין בדברים האלה,
נזכרת מחלוקת: האם אפשר לספור את ספירת העומר על-ידי זה שאנחנו רגילים לומר שלא,
מפני שאנחנו הולכים, לפי הדעה, שהיא יותר,
נקרא לזה, מחמירה או דורשת יותר, למעשה. אבל יש כאלה שסברו שספירת העומר אפשר לעשות גם על-ידי שומע כעונה,
ולכאורה למה לא?
לכאורה למה לא?
ובוודאי שזה נכון אם הספירה היא באמת רק במשמעות הטכנית הזאת,
החיצונית יותר,
שעניינה רק לדעת את הימים.
אם עניינה לדעת את הימים, אז למה שומע קרונה לא יהיה טוב?
אבל אם ההדגשה היא שיש פה איזה ערך מיוחד בזה שאני אומר, היום יום אחד לעומר, היום שני ימים לעומר,
אני בזה מבטא את חשיבות היום לגבי,
נותן ליום הזה איזו משמעות מיוחדת לגבי,
על זה מקבל הדין שלוספרתם לכם,
שזה מצווה לכל אחד ואחד,
זה מקבל משמעות מיוחדת.
משמעות שאיננה רגילה, זה אפילו יוצא שזה שונה מקידוש
ושונה מכל הדברים האחרים שבהם אנחנו יוצאים ידי חובה בדרך של שומע כעונה.
זאת אומרת, מכאן גם ההבנה לדין המיוחד של ספירת העומר, שמקבלת איזה ערך מאוד מיוחד שלא ייעשה לא בלב אלא דווקא בפה,
ולא רק בפה אלא בפה שלך בעצמך,
ולא על-ידי זה שיהיה שומע כעונה, אף על-פי שבדברים רבים אנחנו כן אומרים את זה. אם אני אתן דוגמה לדבר,
איפה אין דין שומע כעונה, למשל?
למשל, בקריאת שמע.
בקריאת שמע אין דין שומע כעונה.
אתה לא יכול לשמוע מישהו שאומר "שמע ישראל" ואתה אומר "שומע". למה לא?
מפני שבקריאת שמע צריך קבלת עול מלכות שמאי.
זה לא האמירה שאומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
אלא זה קבלת עול מלכות שמים.
קבלת עול מלכות שמים לא שייכה להיות על-ידי שומע כהונז. אתה בעצמך צריך לקבל עול מלכות שמים.
אותו דבר גם ספירת העומר. לפי זה,
בדומה לזה,
יש בה איזשהו ערך, שכשאתה אומר היום כך וכך לעומר אתה נותן ביטוי מיוחד למשמעות של היום הזה מבחינתך.
אז זה כאילו איזה מין מצווה שמוטלת על הגוף של כל אחד ואחד לתת את הביטוי ליום הזה.
ולכן, מבחינה זו זה לא רק אמירה,
זה משהו יותר מזה,
ולכן לא מועיל בזה שומע קונה. מעניין, בדברי הפוסקים הדברים האלה מובאים. אז אלה השאלות שנדונות בדברי הפוסקים:
למה בכלל מברכים?
מה הדין אם לא בירך בלילה, אם אברך גם ביום?
אם לא ספר יום אחד, אם הוא מברך,
אנחנו יודעים שהדעה המקובלת אצלנו היא שמי ששכח יום אחד אז לא מברך
אחר כך, בימים הבאים.
אבל אנחנו גם יודעים שהרבה מן הפוסקים טמאו על כך,
כי הם אמרו שהם לא מבינים למה.
כי באמת לא הספירה כספירה העיקר, העיקר, כל יום הוא בעל ערך
חשוב מצד עצמו.
אבל "הלכה בשולחן ערוך" נפסקה ככה מתוך התחשבות
באותן דעות שכן הבינו בדרך הזאת.
וכן הלאה, המחלוקות שנדונות לגבי שומע כהונה, ועוד יש כל מיני שאלות אחרות,
שחלקן גם מסומנות בדף המקורות שלנו, ומי שילמד יותר,
בוודאי שיחכים גם יותר וימצא את הדברים האלה כתובים על ידי הבנת
הדעות השונות, כפי שמפורטות בדברי הפוסקים.
עידר תביל גבור.
