שלום. כפי שאמרנו בשיעור הקודם אנחנו ניתן עכשיו שיעור נוסף
שקשור לימי הפסח, חג הפסח שאנחנו
נמצאים בו.
זה הדבר העיקרי שעומד לנו עכשיו על סדר היום, הדבר המרכזי נגיד שעומד על סדר היום.
ובלימוד חשבתי שיהיה עניין לברר לעצמנו פה משהו שקשור למצווה של אכילת מצה.
מצוות אכילת מצה היא מצווה מרכזית.
אנחנו יודעים, המרכזיות שלה בחג היא בזה שאנחנו קוראים, זה מעניין, נקודה מעניינת,
אנחנו קוראים לפסח פסח.
זה באמת על שם קורבן פסח.
אבל בתורה החג הזה נקרא תמיד חג המצות.
מבחינת התורה, התורה כאילו אומרת,
תמיד קוראת לחג הזה חג המצות.
ואנחנו יודעים שיש מצוות אכילת מצה.
המצווה העיקרית של אכילת המצה אנחנו יודעים היא בליל הסדר.
בליל הסדר יש מצוות אכילת מצה וזה דבר ברור.
מעיקר הדין כידוע אכילת המצה והמרור נאמר על מצות ומרורים יאכלו זה נאמר ביחד עם קורבן פסח ולדאבוננו עוד לא זכינו לקיים את מצוות קורבן פסח.
ממילא כשאומרים כשאין קורבן פסח אז אולי גם אין מצוות מצה ומרור.
אז באמת לגבי מצוות המרור אנחנו יודעים
שהיא מצוותה בזמן הזה רק מדרבנן,
אבל לגבי המצה יש דרשה שאומרת שבערב תאכלו מצות,
הכתוב קבעו חובה, דהיינו גם
בזמן שאין בית המקדש קיים ולא מקריבים קורבן פסח,
בכל זאת יש מצווה לאכול את המצה וזוהי קיום מצוות אכילת מצה המיוחדת לליל הסדר.
אבל השאלה ממשיכה ונשאלת,
כפי שאמרנו, כיוון שהחג נקרא חג המצות,
האם
אין מקום להבין שבמשך כל ימי החג
אולי מקיימים מצווה או יש מצווה לאכול מצות?
כשמאיינים בדבר באמת רואים שגם הנושא הזה הוא נושא שנדון על ידי הראשונים בעקבות דברי הגמרא,
אבל גם על ידי הראשונים וגם על ידי הפוסקים הלכה למעשה.
אנחנו יודעים למשל בסוכות.
בסוכות אנחנו יודעים שיש מצווה חיובית
לשבת בסוכה, לאכול כזית בסוכה.
זה באמת דומה לחיוב שישנו בליל הסדר, לאכול כזית מצה.
אבל בסוכות אנחנו אומרים שיש מצווה בשיחות השבות שבעת ימים,
כל שבעת הימים.
ואיך אנחנו רואים שזו מצווה?
זה לא רק איזה דין שאסור לאכול בחוץ.
זה נכון שאסור לאכול בחוץ בחג הסוכות,
אבל אנחנו אומרים שכשיושבים בסוכה מקיימים מצווה, ומה הראיה?
הראיה שאנחנו כל פעם כשנכנסים לסוכה ויושבים בקביעות לאכול בעיקר,
אנחנו אומרים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשב בסוכה. זאת אומרת, אנחנו מציגים את זה כמצווה שאנחנו מקיימים.
וכאן לכאורה יש מקום לשאול,
האם גם במצע זה אותו דבר? ואולי כן, ואם לא, אז למה לא?
הגמרא בעצמה מדברת על הנושא הזה בדף ק״ק,
ק״ק בפרק בהרבה צרכים,
שם אנחנו באמת מגלים את העניין הזה שהגמרא דורשת, כידוע רוב הפסוקים מדברים על שבעת ימים שתאכל מצות, פסוק אחד מדבר בפרשת ראה על ששת ימים שתאכלו מצות, זה כאילו אם שישה למה שבעה ואם שבעה למה שישה,
אז הגמרא אומרת שהיות שכולם היו בכלל,
כיוון שנאמר פעם אחת שיששת ימים זה בא ללמד על הכל שאין מצווה רק
הוציא את היום השביעי כיוון שזה הוציא את יום השביעי זה הוציא את כל הימים
ומה שנשאר כגדר חובת אכילת מצה זה רק באמת בלילה הראשון או ליל הסדר הלילה המיוחד הזה שבו מקיימים בוודאי את המצווה של אכילת מצה.
אבל אף על פי כן אחרי כל הדברים האלה יש מן הראשונים שמסבירים
ואומרים שגם במצוות מצה יש מצווה לאכול כל שבעה.
אומנם לא מצווה חיובית,
דהיינו חיוב יש רק בלילה הראשון,
אבל בשאר הימים אם אתה אוכל זו מצווה.
זאת אומרת זה לא איזה דבר של רשות כי אני רעב ואני אוכל מצה כי אני לא יכול לאכול חמץ,
אלא כשאתה אוכל מצה אתה מקיים מצוות מצה.
זה גם הסיבה,
נראה לי שיש הרבה יהודים טובים שמקפידים לאכול כל ימות החג מצה שמורה,
כי אם זה מצווה,
אם אתה מקיים מצווה, באותה מתכונת שאתה מקיים את המצווה החיובית בליל הסדר,
תקיים אותה בכל הימים על ידי מצה שמורה.
זה מסביר את העניין.
כמובן שיש בזה מחלוקת.
הדברים האלה באים לידי ביטוי בדברי ראשונים, כפי שאמרתי.
אחד הראשונים המעניינים שמזכירים את הדבר הזה,
זה תשובת הראש.
יש תשובת הראש על העניין הזה בדף המקורות, סיימתי אותו.
הוא מקשר את זה בשם הגאונים לנושא מעניין לא פחות.
אנחנו הרי יודעים שבחול המועד ישנה שאלה אם מניחים תפילין בחול המועד או לא מניחים תפילין בחול המועד.
ורגילים אנחנו לומר למה לא מניחים תפילין בשבת ולמה לא מניחים תפילין ביום טוב,
אז אנחנו אומרים בגלל שכל התפילין זה אות,
אות היא שאנחנו שמים על ראשינו ועל ידינו אות על ידך,
אז את האות הזה איננו שמים בשעה שיש את השבת ואת החגים,
שהם מבחינת אות, הם עצמם נותנים לנו איזה אות
אחר, איזה אות, אות של ימי החגים והשבתות.
ואז נשאלת השאלה על חול המועד.
בחול המועד יש בדברי הפוסקים דעות שהדברים באים לידי ביטוי בהלכה בפירוש,
ויש עוד כאלה שנוהגים בזה, בעיקר האשכנזים
היו נוהגים על פי הרמ"א,
להניח תפילין בחול המועד. צריך לדעת את זה.
כיוון שחול המועד זה בכל זאת לא חג מלא,
כיוון שזה לא חג מלא, הזכורה מניחים תפילין.
אנחנו יודעים שגברה הדעה בעיקר בארץ ישראל לקבל את דעת המחבר וגם אם אין את דעת אחרים שתמכו בעניין הזה שלא להניח תפילין בימי חול המועד.
על מה אנחנו באמת סומכים?
הראש מדבר על זה בתשובה והראש אומר שכדי להבין שלא להניח תפילין בחול המועד,
היות שזה יום בסופו של דבר שהוא לא לגמרי מועד והוא גם במלאכה אי אפשר להגיד שהוא אסור במלאכה. יש מלאכות שאסורות בחול המועד אבל יש מלאכות אחרות.
אנחנו כולנו נוסעים במכוניות ועושים הרבה מלאכות,
אז אין לנו את היכולת לומר זה יום שמושבת ממלאכה לגמרי,
אלא הוא אומר האות של חול המועד זה קיום המצווה שמקיימים בחול המועד.
מהו קיום המצווה בחול המועד סוכות?
זה ברור שבחול המועד סוכות, כפי שאמרנו, הסוכה היא קיום המצווה של חול המועד סוכות,
כי כל שבעת הימים אתה מקיים מצוות סוכה.
לפי זה מתבקשת המסקנה שבפסח יש גם כן איזושהי מצווה ואז ממילא הוא אומר שקיום המצווה שאנחנו עושים בחול המועד פסח שאנחנו אוכלים מצה זאת אומרת הראש מביא את השיטה הזו שאכילת המצה היא באמת
מצווה שמצוותה כל שבעה ולא רק ביום הראשון כמובן שהשואל יבוא וישאל וזו שאלה שאני תמיד עסוק בה אם באמת אנחנו מבינים כך
אז לכאורה בייחוד אנחנו שהרי לא מניחים תפילין בחול המועד זאת אומרת שאנחנו סוברים כמו שהראש אומר שהמצווה היא לאכול מצה כל שבעה למה אנחנו לא מברכים כל יום או כל פעם כשאוכלים מצה כמו בסוכה אשר חדישנו מצוותיו וציוונו הלכת להתמצה
אני חושב שזו שאלה טובה והיה אולי ראוי כן לברך אם אנחנו לא מברכים למעשה נראה לי שאתה אמור בגלל שיש ראשונים אחרים שחולקים על כך שהם הרי סוברים שאין מצווה לאכול כל שבעה אלא רק בלילה הראשון
עצם הדבר שיש מחלוקת
בעניינים של ברכות,
אפשר תמיד לומר ותמיד אנחנו אומרים שספק ברכות להקל וממילא לא מברכים.
אבל בעצם הראייה שלנו את אכילת המצה היא ראייה של אכילת מצווה,
של קיום מצווה.
הדברים האלה באים לידי ביטוי בדף המקורות למצוין,
זה מובא,
כפי שאמרתי, בתשובת הראש,
זה מובא בערוך השולחן, זה מובא בתשובת חתן סופר.
האמת היא שהיום רגילים לייחס את העניין הזה בעיקר לגר"א,
שהדברים האלה נזכרים בשמו בספר שלו "מעשה רב",
ששם מבחינת ההנהגות שלו, שהוא ראה את העניין,
הקפיד לכל מצה כל שבעה לקיים את המצווה הזו.
בעיון נוסף, אם רוצים להתבונן בדבר,
זה באמת אולי צריך קצת להבין אולי את קיום מצוות המצה בכלל.
האם עניין של איסור החמץ בכל שבעת הימים זה רק עניין,
הדגש הוא על האיסור של החמץ,
וממילא אוכלים מצה כי אין לה משהו אחר לאכול נגיד,
או שיש עניין של מצווה חיובית לכל מצה?
כפי שאנחנו יודעים, בלילה הראשון זה ברור שיש חיוב אכילת מצה.
אז החיוב, אנחנו אומרים, הלך מאניה דיאכל אבטנא בערא די מצרים,
זאת אומרת שיש לנו איזו התייחסות לעניין של המצה בצורה חיובית,
כמין תזכורת למצה שאכלו בימי השיעבוד במצרים.
מצד שני אנחנו מכירים את העניין של חיפזון,
שלא יכלו להתמהמה,
שזה עצמו צריך בירור, מה זה לא יכלו להתמהמה.
העניין הזה נושא לדיון יותר ארוך מהמסגרת שלנו עכשיו,
אבל בדיון הזה עצמו אנחנו מגלים באמת שתי פירושים.
פירוש אחד אומר כי לא יכלו להתמהמה,
זאת אומרת שהעיסה לא החמיצה בגלל שהיו
צריכים למהר לגמור לאפות אותה לפי זה העניין שלא יכלו להתמהמה לא צריך לגרום לכך שיהיה מצווה לאכול מצה אלא רק להיזהר מן החמץ שלא יכלו להתמהמה מדובר אחרי הלילה הראשון שבוודאי היה מצווה חיובית הרמב״ן דווקא בפירושו לתורה מסביר לא יכלו להתמהמה פירושו של דבר שהם לא יכלו להתמהמה ולכן הם היו צריכים
זאת אומרת שאף הם היו צריכים למהר עם העיסה ובכל זאת העיסה לא החמיצה זאת אומרת
שהם באמת אסור היה להם להחמיץ, וכאילו היה להם איזשהו נס שהעיסה לא החמיצה.
לפי דעתו אכילת המצה במשך כל הימים היא באמת נראית כמצווה שהייתה מלכתחילה אמורה ללוות אותם לא רק בלילה הראשון,
ליל השימורים של היציאה ממצרים,
אלא כל שבעת הימים.
ולפי זה ניתן להבין שיש פה איזו מצווה חיובית באכילת המצה. זאת אומרת שיש כאן שתי נקודות מבט.
נקודה אחת רואה באכילת המצה במשך שבעת הימים רק מדבר שאין לנו ברירה אלא לאכול מצה כי אי אפשר לאכול חמץ ובמבט שני לראות בכל שבעת הימים את אכילת המצה כמזכרת חיובית על לחם העוני שעליו אנחנו אכלנו במצרים וגם במשמעות של לחם שעונים עליו דברים הרבה לא רק בלילה הראשון אלא בכל הימים וזה הדבר שאני חושב שכדאי להתבונן בו כיוון
שזה יפה להרגיש שבכל שבעת הימים להרגיש ולחוש ואולי ממילא להקפיד לאכול מצה בכל שבעת הימים כמובן קודם כל האכילה של הלילה הראשון ואחר כך גם בכל שבעת הימים יש לנו את הזכות
לקיים את המצווה הזו מצווה מיוחדת של אכילה אכילת מצה זוהי מצווה ולא רק דבר של בלית ברירה אז זהו דבר שכדאי להתבונן בו ויש עוד הרבה דברים לעיין בו אבל אנחנו כאן נסתפק
בדברים האלה וכל המעיין והמוסיף כל המרבה לעיין,
כפי שאנחנו אומרים בהגדה, הרי זה משובח.
אז שוב חג שמח וכשר וכל טוב לכולם.
