טוב, שלום לכולם.
אנחנו בשיעור הרביעי של
הסדרה יסודות האמונה היהודית,
סדרה שעניינה,
אני מניח, סדר גודל של
כ-30 שיעורים, פחות או יותר,
שתפקידה לתת איזשהו מערך שיטתי
במושגי היסוד של האמונה היהודית,
אלוהים, אמונה, תורה ומצוות.
שמענו כבר שלושה שיעורים
שבהם דיברנו על הבנות היסוד,
שתקף נזכיר אותם במשפט, והיום נתקדם הלאה.
אני מזכיר שוב שהסדרה הזו,
כמו שאנחנו פותחים כל שיעור,
היא נועדה למי ששומע או
שומעת את כל השיעורים,
אז אנא מי שלא שמע את השיעורים
הקודמים שישלים וימשיך הלאה.
אנחנו מדברים כל הזמן על
הבנה, לא הייתי אומר מחודשת,
אלא הבנה מזוקחת, הבנה
בהירה יותר במושג האלות.
בניגוד להבנה הפשטנית,
שרואה את האלוהים כישות חיצונית לחיים,
ככוח אריץ או נחמד שנמצא
מחוץ למציאות ומנהל אותה,
אנחנו מדברים עכשיו ונסים
מתוך כתבי הרב קוק, תורת הסוד,
לנסות להבין הבנה בהירה יותר.
כשאנחנו מדברים על אלוהים,
לא שהוא חיצוני למציאות,
אלא אלוהים שמופיע בתוך המציאות.
שלמות אינסוף שמחיה את כל היש.
שאנחנו מזהים את השלמות
הזו דרך ההבטא על חיינו,
דרך ההסתכלות על הקיום
שלנו, שהקיום שלנו יש לו שורש,
הקיום שלנו הוא פועל יוצא
של שלמות שעומדת בבסיסו.
אנחנו נמצאים כל הזמן ברצון לחיות יותר,
מופיעים אינסוף הופעות חיים.
המציאות כולה שמקיפה אותנו,
שקיימת באשליתנו או לא באשליתנו,
אבל היא כל הזמן פושטת צורה ומחליפה צורה,
ממשיכה לאין קץ.
זה בעצם המגע שלנו לאלוהים.
המשפט שאנחנו חוזרים עליו כל שיעור,
ועוד נראה אותו, בעזרת השם, בהמשך,
זה המשפט שהרב קוק מנסח במאמר יסור במרכים,
ששם הוא מתאר, אני מדייק,
לא מגדיר, אנחנו לא מגדירים את אלוהים,
את השלמות אינסוף, חלק מהאינסופיות שלה,
שהיא לא ניתנת להגדרה וקימות,
אלא הרב קוק מתאר במילים כמה שאפשר בהירות,
במה אנחנו מאמינים,
זה משפט שכבר אני מניח
שאתם יודעים אותו בעל פה,
עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אינסוף.
אנחנו מאמינים בכך שישנה אינסופיות שלמות
שעומדת ביסוד המציאות,
שכל מה שנכנס בתוך הלב,
הרי זה ניצוץ, בטל, כן?
לבטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער.
כל מה שנספג בחיים שלנו,
זה עוד כלום לעומת מה שעוד אפשר לספוג,
למה שאפשר עוד לשער,
ומה שראוי לשער אינו עולה כלל
בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת.
וגם מה שאנחנו מדמיינים כאינסוף,
זה עוד אינסוף לעומת מה שזה באמת.
מה אנחנו מנסים לפתוח את עצמנו,
אלא אינסוף במשמעות היותר מוחלטת שלו.
אינסוף, שגם המילה אינסוף
היא רק מילה אילגת וחיוורת,
שמתארת משהו שהוא מעבר למילים.
אינסוף של האינסוף וכו'.
והתודעה הזו, ההבנה הזו,
כמו שמענו, יש לה נגזרות
אדירות ביחס לעמדה הנפשית שלנו,
ביחס כלפי בורא עולם.
אנחנו לא ניצבים מול כוח חיצוני,
שהדרך להתקרב אליו זה לצאת מעצמנו,
לדכא את חיינו, למחוק את העולם הזה,
לנחוק את היצירה, את הרגשות, את הטכנולוגיה,
את כל העולם האנושי
והטבעי שאנחנו חיים בתוכו,
אלא הפוך, לחיות יותר ויותר.
אנחנו מנסים להופיע את השלמות אינסוף,
שמופיעה בכל דבר, בדומם, בצומח, בחי,
בוודאי שבאדם, בוודאי שבעם
ישראל, שעוד נדבר על זה.
והמדיניות שאדם, עובד השם אמור לאמץ לעצמו,
זה מדיניות שכל הזמן ללכת ולהתקדם,
ללכת ולהופיע עוד ועוד זוויות חיים,
להופיע יותר ויותר שלמויות,
להיות מדויק יותר, חכם
יותר, מתוחכם יותר, רגיש יותר,
להופיע את אלוהים.
כשאנחנו ניצבים מול אלוהים,
אנחנו לא ניצבים בעמדה של מחיקה עצמית,
אלא בעמדה של פתיחות.
כשאני אומר למשל את הפסוק,
הנה דוגמה לפסוק שאנחנו
יכולים להבין אותו בשתי ההבנות,
ההבנה, נקרא לזה הראשונית
וההבנה העמוקה יותר,
אומר דוד המלך, אני אבדך
בין עמתך, פיתחת למוסריי.
בהבנה הפשוטה, שוב, שיש
לנו איזה כוח עליון חיצוני לנו,
מה זה אני אבדך בין עמתך?
אני עבד, במשמעות השלילית של הביטוי הזה.
אני חסר עונים, אני כלום, אני תלוי בחסדיו
של איזו ישות חיצונית שרודה בי,
ואני מנסה לשכנע את עצמי שזה כיף.
פיתחת למוסריי, כן, פיתחת את העזקים שלי.
זה שאני אבד, אז אני בעצם חופשי.
טוב, אפשר להגיד את המילים האלה,
אבל זה כמובן מילים מאוד מאוד סותרות
אם אדם נשאר בהבנה הגולמית
של אלוהים ככוח חיצוני.
אם אנחנו מבינים את זה בהבנה היותר עמוקה,
שבאותם מילים, כמו שאנחנו
כזה משתמשים באותם מילים
שהפסוקים בחזל, רק כל פעם,
טוענים אותם במשמעות יותר ויותר עמוקה,
אני אבדך בין עמתך, אני נמצא
באבד, כלומר, כדוגמת אבד,
שכל חייו תלויים באדון,
אני, כל חיי הם הופעה שלך.
אני נמצא בעמדה של התבטלות, שוב,
לא התבטלות שמאפסת את האדם,
אלא התבטלות שפותחת את האדם.
אני לא מתמקד בהישגיי
בממשות של חיי העכשווים,
אלא אני נמצא כל הזמן בעמדה של קבלה של עוד.
יש עוד עדנות, יש עוד מלכות,
כשאני אומר, השם מלך, מה הכוונה שם?
יש מלכות בעולם שהולכת ומופיעה,
יש עדנות בעולם, ואני כאבד לפני רבו,
עומד ומנסה להיפתח יותר
ויותר לשלמות שתופיע בי.
ככל שהאדון יותר גדול,
ככל שהמלך יותר גדול,
אני מתמלא יותר בחיים.
אני מתמלא יותר בממשות.
אני מתמלא יותר בחופש.
המוסרות שלי, האזיקים שלי נפתחים,
ואני עכשיו יכול לחיות יותר ויותר.
כדברי רבי יהודה הלוי,
כולנו מכירים את השיר הזה,
אומר רבי יהודה הלוי,
עבדי הזמן, עבדי עבדים הם.
עבד השם, הוא לבדו חופשי.
בואו נתרגם את זה להבנה שלנו.
מי שהוא עבד לזמן, מי שהוא
משאבד את עצמו לדברים זמניים,
לדברים חלקיים, הוא עבד עבדים.
זאת אומרת, הוא מקבע את עצמו.
הוא לא נפתח למשהו שמעבר לזמן,
שמעבר למציאות הנוכחית של העולם הזה.
עבד השם, הוא לבדו חופשי.
מי שמפתח בנפש תודעה של
פתיחות כלפי האינסוף, הוא חופשי.
כמו שאומרים חכמים, אין לך
בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה.
מי שקשור אל התורה, מי שקשור אל דבר השם,
מי שקשור אל השלמות האינסופית
שהולכת ומופיעה במציאות, הוא בן חורין.
הוא הולך ומפתח את כל
כוחותיו, את כל כישונותיו,
את כל האנושיות שלו יותר ויותר.
זה הרעיון, זה האלוהים שבו אנחנו מאמינים.
מה שנעשה היום כהמשך לשיעור הקודם,
אנחנו נלמד עוד ארבעה מושגים ונפשט אותם.
זאת אומרת, לניסיוני,
מהלימוד של הסוגיה הזו,
שהרבה פעמים הדרך להבין את הרעיון הזה,
עולה תדעו כלהפנים אותו,
כולנו מבינים אותו ברמה מרופנת,
אבל להפנים אותו בנפש,
זה פשוט לתקוף אותו מכיוונים שונים.
אז אם שיעור שעבר דיברנו על מושגים כמו
ביטויי ההקשמה שנמצאים בתורה,
מה זה ויומר השם, וידבר השם,
איך מבינים את זה בצורה עמוקה יותר,
דיברנו על מלאכים
שדים, דיברנו על מושגים,
מה זה המושג הנוסף שדיברנו?
שכר ועונש ו...
ניסים.
היום אנחנו נדבר על ארבעה מושגים נוספים.
בואו נתחיל בראשון.
המושג הראשון שאנחנו רוצים לדבר עליו
הוא הביטויים טוב ורע.
איך מבינים את המושגים הללו טוב ורע?
אם נלך שוב להבנה הפשטנית, ההבנה הראשונית,
יש לנו איזו ישות בשמיים,
שהיא מצווה עלינו דברים
שלעשות אותם זה יהיה טוב,
ויש דברים שלעשות אותם זה יהיה רע.
זאת אומרת, דברים מאוד פשוטים.
אם אנחנו עכשיו נכנסים להבנה העמוקה יותר,
בעצם מבינים שכל המושגים
טוב ורע, זה מושגים מושאלים.
זאת אומרת, מצד האמת, הכול אלוהים.
הכול מופיע את אלוהים.
כל דבר במציאות, אמרנו,
הוא ניצוץ של השלמות
אינסוף שעומדת בבסיס החיים.
כוד שבריחו, נשמת עד הכול
נשמתים, אומר הזוהר הקדוש.
כל המציאות כולה היא הופעה,
היא התפרטות של נשמת הנשמות.
עיקרה ושורשה דה כל על מין.
עיקר והשורש של כל העולמות ממילא.
הכול טוב.
אין דבר שהוא רע.
הכול מופיע את אלוהות.
הכול הוא יציר כפיו של אלוהים.
אז איך בכל זאת אנחנו מתייחסים לרע?
איך דברים שאנחנו אומרים
שהם לא טוב לעשות אותם?
תשובה.
כשאנחנו מביטים על
המציאות שאנחנו חיים בתוכה,
שהיא כל כולה הופעה של השלמות,
אנחנו מבחינים שגם בבציאות
עצמה, שהיא כולה אלוהית,
יש מדרגות שונות בהופעה האלוהית.
זאת אומרת, דומם הוא מופיע את אלוהים.
הוא מופיע סוג של שלמות.
אבל צומח מופיע שלמות איכותית יותר.
בצומח יש גם את המימדים של הדומם
וגם מימד נוסף של אורגניזם שלא קיים בדומם.
במילים אמוניות, בצומח
אלוהים מופיע באופן יותר איכותי.
אלוהים מופיע גם בדומם.
גם הדומם הוא פועל יוצא של אלוהים.
ואנחנו רואים שיש מדרגה שבה
השלמות האינסופית שבחיים
מופיעה באופן יותר מלא.
זה נקרא שזה יותר טוב.
אנחנו רואים את זה גם במישורים אחרים, נכון?
למשל, כשאנחנו נכנסים לבית כנסת
או כאשר אנחנו פותחים
ארון קודש, כולנו עומדים.
למה אנחנו עומדים כשפותחים ארון קודש?
אלוהים לא היה לפני שפתחנו את ארון הקודש.
תשובה, כאשר פתחנו את ארון הקודש
והוצאנו את ספרי התורה,
מופיע פה מדרגה יותר איכותית של שלמות.
השלמות האלוהית הופיעה גם קודם.
אבל ישנם חפצים מסוימים, אובייקטים מסוימים,
שבהם אנחנו מוצאים יותר שלמות.
כי זה חפצים שמשמשים, במקרה הזה של תורה,
להופעת דבר ה' באופן ישיר.
יש כאן תכנים שמרוממים את האדם יותר
משהו משחק כדורגל.
גם משחק כדורגל זה הופעה של אלוהים.
גם כשאדם בועט בכדור, הוא
מופיע איזה סוג של שלמות.
אבל שלמות במינור מסוים.
כאשר הוא קורא בספר תורה,
הוא מופיע שלמות גדולה יותר.
כשאנחנו עומדים, אנחנו באים לבטא,
יש כאן משהו שהוא יותר גדול.
יש שלמות במקום גיאוגרפי.
השלמות האלוהית מופיעה בכל העולם.
בארץ ישראל, לפחות, למי שהוא יהודי,
השלמות מופיעה עוד יותר.
יש עניין לגור דווקא בארץ ישראל.
בתוך ארץ ישראל יש ירושלים.
בתוך ירושלים יש בית מקדש.
באמת, המציאות היא בנויה באופן הדרגתי.
יש גם איכויות שונות בזמן.
בשבת יש יותר קדושה מאשר בימי חול.
לא שאלוהים לא מופיע בימי חול.
אלוהים, הישות הזו מתגלה רק בזמנים מסוימים.
שבתות ימים טובים.
או שאז היא יותר קשובה,
או שהיא יותר נמצאת ב...
אני יודע מה, בתחושת רוגע
של בוא נשמע מה יש לכם להגיד.
לא.
השלמות, אין סוף, מופיעה בכל דבר.
אבל ישנם זמנים מסוימים, שצריך להבין מדוע,
שבהם ההופעה כלפינו היא יותר איכותית.
יש לנו יותר אפשרות של קדושה בעולם הזה.
ההגדרה של קדושה על פי חזאל, שימו לב,
מה קדוש לעולם קיים?
ככה אומרים חזאל.
קדושה זה קיימות.
קדושה, שוב, בניגוד להבנה
שאלוהים זה איזו אישות רוחנית,
ואז קדושה זה להיות רוחני
ולהיות מנותק מהעולם הזה,
קדושה זה, אומרים חזאל, ממשות, קיימות.
ככל שאדם קיים יותר,
זו כמובן שאלה מה זה נקרא להיות קיים יותר,
אדם קדוש יותר.
יהיה זמנים שבהם הקיימות
מופיעה באופן יותר איכותי.
ויהיה זמנים שבהם הקיימות,
הקדושה, מופיעה בפחות.
וכאן אנחנו מגיעים למה זה רע.
עד עכשיו ראינו שיש מדרגות שונות בטוב.
יש מדרגות שונות בקדושה.
אבל לפעמים יש גם מצב של רע.
מצב של תומאה.
המביטויים הללו, רע ותומאה, מה הכוונה?
לפעמים השלמות האלוהית היא
כל כך קטנה, היא כל כך זניחה,
עד שמבחינתנו זה עבר כבר קו אדום שזה רע.
מצד האמת, כל דבר מופיע את אלוהים.
גם הרוע הגדול ביותר בעולם,
גם הנאצים, אם מביאים אותם
תמיד כדוגמה לרוע יותר מופרע
שפגשנו בדורות האחרונים,
גם הם יצירי כפיו של אלוהים,
גם הם הופעה של השלמות אינסוף שבמציאות.
אבל מכיוון שנקודת החיוב שקיימת אי שם
בדבר הזה שנקרא נאציזם,
מכיוון שנקודת החיוב היא כל כך קטנה,
מבחינתנו זה רע, ואנחנו אומרים שכאן,
בנקודה הזו, היה עדיף
שהמציאות הזו לא תהיה משתהיה.
יש קווים מסוימים שבהם כבר הדברים,
הם מזיקים בטווח הקצר יותר משהם מועילים,
ולכן טוב שהם לא יהיו בעולם.
לא צריך ללכת לדברים כל כך רחוקים,
כמו שאומרים ברמה האישית שלנו.
דיברנו על זה כדוגמה.
נפט, בנזין, זה יסודות שמופיעים
את השלמות האלוהית בעולם.
אבל אם אדם מכניס אותם
לקבע שלו, הם מורסים את הקבע.
מה אדם רואה? שיש מצב של משהו שהוא שלמות,
הוא הופעה אלוהית, אבל בזמן מסוים,
ובהקשר מסוים, ובתנאים מסוימים,
הוא גורם לחוסר שלמות, הוא גורם לעמתת חיים.
הניצוץ האלוהי, אם נשתמש בביטויים קבליים,
שקיים בנאציזם, גם לא
יש איזשהו מקום במציאות.
יש נקודת אמת באידיאולוגיה הנאצית.
למשל, הנושא הזה של הלאומיות,
סימת הלאומיות כמרכיב
משמעותי בחיים, יש בזה נקודת אמת.
יותר רע מזה.
יש גם בנאציזם זיהוי מאוד יפה
של מה תפקידו של עם ישראל בעולם.
כל פעם צוחק ש... אומר שמי
שיקרא, מי שתקרא פעם קטעים
בספרו של ליטלר, Mein Kampf,
זה הספר שהוא כתב, הוא לא תורגם כולו לעברית,
אבל יש חלקים, נמצאו שם
קטעים שלא נעים להגיד,
אבל די מקבילים לפסקאות
שנמצאות בספר אורות של הרב קוק.
זאת אומרת, כמובן הפוך,
הוא מזהה, הוא מזהה את עם ישראל בעולם.
זאת אומרת שעם ישראל זה עם
שמפיץ את חיידקי המוסר בעולם,
מכניס בעולם רעיונות של מוסר ואנושיות,
הוא רואה את זה לשלילה, בסדר?
אבל הזיהוי זהוי נכון,
גם הרב קוק עלה על זה.
יש בעם ישראל דברים חיובים.
אז יש פה בנאצין איזה נקודה,
אבל זה לא סותר שמבחינתנו,
אם היינו חיים לפני 70 שנה
והיינו נפגשים עם חייל נאצי,
היינו הורגים אותו.
שימו לב, יש כאן מציאות
מורכבת שצריך לקלוט אותה.
הכול מופיע את אלוהים,
אבל לפעמים ההופעה היא כל כך מצומצמת
שצריך למחוק אותה.
מכאן אתם גם מבינים כמה
מסוכן ללמד רעיונות כאלה
לאנשים שלא בנויים עדיין מבחינה נפשית.
אדם שלא, אין לו חשיבה מופשטת
ואין לו בשלות אישיותית לקלוט רעיונות כאלה,
הוא שומע את זה, כל מופיע את אלוהים, סבבה,
אז בואו נתפרע ונעשה כל מה שליבנו חפץ
ונעשה כל נבלה וכל מושחתות
כי זה מופיע את אלוהים.
לכן קודם כל אדם לומד הלכה.
מה אסור ומה מותר.
ההלכה אומרת, יש קו אדום.
זה רע, זה תומעה, זה אסור.
עם הזמן אדם לומד ומבין
שגם הדברים שהם רעים,
אסורים ותמיים, גם הם בעקיפים,
גם הם מביאים טוב לעולם.
זאת אומרת, זו הנגזרת של ההבנה שלנו.
אם אדם מבין שבסופו של
דבר הכל זה הופעה של אלוהים,
יוצא שגם הדברים שהם רעים,
שהם שלילים, שהם תמיים,
גם הם בסופו של דבר יביאו למה שצריך.
אז מה ההבדל? ההבדל הוא בקצב.
מה שהוא טוב מביא שלמות לעולם באופן ישיר.
מה שהוא רע מביא לעולם שלמות באופן עקיף.
הוא יביא שלמות לעולם בזה שעכשיו תשמיד אותו
ותתגבר ותיצור משהו שיופיע שלמות
שתילחם באותו חוסר שלמות,
וזה בעקיפים גם יביא טוב לעולם.
אומרים חזל על המילים אלוהים אחרים,
כן, על אלוהי העמים שהם
אלוהים אחרים שאסור לכם לעבוד.
למה נקרא שמם אלוהים אחרים
שמאחרים את הטובה לבוא בעולם.
הטובה תגיע לעולם, השלמות
האלוהית תגיע בסופו של דבר,
לא משנה מה בן אדם יעשה, כי הכול כמו שאמרנו,
זה פועל יוצא של אלוהים.
הנאצים יביאו בסופו של דבר
בעקיפין להקמת מדינת ישראל.
המושחתות היותר גדולה
תביא בסופו של דבר גם לחיוף.
אבל הם מאחרים את הטובה.
הם עושים את זה בצורה עקיפה כל כך
שמבחינתנו עכשיו זה רע וצריך להילחם בזה.
כשאמרתי שלא מבינים את זה,
יכולים להגיע לבעיות אדירות.
היו בעם ישראל כל מיני קטות שנפלו בדבר הזה.
שבתאי צבי, מי שמכיר או מכירה את
האידיאולוגיה שעמדה שם מאחורי זה,
או הפרנקיסטים, זה עוד
איזה קאט שהייתה שם באזור,
אנשים שהבינו באופן מורפל את הרעיונות הללו,
שכן, אלוהים, זה מופיע בהכל,
ואז אמרו, אם זה ככה, בבקשה,
אנחנו נעשה, דווקא נעשה חטאים,
כי דרך החטאים אלוהים מופיע.
ועד היום זה, הרעיונות
האלה נמצאים באופן מורפל.
אצל אנשים, שוב, שנחשפים
לרעיונות קצת פנימיים,
ומתחילים לטשטש אצלם הגבולות.
קודם כל, אדם צריך לדעת, יש קווים אדומים.
מבחינתך עכשיו זה רע.
אבל מה יוצא מכל ההבנה הזו?
אתה תתייחס לרע, גם
כשאתה נלחם בו ומשמיד אותו,
מצד אחד אתה שונא את הרע, מסנך, השם, מסנאה,
מצד שני, אתה יודע שגם זה
בעקיפין מביא את השלמות,
ולכן יש לך גם יחס מסוים של סבלנות כלפי הרע,
שגם הוא בסופו של דבר יביא את התועלת לעולם.
ואפילו הדברים החמורים ביותר.
המלאק, אומרים חכמים,
מתחת השמיים לאמלאק אין זכר.
מעל השמיים, אומרים חכמים, יש לו זכר.
גם המלאק, שזה ביטוי לסיע הרוע בעולם,
מתחת השמיים אחות אימחה את זכר המלאק.
מעל השמיים, מבחינת המבט
שאנחנו מדברים פה עכשיו,
שהכל זה מופיע את השלמות האלוהית,
גם לאמלאקיות יש איזה ניצוץ
חיובי שהם מביאים לעולם.
אומרים חזל, מבני בניו של
עמאן למדו תורה בבני ברק.
בני בניו של עמאן, איזשהו בן
של עמאן שהתחמק שם מהכלייה,
בסופו של דבר יצא משם
צאצאים שנולדו שמיה ואפתליון,
שהתגיירו והיו רבותיהם של אילאל ושמיים.
גם מהמלאק איך שהוא התגלגל משהו חיובי.
או ביטוי אחר של חכמים אומרים,
הכל מסיים לבניין בית המקדש, אפילו שדים.
שוב, זה קשור למה שלמדנו בשיעור הקודם.
אפילו השדים, אפילו הדברים
החסרים, גם הם בסופו של דבר מסיים.
וכל זה לא סותר שאדם חייב
לחיות כל הזמן במורכבות הזו.
הבנה שהכל מופיע את השלמות האלוהית,
ויחד עם זה עכשיו יש מדרג מאוד ברור
מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות.
ברגע שזה מתשתש ההבדלים הללו,
זאת אומרת שבן אדם עוד לא
בשל ללמוד את הרעיונות הללו.
נקודות מובנות? מה זה טוב ורע?
שאלות?
נפלא.
בוא נעבור למשהו קצת יותר מורכב.
סיפור הבריאה.
בראשית, ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.
איך אלוהים ברא את העולם?
שישה ימים, כידוע, מגן רבקה, שכולנו עברנו.
מה ברא ה' ביום הראשון, מה ברא ה' ביום השני,
ובשבת אונח.
כי בכל זאת, עבד קשה שישה ימים.
איך מבינים את סיפור הבריאה?
ההבנה, שוב, אני כל פעם
מתחיל, בהבנה הראשונית,
יש איזו ישות שם בשמיים
שהחליטה לברוא את העולם הזה.
לוקחים את זה בצורה מאוד פשוט, מאוד פשטנית,
כפי שכתוב בתורה, נכון?
הישות הזו בשישה ימים יצרה את העולם.
לפני כמה זמן היא יצרה את העולם?
גם זה אנחנו יודעים.
אנחנו עכשיו נמצאים בשנת הילפים תשע עין זין,
כלומר, לפני 5777 שנים,
הישות הזו בשישה ימים בראה את העולם.
אבל מה עושים?
כל כלי ההכרה הנוכחיים
שלנו משדרים משהו שוני.
משהו שוני. זאת אומרת,
על פי כל הנתונים המדעיים, ההיסטוריים,
וגם מה שנקרא ההגיונים
שאנחנו מכירים בעולם הזה,
נראה שזה לא המציאות.
שמוצאים מאובנים על ימין ושמאל,
שהם מתוארכים לפי בדיקות
מדעיות של פחמן 14, אני יודע מה,
למיליוני שנה.
ועל פי גם ההגיון שלנו,
כשאנחנו רואים את התהליכים שקורים בעולם הזה,
נראה ש-5777 שנה זה זמן קצת
קצר בשביל להופיע את המציאות
כפי שאנחנו מכירים אותה היום
מבחינה טבעית, פיזיקלית, כימיקלית.
בכלל, זה שהעולם נברא בשישה ימים,
זה קצת, נקרא לזה בשפה עדינה,
קצת משונה.
נכון?
וזה שבן אדם נברא מהאדמה,
כתוב בתורה.
אבל מה לעשות?
ועל פניו שלומדים קצת ביולוגיה,
כימיה, פיזיקה,
יש דווקא היגיון במה
שמכונה תיאוריות האבולוציה,
שיש פה איזו התפתחות של
מיני אדם שונים, ההומו ספנייס,
שהתפתח סופו של דבר
מאיזה קוף או בעל חיים אחר,
שרואים, פעמים שלדים שהם
מוצאים, של אנשים כאלה וכולי.
מה עושים עם זה?
הגישה של התפיסה הפשטנית של כוח שברא,
היא, נכון בעלי, בדרך כלל,
נמצאת פה באיזושהי מבוכה,
והדרך לפתור זה לבטל את כל מה שאמרנו עכשיו.
לכל שטויות, המדע טועה, זה לא נכון,
והכול פה או כנוניה של
אנשים על מנת לכפור בטועה,
או שהם לא מבינים, ובעצם
מה שהם מתארכים למיליוני שנה,
זה באמת לא יותר מ-5777 שנה ו-1100.
אפשר להגיד את כל הדברים האלה,
כי סופו של דבר, אלוהים הוא שלמות אין סוף,
ובאמת יכול להיות שלפני
5777 שנה, בשישה ימים,
העולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום נוצר.
אבל מי שמבין את ההבנה שאנחנו מדברים עליה,
על אלוהים, לא שמופיע על החיים באופן חיצוני,
אלא מופיע בתוך המציאות,
בתוך הטבע, בתוך ההיסטוריה,
בתוך הפיזיקה, בתוך העולם,
בתוך החיים כפי שאנחנו מכירים אותם היום.
הוא לא צריך להיכנס בכלל לפינות עולם.
ישנה שלמות אין סוף, כפי שאמרנו.
חיים אין סופיים שמפעפעים בעולם,
שמפעמים בהיסטוריה לאין סוף, לנצח נצחים.
אותה שלמות אין סוף, באיזשהו שלב,
התגלמה בעולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
לא שקודם לא היה עולם,
לא שקודם לא הייתה מציאות באופן זו או אחר.
מה שמתואר בסיפור הבריאה,
שוב, אפשר להתעקש להבין את זה כפשוטו,
ויש, היו מפרשי ישראל שעשו את זה,
אבל בעלי תורת הסוד והרב קוק בכלל לא,
מה שנקרא, הבינו על מה פה בכלל הדיון.
שלמות אין סוף, הייתה ותמיד תהיה.
יכול להיות שבאמת העולם הפיזי,
כפי שאנחנו מכירים אותו כיום,
הוא באמת תוצר של 1.7
מיליארד שנה מאז ימי המפץ הגדול.
מה בעל להגיד את זה?
מה שכתוב בתורה,
שהעולם נברא בשישה ימים, זה לא כפשוטו,
ששישה ימים במעגל של שש
פעמים, 24 שעות נברא העולם.
זה גם קצת סותר את עצמו,
כי כבר ביום הראשון כתוב,
הירב היי בוקר יום אחד.
ואילו המאורות,
כן, שבאו לבטא את המעגל היממה,
הם נבראו רק ביום הרביעי, אז זה גם...
יש כאן ביטוי משלי של התורה,
להגיד שהיו שישה שלבים
ביצירה הרוחנית, הערכית של המציאות.
התורה איכה לא אמורה להתעסק
בצדדים הפיזיקליים וההיסטוריים של העולם.
התורה באה לתת את המשמעות
הערכית והרוחנית של המציאות.
תורה קדמה לעולם, אומרים חזר.
המבט הערכי הוא זה שיוצר את המציאות הפיזית.
הוא זה שנותן את המשמעות למציאות הפיזית.
איך העולם נוצר מבחינה
פיזית, זה לא מעניין אותנו.
הרב קוק מתבטא,
אומר, צריך לבנות את ארמון התורה
מעל ארמון המדע.
זה שני מישורים שלא שורים.
אפשר להגיד את זה גם אם
אדם חושב שיש כוח עליון,
אבל העמדה הנפשית הזו של הכוח העליון החיצוני
שיוצר אצל האדם את ה...
מה שדיברנו פעם שעברה,
את העמדה הנפשית הזו של הנס.
כאילו, חייב לייבצר פה משהו
שהוא מנוגד לכל המציאות הטבעית
שאני רואה וחש בה.
למה?
למה להיכנס למאבק שהוא מראש סותר
את כל העמדה הנפשית, ההגיונית והבריאה?
ייתכן מאוד שהאדם נברא באמת תהליך אבולוציוני
של מיליוני שנה.
מה שכתוב בתורה שבה עברה
אלוהים את האדם מן האדמה
מסביר המערל מה זה אדם מן האדמה.
כמו שהאדמה מצמיחה את מה שיש בה,
כך האדם מצמיח את הכוחות שיש בתוכו.
מבחינה פיזית, איך נוצר המין האנושי,
ההומו ספניוס, מה שנקרא?
לא יודע.
לא יודע. זה גם לא מעניין אותם.
זה קצת מצחיק, אנשים כל פעם
נעלבים שאומרים להם שהם נוצרו מהכוף.
אבל זה שכתוב, והעברה
אלוהים את האדם מן האדמה,
כלומר שהם נוצרו מבוץ, זה דווקא
איך שהוא נראה להם יותר טוב.
התורה לא מתעסקת בדברים האלה.
דבר רב תגידו, טוב, אז למה
אנחנו מציינים אל אי אלפים,
תשע, שניים, זין, שנה מבריאת העולם?
לא רק גם עדיין מבחינה
פיזיקלית של בריאת העולם,
אלא יהיה ציון שלפני, בשנים הללו,
נוצרה איזשהו התחלה ערכית, נבואית בעולם.
הנבואה, העולם האלוהי באופן הכרתי,
התגלה לבני אדם לפני אי
אלפים, תשע, שניים, זין, שנה.
מה שאנחנו מתארכים כאדם ראשון.
אגב, אני לא דוקמאייה בדיוק בשנים הללו,
אבל זה די מסתדר אגב,
על פי המחקרים ההיסטוריים,
כמו שאנחנו כל כך צריכים את זה,
שבאמת זה פחות או יותר התקופה
שהתחילו להיווצר הציביליזציות.
זאת אומרת, לפני עשרת אלפים
שנה, בערך כך לפחות כיום,
זה התפיסה הייתה המהפכה החקלאית.
זאת אומרת, עד המהפכה החקלאית,
אנשים רובם הם פעלו כציידים מלקטים.
זאת אומרת, אנשים לא ידעו עדיין את החקלאות,
והמין האנושי, שהיה אז מאוד קטן,
הוא חי בצורה של קבוצות
אנשים שנודדות ממקום למקום,
צדים בעלי חיים ומלקטים
כל מיני שורשים צמחי פרע.
לפני עשרת אלפים שנה בערך,
נוצר מה שנקרא המהפכה החקלאית.
זאת אומרת, התחילו
להיווצר היישובים הראשונים,
שלפחות מתועדים, שהם היו מבוססים על חקלאות.
מה קורה כאשר אנשים הם כבר לא ציידים מלקטים,
אלא הופכים להיות חקלאים?
מה ההשלכה הראשונית?
הם נשארים במקום אחד,
בניגוד לקודם שהם הסתובבו.
כשנשארים במקום אחד, מתחיל
להיווצר מה שנקרא ציוויליזציה.
מתחיל להיווצר מקום יישוב,
אנשים כבר יש להם פה איזושהי יציבות,
היציבות הזו יוצרת המשיכיות דורות,
מתחילים להיווצר סוג של
השכלה, סוג של תקשורת.
ופחות או יותר באזור הזה, אמרנו קצת,
בתוך עמקי המהפכה החקלאית,
גם מתחילים להיווצר
הציביליזציות באזור באמת ה...
ששת אלפים, שבעת אלפים שנה.
יכול להיות שכן, יכול להיות
שלא, אך הוא לא בונים עשיה.
הרעיון שאנחנו מונים,
אגב, שאנחנו מונים לבריאת
העולם סיולי בראש השנה,
למה אנחנו מונים?
שאנחנו מתפללים בראש השנה באלף תשרי למה?
מה קרה באלף תשרי?
לא יצירת העולם.
מה קרה באלף תשרי לפי המסורת היהודית?
יצירת אדם הראשון.
העולם נברא בחפא ילול, כן?
וביום השישי שנוצר אדם הראשון זה אלף תשרי.
מבינים גם לבד, שלא הגמנה
לתיארוך במשמעות שלנו.
כל המושגים האלה, ילול ותשרי, זה רק...
בימי בית שני שהתחילו
לבצר החודשים בעם ישראל,
במתכונת הנוכחית.
אלא זה ביטוי של חזר שאנחנו
מונים ליום שבו נוצר האדם,
הופיע הקומה האנושית המתוקנת.
זה הכול.
וכל הוויכוחים שכבר מאה, מאתיים שנה,
אנשים רבים עליהם, הם פשוט מיותרים.
כל פעם זה מצריק אותי,
כשמתחילים לקרוא את התורה
בפרשת בראשית, בנועל, אני
מקבל טלפון מאיזה עלון שבת,
אם אפשר לכתוב בבקשה מאמר
על הסתירות בין מדע לתורה.
זה מעייף.
בחייאקס, אנחנו במאה ה-19, גם ארנביוס.
שם אנשים התווכחו על זה.
בכל שנה יוצאים ספרים שהם מסבירים
איך בעצם התיאוריות המדעיות
האחרונות מסתדרות בדיוק עם הפסוקים.
והעיר רבעי בוקר זה בעצם
תיאור של המפץ הגדול.
ו...
טו ווו זה בעצם ביטוי של תורת הקוונטים.
יש רק בעיה עם כל הספרים האלה.
כי מה הם יעשו שהתיאוריה המדעית ישתנה?
כל כמה שנים התיאוריה המדעית משתנה, אז...
מה אנחנו עושים עם כל ההרצאות והספרים
שנכתבו על התיאוריה המדעית הקודמת?
טוב, אני אומר, זה מפרנס הרבה אנשים.
יש פה אפשרות לעשות דיונים וויכוחים
וכל מיני מדענים שחוזרים בתשובה,
אז הם עושים איזה עכשיו תיאוריות
שלמות, איך זה בדיוק מסתדר וזה.
זה דרך אחד זה טוב, מצד שני
זה חבל על העצים שקורותים.
תחשבו כמה עצים קורותים
בשביל לספק מיער לדיונים הללו.
מעשה הבריאה, סיפור הבריאה הוא לא כפשוטו.
הוא לא כפשוטו.
פרשת בראשית היא לא פשט.
זה ביטוי משלי לרעיון עמוק,
לרעיונות רוחניים עמוקים.
אני רק רוצה פה לחדד איזה
נקודה שהיא חשובה למה שדיברנו.
כשאני אומר שסיפור הבריאה הוא לא כפשט,
זה לא כזה פשוט לומר את
זה, כי בכלל כתוב בתורה,
ובתורה אומנם אמרנו שבכל
פסוק בתורה יש כמה רבדים,
פשט, רמז, דרש וסודה, ויש גם פשט.
אז פה צריך להסביר שהוא עיקרון חשוב.
באמת כל פסוק בתורה יש לו גם רובד של פשט.
זאת אומרת, כשאנחנו לומדים
בפרשת לך לך על אברהם ושרה,
היו גם דמויות ממשיות שקראו
להם אברהם וקראו להם שרה
שהתנהלו על פני כדור הארץ לפני כך וכך שנים.
יחד עם זה, ככל שאדם
מתבגר יותר בלימוד התורני שלו,
הוא גם מבין שהעיקר פה זה לא הפשט
רק מה אנשים הללו עשו ברמה פיזית,
אלא אברהם הוא מבטא את מידת
החסד, ושרה מבטאת את המידע הזו,
והם יחד בונים רעיונות רוחניים
שנשארים לעם ישראל מדורי דורות,
ומה שחשוב פה בעיקר זה לא הרובד הפשט,
אלא מה שחשוב פה בעיקר זה
המשמעות של הדרש רמז וסוט,
שהיא רלוונטית אלינו,
והפשט הוא איזה סוג של אמצעי
בשביל להבין יותר את העומק.
זה אדם... אבל עדיין, יש פשט.
זאת אומרת, יש פשט שהיה אברהם ושרה.
אני מדגיש את זה כדי שלא יכולים
לחשוב שאנחנו פה רוצים לומר
שהתורה כולה היא משל.
ברגע שאומרים שהתורה כולה היא
משל, אנחנו מסתפרים פה מכיוון אחר.
מדוע? כי אז בעצם תהופך את כל התורה
לאיזה משהו מנותק מהמציאות הארצית.
ואנחנו מדברים על שלמות אלוהית
שמופיעה גם בתוך הרבדים של העולם הזה.
היה, אגב, קאט בעם ישראל שככה חשבה.
היה בימי בית שני, היה במצרים קאט יהודית,
שמי שהנהיג אותה אז היה פילוסוף
יהודי, הפילוסוף היהודי הראשון,
אדם בשם פילון האלכסנדרוני.
זה שמו, כן?
לא פיל פילון, אלא פילון האלכסנדרוני.
שהוא הניג שיטה שקראו לשיטה הזו אלגוריסטים.
אלגוריסטים היא שונה אלגוריה, משל.
הוא הסביר, זה חלק מהתפיסה הפילוסופית שלו,
שכל התנ״ך זה משל.
לא באמת היה אברהם ושרה,
אלא אברהם זה האברהמיות,
ושרה זה השריות.
אז אברהם זה הצורה, השרה זה החומר.
עשה את כל התורה כולה לאלגוריה, למשל.
זאת תפיסה בעייתית, כי זאת תפיסה שוב,
שמנתקת את השלמות האלוהית מלהופיע בממשות.
באמת, מה קרה באזור הרוחני
הזה של קהילת אלכסנדריה,
מתוך כיוון החשיבה הזו שהם
ניתקו לחלוטין את הפשט מהתורה,
באיזה שלב הם מקימו, מה
הם מקימו, זה מופיע במשנח,
הם מקימו בית חוניו.
הם מקימו בית מקדש אלטרנטיבי
לבית המקדש בירושלים.
כי זה היה כיוון החשיבה.
אם אין משמעות לממשות,
הכל פה זה רק משל ופלסף,
אז מה זה משנה אם אנחנו עובדים
את השם באלכסנדריה או בירושלים.
בית המקדש יכול להיות פה, ויכול להיות פה.
זאת תפיסה שלמה שעד היום היא אגב,
שולטת בחלק מהקהילות היהודיות בחוץ לארץ.
שהממשות היא, יהדות זה רוחניות,
יהדות זה משהו כזה
מופשט, אין לו קשר למציאות.
והקהילה הזו, שפילון אלכסנדרוני,
שימשה איזה סוג של מעבר לנצרות.
כלומר, משם זה כבר הלך והתמתח,
נמתח הלאה לרעיון הזה
שאין שום משמעות לעולם הזה,
והכל רוחני.
אז לא על זה אנחנו מדברים.
בוודאי שיש לתורה פשט.
אבל, וזה מה שאומרים, ישנם
פסוקים מסוימים בתוך התורה,
שאין להם פשט.
יש דבר כזה.
רבי סעדיה גאון, הוא
מופיע בספר תורת אדם,
אומר, שלושה קריטריונים,
שבהם אנחנו מוצאים את הפסוקים מהפשט.
בדרך כלל אמרנו, יש פשט.
אבל יש פסוקים מסוימים שאין להם פשט.
אחד, הוא אומר, כאשר זה סותר עיקרי אמונה,
כמו שדיברנו שבוע שעבר.
פסוק, ואיחר אף אשם.
לאשם אין אף.
בסדר?
אז הפסוק הזה מראש אנחנו מדלגים
איתו מרובד הפשט לרובד הדרש.
אשם כועס.
בסדר?
וגם שם ראינו שאפשר להעמיק עוד ועוד ועוד.
אז זה קריטריון ראשון.
כאשר יש פסוקים שסותרים את
העיקרי אמונה, אז אין להם פשט.
עיקרון שני, אומר רבי סעדיה גאון,
כאשר הפסוקים סותרים דברי חזל מפורשים
מהתורה שבעל פה.
למשל, פרשת משפטים
כתוב, עין תחת עין.
מי שמוציא עין, צריך להוציא עין לחברו.
אומרים חזל, מה זה עין?
כסף, ממון.
לא באמת מוצאים לו
עין, אלא רק משלם כסף.
אבל כתוב עין, וחזל נכון.
אין לזה פשט.
מתחילים פה מהדרש.
הוא משלם ממון.
למה כתוב עין?
כי התורה רצתה ליצור אפקט נפשי אצל השומע.
תדע שמצד האמת, היה ראוי להוציא לך עין.
באה התורה שבעל פה,
ואומרת, בסדר, אל תוציא עין,
תשלם כסף,
אבל האפקט הזה שהילד קרא
בפרשת משפטים עין תחת עין,
זה משהו שמשאיר לו רושם בנפש.
אבל מבחינה מעשית,
זה מתחיל מהדרש.
הקתריון שלישי, שזה מה שחשוב
לענייננו, אומר אבא סעדיה גאון,
כאשר יש לנו סיפור בתורה,
שיש לו, כל הקונטקסט שלו הוא לא הגיוני.
כמו פרשת בראשית.
כשאנחנו לומדים פרשת לך לך,
אז שוב, סך הכול אנחנו קוראים
פה משהו ששייך למציאות שלנו.
יש אברהם, יש שרה, יש עוהל, יש פה מדבר,
יש כאן איזה אורח חיים שאנחנו
פחות או יותר מבינים איך הוא התנהל,
ושם יש אינסוף רבדים של עומק.
פרשת בראשית, אין פה שום
נגיעה לעולם שאנחנו מכירים.
מה זה גן עדן?
מה זה זהב הסובב את ארץ החבילה?
מה זה קורבים עמלת החרב המתהפכת?
מה זה הסיפור הזה על איש
ואישה שהיו באיזה פארק,
והגיע איזה נחש, ואמר
להם לאכול איזה פרי?
כן, תפוח, זה לא תפוח, בסדר, זה עוד...
ואז בגלל זה הם גורשו מגן עדן,
ולכן עכשיו אכלנו אותה לאורך כל הדורות.
זה הכול משל.
משל לרעיון עמוק, שהאנושות,
יש לה מקור של גן עדן.
האנושות בבסיסה שייכת לעדן האלוהי.
שייכת לשלמות.
והנחשיות, היצר הרע,
הצדדים השלילים, הצדד, צריך להבין מה זה,
הם גרמו לאנושות לצאת מגן עדן.
כלומר, יש תמיד איזה חוסר בעולם שלנו
שאנחנו שואפים לשוב אל
איזו שלמות, אל גן עדן העבוד,
אל מציאות שהיא...
עוד פעם, היו מפרשי ישראל שגם הסבירו את זה,
שיש מקום שנקרא גן
עדן, אבל זה לא מה שנקרא
הזרם המרכזי.
ההבנה הזו, שהאדם
מפשט את המושגים,
היא חוסכת אינסוף בעיות
שלא צריך להיכנס אליה.
עם כל הלחץ הזה, לנסות
להוכיח שהפסוקים פשוטה,
בניגוד לכל היגיון, לכל דבר
שהוא ממשי ונראה בעולם הזה,
זה חלק מהתפיסה הזו, ששוב,
מחפשת איזה אלוהים מיסטי כזה,
שנופל ומנותק מכל מה שאנחנו מכירים.
שלמות מופיעה דרך העולם הזה.
דרך העולם הזה הולכת ומופיעה בתוך המערכות,
הפיזיקליות, הביולוגיות,
ההיסטוריות, הכימיות וכו',
הולכת ופתחת את העולם הזה, הקדוש ברוך הוא,
בורא עולמות ומכריבה.
יש האינסוף מופיע, מאידן
קרח ראשון, אידן קרח שני,
דינוזאורים, לא יודע, זה לא חשוב לנו.
אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים
כעת ברצף של האינסוף,
ויש לנו איזשהו כיוון, שאנחנו
מכנים אותו תורת ישראל,
וצריך עוד להבין למה אנחנו מחליטים שזהו,
שהוא נותן לנו את המשמעות בתוך הרצף הזה,
בתוך האינסוף הזה.
אל תגידו שעל זה אין לכם שום שאלות.
כן?
אפשר להגיד על ההערה?
שאלה, לא רק שאלה, הערה מצוינת.
גם הסיפור על נוח הוא
נחשב בפרשיות בתורה שהם...
על הגבול.
זאת אומרת, על פניו,
זה שהיה נוח, ועם טבע,
ועם הגבול, זה יכול להסתדר.
אבל מה אכפת לנו להגיד, למשל,
או סתם שאלה, אם אנחנו
הולכים על הפשט ברמה הבסיסית,
נוח בנה טבע של 300 עמל, 50 עמל.
איך מכניסים בטבע כזו
את כל בעלי החיים בעולם?
רק הפעילים לבד משקיעים אותה.
ומה עשו עם הלמות בדרום אמריקה?
איפה הם היו?
מה הרע לנו להגיד?
אפשר, הכול, נגיד, הכול יכול להיות.
אבל מה שנקרא,
מי זאת ביקש מידכם רמוס חצרה,
זה מה שנקרא, מי ביקש להכניס את הראש בקיר?
למה שלא נסביר?
שהאנושות באותה תקופה
הייתה מפוזרת בעוד מקומות.
היו גם אנשים, יש כל מיני
סימני התיישבות בדרום אמריקה
מלפני עשרת אלפים שנה וכו'.
והרעיון הוא שמה שמתואר בטבעת נוח,
שבאזור מסוים שמבחינתנו האנושות,
כלומר הצד הערכי המוסרי
שמשם התפתחה האנושות הרוחנית
של אנחנו מדברים עליה,
אז באותו זמן היה מרוכז באיזה אזור,
באגן הים התיכון, לא יודע, טורקיה,
ושם היה איזה סוג של
מבול, הצפה של האזור הזה,
ונוח, קדוש ברוך הוא נתן לאדם מסוים,
איזה סוג של טבעה שלקח
מדגם של בעלי חיים מסוימים,
שהרעיון היה שהיה, מה שנקרא,
שהטבעה צולחת את המבול,
זאת אומרת שהאנושות עוברת עידן.
אם האנושות לא מתנהלת
על פי האמת, המוסר והשלמות,
אז היא נמחאת מעל פני האדם.
אני לא מחייב, גם יכול להיות
באמת שהיה על כל העולם הזה,
אבל שוב, זה לא דברים שאמורים להטריד אותה.
הנה, התעסקות באמת הפתטית הזו,
איך זה היה מבחינה היסטורית ואיך זה מסתדר,
ואז אנשים מגיעים מכל מיני אבסורדים.
מצאנו קרש של טבעת נוח על הררי הררת,
מה זה בכלל הררת, איפה זה?
ומצאנו את גן העדן באיזשהו מקום.
הרב צלייהודה המליץ להתחיל
ללמד ילדים תורה מפרשת לך לך.
לא להתעסק עם פרשיות בראשית נוח.
זה סיטרי תורה.
עכשיו, עוד פעם, יש בהם חלק
ממשי, חלק, כמו שאמרנו, משלי,
חלק מעורב.
גם כל התיאור שם של הנפילים, בני ענק,
וכל ההשתלשלות שם של מתו שלח וכו',
זה דברים שהם, הרב צלייהודה
היה קורא לזה פרהיסטוריה.
זה לפני ההיסטוריה שמעניינת אותנו.
לא שהיא לא הייתה, היא הייתה.
אבל מה היה שם בדיוק?
מה שמעניין הוא זה הצדדים המוסרים הערכיים,
לא הצדדים ההיסטוריים,
הפיזיקליים, הביולוגיים.
מעשה מרכבה, אותו דבר, דרק א' ביחסקל.
אין איזה פשט.
אנשים קוראים שם, ראיתי מרכבה
ועליה מרח, חשמל,
וארבעת החיות סובבות אותה.
מה האדם רוצה עכשיו לעשות עם זה?
אז גם, קורא ספרים.
לא, זה תיאור של טכנולוגיה
שהייתה באותו זמן,
ויחסקל הנביא המשיל את זה
לאיזה מכונה בבלית שהייתה.
מה נזכר איתו?
תשניקה.
לא חבל.
לא חבל בזבז על זה אנרגיה.
זה הכול, זאת אומרת, זה אותה
עמדה נפשית שכל אנחנו מדברים עליה.
אם אדם נכנס לראש הזה של
שלמות אינסוף שמופיעה בחיים,
הוא באופן טבעי חותר לאחד בין העולמות.
הוא לא מנסה ליצור איזה עולם מיסטי כזה של
כל המציאות הפיזיקלית,
המשדרת משהו אחד,
ואני דתי, כתוב בתורה, שישה ימים, שישה ימים.
זהו.
מה זה תאו ובו וחושך על פני תאו?
מה זה הפסוק הזה?
אתה מבין את זה כפשוט, לא?
אבל הכול מתחיל שהוא מהגן,
כמו שדיברנו גם במלאכים ושדים,
שהגננת אומרת לילדים, תציירו
את מה ברא השם ביום הראשון,
והילד חוזר עם סטרי התורה
המצוירים בצבעי גואש,
וגם לא באופן מוצלח כל כך.
איזה שני פסים כחולים
למעלה, מים, וזה, וזה, וזה,
ועכשיו כל החיים עכשיו צריך...
ואז פתאום שמישהו אומר,
שמע, אבל המדע אומר ש...
שיש פה סימנים לאנושות מלפני 20 שנה,
הוא, באלה, לא, לא יכול להיות.
משקרים אותי, או ש...
הוא אומר, אה, אם זה ככה...
כל פעם אני מופתע מחדש,
כמה חשיבה יכולה להיות פשטנית.
קצת קרדיט לתורת ישראל.
מישהו באמת חושב פה שהעולם מבחינה פיזית
קיים 7,777 שנה?
רק בחצר שלי יש בנים יותר עתיקים משם.
זה... פשוט נקרא, מה הקטע?
הקטע.
זאת אומרת, יכול להיות שהנס,
באמת העולם כמו שהוא נברא עשו ישר יום ושנה,
אבל למה להתעסק בזה?
מה הקשר לנו? מה...
מה הקשר לזה לבין תורה?
כן.
למה זה קשר לסיבה למותו מחריבה?
כן, אפשרות גם כזאת.
מה זה בואו למותו מחריבה?
שוב, האם הכוונה היא
שהמשהו היה ידעני קרח למיניהם,
או שאיזה מטאור שבא
והחריב את ה... אני יודע.
מה זה חשוב?
אני יודע דבר אחד.
בראשית ברא אלוהים.
יש לעולם הזה ראשית.
יש לעולם הזה מגמה, יש לעולם הזה מטרה.
ועכשיו ללמוד סתרי תורה, מה זה שישה ימים,
יש פה כיוונים שונים במציאות.
רובד על רובד, מים, אדמה,
בני אדם, צמחים, יש פה קומות שונות בעולם,
ויש אנושות שהיא שייכת אל האדן האלוהי,
והיא עכשיו לא נמצאת שם,
והיא צריכה לשוב לשם, וכו'.
זה מה שלומדים בתורה.
ערץ אוגן, זה קשור גם לאות סוגיה,
שבמה שנקרא תנח בגובה העיניים,
שאנשים מתעסקים כל הזמן בפשט,
ולא מבינים שעיקר התורה
זה להבין הדרש, רמז וסוד.
מה שאמרתי, יש פשט.
אבל האובססיה לפשט,
בלי להגיע לעומק יותר.
כן, נתקדם הלך?
שאלה אחרונה, כן.
זה מה שמידה טוען היום.
העולם כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
אתה מבין שגם יכול להיות עולמות
שהם לא מתוארכים ולא מתעודדים.
כן, סוג של הופעת הנבואה של השם על המציאות.
לא יודע, לא שאלתי אותו.
אין לי מושג, אתה מבין?
למרות שנראה לך שאני רב,
הקשר שלי עם בורא עולם הוא לא כזה...
הוא לא מגלה לי דברים כאלה.
אתה מבין?
למה המציאות הפיזיקלית נוצרה על
ידי המפץ הגדול לפני 1.7 מיליארד שנה?
אני אהיה איתך עוד יותר כנח.
גם הקבש החורש עכשיו ירצה להגיד לי,
אני לא כך התעניין בזה.
זה לא התחום שלי.
אני פיזיקאי.
אין לי מושג.
מה זה חייב? אני יודע.
יש תהליכים עד שהמציאות
מקבלת את הגבישיות הדומימית שלה,
פחמנית שלה, צריך פה
מיליארדי שנה עד שזה נוצר בזה.
ואני... רב, איך אתה מבין?
מה שאמרתי לך, אני לא יודע.
אני תעושה את זה אחרת.
אבל ככה גדול שבאו יחליט מה אני אעשה.
מה אני אעשה?
קצר, חברים.
הנושא הזה, כמה זה נשמע?
לשונה, יש עדיין אנשים שמתווכחים על זה.
כל פעם אני מתפלא מחדש.
במאה ה-19 זה היה...
זה היה הדבר הכי עיני.
להתווכח על איך המדע סותר את התורה או לא.
אבל מסתבר שגם במאה ה-21 יש
עדיין אנשים שבזבזים על זה זמן.
מוכיחים, והם לחוצים את זה
ומוסביבים ומוציאים הוכחות.
בסדר.
כל אחד מבלה את זמנו כמיטב יכולתו.
הלאה.
נעבור.
גאולה. בוא נעשה את הדברים
יחסית בזריזות.
גאולה.
איך מבינים את המושג גאולה?
שוב, על פי ההבנה הפשוטה,
פשטנית, גם מה זה גאולה?
הישות מנהלת, הישות האלוהית מנהלת את העולם,
ובאיזה שלב היא עושה ככה
וגורמת שעכשיו
יהיה גאולה.
מה זה יהיה גאולה? שיהיה טוב.
בסדר? עד עכשיו
עד עכשיו היה לא משהו.
כמו שדיברנו על זה שאנחנו לא
סגורים איך הישות הזו מנהלת את העולם.
היחיקתה 1.7 מיליארד שנה
עד שיצרה את כדור הארץ
והתחילה לדבר עם פני האדם.
אז באיזה שלב גם הישות הזו אומרת די, מיציתי.
יאללה, צריך לעבור לשלב הבא.
נכון, ששת אלפים שנה והעולם.
אלפיים שנה, אלפיים שנה. יש אנשים
שגם יודעים בדיוק מתי זה הולך להיות.
כן, זה נגמר הסיפור.
ומעכשיו נגיע לגאולה והכול יהיה טוב.
אם נלך שוב לפי הכיוון חשיבה
שאנחנו נוראים פה עכשיו.
שאנחנו לא מדברים על איזה משהו
שהוא מנותק מהחיים ונופל על החיים.
אלא השלמות לצוף שמופיעה בחיים. מה זה גאולה?
גאולה זה לא נקודת זמן ספציפית.
כלומר, עד עכשיו המציאות הייתה לא בסדר.
מעכשיו המציאות תהיה בסדר.
היא נגאלת.
גאולה זה ביטוי לכך שהעולם כל הזמן נגאל.
כלומר, העולם כל... באלף, לא בעין, כן?
העולם כל הזמן יוצא מהכוח אל הפועל.
גאולה זה לא משהו שמתחיל באיזה שלב.
אומרים חזל, משיח קדם לעולם.
המשיחיות זה כוח שמניע את המציאות כל הזמן.
בזה שהעולם נהיה יותר ויותר טוב.
שאלו פעם את הרב צבי
יהודה, מתי יבוא המשיח?
אמר להם הרב צבי
יהודה, הוא כבר בא.
קצת.
זה שכיום אנחנו חיים במדינת ישראל
במצב לאין ארוך יותר טוב מבחינה ביטחונית,
כלכלית וגם במובנים מסוימים רוחנית
מאשר חיו סבנו וסבתותינו לפני 70 שנה.
זה שכיום העולם יותר מפותח טכנולוגית,
רמת חיים ואיכות חיים ותוחלת חיים
יותר גבוהה משה עולם לפני
אלף שנה, זה סוג של משיחיות.
זה סוג של גאולה.
אפשר להתלמד?
אפשר להתלמד איך שהמציאות הגיעה
לרדודות שבחיים לא היה ככה?
בסדר, אז עכשיו זו שאלה.
יש דברים מסוימים שהעולם
מתקדם, יש דברים שלא,
אבל אני אדבר על הקונספט, למה אנחנו מצפים.
התפיסה, שוב, הדתית השטחית
שמחרקה, שוב, לאיזו ישות עליונה,
אז היא גם מחכה לאיזה רגע
שיהיה ככה ויפתור את כל הבעיות.
ככה זה נקרא משיח,
גאולה, עולם הבא, מתמקדש.
יגיע פה איזה משהו
ומעכשיו... מה יהיה מעכשיו?
העולם מתקדם בצורה
אחרת, בצורה יותר איכותית.
גם שמעתי פעם, תמיד חכם
חשוב, ששאלו אותו ברדיו שאלה,
מתי יבוא המשיח?
אז הוא שאל את מי ש...
שאל אותו, למה אתה רוצה שיבוא משיח?
ומה זאת אומרת? שיהיה טוב?
אז אמר לו, מי אמר לך שיהיה טוב שיבוא משיח?
התחיל לקרוא לו ברמבה,
מלכות מלאכים ולחמותיהם,
שיבוא משיח, מלחמות באות לעולם וכו'.
עוד פעם, מה הכוונה שיבואים
משיח, גאולה, דחיית המתים?
הכל זה נקודות ציון ברצף אינסופי של השתלמות.
אין איזה נקודת יעד שמגיעים אליה וגיים אובר.
נגיד שמגיע משיח, מגיע
גאולה, מה קורה אז?
מה עושים למוחרות?
מה?
השלמות אינסוף, ממשיכה להתקדם באופן אחר.
יש רצף אינסופי של גאולה,
רצף אינסופי של התקדמות,
רצף אינסופי של השתלמות.
ואנחנו מציינים כל מיני נקודות ציון.
זה, שעם ישראל שב לארץ ישראל,
זה נקודה מסוימת שנקראת קיבוץ גלויות.
זה שבעזרת השם יגיע גם משיח צדקנו,
כלומר, גם איזה דמות ממשית,
שתיצור איזה הקפצה של
עם ישראל לעידן יותר איכותי,
זה נקרא אימות משיח.
זה שיבנה בית מקדש
בעזרת השם, זה עוד נקודה.
זה שהאדם ילך וימות,
ולאחר מכן באיזושהי צורה,
כוחות החיים שלו ישובו
לעולם, זה נקרא דחיית מתי.
זה שנגיע לעולם הנשמות,
כלומר, עוד איזה נקודה ציון
ברצף האין סופי של החיים שלנו,
עוד נקודה.
הכל הוא בחזקת גאולה.
הכל הוא בחזקת משיח,
הכל הוא בחזקת עולם הבא.
עולם הבא, זה ביטוי, אם נפשט אותו,
זה לא עולם אחרי המוות.
עולם הבא, עולם הולך ובא.
יש כל הזמן הבעיות, יש כל
הזמן איכות עתידנית אין סופית,
שמקדמת את המציאות עוד
ועוד, עוד ועוד, עוד ועוד, עוד ועוד.
אדם אמור כל הזמן לשאוף, להתקדם,
ויחד עם זה להפסיק כל הזמן
לחפש את הרגע של... אני אגיע,
ואז הכל יהיה שלם.
אין דבר כזה להגיע לשלמות.
להגיע לשלמות זה להיות אלוהים.
לא איראני אדם וחי.
אנחנו לא מגיעים לשלמות, אנחנו שואפים לשלמות
ונוגעים בשלמות בזה שאנחנו משתלמים.
כל הזמן הולכים ומתקדמים.
המשפט שאנחנו אומרים שהוא
איזשהו שינוי של דברי הרמב״ם
בעיקרי האמונה, אני מאמין
באמונה שלמה בביאת המשיח,
אף על פי שהתמאמע, אם
כל זה אחכה לו בכל יום שיבא.
איך מבינים את המשפט הזה?
שוב, מי שמחכה, שוב, זה אלוהים
שנוחת עליו בלי קשר למציאות.
היום צריך להגיע המשיח.
כלומר, היום כל הבעיות ייפתרו.
אני מאמין באמונה שלמה.
זאת שאלה שפעם שאל אותי מישהו.
אמר לי, אתה מאמין באמונה של מביאת המשיח?
תגיד שלא.
שוב, נכון? אין בעיה.
בכל יום שהתמאמע, אחכה לו בכל יום שיבוא.
נכון? הוא מגיע.
תלווה לי עכשיו 5,000 שקל, מבטיח לך,
מחזיר לך איך שהמשיח בא.
מי מוכן לעשות דבר כזה?
מי שמוכן שיבוא אליי בסוף
השיעור, אנחנו עושים את זה.
אה, אתם לא מוכנים.
אז אתם לא מאמינים שהמשיח בא.
קצני אמונה שקנות.
זו הבנה שוב פשטנית.
אני מאמין באמונה שלמה
שבכל יום מגיע עוד קצת משיחיות.
אני מאמין באמונה שלמה שכל יום הולך ומתקדם.
כל יום המשיח, הגאולה, השלמות
הולכת ומופיעה יותר ויותר.
וכמו שאומרים, גם יגיע יום
אחד שגם תופיע איזה דמות
שאנחנו קוראים לה משיח בן
דוד, שגם היא לא תהיה סוף פסוק.
ואחריה תמשיך ההשתלמות הלאה.
האדם לא אמור, עוד פעם, זו הנגזרת הנוספת
של המושגים האלה שאנחנו רואים עכשיו.
אדם שנכנס לראש הזה, שאנחנו
מאמינים לא באלוהים של איזה כוח חיצוני
שנוחת עלינו,
אלא שלמות שהולכת ומופיעה
בתוך החיים המשתלמים שלנו.
הוא נמצא בעמדה נפשית של אורך רוח.
הוא כל הזמן נותן למציאות ללכת ולהתקדם.
ללכת ולהופיע, ללכת ולהשתנם.
והוא לוקח את חייו שלו
בכל שלב ומוסיף בהם שלמות.
מה יהיה בדיוק? אנחנו לא יודעים.
יש רצף של השתלמויות שאנחנו
קוראים לזה בשם הכולל גאולה,
שם הכולל עולם הבא.
יש פה אינסוף השתלמויות.
וגם אחרי שיבנה בית המקדש
וגם אחרי שתהיה התחיית אמיתיים
וגם אחרי שהגיע משיח צדקן.
יהיה עוד המשך, יהיה עוד השתלמות.
במצב הצבירה הנוכחי
שלנו, אולי במצב צבירה אחר,
שנקרא נמות ונרחם.
בעזרת השם. מה הלחץ?
אוקיי?
דוגמה נוספת להפשטה של מושגים.
גם אז אדם הוא פחות לחוץ
על המשיח עכשיו, אתם יודעים,
כי זה, כשמחפש פה עכשיו את השלמות, אז...
משיחיות מגיעה, משיחיות מגיעה,
ואנחנו הולכים ומתקדמים בכל הזמן.
דוגמה אחרונה להיום ובזה נסע.
עבודה תלילים.
שוב, אני אומר את זה בקצר.
איך מבינים את המושג הזה
עבודה תלילים, עבודה זו?
מי שמבין שהוא בהבנה
פשטנית, מה זה עבודה תלילים?
ברור, יש אנשים שלא מאמינים בישות הזו למעלה,
אלא הם מאמינים שאיזה פסל יצר את העולם.
הם רציניים.
טוב, זה גם הבנה מסוימת.
אבל כרגיל, הבנה מאוד מאוד ראשונית.
איך איך מבינים מה זה עבודה תלילים?
עבודה תלילים, עבודה זו
הראשונה כל כך מוזכרת בתורה.
לפי מי שמבין את זה בהבנה פשטנית,
שהתורה, מה שמעניין אותה זה שלא נשתכבה לפסל,
ולא לחשוב שפסלים ברו את העולם.
לכאורה היום אז אפשר לוותר
על חלק מהפסוקים בתורה.
אף אחד היום לא חושב שפסלים ברו את העולם.
אף אחד לא משתכבה היום לאבנים.
עבודה תלילים במהות שלו.
מה זה עבודה תלילים?
דיברנו על זה קצת בשיעורים הקודמים.
עבודה תלילים זה לא רק האקט
החיצוני של השתכבות לפסל.
עבודה תלילים זה מצב נפשי.
שבעבר התבטא על ידי אנשים ששתכבו לפסל.
היום יכול להתבטא באופן אחר.
שאדם לוקח ערך מסוים ומתקבע בו.
אדם לוקח הישג מסוים וחושב שהוא חזות הכל.
אדם לא נפתח לגדולת שלמות
אינסוף שמופיעה בעולם.
זה נקרא עבודת תלילים.
הוא לוקח כוח מסוים ועושה ממנו פסל מסכה.
הופך אותו למשהו תחום,
גמור, שאין משהו מעבר לו.
בעבר זה בא לידי ביטוי.
ככה מסביר רמב״ם בלכות
עבודה זרה, פרק א', פסקה א'.
הוא אומר בעבר אנשים פשוט
זיהו שיש כוחות במציאות.
למשל זיהו שיש כוח שמש.
זה הכוח החזק מיותר, זה
הכוח שאין יותר ממנו בעולם.
ואצל מה שנקרא לאט לאט זה גם בא
לידי ביטוי שיצרו פסל של שמש והשתכבו לו.
לא שהם חשבו שהפסל עצמו הוא ברא את העולם.
אלא שהפסל הוא סמל, הוא ביטוי
לזה שהשמש זה הכוח האולטימטיבי.
השמש זה הכוח הסופי של המציאות.
התורה אומרת לא תעשה לך פסל
בכל מסכה, אם עכשיו נפשט את הדברים,
אל תתכבע בכלום.
אל תאמין לעצמך פסלים
לא חיצוניים, פסלים בנפש.
אל תבנה לעצמך דברים ולא תסכים להתקדם מהם.
למשל, אדם בונה לעצמו
כל מיני אלילים, כדוגמה.
מה שחשוב בחיים זה בריאות, משפחה וחברים.
זה משפט שנאמר בזמן שאתה בתור לקופת חולים
מאיש מבוגר לידך שבמקום לבוא בפלזמה
שרואה שם את הפרסומות של הקופת
חולים, הוא מחליט להשתעמם איתך.
וברגע שהתעלות רוח רומך,
תדע לך, אני רואה שאתה דתי,
אני מאוד מכבד אתכם, אתם
הדתיים, אבל תדע שמה שחשוב בחיים
זה בריאות, משפחה וחברים.
כל התורה כולה על רגל אחת.
באמת.
זה המשפט שמסכם, אין יותר מזה.
ומה קורה לצורך העניין שהמשפחה
שלך היא הופכת להיות פושעת?
מה עושים אז? מה יותר חשוב?
מה אתה אומר?
או בריאות, מה קורה שלמשל אתה צריך
לבחור בין עבודה זרה, גילו רעיות ושפחו דמים
לחיים שלך?
יכול להיות שהחיים הם קצת
יותר מורכבים מאיזה סיסמה שטחית
שהאדם קבע לעצמו ועושה איזה מוטו לחיים.
עבודה תלילים אחרת.
תגיד כן לחיים.
והחיים יגידו לך כן בחזרה.
אפשר לעשות מזה, חבל הזמן.
כל מה שאדם מנסה לקבע את עצמו באיזשהו משהו
כולל ההבנה שלו בתורה.
מה שאני מבין עכשיו זהו, אין יותר.
מה שהעסקתי עכשיו, אין מה להשיג יותר.
מה שאני מרגיש עכשיו, אין יותר רגשות.
מה שהבנתי עכשיו במעשה בראשית, זהו.
אין אפשרות להבין את זה יותר עמוק.
מה שאני מבין עכשיו במושג האלוהות, זהו.
המשפטים האלה של הרב קוק זה הגבול הסופי.
אי אפשר יהיה להבין יותר.
זה נקרא עבודת אלילים.
אברהם העברי, הכוח האברהמי,
שכל העולם מעבר אחד והוא
מעבר שני, הוא מנפץ את הפסילים.
מה זה להיות עברי?
מה זה להיות ישראלי?
שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל.
שרית, התמודדת.
אל תתכבע בשום דבר.
לא עם אלוהים, לא עם
כוחות, ולא עם אנשים.
כל הזמן תלך ותנפץ פסילים.
לא להתכבע.
ללכת ולהיפתח לעוד ועוד.
הבנת משהו מסוים, הבנת משהו מסוים.
עסקת משהו מסוים, עסקת.
הרגשת, נפלא.
יש עוד.
אומרים חזל, כל הכופר
בעבודה זרה, נקרא יהודי.
ההגדרה של יהודי במשמעות העמוקה,
זה מי שכל הזמן בתהליך של
כפירה, בעבודה זרה, מה אמור?
כפירה, הוא לא נמצא בכפור בשום דבר.
הוא כל הזמן כולו מלא
התלהבות, התחדשות, התעלות,
בכל תחומי החיים שלו.
נמצא בתהליך אינסופי של שיפור והתקדמות.
הוא שמח במה שהוא השיג,
ויחד עם זה, ממשיך לבנות עוד.
כמו שהקדוש בחור אומר למושה,
מה שמי אשר תאמר עליהם?
אהיה אשר אהיה שלך נהיה לכם.
מה זה להיות מאמין באלוהים?
זה להיות שייך לרצף האל סופי של ההיה.
עוד ועוד ועוד.
לא להיות עובד אלילים.
וכאשר הדתיים מתעקשים להיות עובדי אלילים,
כלומר, מתעקשים להתקבע
במושגים הדתיים הפשטנים,
אז הקדוש ברוך הוא מארגן בעולם כפירה.
הקדוש חור מארגן בעולם מרת
נגד התפיסות המקובעות
שמכריכות את האנושות להתקדם הלאה.
זה הרעיון של המאמר שנלמד שנקרא
יסורים ממרכים.
כאשר אדם מתקבע באלילים שהוא ברא לעצמו,
אז מופיעים יסורים.
מופיעים פה עכשיו כוחות שמתמרדים
נגד הכיבוע הזה, נגד
ההקשמה הזו, נגד השטחיות הזו.
הם יוצרים יסורים.
הם שוברים את המערכות
הקודמות, אבל היסורים הללו ממרכים.
היסורים הללו מאפשרים עכשיו
לשלמות אינסוף, להופיע עוד ועוד.
תפקיד שלנו זה לנפץ אלילים.
להתעמק ולהבין ולשפר ולהיפתח לאינסוף.
זה הרעיון של עובד השם.
שאלה לסיום?
כן.
אבל אני יכול להגיד שבמה שבספסיפי
הגעתי למדע למה שבסופי העלם.
יכול להגיד שהגעתי במושג,
במשהו מסוים הגעתי למשהו שמבחינתי עכשיו
האנרגיה שאני אשקיע בו היא לא הכרחית
כי יש לי דברים אחרים להשקיע.
אבל, א' אתה הולך להשקיע בדברים אחרים.
באמת גם הדבר הזה, תדע שזה לא הסוף.
מבחינתי עכשיו אני לא משקיע בזה יותר.
אבל יש עוד מה להתקדם.
לא אדם עכשיו אומר, חזו את הכל מה שהגעתי
בניתי לי פסל מסכה.
אין יותר מזה.
תמיד יש יותר מזה.
טוב, עשינו הרבה היום.
תעצור כאן.