ואנחנו עוברים ממסכת נדרים למסכת נזיר.
מסכת נזיר מיוחדת
בכך שהיא עוסקת בעניין של הנזיר, מצוות הנזיר,
שמקורה בדברי תורה כמובן, בפרשת נשוא כידוע,
ובמידה מסוימת יש הרבה דברים שקשורים ומתחברים למסכת נדרים.
היום, בשיעור הראשון שאנחנו רוצים ללמוד היום פה,
במסכת הזו,
חשבתי שיהיה מן הראוי לדבר על עצם העניין של
מצוות הנזירות
ועניינה מה אנחנו יודעים עליה ואיך אנחנו רואים עליה מן המקורות שאנחנו לומדים בדפי הגמרא,
שאותם אנחנו לומדים.
האם נזירות זה מצווה?
האם זה מצווה מן התורה להיות נזיר
או שאולי לא?
וכאן אנחנו באמת מוצאים בדברי חז"ל,
אנחנו רואים בגמרא,
בגמרות עצמן,
שכל הסוגיות שבחרנו לדבר עליהן, ומתוכן אנחנו מוצאים אותן בדפי המקורות, שכדאי להסתכל ולראות את הגמרות בעצמן, כל אחד וכדאי שיראה.
למשל, אם אנחנו מתחילים במשנה הראשונה,
בדף ב' עמוד א',
אז המשנה אומרת: כל כינויי נזירות כנזירות, זה לשון שמזכירה לנו את הלשון של תחילת גמרא בנדרים, כמו שאמרנו, יש
דברים דומים.
בהמשך נאמר האומר האה,
הרי זה נזיר, או האה נאה נזיר.
דבר מעניין, מי שאומר על עצמו: אני אהיה נאה,
אז עצם האמירה הזו שהוא יהיה נאה,
נחשב שהוא לנזיר.
ועל העניין הזה הגמרא מדברת בדף ב' עמוד ב',
הגמרא אומרת: מי אמר שכשהוא אומר נאה הוא מתכוון להיות נזיר? אולי הוא מתכוון להיות נאה במצוות, בדברים אחרים של מצוות אפילו,
ובכל מיני דברים אומרת הגמרא אומר שמואל שתפס בשערו. זאת אומרת, יש סימן שהוא מראה שהלשון נאה מתכוון לעניין של נזירות.
ובכל אופן, למדנו מכאן שהנזירות נחשבת לדבר נאה.
וכפי שהגמרא כאן אומרת,
הגמרא בעצמה שואלת שזה נקרא דבר נאה, הגמרא כאילו שואלת האם באמת זה נכון?
אומרת כן, הגמרא אפילו, וכאן הגמרא מיד מביאה בתחילת המסכת,
אפילו לרבי אלעזר הכפר,
דאמר נזיר חוטא,
אני מלגבי נזיר טמא,
דאיידי דבאי מיסתר,
דאמר רחמנה והימים הראשונים יפלו,
כי טמא נזרו,
עתה מודיל מעטי למי בר על נזירותי,
אבל נזיר טהור לאו חוטא קר יבי. זאת אומרת, הגמרא אומרת כאן חידוש,
חידוש שהוא בעצם,
חידוש גם ביחס לסוגיות האחרות,
כי כאן בגמרא אנחנו מוצאים שהגמרא,
שבחת אומרת שהנזירות עצמה זה דבר של שבח.
אפילו לרבי אלעזר הכפר,
שדבריו מובאים גם בגמרא לקמאן בדף ד עמוד ב או בדף ה עמוד א,
וגם במסכת נדרים בדף ט עמוד ב, מופיע בעוד מקום גם בדף יט בגמרא לקמאן.
יש ביטוי כזה שנזיר נקרא חוטא,
ככה רגילים בדרך כלל לומר,
לפי שהזהיר את עצמו מן היין. זוהי באמת הדילמה,
האם הנזירות זה נחשב לדבר חיובי,
כשאדם מחליט להזהיר את עצמו,
להיות יותר מסתגף, כאילו, בדברים,
גם בימי לביין,
שזה הדבר המאפיין את הנזיר,
שהוא מצווה על איסור שתיית יין ועל תגלחת של השיער,
וגם על זה שלא יטמא למתים.
אז זה הדבר שמיוחד אצל הנזיר. האם זה דבר חיובי? וכאן הגמרא, כפי שאנחנו רואים בתחילת המסכת,
אומרת שאפילו רבי אלעזר הכפר,
שאמר שנחשב לאדם חוטא,
זה לא על עצם הנזירות,
אלא על כך שאם הוא יהיה נטמע,
על זה אנחנו חוששים שהוא יהיה נקרא חוטא. מדוע דווקא כשהוא טמא? הרי גם הטומאה לא באה אליו בכוונה,
אלא לפעמים בטומאה שלא בכוונה הוא נטמע,
ואז הוא צריך כאילו לבטל את כל הנזירות שהיתה לו ולהתחיל את החשבון מחדש.
ועל זה נאמר שהוא נחשב לחוטא. מדוע?
מפני שחוששים
שכאשר קורא לנזיר שהוא נטמא,
אז כל העניין מתחיל להיות אצלו לעומס יותר גדול.
וכיוון שזה נהיה לעומס יותר גדול,
אז הוא מתחרט בכלל על כל מה שהיה ועל כל מה שהוא נדר,
ואז הוא נחשב לחוטא,
כי כאילו כל מה שהוא עשה זה לא דבר שמקובל עליו,
וזה הופך להיות למעמסה ולחטא מבחינתו שהוא מתחרט וממילא הוא כבר לא מקיים את כל הנזירות שלו כראוי.
זה מה שנחשב נזיר שהוא חוטא, לפי הגמרא פה.
אבל זה, כפי שאמרתי, זה הגמרא פה.
לעומת זאת,
בגמרות אחרות אנחנו רואים שיש התייחסות שאולי כל העניין של הנזירות נחשב לאדם שהוא חוטא.
יש לזה דוגמה.
למשל, במסכת תענית אנחנו מוצאים גמרא שאומרת: כל היושב בתענית,
יש שם דיון בגמרא. אם מי שמחליט להסתגף ולשבת בתענית, האם הוא נקרא,
יש מי שאומר שהוא נקרא קדוש או חסיד ויש מי שאומר שהוא נקרא חוטא.
זאת אומרת, למעשה זו מחלוקת וצריכים היטב ללמוד ולהבחין בדברי חז"ל ולראות מה באמת, כי כמו שאנחנו אומרים על כל דבר,
אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
זאת אומרת, פעמים שהוא באמת נקרא חוטא ופעמים שזה נקרא דבר משובח,
וכאן יש עוד מקום לשאול, אולי גם פעמים זה אפילו מצווה להיות נזיר.
על כך למשל הדוגמה מתי זה יהיה מצווה ממש להיות נזיר והדוגמה שמפורסמת בגמרא ומוכרת לנו גם מכמה סוגיות,
גם במסכת נזיר כאן בהמשך בדף ד עמוד ב, יש שם את הסיפור המפורסם על שמעון הצדיק כתוב,
ששמעון הצדיק נקרא מהגמרא אמר: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא,
חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עיניים וטוב רועי וקבוצותיו שדורות לו טלטלים,
אמרתי לו: בני, מה ראית לשחד שיער נאה זה?
אמר לי: רואה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי במבואה שלי ופחד יצרי עלי, הוא ביקש לטורדני מהעולם.
זאת אומרת שהוא מספר את הסיפור לשמעון הצדיק שהוא גזר על עצמו נזירות בגלל שהיתה לו מין התמודדות מיוחדת עם יצר הרע שלו,
וזה הביא אותו לצורך להתגבר על ידי זה שהוא יקבל על עצמו נזירות.
ואז שמעון הצדיק אומר לו,
כשהוא שומע ממנו את הסיפור הזה, עמדתי ונשקטיב על ראשו ואמרתי לו,
כמותך הרבו נזירים בישראל.
עליך הכתוב אומר,
איש כי יפליא דור נדר, נזיר להזיר להשם.
זאת אומרת,
כאן הדבר המעניין, מה ששמעון הצדיק אומר.
שמעון הצדיק אומר לאותו אדם שקיבל על עצמו נזירות בגלל הצורך הכרחי
להתגבר על יצרו,
הוא אומר, עליך אמר הכתוב,
איש כי יפלי לנדור נדר, נזיר להזהיר להשם.
מה מתכוון שמעון הצדיק לומר?
וכאן
ייתכן שיש באמת מחלוקת בהבנת הדברים של שמעון הצדיק.
האם שמעון הצדיק רק אמר
שזה דבר משובח,
שזה דבר שיש לשבח את מי שקיבל על עצמו בנסיבות האלה את הנזירות?
או אולי אפילו מתכוון לומר,
בנסיבות שלך זה אפילו מצווה חיובית.
זהו הדבר שראיתי בעיקר בספר המצוות של רב סעדיה גאון,
מובא שם,
וכידוע,
על הספר הזה מי שחיבר חיבור גדול זה ארי פרלה,
שכבר נודע בלמדנותו המופלגת.
הוא אומר שם שרב סעדיה גאון לקח את הפסוק הזה עם הדרשה הזו והבין שזו גם מצווה חיובית.
דהיינו,
יש מצוות עשה להיות נזיר במצב המסוים הזה. זו באמת דרגה מיוחדת במינה.
כי למשל, אם אנחנו נסתכל אצל מוני המצוות האחרים,
אנחנו נראה שאצלהם אין גדר של מצווה חיובית להיות נזיר בשום אופן.
אצל הרמב"ם, שהוא ספר המצוות שלו המפורסם,
אם נפתח אנחנו נראה שאצל הרמב"ם אין גדר של מצווה חיובית להיות נזיר.
ויש כמה מצוות עשה ומצוות לא תעשה שקשורות לנזירות, לפרטי ההלכות של האדם כשהוא נזיר, זה כן,
אבל אין מצווה חיובית להיות נזיר.
עם כל זה,
בכל זאת ההלכה האחרונה של הרמב"ם בהלכות נזירות,
שם הרמב"ם בעצמו אומר שזה משובח הדבר להיות נזיר למי שלוקח על עצמו את הדבר בצורה נכונה.
זאת אומרת,
הוא לא מונה את זה בתור מצווה,
אלא הוא לוקח את זה בתור דבר משובח. זאת אומרת, ממצב ביניים.
יש מי שרואה את הנזירות כדבר של חטא,
כפי שכבר אמרנו והזכרנו את דברי רבי אלעזר הכפר לפי פירוש של הגמרא בסוגיות האחרות.
יש מי שרואה את זה כדבר משובח כאשר הוא בעצם עושה את זה בצורה חיובית.
יש מי שאפילו ייתכן שרואה את זה כדבר שהוא באמת אפילו מצווה חיובית.
וזה אולי דעתו של רב סעדיה גאון, כפי שציינו,
על-פי הפסוק, כפי שהוא אומר,
הפסוק הראשון: "כי אפלי לנדור נדר נזיר לה'".
זאת אומרת, הפסוק הזה, אם לומדים אותו, ואין דרכי בדרך כלל לעסוק בפירוש הכתובים,
יש כאן, כפי הנראה, בהבנת הפסוק הזה שני פירושים.
יש מי שמבין שהפסוק הזה מדבר על כך שבאמת יש מצווה חיובית להיות נזיר בנסיבות מסוימות ומיוחדות כאלה,
שזו הכוונה להשם,
ויש מי שלא לוקח את הפסוק הזה בצורה הזו,
אלא מפרש את הפסוק שהוא רק מלמד אותנו איך נהיים נזירים, שהכוונה צריכה להיות כמו נדר להשם.
זו באמת הבנת הסוגיה במסכת נזיר בדף דלת עמוד ב', ואולי את זה אני אסביר ואני אראה למה הדברים קשורים.
הגמרא בדף דלת עמוד ב'
מדברת על נזירות אולי הכי מפורסמת כמו נזירות שמשון.
נזירות שמשון היא, כולנו יודעים ששמשון הגיבור היה נזיר.
הנזירות שלו נחשבת לנזירות מיוחדת, כי כפי שהגמרא אומרת,
בניגוד לכל הנזירים שהיו אסורים למשל להיטמע למתים,
שמשון לא היה,
נזירות שמשון זו נזירות חריגה,
במובן הזה שמצד אחד זו נזירות לעולם אצל מי שמקבל על עצמו נזירות שמשון,
אבל מצד שני זו נזירות כזו שהוא לא נטמע למתים,
לא נאסר עליו הטומאה למתים, מותר לו להיטמא למת.
זה מה שהגמרא אומרת בדף דלת עמוד ב'. ומכאן אנחנו בעצם
מגיעים בגמרא לדיון, ויש כאן שאלה מעניינת.
האם באמת נזירות שמשון היא נחשבת בכלל לנזירות שנודרים אותה בתור נדר?
זו באמת השאלה המעניינת.
האם זה נקרא נדר? מדוע? מפני שהגמרא אומרת שנזירות שמשון לא היתה על ידי נדר של אביו אפילו מנוח
או שמשון בעצמו,
אלא זו היתה כמין הוראה שבאה אליו על-ידי מלאך ה' שהוא ציווה אותו להיות נזיר. וממילא, כיוון שהוא ציווה אותו,
זה לא נקרא להיות נזיר בנדר כמו נזירות אחרת.
משום כך ישנה כאן שאלה שמתעוררת בסוגיה:
האם אדם שאומר על עצמו: אני רוצה להיות נזיר כשמשון,
האם הנזירות הזאת בתוקף או לא? מדוע? מדוע זו שאלה?
כי מי שלומד את הסוגיות האלה מגלה ומבין ויודע
שכדי לקבל על עצמו דבר בנזירות,
שזה בעצם נדר, חייב להיות בדבר הנדור. יש מושג כזה שמובא פה בגמרא,
צריך להיות בדבר הנדור,
שהוא מדפיס או קובע על עצמו את האיסור בהתאם לדברים נדורים אחרים.
נזירות שמשון, לפי זה, לא נחשבת לדבר נדור.
אם היא לא נחשבת לדבר נדור,
כי זה היה מלאך רק ציווה,
ממילא מי שאומר כנזיר שמשון,
לכאורה לא יהיה שום תוקף לנזירות הזו.
זו בעצם השאלה של הגמרא בדף דף עמוד ב', והגמרא אומרת שאולי כן, בגלל שכתוב בפסוק שהזכרנו: "כי יפלי נדר להשם".
זה אומר שאף על פי שהנזירות של שמשון מלכתחילה
לא היתה בצורה של נדר, אבל כיוון שכתוב "להשם" זה מרבה שיהיה גם
נחשבת הנזירות הזו כאילו זה היה נדר,
כאילו הוא קבע לעצמו להשם, להיות נזיר להשם,
כך הגמרא בעצם אומרת,
ויוצא מתוך הסוגיה שזה תלוי
בעניין של הדברים שדיברנו מקודם.
אם אנחנו לומדים כמו שמעון הצדיק,
שהוא למד את הפסוק הזה כמצווה חיובית להיות נזיר,
אז אין לנו מקור שהנזירות של שמשון תהיה נחשבת כמו נדר.
אבל אם אנחנו לא סוברים כמו שמעון הצדיק,
זאת אומרת שאין מצווה,
לא מפרשים את הפסוק שזה בא ללמד אותנו שיש מצווה בנסיבות אפילו מסוימות להיות נזיר,
אז אנחנו מפרשים את הפסוק לא לעניין המצווה,
אלא לעניין ההגדרה שנזירות שמשון תיחשב להיות כנדר.
כאן בדרך הלימוד, כשאנחנו לומדים למשל את ההלכות,
אנחנו מגלים שהרמב"ם סובר,
וזה מצוין בדף המקורות שלנו,
הרמב"ם סובר שנזירות שמשון,
מי שאומר: אני רוצה להיות כנזיר שמשון,
מי שרוצה ונודר
שהוא יהיה כנזיר שמשון, אז הנדר תופס,
מפני מה שהוא סובר, שזה נחשב לדבר הנדור.
וההגדרה הזו,
שזה נחשב לדבר הנדור,
ההסבר שלה הוא כפי שאמרנו,
שהוא לומד את הפסוק ממה שכתוב לה'
כיוון שכתוב לה' אז ממילא זה מלמד שזה נחשב להגדרה
של נדר.
זאת אומרת שהרמב"ם בדעתו סובר כמו הדעה בגמרא,
שהפסוק הזה לא בא ללמד אותי שיש מצווה להיות נזיר,
אלא זה בא ללמד אותי שכל הנזירות נחשבת לדבר של נדר,
שממנו אנחנו מבינים שכל מי שנודר בנזירות גם על נזירות שמשון,
הנזירות נתפסת כי כתוב להשם.
זאת אומרת שהרמב"ם לא סובר כמו שמעון הצדיק שיש מצווה.
כפי שאמרנו,
אין מצווה לפי הרמב"ם להיות נזיר, אלא זה מין דרגת ביניים.
זה לא לגמרי מצווה,
אבל זה גם לא לגמרי חוטא כאשר הוא עושה את זה בנסיבות החיוביות.
אלא הוא, כפי שהוא, בהלכה האחרונה של הרמב"ם בהלכות נזירות,
אומר שמי שעושה את זה הוא משובח,
כיוון שיש עליו, גם כן הוא מביא עליו את הפסוק, אבל לא הפסוק הזה, אלא פסוק אחר.
והדברים מפורשים ברמב"ם, מי שילמד אותם בדף המקורות,
שהרמב"ם לא מביא את הפסוק של שמעון הצדיק אלא מביא פסוק אחר,
ללמד אותי שהנזירות נחשבת לדבר משובח בנסיבות מסוימות.
את הדברים האלה בצורה הזו ואת המסקנה הזו שזה לא מצווה ושנזירות שימשו עונה נקראת נדר שאפשר להדפיס בה ושבסופו של דבר יש פעמים שהנזירות נחשבת לדבר משובח אבל לא בהגדרה של מצווה,
את זה אומר החתם סופר בתשובה שלו,
כפי שאנחנו רואים בדף המקורות, ביורה דעה,
סימן רי"ת,
שזה כפי שאמרנו, הנזירות
זה דבר שהוא פעמים שבח,
למרות שזה לא מצווה במובן הרגיל של חיובי מצוות על-פי תורה.
זהו,
יש כאן פסיקת הלכה כזו,
למרות שיש מי שחשב אחרת,
אבל מי שחשב אחרת יצטרך ללמוד, כמו
שמעון הצדיק,
שזה מפרש את זה כמצווה ויש לזה השלכות לגבי הדין של נזירות שמשון,
כפי שאמרנו.
הדברים האלה קצת קשים,
אבל אני חושב ומקווה שבכל זאת ברורים כאשר הראינו שיש באמת הבנות שונות למצוות הנזירות בכלל, שאותה אנחנו לומדים במסכת הזו.
אז נסיים בזה, ושלום,
ונמשיך עוד בעזרת השם.
