...לסוגיות המסוימות לפי הקצב של הדף היומי.
כפי שאנחנו יודעים, מי שלומד את הדף היומי יודע שאנחנו מתקרבים לקראת סוף מסכת נדרים,
ואף אנחנו בחרנו היום איזו סוגיה שמקומה בסוף המסכת, בפרק 11,
פרק 11 בדף פ"ג,
עמוד ב',
שזו סוגיה שנמשכת,
עד דף פ"א עמוד א',
והכותרת של השיעור שלנו,
זה באמת עניין של טובת הנאה.
יש מושג שנקרא טובת הנאה,
וזה בעיקר מלכתחילה מובא בגמרא לגבי זכות שיש לאדם, למשל, שהוא מפריש תרומות ומעשרות,
אז יש לו את הזכות,
אומנם התרומות והמעשרות הוא צריך לתת לכהנים, ללווים, לכל מי שמקבל את התרומות והמעשרות,
אבל האדם, זה שהפריש, יש לו את הזכות לומר או לקבוע למי הוא נותן. זו בעצם טובת הנאה שיש לו והתרומות הן מאסרות. זאת אומרת, אף על פי שהתרומה היא לכאורה שייכת לכהן כבר מלכתחילה,
אבל העובדה היא שלאדם, לבעלים, הישראל,
יש לו את הזכות,
הוא קובע לאיזה כהן הוא נותן, הוא מחליט.
אז יש לו בזה טובת הנאה,
מפני שכשאדם יכול להחליט למי הוא נותן,
אז אותו אדם מחזיר לו את הטובה וזה חלק מיחסי הגומלין שבין אדם לחברו.
אז השאלה שנדונת
בכמה סוגיות בש"ס היא לגבי טובת הנאה. האם הגדר הזה של טובת הנאה זה נקרא דבר של ממון?
זאת אומרת, זה נחשב לדבר שהוא שווה כסף,
או שיות שזה כאילו רק דבר אולי מופשט,
שזה לא ממש שייכות ממשית בתוך החפץ,
בתוך הדבר שעליו מדובר, בתוך התרומות נגיד,
אז לא נקרא דבר ממוני.
ויש לזה כל מיני נפקא מינות,
ועל כך אני רוצה לדבר. אולי עוד מילה אחת, כי בדרך כלל בסוגיות האלה אנחנו עוסקים בגמרא בתרומות ומעשרות, למשל, כפי שכבר ציינתי, או במתנות עניים,
שעל כל אלה יש תמיד טובת הנאה לבעלים.
ויכולנו אולי לחשוב שכאילו זה לא הוגה לנו למאמר היום,
כיוון שאין לנו תרומות או מעשרות בצורה כזו שאנחנו נותנים לכהנים ולוויים.
אבל זה נכון, השאלה הזו היא נכונה גם לגבי, למשל, אדם שלוקח כסף מסוים או דבר מסוים לצדקה,
והוא מחליט לתת את זה לצדקה. עכשיו, אחרי שהוא מחליט לתת את זה לצדקה,
הוא עכשיו קובע למי לתת את הצדקה, לאיזה אני, למי שהוא רוצה לתת, לאיזה מוסד אפילו תרומה לתת. הוא החליט להוציא כסף סם בצד,
הכסף הזה או הדברים, החפצים האלה, הוא נותן תרומה לאיזה מוסד, אפילו תורני.
אבל יש לו בזה טובת הנעה. זאת אומרת, אף על פי שהוא כבר החליט בלבו לגמרי לתת,
יש לו את הטובת הנעה. זאת אומרת, השאלה הזו היא שאלה שנוגעת גם בדברים כאלה כמו של צדקה ותרומות.
הנושא עצמו נדון, כפי שאמרתי, בסוגיות, בכמה סוגיות בש"ס.
אני אנסה כרגע,
לפיה,
גם בדף המקורות,
שלוש סוגיות,
ובהן יש הלכות שהן לכאורה לא זהות,
ועל כך צריך לדבר.
אבל נתחיל ממסכת נדרים, אנחנו הרי במסכת נדרים.
במסכת נדרים, כפי שאמרתי במשנה, בדף פ"ג עמוד ב', נאמר שם: "קונם כהנים לוויים
נהנים לי".
אז כתוב ש"קונם כהנים לוויים נהנים לי יתלו על כורחו".
כהנים אלו ולוויים אלו
נהנים לי יתלו אחרים. זאת אומרת, יש שם איזו הבחנה במשנה,
אם הוא אומר כהנם, זאת אומרת, הוא אוסר על כל הכהנים והלוויים שלו ליהנות ממנו.
אז עכשיו יש לו תרומה,
אז מה ייתנו עם התרומה? הוא הרי כאילו אסר עליהם ליהנות ממנו,
אבל אם הוא אוסר, כפי שמוסבר פה במשנה, וזה בעצם בסוף הסוגיה שמגיעה לדף פ"ה,
אלה דברי רבא,
אם הוא אסר את עצמו על כל הכהנים,
אז ממילא ייקחו בעל כורחו, זה מה שנאמר.
אבל אם הוא למשל אומר, הכהנים, המשפחה הזו,
הם לא ייקחו ממנו, הוא רוצה באופן מיוחד לאסור את עצמו
על כהנים ממשפחה מסוימת או מאיזה קבוצה מסוימת,
אז באמת הם לא ייקחו ממנו, כיוון שאסור להם ליהנות ממנו, כפי שאנחנו מבינים,
על פי הנדר.
אבל כהנים אחרים יכולים לקחת.
והגמרא מסבירה, בדף פ"ה רבא מסביר,
אחרי דיון במשא ומתא ממושך בכל הסוגיה,
שהגמרא מגיעה לדף פ"ה, בעצם יוצא לפי רבא,
שהעניין הוא שטובת הנאה זה בעצם קשור למה שדיברנו. ובכן, זו כאן הסוגיה של טובת הנאה.
מה פירוש טובת הנאה? כי כשהוא אומר שהכוהנים יהיה אסור להם ליהנות ממנו,
הרי ממילא הם לא נהנים ממנו. ממה הם נהנים? הם נהנים שלוקחים את התרומה.
התרומה היא לא שלו אלא שלהם, של שבט הכהנים, כפי שזה נקרא.
אז למה זה אסור?
אז באמת, כאשר הוא אסר על כל הכהנים,
אז ממילא כבר אף אחד,
זה ממילא כבר לא שווה כלום, כי אם הם לא ייקחו מישהו מהכהנים,
הרי זה לא שווה כלום. אז ממילא אמרו שממילא כולם לוקחים, כי זה כבר באמת לא נקרא ליהנות ממנו,
מפני שהוא מאליו הכי אסר את כל הכהנים, ואין ברירה אלא לתת את התרומה בכל זאת לכהנים שייקחו כאחרים.
אסור להם.
אבל כאשר הוא באמת אסר את עצמו על קבוצה מסוימת מן הכוהנים,
אז להם אסור ליהנות ממנו. וכיוון שטובת הנאה ממון, זו בעצם הנקודה,
כיוון שטובת הנאה ממון, אז אם הם יקבלו ממנו את התרומה זה נקרא שהם נהנים ממנו.
לכן אמרו שבאמת לא, הם יקבלו אל הכוהנים האחרים שעליהם הוא לא עשה וכלל אותם ביישום של הנדר. זאת אומרת שהסוגיה הזו בנדרים בסופו של דבר מוסברת לפי השיטה של טובת הנאה ממון.
כאילו יוצא מכאן, או לא כאילו, זה ממש יוצא מכאן,
שטובת הנאה ממות, שטובת הנאה זה נקרא דבר ממשי,
שאם אדם מוסר את עצמו על הכוהנים,
אז אסור להם לקבל ממנו את התרומה,
מפני שנקרא שהם נהנים ממנו אף על פי שהתרומה עצמה לא שייכת לו.
זה מה שיוצא פה בסוגיה.
כפי שאמרתי,
זה סוגיות שאנחנו יכולים למצוא אותן בכמה מקומות.
למשל, ניקח לדוגמה סוגיה במסכת פסחים.
הסוגיה במסכת פסחים, בדף מ"ו,
שם יש גם סוגי המחלוקת, רבי אליעזר ורבי יהושע,
ושם אנחנו, האמת, אם אני אנסה לפשט את הדברים ולומר מה בעצם אנחנו לומדים בסוגיה מפסחים,
שזו באמת שאלה מעניינת שיכולה להיות מעשית גם היום.
למשל, אדם נותן לצדקה או רוצה לתת לעניים קמח,
דבר של חמץ, ממש דברים של חמץ למשל.
אז הוא רוצה, הוא לקח דברים, הרבה של מאכלים של חמץ,
יכול להיות לחם או סתם, כל מיני מעדנים וחטיפים וכל מיני כדברים האלה שהם של חמץ,
ועכשיו השאלה היא אם מותר לו להחזיק אותם בפסח בביתו,
ניקח לדוגמה כזו,
האם מותר לאדם להחזיק דברים כאלה בביתו? לכאורה זה לא שלי,
זה של מישהו אחר, זה של מי? של העניים.
אז אם זה כבר של העניים שאליהם תרמתי את התרומה,
אז אני כבר לא עובר בבל ייראה או בבל יימצא על החמץ,
אבל זה גוף העניין, כי שם בסוגיה יוצא שבזה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע.
מי שיראה שם ויבין את כל הסוגיה, יראה שזה בסופו של דבר עומד ביסוד דבריו של רבי אליעזר, שהלכה כמותו.
רבי אליעזר סובר שטובת הנאה ממון,
שכיוון ששם מדובר על הפרשת חלה שנותנת זה כמו תרומה לכהן,
שעל זה אמר רבי אליעזר שהוא עובר בבל ייראה על החלה.
למה הוא עובר בבל ייראה על החלה? כי יש לו טובת הנאה לאיזה כהן הוא נותן.
ואז זה נקרא שזה נקרא שלא,
כיוון שזה נקרא שלא,
אז ממילא הוא עובר בבל ייראה. אז בעצם זו סוגיה שאפשר לראות בדמיון לסוגיה שלנו בנדרים. כאן אמרנו שטובת הנא הממון,
ושם גם כן אמרנו שטובת הנא הממון לגבי איסור בל ייראה.
לעומת זאת, אם ניקח סוגיה אחרת,
במסכת קידושין,
בדף נ"ח במסכת קידושין, בסוף פרק שני שם,
אנחנו נראה למשל שאלה,
יש לך שאלה: יהודי יש לו תרומות ומעשרות,
ועכשיו הוא רוצה לקדש אישה,
אז הוא לוקח את התרומות שיש לו בבית
והוא מקדש בזה את האישה. הוא נותן לאישה, מה הוא נותן לה? במקום פרוטה שהוא צריך לתת לקידושין,
הוא נותן תרומות ומעשרות.
אז עכשיו השאלה היא מקודשת או לא מקודשת?
יש על זה דיון שם בסוגיה.
והגמרא בסופו של דבר אומרת,
וההלכה ככה נפסקה,
שאם טובת הנאה ממון אז הקידושין יחולו,
כיוון שזה נקרא שהתרומה שלו והוא נתן לה עכשיו את התרומה
שאף על פי שהיא בעצמה שוב גם לא אוכלת תרומה, אבל היא תקבל את הזכות להחליט למי לתת.
ואז זה נקרא שהוא נתן לה את טובת הנאה.
אבל אם טובת הנאה אינה ממון,
אז זה לא נקרא שהוא נתן לה כלום.
ממילא היא גם לא קיבלה כלום, ממילא היא אינה מקודשת.
אז זו למשל סוגיה שלישית שעוסקת בדברים האלה,
ויש עוד סוגיות והדברים נידונים בהלכה.
והפוסקים באמת מדברים על זה מפני שכאן יש לנו קושי,
הייתי אומר, בהשוואה של הסוגיות.
כי לכאורה תמיד מתבקש הכלל שאם הולכים לפי שיטה אחת, למשל של טובת הנעה הממון, אז זה צריך להיות אחיד בכל הסוגיות.
ואם אומרים שטובת הנעה אינה ממון,
אז צריך להיות אחיד לכיוון הזה.
ואם ננסה לחזור על הסוגיות שדיברנו עכשיו, הרי צריך להיות ככה: אם טובת הנעה הממון,
אז בנדרים יש איסור על הכוהנים שייקחו ממנו את התרומה,
ובחמץ יהיה גדר של איסור בל ייראה על חמץ של תרומה או של צדקה שהוא מחזיק אצלו בבית. ולגבי קידושין, נאמר שהקידושין יחולו.
ואם טובת הנאה אינה ממון, אז כל ההלכות צריכות להיות אחרות,
שבקידושין הקידושין לא יחולו, ובחמץ הוא לא יעבור את האיסור.
ובנדרים לא יהיה איסור על מה שהוא נדר, על הכוהנים, כיוון שטובת הנאה אינה ממון.
זה לא נקרא שנהנים ממנו.
זו בעצם דרך של לימוד, שככה צריך ללמוד בסוגיה,
כשרואים את הסוגיות ברוחבן, במסכתות שונות,
רואים שכאן,
כשלומדים, פתאום רואים שזה לא אחיד.
בעיקר למשל הרמב״ם,
כפי שציינו פה בדף המקורות,
אנחנו נמצא ככה ברמב״ם, נמצא שבאמת לעומת
הסוגיה בקידושין,
שהוא פוסק שמי שמקדש בתרומה או בכסף של צדקה את האישה,
אז אנחנו אומרים שהיא לא מקודשת,
מפני שטובת הנאה אינה ממון,
הרי בנושא של חמץ או בנושא של מנדרים הוא סובר שטובת הנאה כן ממון ולכן האיסור של הנדר חל וגם האיסור של בל ייראה. זאת אומרת,
יש לנו כאן,
אפשר לקרוא לזה כמו שאנחנו אומרים סתירה בהלכה,
מפני שלכאורה יוצאות ההלכות סותרות זו את זו,
כי מצד אחד רואים שהוא פוסק שטובת הנאה ממון,
מצד שני כאילו אומר בצורה ודאית שטובת הנאה אינה ממון וגם בשולחן ערוך אנחנו נמצא את זה
בהלכות שגם ציינתי, למשל בחושן משפט יש שאלה אם אדם תובע מחברו טובת הנאה על דבר שיש ביניהם איזה ויכוח,
אז כתוב שלא נשבע שבועת אסת. למה לא נשבע שבועת אסת?
בגלל שטובת ההנאה אינה ממון, זה לא נקרא שהוא תבע ממנו ממון.
אז הנה אנחנו רואים שהנושא הזה בא לידי ביטוי בכמה סוגיות או בהלכות מגוונים שונים.
ומה שצריך לעשות,
כשרואים את המכלול הזה ורואים את הדברים שהם אינם מכוונים זה לזה,
אז כמובן שזה דורש מאיתנו צורך לתרץ את הקושיות האלה. ואז אנחנו רגילים לומר, אפשר לומר וצריך לומר,
והרבה פוסקים עסקו בדבר הזה,
ברצון לחלק בין הסוגיות השונות,
בניגוד למה שאמרנו מקודם, שהן כולן לכאורה הולכות לפי אותו עיקרון אחד,
שבכל זאת יש חילוק.
ואז אנחנו אומרים ככה:
שלגבי קידושין, באמת טובת הנאה אינה ממון. זה לא נחשב לממון, זה לא כסף ממשי.
אין לו כסף ממשי.
וכיוון שאין לו כסף ממשי,
אז אי אפשר לקדש בזה אישה.
זה לא נחשב שיש לו כסף. אם יש לו תרומה או כסף של צדקה,
הוא לא יכול לתת את זה בתור כסף קידושין,
כי הוא לא נותן והאישה לא מקבלת. ומה שיש טובת הנאה הופך להיות דבר מופשט,
שאנחנו אומרים עליו טובת הנאה אינה ממון. לעומת זאת,
בהלכות האחרות שבהן אנחנו רואים שההלכה נפסקה
כפי הדעה שטובת הנא הממון, אנחנו צריכים לומר שיש חילוק.
מהו החילוק?
כאן צריך לומר, למשל לגבי חמץ,
לגבי חמץ ראיתי שמסבירים כי בדין של חמץ יש לנו גדר מיוחד שאדם עובר במל ייראה רק על דברים שהם שלו,
אבל הוא בעצם עובר על דברים שהם שלו אפילו שהם לא ממש שלו,
אלא רק שהם באיזשהו מקום באופן עקיף נחשבים לשלו,
כמו למשל גמרא בפסחים שאומרת שאדם שמקבל חמץ בתור פיקדון עם חיוב אחריות, כמו שומר שכר או שומר חינם אפילו,
אז זה נחשב שהוא קיבל, שזה שלו, נמצא בביתו.
זאת אומרת, כאשר יש משהו שזה באחריותו,
אז הוא עובר בבעלי ראה. לפי זה גם לגבי טובת הנאה,
אפשר לומר, זה אומנם לא שלו,
זה אומנם לא נחשב לממון,
אבל זה באחריותו,
כי האחריות שלו היא הדבר העיקרי בתרומות ובכספי צדקה שהוא מחליט באחריותו למי לתת.
יוצא שהם נמצאים באחריותו למרות שהם לא שלו לגמרי.
ולגבי איסור בל ייראה,
המושג טובת הנא ממון הוא מתפרש בצורה אחרת,
שממון לא במובן הבעלות הרגילה הממשית,
אלא בעלות במובן של קבלת אחריות.
ובדומה לזה קצת, כך צריך להסביר גם את הסוגיה בנדרים.
סוגיה שלנו, אנחנו הרי באנו מן הסוגיה בנדרים.
סוגיה בנדרים, אנחנו רואים שאדם שאסר את עצמו על הכוהנים ליהנות ממנו,
אנחנו רואים שההלכה נפסקה, שהכוהנים אסור, וגם עניים לפי זה,
יהיה אסור להם לקבל ממנו לא תרומות ולא צדקה ולא דברים כאלה, כי טובת הנאה ממון.
אנחנו הרי אמרנו שטובת הנאה אינה ממון.
לגבי נדרים, שוב, המושג
מקבל קצת אופי אחר.
זה לא שזה שווה כסף,
אבל העובדה היא שזה באחריותו.
זאת אומרת שהוא זה שמחליט לתת, הרי את העובדה הזו אי אפשר להעלות, זוהי יהיה העובדה.
זאת אומרת, אף על פי שזה לא נקרא שווה כסף,
שזה לא מועיל לקידושין,
אבל העובדה היא שזה באחריותו,
זה נחשב לדבר שמי שמקבל ממנו,
זה נקרא שהוא נהנה ממנו.
לכן ליהנות בנדרים זה דרגה
שהיא יותר גמישה,
שאפשר להגיד שאני נהנה גם כשזה לא ממון ממש של האדם שאתה מודר הנאה ממנו,
אלא גם רק, והעובדה היא שאתה צריך את הרשות שלו,
זה כבר נחשב להנאה שאסורה בנדרים. לכן המושג "טובת הנאה ממון" בנדרים מקבל משמעות יותר קלה,
כמו במידה מסוימת מחמץ,
להבדיל מכסף קידושין, שם אנחנו צריכים דבר ברור,
שזה נקרא כסף ממש, כי צריך לתת פרוטה, שזה הדבר היסודי בקידושין, שאם אין להגדיר את זה כשווה פרוטה ממש,
אי-אפשר שמסע הקידושין יחול.
הנה ככן,
ראינו עכשיו שיש סוגיה כמו טובת הנאה, שמופיעה בכמה מקומות,
לכאורה הגמרא משתמשת באותו סגנון,
ובכל זאת ההלכות נשתנות,
כיוון שבכל זאת יש לנו חילוקים לחלק בין הסוגיות השונות, וזה בעצם הרבה פעמים עבודתנו בעיון הלימודי, לראות את הדברים, לעיין בהם,
גם בעיקר כפי שאנחנו רואים את ההלכות היוצאות מן הסוגיות שמחייבות אותנו להגיד את החילוקים האלה, כפי שאמרנו, ובעזרת השם
עוד נמשיך ונלמד עוד.
אז כל טוב ושלום.
ושלום. ושלום.
