הסוגיות שלנו, שנלמדות מתוך הדף היומי,
אז השיעור העיוני של היום, שאנחנו רוצים ללמוד אותו,
נמצא בפרק עשירי, ששם אוחזים היום באמת,
כבר מעבר לזה,
בלומדי הדף היומי.
אז הנושא שאנחנו רוצים לעסוק בו,
זה קראנו לו ההבדל, או מה שיש בין הפרת הבעל להתרת חכם.
זאת אומרת, כשמדובר על נדר, אז יש לנו שתי צורות של היתרים
שאפשר לבטל אותו.
יש מושג של היתר חכם, אנחנו גם כבר פעם דיברנו על זה, על המושג של
התרת נדרים.
יש דבר כזה, התרת נדרים, שאנחנו מכירים את זה בעיקר מעניין של ערב ראש השנה ויום הכיפורים,
שדיברנו על זה, זה חכם שמתיר את הנדר.
ויש מושג אחר שנקרא הפרת הבעל, או אבא, כשהבת היא נערה.
ההפרה של הבעל זה דין מיוחד ומחודש בין איש לאשתו, שהבעל יכול להפר את הנדרים.
והשאלה היא באמת שכשלומדים את זה בצורה עיונית,
לדעת מה ההבדל, אם יש הבדל, בין ההפרה לאתרה. האם זה עושה את אותה פעולה באותה צורה,
או שבכל אופן בדרך שונה.
ועל כך אנחנו מוצאים בגמרא בסוגיה שאנחנו נמצאים בה,
דף ע"ז עמוד ב' בפרק נערה מורסה, פרק עשירי,
אנחנו רואים שם, כתוב ככה: אמר רבי יוחנן,
חכם שאמר בלשון בעל או בעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום.
יש כאן איזו הוראה שאומרת שכל אחד יש לו את הסגנון שלו, קודם כול. פה מדובר על עניין של
שימוש בלשון.
חכם שאמר בלשון של בעל או בעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום.
זאת אומרת, כל אחד צריך,
כשהוא בא להתיר,
הוא צריך להשתמש בלשון שמתאימה לו,
ולא לגלוש ולומר בלשון אחרת שהבעל בלשון של חכם או החכם בלשון של בעל. הגמרא אומרת, יש בזה דרך של לימוד, בדרך של דרשה,
זה הדבר, החכם מתיר ואין בעל מתיר,
ולומדים את זה דרך דרשות של הפסוקים,
כפי שאנחנו תמיד לומדים דברים דרך דרשות של פסוקים שלומדים מהם גופי הלכה.
ומה בסופו של דבר יוצא כאן העניין? הגמרא אומרת שזה הדבר "חכם מתיר ואין בעל מתיר".
ואחר כך, בעצם הגמרא אומרת,
מסקנה אחרת, נאמר כאן "זה הדבר" זאת אומרת שאנחנו אומרים שהבעל מפר ואין "חכם מפר".
זאת אומרת יש דבר שהוא מיוחד לבעל ויש דבר שהוא מיוחד לחכם.
וכאן אנחנו באמת רואים,
בעיקר צריך ללמוד פה את הר"ן.
הר"ן מסביר את העניין הזה, את ההבדל בין חכם לבעל,
אצל חכם זה נקרא, כשהוא מתיר את הנדר, זה מתיר את הנדר מעיקרו, כך רוצה לומר.
מתיר את הנדר מעיקרו. כשאנחנו באים אל החכם, מי שיש לו נדר ורוצה להתיר את הנדר,
הוא בא אל החכם,
אל הרב, הוא בא אל שלושה הדיינים,
כפי שמקובל יותר באופן מעשי,
ואז הוא מספר להם על הנדר, ואז הם מחפשים פתח
של חרטה מן הנדר. כאילו אומרים, אילו היית יודע, נגיד בדוגמה כזו,
אילו היית יודע שהעניין יהיה קשה עליך ויהיה כך וכך, או מסיבה כזו, הרי לא, היית נודר,
אז על-ידי זה הם עושים פתח להתיר את הנדר.
כשהם מתירים את הנדר, הם מתירים את הנדר גם ממילא מעיקרו.
זה הדין של התרת חכם.
בעוד שכשהבעל מפר את הנדר הוא לא מדין רב,
לא מדין חכם, אלא מדין בעל. ולבעל המושג של הפרה,
מסביר הר"ן,
זה מכאן ולהבא.
דהיינו, יש לו את הזכות על פי דין תורה,
אנחנו דיברנו על זה בשיעור הקודם,
מה שהגמרא קוראת לזה, כל הנודרג,
אישה שנודרת על דעת בעלה נודרת,
ומתוך כך יש לבעל את הזכות להפר את הנדר, כאילו לקטוע את הנדר, ויש את זה, כפי שהר"ן אומר,
זה לא מעיקרו, אלא מכאן ולהבא.
דהיינו, זה מה ש... בגמרא, הדבר הזה נמצא דווקא, ההגדרה הזו נמצאת דווקא במסכת נזיר,
ודווקא במסכת נזיר, בדף כ"ב,
כפי שאנחנו מציינים בדף המקורות,
שם אנחנו מוצאים את הביטוי הזה שההפרה של הבעל היא מי גזגעיז.
מי גזגעיז,
להבדיל מההתרה של החכם,
זה כאילו חותך במספריים את הנדר מכאן ואילך. זאת אומרת, מה שהיה היה, ומה שמכאן ואילך,
הנדר כבר מותר.
אז זה בעצם הגדר,
ההסבר הפשוט של ההבדל בין הפרת נדרים על-ידי הבעל
לבין התרת נדרים על-ידי החכם,
כאשר מתוך כך, ממילא מובן לפי מה שהר"ן אומר,
שהבעל צריך להשתמש בלשון שמתאימה להפרה ולא לשון שמתאימה להתרה.
החכם משתמש בלשון התרה ואילו הבעל משתמש,
יש כאן הבדלים לשוניים שלא מתאימים, כפי שהר"ן מציין כאן,
שלא מתאימים כבר לבעל.
מה למשל הנפקמינות שאנחנו מוצאים בעניין הזה? אז הדברים דווקא מוסברים יפה בדברי הראש.
יש לנו שתי נפקמינות עיקריות,
בין העובדה שאני מתיר את הנדר מכאן ולהבא לבין אם אני עוקר את הנדר למפרע.
שני הבדלים שהראש מזכיר בפסקים שלו.
דבר אחד,
אם למשל האישה נדרה נדר והיא עברה על הנדר, אז אם היא עוברת על הנדר באיסור, כמובן עברה על האיסור של הנדר נהגה שלא כראוי, אז מי שעובר על הנדר, כבר דיברנו גם על כך,
חייב אפילו איסור של מלקות, יש עליו חיוב של מלקות.
אז גם כשהבעל מפר את הנדר הוא מפר מכאן ולהבא.
אבל מה שהיה עד עכשיו, הנדר היה במלוא תוקפו.
ממילא היא חייבת מלקות על מה שהיא עשתה לפני שהבעל הפר.
לעומת זאת, כשמדובר על התרת חכם,
היות שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו,
אז כשהוא עוקר את הנדר מעיקרו אז ממילא התברר כאילו למפרע שלא היה נדר. אז גם אם מישהו עבר על הנדר ועשה איסור,
אז עכשיו כשאנחנו באים לדון אותו, למשל,
אנחנו לא נחייב אותו בשום חיוב,
בוודאי שלא של מלכות, כי אנחנו עכשיו יודעים שהנדר לא היה נדר למפרע. זה הבדל אחד.
הבדל אחר מעניין לא פחות,
זה יש דין שאם אחד נודר נדר ומישהו מדפיס,
מדפיס, זאת אומרת, וגם אני, מופיע פה במסכת נדרים בכמה מקומות, הוא כאילו אומר: כמו שאתה, גם אני.
אז הוא בעצם,
בלי לנדור את הנדר במפורש, הוא אומר שעליו ייתפס הנדר כפי שהנדר נתפס אצל הנדר במפורש.
וכאן יש דבר מעניין, כי אם הבעל, אם החכם עוקר את הנדר,
אז אנחנו אומרים שכשהוא עוקר את הנדר, הוא לא עוקר רק את הנדר של זה שהוא עקר לפני, התיר לו עכשיו,
אלא גם על ידי זה שהוא ממילא התיר גם את הנדר של זה שהדפיס, כי ההוא מתברר למפרע שהוא הדפיס את עצמו על דבר שאין בו ממש.
היות שהוא הדפיס את עצמו על דבר שאין בו ממש, אז אין בזה כלום.
לכן לא רק שהחכם עתיר את הנדר, הוא כאילו באופן עקיף גורם לזה שגם הנדר של זה שהדפיס לא תופס.
אבל אם מדובר על נדר של הפרת נדרים שהבעל מפר את הנדר לאשתו,
אז הוא מפר רק מכאן ולהבא, זאת אומרת שבזמן שהיא נדרה הנדר היה נדר רגיל לכל דבר,
אז אם מישהו הדפיס על עצמו את הנדר לאסור על עצמו דבר כמו שהיא אסרה את עצמה על עצמה,
אז אם ממילא הנדר שלה היה בר תוקף וגם עכשיו לאחר שהבעל הפר לא השתנה דבר. לכן
ההדפסה הזו היא באמת תופסת וכלה.
אז זה באמת שני הבדלים שהראש אומר. אז זה מבחינת הלימוד של הפשט של הגמרא, נראה לי שזה דבר די מקובל ודי ידוע שזה ההבדל היסודי בין הפרת נדרים של הבעל לבין התרת הנדר על ידי חכם,
שהוא עוקר את הנדר למפרע והוא רק עושה מכאן או להבא.
הדבר המעניין פה בסוגיה שאנחנו כשלומדים צריך לדעת וללמוד זה באמת לעיין ברמב״ם.
זה דווקא דוגמה יפה של מה שאנחנו אומרים בהלכה ברורה, שאנחנו מנסים לראות מהי ההלכה היוצאת מן הגמרא.
וכאן כשאנחנו למשל נפתח את לשון הרמב״ם,
אנחנו נראה שהרמב״ם אומר דבר שהוא מפתיע,
כי הרמב״ם אומר לגבי הפרת נדרים, כיצד מפר,
אומר הרמב״ם,
אומר הבעל, זאת אומרת,
שמופר או בטל או אין נדר זה כלום, וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו,
בין בפניה בין בשלו בפניה.
זאת אומרת, הרמב״ם באופן מפתיע,
גם בהלכה הזו וגם בפירוש המשניות המובא בדף המקורות,
הוא כאילו אומר אחרת ממה שאנחנו היינו מבינים פה בגמרא על-פי הר"ן והראש.
הוא לא אומר שהבעל מפר כאילו מכאן ולהבא,
אלא כאילו הוא אומר שהבעל דווקא עוקר את הנדר מעיקרו.
אז אם הוא עוקר את הנדר מעיקרו כאילו התנגשו עם כל מיני הלכות, הכסף משנה שואל עליו, כי בהרבה סוגיות אנחנו ראינו שאצל הבעל, איך אמרנו בגמרא בנזיר,
בעל מי גזגעיז, ולא עוקר למפרע, ואילו הרמב"ם נוקט לשון שעניינה עקירת הנדר מעיקרו.
יש לזה גם השלכה לשונית. למשל, אצל הרמב"ם הבעל יכול להגיד: אין נדר זה כלום,
כיוון שזה נקרא הפרה.
ולכאורה, לפי הר"ן, בוודאי שנדר כזה, הפרה כזו לא מועילה, כי
הנדר כן היה נדר, אמרנו,
זה רק מכאן ולהבא.
אם נתבונן בדבר, למשל, בהלכה בשולחן ערוך,
אנחנו נראה שבאמת הוא מביא בהתחלה את לשון הרמב"ם,
ואומר שכיצד מפר הבעל אומר ג' פעמים מופר או בטל או אין נדר זה כלום,
ואחר כך הוא אומר, יש מי שחולק ואומר שאם הוא אמר הבעל אין נדר זה כלום, לא אוהבי הפרה.
זאת אומרת, בשולחן ערוך זה מובא כמחלוקת.
אז פה אנחנו באמת צריכים להבין, כי יש מי שסובר שלשון כזה של אין נדר זה כלום זה לא מועיל, כי הבעל מפר רק מכאן ולהבא.
אבל השאלה הגדולה היא באמת על הרמב"ם בעצמו.
הרמב"ם בעצמו,
כאילו משמע מתוך דבריו,
שכשהבעל מפר הוא כאילו עוקר את הנדר מעיקרו,
והרי זה לכאורה מנוגד לכללים הרגילים המקובלים עלינו,
וגם לפי מה שאנחנו לומדים מהרבה סוגיות,
שהבעל הוא דווקא לא עוקר את הנדר מעיקרו.
על זה יש למעשה תירוצים,
וזו הנקודה החשובה שצריך לציין אותה.
התירוץ פה מלכתחילה הראשון
זה הכסף משנה.
כסף משנה על הרמב״ם מתרץ את התירוץ הזה,
והרבה אחרונים שלאחריו המשיכו, והייתי אומר,
ליטשו את התירוץ הזה.
התירוץ הזה הם הוסיפו עליו, אבל נראה לי שבעיקרון הם אומרים כולם את אותו דבר.
והדבר שמתבהר על ידם זה שאין מחלוקת עקרונית
בין הרמב״ם לר"ן
ביחס להבנת התוצאה שכשהבעל מפר,
שבאמת הבעל מפר הכוונה היא שזה רק מכאן או לאבא, אין בזה מחלוקת.
ההבדל הוא רק שלפי הרמב״ם יש כאן איזה מין חידוש מעניין,
שדווקא להפך,
הבעל בהפרה שלו צריך לגלות מבחינתו התנגדות לנדר מעיקרו.
דבר מעניין.
הבעל מצידו צריך לגלות התנגדות לנדר מעיקרו.
וכשהוא מגלה התנגדות לנדר מעיקרו,
אז הנדר מופר.
איך הוא מופר?
מכאן ולהבא.
אצל החכם,
החכם אין לו שום סיבה להתנגד.
החכם הרי גם לא נכנס לעניין הזה אם הנדר הזה היה טוב, הנדר הזה לא טוב. הוא, באים אליו כחכם,
כבית דין, שבאים לשאול אותו.
אז כששואלים אותו, הוא מחפש פתח של חרטה, ואז הוא אומר לו: תגיד לי, אם אתה היית קרנודר הזה, היית מסכים לנדור? אז הוא אומר: לא, בטח שלא.
הרי הוא מתחרט על הנדר.
כיוון שהוא מתחרט על הנדר, אומר החכם: אני מתיר לך את הנדר. זה נקרא התרת חכם.
הוא מתיר לו את הנדר מעיקרו,
בעוד שאצל הבעל הוא לא מתיר, הבעל הוא לא רב, הוא לא מופיע פה כמו רב. מה הבעל?
הבעל הוא שותף של האישה בנדר.
זה מה שלמדנו בשיעור הקודם.
כל האישה שנודרת, על דעת בעלה היא נודרת,
ואז ממילא היא משתפת את הבעל בהסכמה לנדר.
אז ההסכמה לנדר צריכה להיות מכוונת מלכתחילה,
זה באמת דבר מאוד יפה מה שיוצא מדעת הרמב״ם,
הוא צריך להיות מלכתחילה ברור שהבעל מתנגד לנדר מעיקרו,
שכיוון שהוא מתנגד לנדר מעיקרו אז הוא לא היה שותף לנדר,
כיוון שהוא לא היה שותף לנדר אז הנדר בטל, אמנם הנדר בטל לא מעיקרו כי הבעל הוא לא רב,
אלא הוא מפר,
כאילו התורה אמרה ונתנה לו את הכוח של הפרה כאשר
מתברר שהוא לא שותף לנדר מעיקרו,
זה מין תנאי כזה שמועיל לגבי מכאן או לאבא,
שברגע שהבעל יגלה התנגדות לנדר, אבל כשהוא מגלה התנגדות לנדר מעיקרו,
זה מפר את הנדר מכאן או להבא.
זה כנראה ההבנה שמתגלית פה בדברי הרמב״ם,
ומי שירצה לעיין או לחזור,
יהיה כדאי שיחזור על השיעור הקודם. אני כל פעם אדגיש את זה,
כי זה קשור אחד לשני.
מה שלמדנו בשיעור הקודם,
שאישה שנודרת על דעת בעלה נודרת, האם זה קשור גם,
מה זה?
זה תנאי כזה או שזה גדר מחודש?
מחודש.
דווקא אצל הרמב״ם משמע שזה גדר של תנאי.
כמו תנאי, אבל שמועיל מכאן או להבא.
אבל מה הפירוש כמו תנאי? שהבעל צריך לגלות דעה שהנדר הזה לא מוצא חן בעיניו.
ואז ממילא הנדר מאבד את תוקפו, כי אין לו את הכוח יותר שמחזיק את הנדר.
וזה בעצם ההבדל בין התרת נדרים להפרת נדרים.
גם לרמב״ם,
שכשהוא מגלה את ההתנגדות הזו, הנדר מופר, אבל מופר מכאן ולהבא.
כשיש חכם שמתיר, חכם שמתיר,
הוא מתיר מלכתחילה, מראש,
כי הוא מדבר עם הנודר בעצמו והופך אותו למי שמתחרט שכאילו לא אמר ולא כלום.
זה באמת הבדל מעניין, שכדאי, כשלומדים מסכת נדרים,
לדעת את ההבחנה הזו,
בין לשיטת הר"מ, בין לשיטת הרמב"ם, שהמחלוקת ביניהם היא בסופו של דבר יותר לשונית
ולא עניינית ומהותית.
ובזה אני חושב שאת העניין הזה לפחות נראה לי שמיצינו.
אז טוב ושלום בעזרת השם, עלה נמשיך.
