טוב, שלום. אנחנו בשיעורנו הקבוע על
סוגיה אחת מן הסוגיות הנלמדות
בדף היומי, שאני אומר על-פי הלכה ברורה,
ואנחנו נמצאים במסכת נדרים וכבר הגענו לפרק עשירי.
פרק עשירי בעיקרו עוסק בעניינים האלה של הפרת נדרים,
שזה אנחנו לומדים גם בתורה בפרשת מטות.
אנחנו יודעים שזה בעניין של זכות האבא להפר את נדרי ביתו הקטנה,
גם הנערה,
ואחר כך הזכות הזו עוברת אל הבעל שהוא מפר את נדרי אשתו.
על כך יש לנו כל מיני, הסוגיות פה מדברות על הרבה פרטים שקשורים אל העניין הזה.
בדף ה"ג עמוד ב',
בתוך הדברים אנחנו מוצאים כאילו ויכוח
ממתי יש לבעל את הזכות הבלעדית להפר את נדרי אשתו.
רבי אלעזר אומר, הכוונה אפילו לפני שנכנסה לנישואין ממש,
אני פשוט אומר את מה שכתוב במשנה,
שאחר י"ב חודש הוא חייב לתת למזונות, אז כבר אז הוא יכול להפר.
חכמים אומרים שאין הבעל מפר עד שתיכנס לרשותו,
פירוש ממש רק בזמן שכבר נכנסת לחופה.
אז זוהי באמת המשנה, והדברים מתפרטים בגמרא.
הלכה היא כדברי חכמים,
שבאמת הפרת הנדרים היא כשתיכנס לרשותו.
אבל הדגש בדברים שאני רוצה היום לפתח בלימוד שלנו כאן,
זה מה שנאמר בסוף העמוד בדף ה"ג, עמוד ב', הגמרא אומרת כאן,
שמבארת או מגדירה מהו באמת הטעם שהבעל מפר את הנדרים,
מהי ההגדרה?
וההגדרה של הגמרא שלגבי נדרים יש אמירה של רבי פנחס משמי דה רבה,
דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת.
זאת אומרת, יש כאן איזו הגדרה שאומרת שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת,
אז ממילא זה כאילו מהווה הסבר,
כפי שאמרתי, הגדרה, הגדרה והסבר, או הסבר,
לעניין הזה של זכות הבעל להפר את הנדרים.
ובאמת צריך להבין,
אני בעצמי כבר בלשון שלי עכשיו, האם זוהי הגדרה או שזה הסבר?
מפני שאם זוהי הגדרה,
אז הפירוש הוא שזה משהו מיוחד אצל האישה ביחס לבעלה, בעלה ביחס אליו.
אבל אם זה הסבר,
אז אם כן אפשר לקחת את העניין הזה וליישם אותו גם אצל אחרים, לאו דווקא אצל האישה. זאת אומרת, המושג של הפרת נדרים, כדי לדעת, אדם נודר נדר,
אז כדי להתיר את הנדר, דווקא בפרק הזה, בסוגיות האלה, אנחנו לומדים שזה מה שאנחנו קוראים התרת נדרים. התרת נדרים, הוא הולך אל החכם,
והחכם או בית דין של שלושה,
והם מתירים לו את הנדר על ידי זה שהם מוצאים
פתח והם מוצאים איזה חרטה שהוא מתחרט על הנדר,
ואז באמת מתירים את הנדר.
הפרת הנדרים של הבעל היא שונה,
מפני שהיא לא על ידי פתח או חרטה שהוא עוקר את הנדר מלכתחילה,
אלא העניין הוא באמת שהוא מפר את הנדר. הוא אומר, אני לא רוצה בנדר הזה,
וממילא מאותה שעה הנדר בטל ואיננו.
אז אם הגמרא מנמקת את העניין הזה בסברה שהאישה כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת,
אם זה באמת משמש הסבר,
אז יכול להיות שמכאן אנחנו נלמד שגם בכל אדם יכול להיות אדם שנודר נדרים,
והוא אומר, אני נודר את הנדרים על דעתו של ראובן.
ואז יוצא שכשראובן ישמע לנדר ויגיד אני לא רוצה את הנדר,
אז הנדר בטל, ואז נגיד שאולי כמו שהבעל מפר את נדרי אשתו,
ככה גם ראובן יכול להפר את נדרי שמעון,
חברו שמעון.
וזה דבר שלא מצאנו התייחסות מפורשת לכך בגמרא,
אבל מצאנו לכך התייחסות בדברי הראשוניים והפוסקים,
מפני שבאמת הדברים פה מובאים כבר על ידי הר"ן על המקום בדף ה"ג,
בדף המקורות אנחנו מציינים את המקורות של העניין הזה,
ואנחנו מוצאים שבאמת הר"ן מביא שיש מחלוקת בדברי הראשונים בהבנת העניין.
זאת אומרת שיש כאלה שהבינו שאם אמרו שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כשזה ההסבר,
אז זה יכול להיות הסבר טוב גם אצל כל אדם, בין אדם לחברו. כל אחד יכול להחליט שהוא נודר על דעת חברו.
כמובן, עם הבדל אחד, גם לדעת אלה שסוברים ככה,
הבדל ברור ובולט,
שבעוד שאצל האישה אנחנו אומרים שזה מסתמה, שזה תמיד ככה,
שהיא לא צריכה להגיד את זה במפורש שהיא נודרת על דעת בעלה.
הרי אצל כל אדם אחר, במידה ונרצה ליישם או להעביר את אותו דין אצל כל אדם שנודר על דעת חברו,
כמובן שלא יהיה לזה תוקף וערך,
אלא כאשר הוא יגיד את זה במפורש שהוא נודר על דעת חברו, ולא שאנחנו נגיד מסתמה שהוא נודר על דעת חברו.
והחידוש שיוצא מכאן, שזה באמת כאילו איזה מין הבנה כזו
שאדם יכול לדור את הנדר בצורה כזו שברגע שהנדר הזה, אנחנו הרי יודעים ולמדנו כבר בסוגיות של נדרים,
שנדר עניינו ביטוי בשפתיים, אבל כמובן שתלוי בכוונת הלב.
אז בדרך כלל הנדר תלוי בדעתו של הנדר בעצמו.
כאילו אדם יכול לשתף
אדם אחר בדעה של הסכמת הנדר,
וכאשר האדם הזה לא רוצה בנדר, אז הנדר מתבטל. זה באמת חידוש גדול שמקורו ויסודו יכול להיות מהדין של הפרת הנדרים שעל ידי הבעל לגבי אשתו.
כפי שהר"ן אומר,
ואנחנו נמצא את זה בעוד דברי ראשונים כמצוין בדף המקורות וגם בהלכה בדברי הפוסקים,
אנחנו נראה שבאמת יש כאלה שהבינו שבאמת ככה.
לעומת זאת, אחרים חולקים
והם סוברים שלא, שזה מה שלמדנו אצל אישה עם בעלה או בעל עם אשתו,
זה בכלל לא יכול לשמש כדוגמה ומודל לנדרים אחרים של בן אדם לחברו.
כי באדם עם אשתו יש בעצם שתי גישות שמסבירות את זה.
א', שזה באמת גזירת הכתוב,
שהבעל מפר את נדרי אשתו,
וב', אולי זה גם אצל הבעל ואשתו, אפילו אם ננסה להבין את זה בתור סברה,
אז הסברה יותר מובנת אצל הבעל ואשתו,
כיוון שבאמת החיים המשותפים הם כאלה שהם מביאים לידי כך שלא שייך שהאישה תקבל על עצמה נדרים שהבעל לא יהיה שותף להם באופן חיובי.
ואם הוא באמת מבטל את הנדר, אז כאילו הנדר שלה באמת,
בעצם מציאות החיים המשותפים זה גורם לכך שהבעל מפר את הנדרים שלה.
ולא שהכוונה שלה בנדר שהיא יכולה לעשות אותו לשותף,
אלא החיים המשותפים שלהם, של איש ואישה,
זהו הגורם לפי התורה שהבעל מפר. הנודרת על דעת בעלה זה לא שהיא מתכוונת לכך,
כי באמת זה לא מועיל. צריך להבין,
אם אמרנו שיש בעיה בראשונים, שהם אומרים שבין אדם לחברו זה לא מועיל,
אבל יש מצב אחר שכולם מסכימים שזה כן יועיל. מתי לפי דבריהם זה כן יועיל?
לא בשעה, בצורה שתהיה הפרה כדרך שהבעל מפר את נדרי אשתו,
אלא למשל שכל אדם יכול לנדור: אני נודר על תנאי שפלוני, ראובן, כמו שאמרנו,
יסכים לי לנדר.
אז זה באמת תהיה צורה אחרת. זו לא הדוגמה של אישה או בעלה,
מפני שכשהוא עושה תנאי מפורש כדרך התנאים, אנחנו יודעים שאם בסופו של דבר הבעל שמע והוא לא מעוניין,
סליחה, החבר שמע והוא לא מעוניין,
אז זה לא שהוא עכשיו מבטל את הנדר,
אלא זה נקרא שנדר היה על תנאי שהוא מסכים.
אם הוא לא מסכים,
אז לא היה נדר מההתחלה.
לא היה נדר מההתחלה. זאת אומרת, בזה כולם מודים.
אם יש תנאי מפורש שהוא נודר על דעת מישהו אחר,
אבל בצורה של תנאי, כמו שאדם יכול למכור בית על תנאי, יכול לקדש אישה על תנאי, יכולים לעשות תנאים. תנאים זה אחד הדברים שאדם יכול לעשות דבר ולעשות אותו בתנאי,
שאם התנאי לא מתקיים,
הדבר כאילו לא חל.
אז זו לא הדוגמה שעליה אנחנו מדברים פה בסוגייתנו.
כאן אנחנו מדברים על החידוש הגדול שיוצא,
שזה לא בצורת תנאי, אלא שזה שיתוף אדם אחר בדעה של הנדר.
וכשהוא לא רוצה, הוא מבטל את הנדר עכשיו, ולא בצורה של תנאי. ועל כך נחלקו באמת הדברי הראשונים.
ואם אני באמת, כפי שאני מציין, בדברי הפוסקים אנחנו רואים שהעניין הזה באמת בא לידי ביטוי
כדברים שיש בהם שוב גם את המחלוקת הזו אנחנו יכולים למצוא בדברי הפוסקים. ובדף המקורות אני מציין פה, ויש כאן את המקורות, דהיינו בשולחן ערוך, ביורה דעה בהלכות נדרים.
יש לנו הלכה אחת בסימן רכ"ח ויש לנו הלכה אחרת בסימן רל"א.
בהלכה אחת יוצא שכאילו הוא מסכים עם הדעה שגם אדם אחר יכול לבטל את הנדר,
שהוא ישתף אותו בעניין של הנדר.
לעומת זאת, בהלכה השנייה, ברש ל"א, כאילו המחבר אומר שלא.
וזה, לכאורה, יש בזה קושי וסתירה,
שכבר הפוסקים האחרונים יותר,
כמו הש"ח והגר"א,
דנו בזה וניסו להסביר מהי באמת ההבדל.
יש כאלה שמסבירים שהלכה אחת עוסקת בתנאי מפורש,
שזה הסברנו שזה כן מועיל לשתף אדם, אבל זה לא שיתוף שלו,
אלא זה כאילו על תנאי.
כמו שאני יכול לנדור על תנאי שירדו גשמים, כך אני יכול לנדור על דעת זה שחברי יסכים. זה אותו מושג של תנאי,
אבל הדעת שלו עצמו לא הופכת להיות חלק מבסיס הנדר עצמו.
לעומת ההלכה השנייה, שזה לא יהיה בצורה של תנאי. אולי זה ככה,
אבל באמת יש כאן נקודה נוספת,
מפני שהדברים,
כפי שאפשר לראות בשולחן ערוך, בסימן רל"א, שמצוין פה,
הדברים מובאים על פי תשובה של הראש.
הראש, בתשובה, דן על מקרה כזה,
ואז על מה הוא מדבר?
הוא מדבר על אדם שנודר על דעת חברו,
וחברו בסופו של דבר שומע על הנדר,
והוא אומר, בסדר, לא רע, שיקיים את הנדר.
ואחר כך הוא מנסה לבטל את מה שהוא הסכים.
וכאן הראש
מתמודד עם השאלה לא לגבי עצם היכולת שלו לבטל,
אלא ליכולת שלו לבטל את ההסכמה.
לבטל את ההסכמה זה מושג שמצאנו באמת אצל אישה ובעלה.
כי הגמרא בדף ס"ט,
כמה דפים מקודם, מהדפים שציינו עכשיו,
יש שם שאלה בדיון בגמרא בדף ס"ט,
הגמרא מדברת שם, יש שם דיון, הגמרא אומרת בי רבא,
יש שאלה בהיקם או אין שאלה בהיקם? זאת אומרת,
יש דיון האם הבעל כשהוא קיים את הנדר, מה פירוש קיים את הנדר?
שהוא הסכים לחלות הנדר,
ואחר כך הוא עושה שאלה על הקיום.
הוא מנסה, כמו שהבן אדם עושה שאלת חכם על הנדר עצמו,
ישנה כאן שאלה אם הבעל יכול לעשות שאלה על מה שהוא קיים את הנדר.
ועל זה, לפי מהלך הגמרא, יוצא שהבעל יכול.
זאת אומרת, כמו שהאישה יכולה, או כל אחד שנודר יכול לעשות שאלה על הנדר,
יכול לעשות הבעל שאלה על ההקמה, על הקיום שהוא קיים.
אומר הראש, זה באמת דין מיוחד,
אצל הבעל.
וזה הדבר המעניין שכאן מתחדש. למה?
אנחנו עכשיו כאילו עושים פה איזו שיטת ביניים שאולי באה לידי ביטוי בשולחן ערוך,
ובעיקר בדברי הרמ"א בסימן רל"א, סעיף א', לפי ההסבר של אגרא בביאור אגרא על השולחן ערוך בסימן רכ"ח.
ואני אסביר את דבריי.
זאת אומרת,
יכול להיות שבעיקרון יש דבר כזה,
שאדם יכול לשתף את חברו בנדר.
דהיינו,
הנדר הזה יחול רק אם הדעת של החברי תצטרף לנדר.
ואם חברי יהיה נגד זה,
אז הנדר יתבטל, כיוון שיהיה חסר בדעת שגורמת לנדר לחול.
וזה נכון אצל הבעל, וזה נכון גם אצל כל אדם.
אבל כאן יכול להיות מצב שמכאן ואילך הדינים מתפצלים.
דהיינו, בעוד שאצל הבעל השייכות שלו לנדר היא כל כך, לנדר של אשתו,
כל כך משמעותית,
כל כך מהותית שהדעת שלו הופכת להיות לחלק מן הנדר בעצמו.
זאת אומרת, ההסכמה שלו, במידה והוא מסכים,
זה הופך להיות בעצמו נדר.
אם זה הופך להיות בעצמו כמוד נדר כי זה מה שהתורה נתנה לו את הכוח,
הוא גם יכול לבטל את זה אחר כך ולעשות על זה שאלה.
אבל בעומת זאת, אדם אחר, גם אם אני יכול לשתף את הדעה שלו בנדר ולתת לדעה שלו תוקף וסמכות לגבי המשך חלות הנדר,
אבל אם הוא מסכים, אז הוא הסכים.
וזה לא נקרא נדר, כי אין לו מעמד בנדר עצמו כמו שיש לבעל בנדרי אשתו.
זו באמת פשרה מסוימת שעושה הראש. דהיינו,
יש דבר כזה לשתף את דעת האדם בנדר של חברו,
וממילא אם הוא לא מסכים אז הוא מבטל,
אבל אם הוא כן הסכים,
הוא כבר לא יכול אחר כך לחזור ולבטל.
וזה רק אצל הבעל. למה? כי הבעל הופך להיות שותף בנדר עצמו של האישה.
ואלו דברים שבאים לידי ביטוי מכאן, מהסוגיות האלה,
וכפי שמצוין בדף המקורות, זה נראה שזה דעתו של אגרה בהסברת השולחן ערוך,
שפעם אנחנו מוצאים שזה כן מועיל, פעם אנחנו מוצאים שזה לא מועיל,
והדברים מוסברים בדבריהם,
אני חושב, בצורה די ברורה, ואני מקווה שקצת הצלחנו להסביר את הדברים כאן כדרכנו על קצה המזלג, ותמיד אפשר להמשיך וללמוד.
ושלום לכולם, שלום לכולם, שלום לכולם, שלום לכולם,
שלום לכולם, שלום לכולם, שלום לכולם, שלום לכולם,
